פסק דין 1. מהות התביעה: עניין לנו בתביעה לפינוי ולסילוק ידם של הנתבעים מחנות הנמצאת בבניין שברחוב הרצל 8 פינת שדרות רוטשילד 8 בתל-אביב, הידוע כחלק 120, בגוש שומה 6923 [להלן: "החנות"], ולהשבתה לתובעת כשהיא נקיה מכל אדם וחפץ מטעמם. כמו כן, בפנינו תביעה כספית ע"ס 9,216.- ש"ח. 2. המסכת העובדתית: א. התובעת הינה הבעלים של החנות [נסח רשום מקרקעין צורף נספח א' לת1/]. ב. החנות הושכרה לנתבעים בשכירות מוגנת בהתאם לחוזה שכירות אשר תחילתו ביום 01.04.1977 [העתק חוזה השכירות צורף נספח ב' לת1/]. 3. הפלוגתאות בין בעלי הדין: טיעוני התובעת: א. במהלך השנים נטשו שני הנתבעים את החנות. תחילה הנתבע מס' 2, ואחריו הנתבע מס' 1. מזה זמן רב, עומדת החנות סגורה, לא נעשה בה שימוש כלשהו ואף אחד מן הנתבעים אינו ראוי עוד להגנת חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב- 1972 (להלן: "החוק"). ב. הנתבעים גם הפסיקו לשלם את דמי השכירות המגיעים מהם בעד החנות נכון ליום הגשת התביעה נותרו הנתבעים חייבים לתובעת דמי שכירות בסכום של 9,216.61 ש"ח. ג. אשר על כן, מתבקש בית המשפט להורות על פינוי הנתבעים וסילוק ידם מן החנות ולהשיבה לתובעת כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ מטעמם, ולחייב את שני הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את סכום התביעה. טיעוני הנתבעים: א. הנתבעים מעולם לא נטשו את החנות. ב. הנתבעים אינם חייבים לתובעת את הסכום הנקוב בכתב התביעה ו/או כל סכום שהוא. ג. לחילופין, עותרים הנתבעים לסעד מן הצדק אשר ימנע את פינויים מהחנות. 4. המסכת הראייתית: בתיק נשמעו ראיות: מטעם התובעת: עת1/, מר ראובן פרץ, נחקר על תצהירו ת1/. עת2/, הגב' רונית גינדי, נחקרה על עדותה בחקירה ראשית. כן הוגשה כרטסת חשבונות אשר סומנה ת2/. מטעם הנתבעים: עה1/, מר מלכן שלמה, נחקר על תצהירו נ2/. עה2/, מר מלכן ראובן, הנתבע מס' 1, נחקר על תצהירו נ5/. עה3/, מר מלכן שמעון, הנתבע מס' 2, נחקר על תצהירו נ7/. כן הוגשו: אישור הפקדת מזומנים [3 מסמכים] סומנו נ1/. מכתבי דרישה אשר סומנו נ3/ ו - נ4/. חשבונות אשר סומנו נ6/. בתום הבאת הראיות הגישו ב"כ הצדדים את סיכומי טענותיהם בכתב. 5. דיון והכרעה: לאחר שקראתי את כתבי הטענות ובדקתי את החומר המשפטי המצוי בתיק ובחנתי את העדויות השונות, וכן נתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה לפינוי להדחות ודין התביעה הכספית להדחות. להלן נימוקיי להכרעתי זו: 6. עילת הנטישה כעילת פינוי: א. עילה זו אינה מוזכרת במפורש בחוק הגנת הדייר, ואולם ההלכה הפסוקה קבעה כי יש לחייב את הדייר בפינוי כאשר הוא נוטש את המושכר: "עילת הנטישה הוספה על ידי בית המשפט לרשימת העילות המנויות בסעיף 131 לחוק. הרציונל של חוק הגנת הדייר הוא הגנה על הדיירים כך שלא יאבדו את מקום מגוריהם או את בתי העסק שלהם כל עוד הם עומדים בדרישות שנקבעו בחוק. רציונל זה מחייב כי לא תינתן הגנה לדייר שנטש את המושכר בלי כוונה לחזור אליו, מי שנטש את המושכר עבר מן הסתם למקום אחר, כך שיש לו קורת גג או לחילופין מקור פרנסה אחר, אין כל סיבה להחיל על נוטשים את הגנת החוק". [ראה רע"א 937/91 הועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים נ' נוסייבה פ"ד מ"ו[5] , עמ' 765]. ב. נטל השכנוע: נטל השכנוע לקיומה של עילת נטישה מוטל לפתחה של התובעת מתחילת הדיון ועד סופו, ועליה להוכיח ולשכנע את בית המשפט כי הנתבעים נטשו את החנות לחלוטין על מנת שלא לשוב אליה עוד. [ראה: לעניין זה, דוד בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, הוצאת פרלשטיין-גינוסר, עמ' 115]. ג. יסודות העילה: בעלים הטוען כי הדייר נטש את המושכר חייב להוכיח שני יסודות מצטברים: 1. יסוד עובדתי פיזי: הדייר עזב את המושכר. 2. יסוד נפשי: העדר כוונה מצד הדייר לחזור אל המושכר. כוונת הדייר לחזור אל המושכר מורכבת גם היא משני יסודות מצטברים כאשר האחד הוא הרצון לחזור למושכר והשני הסיכוי הממשי לכך. לאמור, אין די בהבעת רצון ערטילאית לחזור למושכר ביום מן הימים, אלא הדייר חייב להראות רצון ממשי לחזור למושכר, המלווה במעשים גלויים. [פס"ד נוסייבה הנ"ל עמ' 767]. 7. מסכת ראיות הצדדים: א. על מנת להוכיח את טענתה, העידה התובעת את מר ראובן פרץ אשר על פי תצהירו משמש כעובד החברה לה נמסר ניהול הבניין נשוא תובענה זו. עת1/, מר ראובן פרץ הצהיר כך: "בשנים האחרונות ביקרתי בבית לעיתים מזומנות ונוכחתי לדעת שהנתבע מס' 2 מר שמעון מלכן כלל אינו נמצא בחנות. היחיד שעבד בה היה הנתבע מס' 1, מר ראובן מלכן.. מאז 1996 ואילך עמדה החנות סגורה ונעולה כשהוטרינה שלה ריקה לחלוטין, כך היה המצב תקופה ארוכה וברציפות עד להגשת כתב התביעה". [סעיף 3 לתצהירו ת1/]. התובעת מבקשת לתמוך טענותיה באמצעות מסמכים שהוגשו גם על ידי ב"כ הנתבעים ואשר מוכיחים לטענתם שהנתבעים נעדרו מן החנות תקופות ממושכות: 1. במסמך האחד מראה כי הנתבע מס' 1 היה מאושפז בבית החולים ע"ש "שיבא" בין התאריכים 28.9.96 ועד ה - 1.1.97. [העתק המסמך צורף נספח ג' לת1/]. 2. המסמך השני מצביע על כך שהנתבע מס' 2 היה נתון במעצר בית החל מיום 22.10.95. [החלטת בית המשפט בעניין זה צורפה נספח ו' לת1/]. 3. מסמך שלישי שצורף , מראה כי הנתבע מס' 2 היה מאושפז בין התאריכים 16.12.98 ועד ליום 16.03.97 בבית החולים הפסיכיאטרי "גהה". [העתק סיכום המחלה צורף נספח ז' לת1/]. ב. הנתבעים מודים באמור במסמכים אשר הוצגו בפני בית המשפט וכך מצהיר הנתבע מס' 1: "... אמנם הייתי מאושפז כ- 3 חודשים ובין 28.09.96 לבין 01.01.97 ואמנם נקבעה לי נכות כללית צמיתה בשיעור 100%... באשר לשמעון הוא היה השנה במעצר בית... עד חודש 10/96 חזר ועבד בחנות ואחר כך היה מאושפז 3 חודשים בין 16.12.96 לבין 16.3.97". [סעיף 2[ג] לתצהירו נ5/]. אלא שלטענת הנתבעים אין בעובדות אלה משום נטישת החנות אלא המדובר בתקופה קשה אותה עברו הנתבעים, אשר במהלכה הופעלה החנות על ידי אח אחר, מר שלמה מלכן, אשר הצהיר על כך בתצהירו נ2/. "בתקופה הקשה כששני האחים שלי היו מאושפזים, אני הפעלתי את החנות ונמצאתי בה עם כל הקשיים הכרוכים בכך ואשר השפיעו על מצבנו הכלכלי שהתדרדר והורע". [סע' 3 לתצהירו נ2/]. על כך העיד הנתבע מס' 1 בחקירתו הנגדית: "ש. כמה חנויות יש לך? ת. אני שותף בשתי חנויות. אחת בהרצל 8 והשניה בהרצל 10 בת"א. ש. מי עובד בחנות בהרצל 10? ת. מר מלכן שלמה. ש. ובחנות בהרצל 8? ת. אני עובד עם אחי ... שמעון מלכן. ש. היו תקופות שלא הייתם שניכם יחד בחנות? ת. תמיד היינו שנינו יחד. ש. כאשר היית מאושפז? ת. בחנות היה שמעון ואחי השני". [עמ' 33 לפרוטוקול}. הנתבע מס' 2, העיד בעניין זה כך: "ש. אחיך שלמה עבד גם בהרצל 8? ת. כשאני הייתי בבית חולים הוא עזר לנו. החנויות בסמיכות של שני מטר. כאשר הייתי בבית חולים חזרתי ועבדתי. [עמ' 39 לפרוטוקול}. אמינות עלי עדויות הנתבעים באשר מצאתיהן עקביות ומדויקות ובאשר לא נסתרו ע"י ב"כ התובעת, ויש להסיק מהן כי הנתבעים לא נטשו את החנות לחלוטין על מנת שלא לשוב אליה עוד. לעניין זה ישימים דבריו של כב' השופט בר אופיר בספרו הנ"ל: " על הנתבע להצביע על כוונה ממשית לחזור למושכר כך הוא רשאי להראות כי העדרותו מן המושכר, אפילו לזמן ממושך נובעת מן הצורך לקבל טיפול רפואי... אולם ראוי להדגיש כי נטל השכנוע אינו מוסב אל הדייר ואין הוא חייב להוכיח שלא נטש, די בכך שיביא ראיות מהימנות לקיומו של מצב הדברים שהוא טוען לו... אולם אם בסוף הדיון נשאר ספק בדבר קיומה של נטישה, ספק זה פועל תמיד לטובת הדייר..." (בר אופיר לעיל ,עמ' 116) הנה כי כן, לא הונחה דעתי כי אכן התמלאו יסודותיה של עילת הנטישה באשר הוכח לי כי העדרויות הנתבעים מהחנות היו לצורך קבלת טיפולים ולגבי הנתבע מס' 2 יש להתחשב במעצר הבית בו היה נתון. אין בהעדרויות אלה כדי לבסס את המסקנה שהייתה נטישה כפי שטוענת התובעת. לפיכך, יש לקבוע כי דין עילת הנטישה להדחות. 8. עילת פינוי בגין אי תשלום דמי שכירות: א. סעיף 131 לחוק הגנת הדייר קובע כהאי לישנא: "על אף האמור בכל חוזה או הסכם, ואולם בלי לגרוע מהוראות חיקוק אחר, אלה בלבד הן עילות הפינוי: (1) הדייר לא המשיך בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו" יפה פרשנותו של בר אופיר לעניין סעיף זה: "דייר חוקי אינו מעמיד עצמו בסכנת פינוי אלא אם כן המנעותו מתשלום דמי שכירות מגיעה לכדי ניתוק של המשכיות התשלומים. כלומר: לא כל הפסקה בתשלום דמי השכירות נותנת לבעל הבית עילת פינוי נגד דיירו החוקי. עילה זו תקום רק כאשר הפסקת התשלום תהפוך לעניין של קבע. ואין די בכך שיחול איחור קל ופעוט בתשלום דמי השכירות." (ראה בר אופיר לעיל, עמ' 9 וכן ראה ע"א 582/81 בוכול נ' בוכהלטר, פ"ד טז, 1320). ב. בכתב התביעה נאמר כי הנתבעים חייבים לתובעת דמי שכירות בסך 9,216.61- ש"ח סכום זה חושב ע"י ב"כ התובעת בהתאם לכרטסת החשבונות אשר הפיקה החברה המנהלת את נכסי התובעת ואת הבניין נשוא התביעה. מטעם התובעת הוגשו כרטיסי חשבונות ע"ש הנתבעים החל מיום 1.1.1996 ועד ליום 1.4.99. כרטיסי חשבונות אלו סומנו נספח ח' לת1/. התובעת צרפה כרטיס חשבונות נוסף אשר סומן ת2/, המתאר רישומי העברת כספים במועדים שונים מיום 26.7.1998 ועד ליום 1.11.1999. בית המשפט, בהחלטתו מיום 28.5.2000, התיר לתובעת לזמן את מנהלת החשבונות כעד מטעם התביעה. מנהלת החשבונות, הגב' רונית גינדי, העידה במהלך המשפט כך: "ש. היכן את עובדת? ת. אני עובדת במשרד פירר הנהלת רכוש בע"מ בהנהלת חשבונות משנת 1984... ש. אם היינו בודקים במחשב את חובו של הדייר בתחילת חודש מרץ 98', מה היינו מגלים כחובו שרשום? ת. בתאריך 1.3.98 קיים חוב 6,196.77- ש"ח " לשאלות בית המשפט השיבה מנהלת החשבונות כך: "ש. ערך של יום 4.9.97 הוא היה ביתרת חוזה של 2,020.- ש"ח? ת. לא. זה התשלום שהוא שילם כאן. 2,020.- ש"ח זה היה לשנת 98'. ש. הוא שילם 2,020.- ש"ח? ת. כן. ש. ביום 1.1.98 הייתה יתרת חובה ת. לא. זו יתרת זכות מה שרשום מינוס זה זכות ומה שלא רשום כלום זו היתרה בכלל. (עמ' 31 לפרוטוקול) בכרטסת החשבונות אשר צורפה כנספח ח' לת1/ נכתב כי עבור תאריך הרישום (תאריך הערך) ה- 1.1.98: "חיוב שכ"ד: 1 בינו' - 31 ינו' 1998... יתרה בש"ח : 614.79- . (ראה נספח ח' לת1/ עמ' 3 שורה 2 בפרטי החשבון) בכרטסת החשבונות אשר צורפה וסומנה ת2/ נכתב מול התאריך 1.1.98 כך: " חיוב שכ"ד: 1 ינו' - 31 ינו' 1998... יתרה בש"ח : -2,405.21- י. פתיחה : 4,967.19- ש"ח" מול התאריך 1.3.98 נכתב כך: " חיוב שכ"ד : 1 מרץ - 31 מרץ 1998... יתרה בש"ח 6196.77- ש"ח" דיון מסקנות: מעיון מעמיק במסמכי התובעת עולה כי קיימים אי דיוקים מהותיים באשר ליתרת חובם או זכותם של הנתבעים בתשלומי דמי השכירות לתובעת בהתייחס ליום 1.1.1998. במסמך הראשון נכתב כי הנתבעים חייבים 614.79- ש"ח בעוד שבמסך השני נכתב כי הנתבעים ביתרת זכות של 2,405.21- ש"ח ומיד נכתב כי הינם חייבים 4967.19- ש"ח. זאת ועוד, ביום 1.3.98 עמד חובם של הנתבעים ע"ס 6196.77- ש"ח. מעדויות התביעה לא הוברר כלל מהו הערך הכספי הנכון ליום ה- 1.1.98 ואף לא ברור כיצד הפכו הנתבעים מבעלי זכות של 2,405.21- ש"ח לבעלי חוב של 4,967.19 ש"ח בתוך חודשיים בלבד. כלום יכול להיות הדבר אפשרי כאשר דמי השכירות החודשיים אשר על הנתבעים לשלם לתובעת, נכון לאותה תקופה, עומדים על סך של כ 610.- ש"ח ? ( ראה לעניין זה מסמכי הנתבעים נ3/ ו- נ4/ וכן ראה דברי מנהלת החשבונות בעמ' 28 לפרוטוקול שורה 11) ההסבר המתבקש לפערים אלו הוא שכרטסת החשבונות נוהלה כך שכבר בפתיחת שנת 98' נרשם לחובתם של הנתבעים הסך הכולל שהיה עליהם לשלם בגין דמי השכירות במשך כל השנה וכל תשלום אשר נתקבל מאת הנתבעים היה מפחית מחובם האמור בפתיחת השנה. ג. עוד עולה מנספח ח' לת1/ כי הנתבעים ביצעו הפקדות של סכומים שונים לחשבון התובעת מפעם לפעם אשר, עפ"י הרישומים, נועדו לכסות דמי שכירות של מספר חודשים יחד ולא שילמו הנתבעים דמי שכירות מדי חודש בחודשו באופן מדויק. כך למשל, שילמו הנתבעים ביום 9.9.96 סכום של 1,000.- ש"ח וזאת לאחר שלא שילמו דמי שכירות מיום 1.1.96. בתום שנת 1996 היו חייבים הנתבעים על פי הרישומים, סך של 5,437.55- ש"ח וביום 13.2.97 שילמו הנתבעים סך של 3,000.- ש"ח. ליד סכום זה נכתב: " שכ"ד לגמר דצמבר 96' " . מכל האמור לעיל, לא שוכנעתי כי יש באופן התשלום דמי השכירות כפי שנעשה בפועל בין הצדדים משום ניתוק קבוע של המשכיות התשלומים. על מנת שתגובש עילת פינוי לפי סעיף 131 (1) לחוק, צריך להיווצר מצב עובדתי שבו מתקיים ניתוק קבוע בהמשכיות התשלומים וניתוק כזה הוא תנאי בל יעבור לקיומה של עילת פינוי לפי הסעיף הנ"ל. לפיכך, קובע אני כי לא התגבשה עילת פינוי כנגד הנתבעים בשל אי תשלום דמי שכירות ויש לדחות את התביעה לפינויים של הנתבעים בשל עילה זו. 9. התביעה הכספית: א. כאמור לעיל, מצאתי את ראיות התובעת לעניין אי תשלום דמי השכירות לא מדויקות ואין ללמוד מהן לגבי חובם המדויק, אם קיים חוב כלל, נכון ליום הגשת התביעה. ב"כ התובעת אף טוען בסעיף 13 לסיכומיו כי הנתבעים שילמו את חובם בתאריכים 13.3.98 - 6.4.98. ב. מאחר ולא מצאתי דבר בעדויות מטעם התובעת לעניין החוב הכספי של הנתבעים לתובעת ואף שוכנעתי כי אם היה חוב כזה הרי שלדברי ב"כ התובעת הנתבעים שילמו את חובם מיד לאחר הגשת תביעה זו ומשום כך אין ליתן לתובעת את הסעד הכספי אותו היא מבקשת ויש לדחות את תביעתה הכספית. 10. מכל האמור לעיל, התוצאה היא כדלקמן: א. אני דוחה את התביעה לפינויים של הנתבעים. ב. אני דוחה את התביעה הכספית כנגד הנתבעים. ג. אני מחייב את התובעת לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ בסך כולל של 10,000.- ש"ח. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. שאלות משפטיותדייר מוגן (הגנת הדייר)