פסק דין א. עניינו של פסק דין זה הינו עסקאות נוגדות במקרקעין. ב. התובע הינו אחיו של הנתבע מס' 1. הנתבע מס' 2, הינו בנו של הנתבע מס' 1, ואחיינו של התובע. ג. ואלה העובדות שאינן שנויות במחלוקת: הנתבע מס' 1 ניהל הליך גירושים עם אשתו. במסגרת הליך זה, ניתן צו לפירוק שיתוף במקרקעין המשותפים לנתבע מס' 1 ואשתו (המקרקעין יכונו להלן: "הדירה"). מונו כונסי נכסים למכירת הדירה, עו"ד טיטונוביץ', שהיה ב"כ האישה. ועו"ד לירן פרידלנד, שהיתה ב"כ הנתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע"). ביום 17.9.77, לאחר שנמצאה קונה במחיר מוסכם על הצדדים, 180,000 דולר, הציע הנתבע כי הוא ירכוש את חלקה של אשתו במקרקעין, על בסיס מחיר זה, וכן ישלם תשלומים נוספים, עליהם הוסכם, לפרעון חובות שונים. אין מחלוקת, כי הנתבע התכוון להיעזר באחיו, בביצוע התשלומים שלקח על עצמו. כוונת הצדדים בנוגע ל"עזרה" זו - היא נשוא המחלוקת בתיק שבפני. לטענת התובע הוסכם כי הוא עצמו ירכוש את הדירה, וזו תרשם על שמו לאחר שתושלם העברה ע"ש הנתבע עפ"י המוסכם בין הנתבע לאשתו. ואולם, אין מחלוקת כי לא נערך הסכם בכתב לפני יום 30.11.99, אז התובע והנתבע מס' 1 חתמו על תצהירי העברה/קבלה של הדירה ללא תמורה. לפני כן, ביום 2.11.99, התחייב הנתבע להעביר את הדירה, ללא תמורה, לבנו - הנתבע מס' 2. ביום 30.11.99 נרשמה הערת אזהרה בגין עיסקה זו (שבין הנתבעים לבין עצמם). כאמור, באותו יום, 30.11.99, חתמו התובע והנתבע אף הם על מסמכי העברה/קבלה של הדירה ללא תמורה. עוד אין מחלוקת, כי התובע נהג בדירה מנהג בעלים לאחר שקיבל את החזקה בה. השכיר אותה לצד ג' ונטל את התמורה לעצמו. לסיכום, לוח המועדים הרלוונטי לעניינינו, הינו כדלקמן: - ביום 17.9.97 רכש הנתבע מס' 1 את מחצית הדירה מאשתו. לטענת התובע, באותו יום הוסכם בינו לבין הנתבע, כי העסקה תמומן על ידו - והוא זה הרוכש את מלוא הזכויות בנכס. ביום 2.11.99 התחייב הנתבע להעביר את הנכס לבנו - הנתבע מס' 2, ונחתמו תצהירי מתנה. ביום 30.11.99 נרשמה הערת אזהרה בגין מתנה זו. ביום 30.11.99 נחתמו תצהירי מתנה בין התובע לנתבע מס' 1. ד. טענות התובע - דוד סטולר לטענת התובע, הוסכם בינו לבין הנתבע, כי הוא ירכוש למעשה את הדירה שכן לנתבע לא היה אמצעים כספיים לכך. לטענתו, עפ"י המוסכם - הרישום יעשה באופן שמחצית הדירה תירשם ע"ש הנתבע, ולאחר מכן ירשמו מלוא הזכויות בדירה ע"ש התובע. בתמורה - ישלם התובע את מלוא התחיבויותיו של הנתבע עפ"י הסכם הגירושין בינו לבין אשתו, וכן תשלומים נוספים עד מלוא שווי הדירה בסך 180,000 דולר. בפועל, טוען התובע, כי שילם אף למעלה מכך, סך 180,501 דולר (ר' סיכומי ב,כ התובע, סעיף 6, עמ' 13), חלק מהסכומים ששולמו לבית האבות לשם עבר הנתבע מס' 1. לטענת התובע, כוונת הנתבע להעביר את הזכויות בדירה ע"ש הנתבע מס' 2 ורישום הערת האזהרה ע"ש הנתבע מס' 2, נעשו בחוסר תום לב, ועמ"נ לסכל את העסקה הקודמת שבין התובע לנתבע. ה. טענות הנתבע מס' 1 - אברהם סטולר הנתבע מאשר כי ההצעה הגבוהה ביותר שנתקבלה בעבור הדירה עמדה ע"ס 180,000 דולר, ובשלב זה הציע התובע לנתבע לעזור לו לרכוש במחיר זה את הדירה. לטענתו, מעולם לא עלה הרעיון לפיו לאחר שחלקה של אשתו ירשם על שמו, הוא יעביר לתובע את הדירה או חלק ממנה. הוא אף טוען, כי לא יעלה על הדעת כי תמורת סך 126,750 דולר ששילם התובע לטענתו, יועברו לו זכויות בדירה ששוויה מעל 220,000 דולר. לטענת הנתבע, בפברואר 98' התובע ביקר אותו והתלונן כי החזר המשכנתא מכביד עליו, והוא הציע כי הדירה תושכר וההפרש בין הדירה לבין דירה קטנה יותר שישכור הנתבע, ישמש כחלק מהחזר ההלוואה. בשלב זה, עלה הרעיון שהנתבע יעבור לבית אבות. ואכן, בסיוע כספיו של אביו, הסתייע דבר זה. לטענת הנתבע, הוא מסר לתובע את מפתח הדירה אך לא כדי שזו תושכר, או שהתובע ינהג בה מנהג בעלים. לטענת הנתבע, הוא נסע עם אביו והתובע למשרד עו"ד פרידלנד, כי סמך על דבריהם ובעצם לא ידע על מה חתם שם. לטענתו, התובע מבקש לגזול ממנו את דירתו. ו. טענות הנתבע מס' 2 לטענת נתבע זה, התובע עזר לאביו לרכוש את זכויות אשתו בדירה בכך ששילם בעבורו סכום של 126,750 דולר. לטענתו, סכום זה הינו "פחות ממחצית שווי הדירה ואפילו פחות מהסכום שאבי התחייב לשלם". הנתבע חוזר על טענות אביו, כי מעולם לא התחייב להעביר את הדירה לתובע; וזה היה המצב בעת שהאב העביר לבנו את הזכויות בדירה ללא תמורה. לטענת הנתבע מס' 2: "היה ברור לי ולאבי שהתובע יעזור לאבי בתשלום עבור רכישת חלקה של אמי בדירה, ואכן הוא עשה זאת …". הנתבע מס' 2 טוען, כי ביום 2.11.99 העביר לו אביו את הזכויות בדירה ללא תמורה, לרבות מתן יפויי כח בלתי חוזר המאפשר העברת הדירה על שמו. לפיכך, כאשר שמע מאביו ביום 30.11.99, כי האב חתם על מסמכים במשרד עו"ד פרידלנד, שאין הוא יודע את פשרם, מיהר ורשם באותו יום הערת אזהרה לטובתו. העברת הדירה על שמו לא הסתיימה בשל צו מניעה שניתן במסגרת תביעה זו. לטענת הנתבע, בסביבות פברואר 98', עבר האב לבית אבות ו"התברר" לו כי הדירה הושכרה ע"י התובע, כן התברר לו כי אביו הסכים לכך במובן של "טובה כנגד טובה", אך לא התכוון בכך לתת לתובע זכות כלשהי בדירה. ז. דיון סעיף 9 לחוק המקרקעין התשכ"ט 1969, קובע: - "התחייב אדם לעשות עיסקה במקרקעין ולפני שנגמרה העיסקה ברישום חזר והתחייב כלפי אדם לעיסקה נוגדת, זכותו של בעל העיסקה הראשונה עדיפה, אך אם השני פעל בתום לב ובתמורה והעסקה לטובתו נרשמה בעודו בתום לב - זכותו עדיפה". השאלה הראשונה העומדת לדיון הינה, האם יש לראות בהתחייבות הצדדים (התובע והנתבע מס' 1) ביום 17.9.97 "עסקה במקרקעין"? באם התשובה חיובית, כי אז זוהי העיסקה הראשונה והעדיפה. שכן - כל העיסקאות טרם נסתיימו ברישום (בגין העיסקה שבין הנתבעים לבין עצמם - נרשמה הערת אזהרה בלבד). מעבר לנדרש תבחן השאלה אילו מהעסקאות נעשו בתום לב. קודם שנכריע בסוגיות הנ"ל, נתאר את שהתרחש במשרדו של עו"ד טיטונוביץ ביום 17.9.97. יאמר, כי בעניין זה אני סומכת את ידי על עדותה של עו"ד לידן פרידלנד, שהיתה נוכחת באירוע במשרדו של עו"ד טיטונוביץ' ביום 17.9.97, מתוקף תפקידה ככונסת נכסים ובאת כוחו של הנתבע מס' 1, ואני נותנת אמון מלא בעדות זו. כאמור בעדותה של עו"ד פרידלנד, ביום 17.9.97 נפגשו הנתבע ואשתו (שהיו בהליכי גירושין) במשרדו של עו"ד טיטונוביץ'. במקום נכחו גם התובע, והקונה המיועדת - גב' ניסני, שהתכוונה לרכוש את הדירה. עו"ד טיטונוביץ' ייצג את אשתו של הנתבע, עו"ד פרידלנד ייצגה את הנתבע, בנוסף תפקדו עוה"ד ככונסי נכסים למכירת הדירה עפ"י מינוי מטעם ביה"מ. אומרת עו"ד פרידלנד בתצהירה: - "8. אברהם ודוד סטולר ביקשו לשוחח עמי ביחידות וכאשר יצאנו מהמשרד אמר לי דוד סטולר כי הוחלט שהוא ירכוש את דירת בני הזוג. לדבריו התוכנית היא שאברהם סטולר יממש את זכות הקדימה הנתונה לו בחוק לרכוש את חלקה של אשתו בדירה. דוד סטולר הסביר לו כי הוא מתעתד לקחת משכנתא על מנת לשלם את הסכומים לגב' סטולר ולכיסוי המשכנתא. דוד שאל אותי לגבי הפרוצדורה של העברת הזכויות בדירה והבהרתי לו שבשלב ראשון הזכויות יועברו ע"ש אברהם סטולר, בהתאם לחוזה הרכישה שיערך, ורק לאחר שהזכויות בדירה ירשמו על שמו ניתן יהיה לבצע העברת הזכויות ע"ש דוד סטולר. הסברתי לו כבר אז כי הליך העברת הזכויות משמו של אברהם לשמו יעשה כנראה כהליך של העברה ללא תמורה בין בני משפחה. 9. יצויין כי לא ראיתי בעין יפה התפתחות זו, שהובאה לידיעתי בשלב כה מאוחר כאשר גב' ניסני "הקונה" מחכה במשרד טיטונוביץ לחתימת החוזה שנערך על שמה ואף ניסיתי לשכנע את דוד ואברהם סטולר לסגת מרעיון זה ולרכוש דירה אחרת במקום להתעקש על דירה זו דווקא, אולם דוד ואברהם היו איתנים בדעתם ולפיכך הודעתי על כך מיד לעו"ד טיטונוביץ, שגם הוא לא קיבל זאת בעין יפה (בלשון המעטה). עו"ד טיטונוביץ שנאלץ "לשחרר" את גב' ניסני הודיע לנו כי הוא יערוך מיד הסכם מכר זהה בתנאיו עפ"יו אברהם ירכוש את הדירה מאשתו רק בתנאי שדוד יחתום כערב על חיובי אחיו. 10. באותו יום 17.9.97 נחתם הסכם מכר בין גב' סטולר לאברהם סטולר, עפ"י הוא רוכש את זכויותיה בדירה ומסלק את החובות המשותפים (להלן: "הסכם מכר") דוד חתם כערב לכלל התחייבויותיו. עדות זו לא נסתרה בחקירתה הנגדית של עו"ד פרידלנד, וכאמור אני מקבלת את עדותה ללא כל הסתייגות. ואם לא די בכך, נשאל הנתבע האם עדותה של עו"ד פרידלנד היא אמת או שקר והשיב "היא דיברה אמת" (פרוטוקול עמ' 56 שורות 3-4). ואכן, בהתאם למוסכם שילם התובע את כל התחיבויות הנתבע, תוך שהוא עצמו נוטל משכנתא (על דירתו היחידה) ומעביר את כל כספי המשכנתא לכונס הנכסים, עו"ד טיטונוביץ'. להוכחת טענותיו מציג התובע את המסמכים הבאים: - 1. שטר משכנתא ראשונה ע"ס 460,000 ש"ח (מיום 12.10.97) לטובת בנק משכן. המשכנתא נרשמה על דירתו הפרטית של התובע - נספח ג' לכתב התביעה. 2. ש'ק ע"ס 443,865 מבנק משכן עפ"י הוראת התובע, הסכום שולם לפקודת עו"ד טיטונוביץ', נספח ד' לכתב התביעה. 3. הסכם שכירות בגין הדירה - המשכיר התובע. בהסכם נאמר, כי התובע הינו בעל הדירה - נספח ה' לכתב התביעה. 4. העברה בנקאית ע"ס 116,339 ש"ח מחשבונו של התובע לבית האבות אליו נכנס הנתבע להתגורר - נספח ה' לכתב התביעה. 5. מכתב ששלח התובע לעו"ד טיטונוביץ', המתרה בו כי עליו לרשום את הדירה ע"ש הנתבע - נספח ו' לכתב התביעה. ח. פרשת קלמר נ' גיא (ע"א 986/93 קלמר נ' גיא פד"י נ(1) 185). בפסה"ד הנ"ל נדונה השאלה (בדומה לעניין שבפני) מה דין טרנסקציה במקרקעין לגביה לא נערך הסכם בכתב, כדרישת סעיף 8 לחוק המקרקעין. באותו עניין ניתן פס"ד ע"י ביה"מ המחוזי, הקובע כי נערך הסכם בין הצדדים, גם אם לא הסכם בכתב, ועל אף פי כן מצא ביה"מ קמא כי החובה שהיתה מוטלת על המערער לנהוג בתום לב כלפי המשיבים, מספיקה כדי לחייב את המערער לרשום את חצי המגרש ע"ש המשיבים, בהתאם להסכם. וכך ציווה. על פס"ד זה הוגש ערעור. הערעור נדחה. נקבע ע"י ביהמ"ש העליון: - השאלה העומדת במרכז הדיון היא - האם חוסר תום לב בניגוד לסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) יכול לדחות את דרישת הכתב לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין? ונפסק:- לאחר שביה"מ סוקר את התפתחות ההלכות המשפטיות ה"מרככות" את דרישת הכתב, מסקנת הפסיקה הינה כי גישה מחמירה לגבי דרישת הכתב, תביא גזירה שהציבור לא יוכל לעמוד בה, ולכן יש להקל עם התובעים אכיפת התחייבות במקרקעין. שם, בעמ' 193 - 192 (מפי כב' השופט י. זמיר): - "אמנם אין מקום לומר כי במקרה זה התקיימה דרישת הכתב? במשך שנים ריככה ההלכה את דרישת הכתב. כיום קובעת ההלכה כי אין הכרח שיהיה חוזה כתוב וחתום על כל פרטיו ודקדוקיו. ראשית, אפשר כי מסמך המעיד על העסקה, אף שאינו חוזה, יספק את דרישת הכתב. … אף אין הכרח שיהיה מסמך אחד המעיד על העסקה, אלא די אם קיימת אסופת מסמכים שיש בהם ביחד, כשהם משלימים זה את זה, כדי להעיד על הפרטים המהותים הנדרשים לעריכת העסקה, אף אם כל מסמך לעצמו לא יספיק לצורך זה. ראו ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני פד"י ל"ו(2) 151, 161-160; ע"א 251/85 רוטמנש נ' ויניגר פד"י מ"א(3) 827; ע"א 475/87 אהרונוב נ' אהרונוב פד"י מ"ג(3) 165. … ההלכה הגיעה למסקנה כי גישה מחמירה לגבי דרישת הכתב תהיה גזירה שהציבור לא יוכל לעמוד בה, ולכן יש מקום להקל עם התובעים אכיפת התחייבות במקרקעין. ראו ע"א 831/97 ראובן וקסלמן ואח' בע"מ נ' חברת חלקה 35 בגוש 6663 בעמ' פד"י ל"ה(2) 531, 514 "מסיבות פרקטיות" צמצמה ההלכה את החומרה של סעיף 8 לחוק המקרקעין. ראו ע"א 579/83 זוננשטיין נ' אחים גבסו בע"מ, פד"י מ"ב(2) 279, 296. נראה כי המגמה מונחות על ידי התכלית. בית המשפט נוטה לשאול עצמו מה התכלית של דרישת הכתב בסעיף 8 לחוק המקרקעין. בע"א 158/77 רבינאי נ' חברת מן שקד בע"מ, פד"י ל"ג(2) 281, 290, אמר השופט ברק כי "סיבתה של דרישה זו היא בחשיבותה של העיסקה ובצורך להבטיח את רצינותה". לכן, ניתן להסתפק במסמך בכתב העונה על שתי דרישות אלה: ראשית, הוא מעיד באופן ברור על קיומה של עסקה; שנית, הוא כולל את כל הפרטים המהותיים שאינם ניתנים להשלמה לפי החוק או ההלכה". ובע"מ 195: - "לסיכום, אם ביצוע מלא של עסקה במקרקעין עשוי לייתר באופן מלא את דרישת הכתב, הרי ביצוע חלקי של עסקה במקרקעין מאפשר לוותר באופן חלקי, כלומר להקל, על דרישת הכתב". ועוד יפים לעניינינו דבריו של כב' השופט א. גולדברג, שם בעמ' 198 (הנראים כאילו נכתבו ממש לעניין שבפנינו):- "שני חברי, הנשיא בכך והשופט זמיר, מגיעים לתוצאה אחת כי דין הערעור להדחות. ניתן להבין כי נקודת המוצא של שניהם היא, כי בנסיבותיו של מקרה זה יש להעדיף את ערך ההגינות על דרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק המקרקעין התשכ"ט - 1969. המחלוקת שביניהם נוגעת, למעשה, אך ורק למקור הנורמטיבי עליו ניתן לבסס העדפה זו. אף אני סבור כי ראוי הוא שבתחרות בין עקרון ההגינות ובין דרישת הכתב, תהא במקרה זה ידה של האחרונה על התחתונה. מאזן השיקולים אינו מותיר מקום לספק כי יש לקבל את תביעת המשיבים לאכיפת החוזה, ורגש הצדק מתקומם כנגד תוצאה הפוכה". (ההדגשה שלי - ו.פ.) ט. מן הכלל אל הפרט נראה, כי הדברים מדברים בעד עצמם, וכי בעניינינו המסמכים והעובדות מעידים, ללא ספק, על קיומה וביצועה של עסקה המקרקעין בבין התובע לנתבע מס' 1, גם אם לא התקיימה דרישת הכתב במובן הרגיל של המונח. וזאת לאחר שהגעתי למסקנה כי הוסכם בין הצדדים כי התובע ירכוש מהנתבע את הדירה תמורת 180,000 דולר ששולמו לאשתו ולנושיו של הנתבע, ובפועל התמורה שולמה במלואה (כפי שנפרט בהמשך) והחזקה בדירה נמסרה לתובע. אוסיף ואומר, כי אם מצאה הפסיקה להקל בדרישת הכתב בין צדדים "סתם", קל וחומר שיש להקל, ואולי אף יותר, בעסקה שבין צדדים שהם קרובי משפחה, וזאת לנוכח יחסי האמון המיוחדים השוררים בין קרובי משפחה - מטבע הדברים. (אם כי לנוכח העובדות שנפרסו בפני במקרה זה, עולים הרהורים נוגים לגבי טבע האדם בכלל, וטיבם של יחסי אחים בפרט). בהתאם להלכות שנקבעו בפרשת קלמר נ' גיא, וכאמור לעיל, אני קובעת כי, המוסכם בין התובע לנתבע ביום 17.9.97 מהווה את העסקה הראשונה ברצף העסקאות, וכי התצהירים והמסמכים שנחתמו ביום 30.11.99, באו מאוחר יותר רק עמ"נ "לאשרר" עסקה זו. ואולם, כאמור, העסקה נכרתה ביום 17.9.97 לפני חתימת תצהירי המתנה שבין הנתבעים לבין עצמם, וע"כ היא העסקה העדיפה - אותה יש לקיים. למעלה מהצורך נבחן את תום לבו של הנתבע מס' 2, בשעה שחתם עם אביו על תצהירי המתנה. אין מקום להרבות במילים. אינני נותנת אמון כלשהו בגרסת הנתבע מס' 2. אני סבורה כי הוא ואביו, הנתבע מס' 1, עשו יד אחת לסכל את העסקה הראשונה, על אף התמורה ששולמה, וכאשר לגבי עצם התשלום אין כל מחלוקת. הטענות, כי התובע רצה לעזור לנתבע "סתם" כך, או כי המדובר בהלוואה, הן טענות ריקות מתוכן שאין לתת בהן כל אמון. אדם סביר לא ימשכן את דירתו היחידה רק כדי לעזור לאחיו לרכוש דירה שתועבר אח"כ, ללא תמורה, לבנו של "הנזקק". כך גם, אדם סביר לא יתן הלוואה למי שטוען כי הוא חסר יכולת, ויסכים לכך שאותו אדם חסר יכולת יעביר את שרידי רכושו לבנו, מבלי שיהיה סיכוי כי אי פעם תוחזר ההלוואה. לעומת זאת, עדותה של עו"ד פרילדנד מדברת בעד עצמה. מה גם, שהנתבע אישר עדות זאת. מאידך, כל פעולותיו של הנתבע מס' 2, ובמיוחד רישום האזהרה בנסיבות ובמועד בו נרשמה, מעידים על חוסר תום ליבו של הנתבע מס' 2. כאמור, העסקה מיום 30.11.99, אז הוסכם בין התובע לנתבע מס' 1, כי התובע הוא זה שירכוש למעשה את מלוא הזכויות בדירה באמצעות תשלום בסך 180,000 דולר - מחציתו לרכישת זכויות אשת הנתבע, ומחציתו בגין חובות אחרים, היא העסקה הראשונה והעדיפה - כאמור בסעיף 9 לחוק המקרקעין. י. ביצוע העסקה שני הנתבעים אינם כופרים בכך שהתובע שילם לפחות 126,750 דולר. בשלב זה יצויין, כי שווי הדירה 180,000 דולר, כהצעת הקונה שחוזה עמה לא נכרת, ברגע האחרון, ולנוכח הצעתו של הנתבע מס' 1 לרכוש בעצמו את זכויות אשתו בדירה, בסכום השווה לסכום המוצע ע"י צד ג'. מכאן ואילך נדחית הטענה כי שווי הדירה גבוה יותר. נדחות גם טענות הנתבע מס' 2, כי התשלום 126,750 דולר יש כדי לכסות מחצית שווי הדירה בלבד. התובע, מצידו, טען - ואף הוכיח - כי שילם סכומים גבוהים יותר, למעלה מהסכום המוסכם - 180,000 דולר. ראו לעניין זה סיכומי ב"כ התובע, סעיף 6, עמ' 13. כל הסכומים המפורטים בסיכומים הוכחו באמצעות קבלות שהציג התובע. ראה לעניין זה גם עדות התובע בפרוטוקול - עמ' 29 - שם מפרט התובע את כל התשלומים, כולל התשלום שהוא עצמו שילם, עבור הנתבע לבית האבות. (סכומים נוספים שולם ע"י אבי התובע והנתבע מס' 1, התובע אינו כולל סכומים אלו בחישוביו). לא זאת אף זאת, הנתבע קיבל את החזקה בדירה, השכירה לצד ג' - כשהוא עצמו צד לחוזה השכירות - וגבה את כספי השכירות. לפנינו, אם כך, עסקה שביצועה הסתיים. מחיר המכר ברור ומוסכם, התמורה שולמה במלואה, והחזקה נמסרה לקונה. ר' לעניין זה ע"א 475/87 אהרונוב נ' אהרונוב פד"י מ"ג(3) 165, 171: - "דרישת הכתב מיועדת לסלק כל אי ודאות מתנאיה של עיסקה במקרקעין, והצהרה כתובה של המוכר בעיסקה כזאת, המאשרת כי הקונה כבר מילא את כל התחיבויותיו ולפיכך הריהו זכאי להעביר הזכות בנכס הנמכר, משיגה מטרה זו ביעילות לא פחותה מפירוט בכתב של התחייבויות הקונה…" ובנסיבות כאלו - כאמור בפרשת קלמר נ' גיא - מתייתרת דרישת הכתב (שם בעמ' 195). סוף דבר, לאחר שהוכחה עצם העסקה והוכח ביצוע העסקה במלואה, יש לקבל את התובענה. יא. פסיקתא 1. ניתן פסק דין הצהרתי לפיו כלל הזכויות בדירה המצויה ברח' בן יהודה 47/9 פ"ת, הידועה כחלקה 218/9 בגוש 6386 שייכות לתובע, דוד סטולר, שהינו הבעלים הבלעדי של כלל הזכויות בדירה. 2. תימחק הערת האזהרה שנרשמה לטובת הנתבע מס' 2, על הזכויות בדירה. 3. על הנתבע מס' 1 לקיים את חיוביו עפ"י ההסכם, ולהעביר את הזכויות בדירה על שם התובע. 4. לא יעשה כן בתוך 45 יום מיום מתן פסה"ד, ימונה עו"ד משה יצחק הלוי כונס נכסים לביצוע הרישום הנ"ל. 5. הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 50,000 ש"ח + מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל. מקרקעיןחוק המקרקעיןדרישת הכתב