מסירת המושכר לשימוש של אדם אחר שאיננו הדייר

פסק דין 1. מהות התביעה: עניין לנו בתביעה לפינוי וסילוק ידם של הנתבעים מחנות הנמצאת בבניין ברח' הרצל 7, פינת שד' רוטשילד 10 בת"א, הידועה כחלקה 64 בגוש שומה 6924 [להלן: "החנות"], ולהשיבה לתובעים כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ מטעמם. 2. המסכת העובדתית: א. התובעים הינם הבעלים הרשום של הבניין בו נמצאת החנות [נסח רשום צורף נספח א' לת1/]. ב. הנתבע מס' 1 ואביו המנוח, מר אגאג'אן מגן ז"ל, החזיקו בחנות כדיירים מוגנים על פי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב1972-, [להלן: "החוק"] בהתאם לחוזה שכירות מיום 1.4.1972 אשר נחתם בין אגאג'אן ז"ל לבין הבעלים הקודמים. ג. הנתבע מס' 1 צורף לחוזה השכירות ביום 01.06.72, לפי סעיף 29 לחוזה המאפשר צרוף אחד מבני משפחתו של אבי הנתבע 1 כצד לחוזה השכירות. [הודעת הצירוף הוגשה נספח ב' לנ4/]. ד. כנגד הנתבע מס' 2 ניתן פסק דין ביום 14.06.99, המחייב אותו לפנות ולסלק ידו מהחנות נשוא התביעה. ה. הנתבעים 1 ו - 3 מחזיקים בחנות. 3. הפלוגתאות בין בעלי הדין: טיעוני התובעים: א. הנתבע מס' 1 העביר את זכויותיו בחנות ו/או מכר אותה ו/או השכיר אותה ו/או מסר את זכות השימוש בה לנתבע מס' 2, אשר ניהל בחנות בית עסק בשם "אופנת קרפיני". ב. הנתבע מס' 2 העביר את זכויותיו, לכאורה, בחנות לנתבעת מס' 3. ג. בחנות מחזיק דייר נוסף שזהותו ופרטיו אינם ידועים לתובעים אך חשבוניות מס מטעמו מונפקות מן החנות. ד. העברת זכויותיו של הנתבע מס' 1 בחנות לנתבעים 2 ו/או 3 ו/או השכרת החנות ו/או מסירת זכות השימוש בה לאותם נתבעים ו/או לצד ג' כלשהו, מהווה הפרה חמורה של סעיף 5 לחוזה השכירות, הפרה אשר לאור האמור בסעיף 19 לחוזה מקנה לתובע עילת פינוי כנגד הנתבעים בהתאם לסעיף 131[2] לחוק. ה. הנתבע מס' 1 נטש את החנות. ו. הנתבעים 2 ו- 3 הינם משיגי גבול בחנות. טיעוני הנתבעים: א. לאחר צירוף הנתבע מס' 1 לחוזה השכירות, החזיקו האב המנוח (שהוא אביהם של שלושת הנתבעים) והנתבע מס' 1 בחנות כדיירים מוגנים עפ"י חוק הגנת הדייר, מכוח חוזה השכירות. ב. לאחר פטירת האב ביום 19.12.83, היתה אימם של הנתבעים, הגב' קודיסיה מגן, לדיירת מוגנת בהתאם לסעיף 23[א] לחוק הגנת הדייר, ביחד עם בנה, הנתבע מס' 1. ג. עד שנת 1988 ניהלה האם המנוחה את העסק ביחד עם הנתבע מס' 1 ומאז ניהלה האם את העסק באמצעות ביתה, הנתבעת מס' 3. ד. לאחר פטירת האם ביום 06.10.92, המשיכה הנתבעת מס' 3 להחזיק בחנות בשכירות מוגנת באשר הוסבו אליה זכויות אימה בהתאם לסעיף 23[ב] לחוק הגנת הדייר. מעבר לכך, הייתה הנתבעת מס' 3 עובדת של הנתבע מס' 1 ואין בכך משום העברת זכויות השימוש ו/או הניהול אליה. ה. לנתבע מס' 2 אין כל זכות בחנות ומעולם לא נמסרו לו זכויות השימוש בחנות. החזקה הבלעדית בחנות נמצאת בידי הנתבע מס' 1 מכוח חוזה השכירות. ו. לחילופין, עותרים הנתבעים לסעד מן הצדק אשר ימנע את פינויים מהחנות. 4. המסכת הדיונית: בתיק נשמעו ראיות: מטעם התובעים: עת1/, מר שלמה נחמיאס, נחקר על תצהירו ת1/. מטעם הנתבעים: עה1/, מר משה ווסרמן, נחקר על תצהירו נ3/. עה2/, מר מאיר מגן, הנתבע מס' 1, נחקר על תצהירו נ4/. עה3/, הגב' סימן טוב שינהז, נחקרה על תצהירה נ5/. עה4/, מר שילה ווסרמן, נחקר על תצהירו נ6/. עה5/, הגב' אביבה עובדיה, נחקרה על תצהירה נ7/. עה6/, הגב' שולמית חכימי, הנתבעת מס' 3, נחקרה על תצהירה נ8/. עה7/, מר מייק בן דוד, נחקר על תצהירו נ10/. עה8/, מר הושנג מגן, הנתבע מס' 2, נחקר על תצהירו נ11/. כן הוגשו מסמכים וסומנו נ1/, נ2/ ו - נ9/. בתום הבאת הראיות הגישו ב"כ הצדדים את סיכומי טענותיהם בכתב. 5. דיון והכרעה: לאחר שקראתי את כתבי הטענות ובדקתי את החומר המשפטי המצוי בתיק, בחנתי את העדויות השונות וכן נתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה לפינוי להדחות. להלן נימוקי להכרעתי זו: 6. עילת פינוי בגין הפרת חוזה השכירות: א. לטענת התובעים, חוזה השכירות הופר בכך שהועברו זכויותיו של הנתבע מס' 1 לנתבעים מס 2 ו/או 3 על ידי השכרת החנות ו/או מסירת זכות השימוש בה לאותם נתבעים. ב. נטל ההוכחה: בעל בית אשר טוען כי הדייר עשה מעשה שיש בו הפרה של תנאי מתנאי השכירות, שאי קיומו מעמיד עילת פינוי, עליו להוכיח שלושה תנאים מצטברים: [1] תנאי מפורש בחוזה השכירות אשר אוסר על המעשה המדובר [להלן: "התנאי הראשון". [2] התנאי הנ"ל הופר על ידי השוכר {להלן: "התנאי השני"]. [3] הפרת תנאי זה מקנה לתובע את הזכות על פי תנאי השכירות לתבוע את פינוי של הנתבע מהנכס [להלן: "התנאי השלישי"]. [ראה דוד בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, הוצאת פרלשטיין - גינוסר, עמ' 22]. 7. האם התקיים התנאי הראשון: בסעיף 5 לחוזה השכירות נכתב כך: "השוכר מתחייב לא למסור או להעביר או להשכיר את המושכר או חלק ממנו... וכן לא להרשות למישהו אחר להשתמש... וכן לא לשתף מי שהוא בהחזקת המושכר או בשימוש בו או בכל הנאה ממנו... בלי לקבל רשות בכתב מראש לכך מאת המשכיר". הנה כי כן, מציגים התובעים את התנאי האוסר העברת זכויותיו של הנתבע מס' 1 בחנות לאחר, כלומר, התנאי הראשון מתקיים. 8. האם התקיים התנאי השני: דייר מוגן אינו רשאי להפר תנאי אשר מגביל את העברת זכויותיו, אך בעל הבית הוא אשר חייב, כאמור, להוכיח כי תנאי מגביל כזה אכן הופר. כך מבאר ומסביר המלומד בר אופיר: "על התובע להניח את דעתו של בית המשפט כי במעשה או במחדל של הדייר היה משום הפרת חוזה, ואין מעשה או מחדל זה עולים בקנה אחד עם האפשרות שהדייר קיים את החוזה ולא הפר אותו. אם אמנם מתעורר ספק בדבר מובנו של איסור, כך שניתן לו להקנות לו פירוש מרחיב שטוען לו בעל הבית ולעומתו פירוש מצמצם שתומך בו הדייר, ראו להעדיף את הפרוש המצמצם כיוון שתנאי הבא להגביל את זכותו של הדייר יפורש נגד בעל הבית ולטובת הדייר". [בר אופיר לעיל עמ' 26[א']. לטענת התובעים, לאחר פטירת האב בשנת 1983 היה אמור להמשיך ולהחזיק בחנות בנו, הנתבע מס' 1, ואלמנתו, קודיסיה מגן ז"ל, לו רצתה בכך. אלא שלאחר פטירת האב, מי שנרשם כעוסק מורשה יחיד היתה רק האלמנה, כאשר הנתבע מס' 1 לא נרשם כלל כעוסק מורשה. לאחר פטירת האם, נרשם שמו של הנתבע מס' 2 כעוסק מורש היחיד בחנות. עוד טוענים התובעים כי לאחר מות האם, מי שניהלה הלכה למעשה את החנות , היא הנתבעת מס' 3 וזאת מאז שהצטרפה לאימה בשנת 1986. מסכת ראיותיהם של התובעים: כך העיד התובע מס ' 2 בעדותו בחקירה הנגדית: "ת. פניתי למר מגן וביקשתי להפקיד בבנק דיסקונט את שכר הדירה. הוא משלם את שכר הדירה אני בא לחנות נותן חשבונית ומקבל שיק. אחותו משלמת לי. אחותו מנהלת את החנות. ש. ממתי אתה חושב שאחותו ולא הוא מנהלת את העסק? ת. מהיום הראשון שאני באתי לבקש שכ"ד. ש. כאשר נכנסת הפנית את המכתב לנתבע מס' 1 והראה לך רשימת לקויים בחנות וכי אתם צריכים לתקן - האם אתה זוכר? ת. ... הנתבע מס' 1 היה בחנות. הוא אמר לי שיש נזילות ואני תיקנתי הכל. אני לא ראיתי אף פעם את נתבע מס' 2... את נתבעת 3 אני רואה משנת 93. אנו גילינו שיש עוסקים מורשים אחרים וכי הוא לא הבעלים ולכן החלטתי להגיש את התביעה". [עמ' 10-14 לפרוטוקול]. על מנת לתמוך טענה זו , הציגו התובעים בפני בית המשפט מסמך המורכב משני פרטי חשבון בנק אשר לטענת התובעים, ניתן להסיק ממנו כי הנתבעת מס' 3 ניהלה באופן עצמאי את החנות באשר היא מורשת החתימה היחידה בחשבון של העסק ואילו הנתבע מס' 1 צורף כמורשה חתימה רק החל משנת 1993, וכמיופה כוחה של הנתבעת מס' 3. [המסמך צורף נספח ז' לת1/]. מוסיפים התובעים ומציגים המחאות שבהן המיטיב הוא "חכימי שולמית נאמנות קרפיני" ואשר נעשו לפקודת התובעים או מי מטעמם. לטענת התובעים, המדובר בראייה נוספת לכך שהתובעת מנהלת את החנות באופן עצמאי לחלוטין. [העתק ההמחאות צורפו נספחים ח', ט', לת1/]. העברת הזכויות במושכר: לעניין מסירת זכויות השימוש הרלוונטית לענייננו קובע המלומד בר אופיר: "הביטוי "מסירת שימוש" משמעותו הוא מסירת המושכר לשימוש של אדם אחר שאיננו הדייר. מסירה זו מותנית בהעברת חזקה שפירושה העברה ממש אשר מביאה לשלילת חזקתו של הדייר [המעביר] ומגבילה את זכותו למשך אותה תקופה שבה מועבר השימוש. בדגש באיסור על "מסירת שימוש במושכר: אינו נעוץ בעצם הקנייתן של זכויות לאדם אחר, אלא בשימוש הבלעדי שנעשה במושכר על ידי אותו אדם תוך כדי הפסקת השימוש על ידי הדייר עצמו. נמצא כי הדייר המרשה לאחר להשתמש במושכר, בלי להוציא מידי עצמו את החזקה, איננו מפר את התנאי האוסר עליו למסור שימוש במושכר". [בר אופיר לעיל עמ' 26 / ב']. לאמור, על פי עקרונות אלו יקבע האם העביר הנתבע מס' 1 את זכויותיו במושכר לנתבעים האחרים. 9. האם הועברו זכויותיו של הנתבע מס' 1 לנתבע מס' 2? כך מעיד הנתבע מס' 1 בחקירתו הראשית: "מעולם לא העברתי זכויותיי כדייר מוגן בכל דרך שהיא לאחי, הושנג מגן שמתגורר בארה"ב דרך קבע. משנת 1980... לאחי הושנג לא היתה מעולם דריסת רגל במושכר לא היתה לו מעולם כל זכות במושכר או בעסק המתנהל במושכר, או בהנאה מן העסק. מפאת כבוד המשפחה, רשמתי את מספר העוסק המורשה של העסק... לפי תעודת המעבר של אחי הבכור הושנג". [עמ' 3 לתצהירו נ4/]. בחקירתו הנגדית מעיד הנתבע מס' 1 כך: "ש. זה לא מוגזם לתת כבוד לאח שלא נמצא כאן להיות עוסק מורשה כאן? ת. זה היה כבוד מאוד חשוב כי הוא לא נמצא כאן... את מס ההכנסה שילמתי על שמו של אחי הבכור. אני בעל החנות. אני משכתי כסף. עשיתי לעצמי משכורת. כל החשבונות היו על שמי. תיק ניכויי מס הכנסה היה על שם אחי. אני הייתי הדייר המוגן ללא עוסק מורשה וללא תיק מס הכנסה". [עמ' 18 לפרוטוקול]. מעדותו של הנתבע מס' 1 עולה כי עד ליום הגשת התביעה, לא היה הנתבע מס' 1 עוסק מורשה בחנות נשוא התביעה. זכויותיו של הנתבע מס' 1 כדייר מוגן בחנות נשוא התביעה, אינן מגיעות לו בשל רישומו כעוסק מורשה בחנות, ואף לא הותנה בחוזה השכירות או בשלב מסוים לאחר מכן כי יקבל זכויות אלה, רק במידה וירשם כעוסק מורשה בחנות. זכויותיו של הנתבע מס' 1 כדייר מוגן מגיעות לו מכח חוזה השכירות אשר אליו צורף כדין ואין חולק על כך. בנסיבות העניין, אין נפקות לעניין רישומו של מספר העסק המורשה על שמו של הנתבע מס' 2 אלא יש ליתן חשיבות לעניין הניהול בפועל של החנות. ועל כך העיד עה1/, מר משה ווסרמן בעדותו בחקירה נגדית: "ש. איפה מאיר? ת. מזמן שאביו נפטר הוא נמצא בחנות. אני רואה אותו כל הזמן. משנת 72 אני רואה אותו. בשנים האחרונות שאני בא אחר הצהריים אני רואה אותו בחנות". [עמ' 16 לפרוטוקול]. עה3/ , הגב' סימן טוב שינהז, העידה כך: "ש. את עובדת בתור שכירה בחנות של מגן? ת. כן ... מעל 20 שנה. ש. מי קיבל אותך לעבודה בהתחלה? ת. מאיר מגן. ש. מי נתן לך את המשכורת? ת. מאיר מגן ... בשבילי מאיר מגן הוא הבוס שלי. ש. האם את מכירה את הושנג מגן? ת. אח של מאיר מגן. הוא חי כל השנים בחו"ל". [עמ' 26 - 27 לפרוטוקול]. עה7/ מר מייק בן דוד, העיד בחקירתו הנגדית כך: "ת. אני ספק סחורות הרבה שנים לחנות של מר מאיר מגן. את כל החשבוניות שתמיד הוצאתי. תמיד היו לפקודת מגן. על פי הכתובת... במשך כל השנים הכרתי את האב והבן ביחד... אני מכיר את מאיר.... כאשר נפטר האבא ההמשכיות היה עם הבן. ש. אתה יודע כי עד קיץ 99 העסק כולו היה רשום על שם הושנג [נתבע מס' 2]. ת. אני לא מכיר את האיש הזה. ש. כל העסק היה רשום עד לפני שנה על שמו. ת. אני סיפקתי סחורות למגן ואני תמיד סיפקתי את הסחורות למאיר מגן, היושב באולם שכמעט לא השתנה במשך 30 שנה... אני תמיד קיבלתי שיקים ממאיר מגן כאשר בסוגרים כתוב קרפיני . מגן קרפיני זה שם העסק". [עמ' 42-43 לפרוטוקול]. עה8/, הנתבע מס' 2 העיד בחקירתו הנגדית כך: "אחרי מות אימי, אחי התנהל על פי מסורת שיש לנו שאנו משפחה מאוד רגישה אליה. אח שלי בשל שאני הייתי ראש המשפחה, שם את שמי בתור ראש המשפחה וזה רק מתוך כבוד. הדבר היה עניין פורמלי... הוא אף פעם לא בא אלי לגבי שום דבר בנוגע לעסק... אני לא הבעלים הוא הבעלים... אני לא משתמש בכספים. אני לא קיבלתי כספים מהעסק ולא לקחתי כספים... החנות היא לא שלי". [עמ' 47-48 לפרוטוקול]. הנתבע מס' 1 העיד בחקירתו הנגדית כך: "כשאמי נפטרה אחי היה בערך כבר 20 שנה אזרח ארה"ב . האם נפטרה ב - 92. משנת 93 ועד היום הוא היה בארץ באזכרות של אמא. בתקופה הרלוונטית [העסק] היה על שם אחי... את מס ההכנסה שילמנו על שמו של אחי הבכור, היה לו תיק ניכוי מס הכנסה שילמנו מיסים על שמו. אני הבעלים של החנות. השליטה היתה שלי... החנות היתה שלי, העסק שלי המע"מ לא היה על שמי ומס הכנסה לא על שמי". [עמוד 18 לפרוטוקול]. מהעדויות הנ"ל אשר מצאתיהן מהימנות, עקביות ומדויקות, שוכנתי כי הנתבע מס' 1 ניהל את החנות באופן סדיר וקבוע ומעולם לא העביר את חזקתו בחנות לידי הנתבע מס' 2, אשר הוכח לי שאין לו כל קשר ממשי לחנות למעט הרישום הפורמלי של מספר העוסק המורשה אשר אין בו כדי להוכיח הקניית זכויות בחנות באשר לא הופסק השימוש על ידי הנתבע מס' 1 עצמו. לפיכך, קובע אני כי הנתבע 1 לא העביר את זכויותיו במושכר לנתבע מס' 2 ומשום כך, אין הוא מפר את התנאי האוסר עליו למסור שימוש בחנות נשוא התביעה. 10. האם הועברו זכויתיו של הנתבע מס' 1 לנתבעת מס' 3? בכתב ההגנה טען ב"כ הנתבעים, כי הנתבעת מס' 3 היא דיירת מוגנת בדירה באשר זכויות הדיור המוגן הוסבו אליה לאחר פטירת אימה מכוח סעיף 23[ב] לחוק הגנת הדייר. [סעיף 3.8 לכתב ההגנה]. בסעיף 5.2 לכתב ההגנה טוען ב"כ הנתבעים כך: "היחסים בין הנתבעים 1 ו - 3 הינם יחסים של עובד מעביד והנתבעת מס' 3 מקבלת את שכרה החודשי מן הנתבע מס' 1". בתצהיר הנתבע מס' 1 נכתב כך: "11 ... בפועל המושכר לפני ואחרי פטירתה [של אמי] היה בידי ומיום פטירתה נותרתי דייר מוגן בלעדי במושכר ללא שיתוף על אדם אחר. המשכתי בניהול החנות בזמן שאחותי המשיכה בעבודתה כשכירה במושכר ... תמורת משכורת וזהו המצב עד עצם היום הזה. 21. סמוך לפני פטירתה של אימי המנוחה, הוריתי לאחותי לפתוח חשבון בנק לעסק בבנק הלאומי תחת שם החשבון "חכימי שולמית נאמנות קרפיני". רישום החשבון נעשה לצורך נוחות בלבד כדי שאחותי תוכל לפעול עבור העסק שלי בחופשות. השאלה אם אחותי ירשה מאימי זכות כלשהי במושכר... נותרה שאלה משפטית ובפועל לא היה לכך שום ביטוי משום שאחותי המשיכה לעבוד כשכירה ולא הפעילה את העסק בעצמה... ועל כן אין היא יכולה להחשב כדיירת מוגנת ביחד עמי ואני הדייר היחיד במושכר". [עמ' 2-4 לתצהיר הנתבע נ4/]. הנתבעת מס' 3 הצהירה בעניין זה כך: "כמי שעבדה עבור אחי אני מצהירה לגבי התקופה שאני עובדת במושכר כי לשום אדם פרט לאחי לא הייתה כל זכות חזקה במושכר" (סעיף 8 לתצהירה נ8/) לפיכך ועל פי הצהרותיהם של הנתבעים 1 ו- 2, לא יתייחס בית המשפט לשאלת הסבת זכות הדיירות המוגנת לנתבעת מסב' 3 ושאלת העברת הזכויות במושכר לנתבעת מס' 3 תיבחן לאור הצהרותיהם אלו של הנתבעים 1 ו- 3 על היותה של הנתבעת מס' 3 עובדת שכירה בחנות נשוא התביעה. על כך העידו עדי ההגנה בזה אחר זה: עה3/ - הגב' סימן טוב שינהז אשר עבדה בחנות כ- 20 שנה העידה כך: "ש. שולמית חכימי - מה עושה בחנות? ת. עובדת. ש. היא עצמאית או מקבלת משכורת? ת. היא מקבלת משכורת ממאיר מגן". [עמ' 26 לפרוטוקול]. עה4/, מר שילה ווסרמן אשר עובד בקיוסק הסמוך לחנותו של הנתבע מס' 1, העיד כך: "ש. את שולמית אתה מכיר? ת. בוודאי. מכיר אותה... היא עובדת בחנות. הבוס בחנות הוא מאיר. ש. מה מעמדה של שולמית עובדת או שותפה? ת. עובדת עד כמה שידוע לי." [עמ' 30 לפרוטוקול]. עה5/, הגב' אביבה עובדיה העידה כך: "ש. את עובדת בחנות ברחוב הרצל 9? ת. כן... בצד של החנות של מאיר. ש. מה עושה שם שולמית? ת. מוכרת. ש. היא לא מנהלת או שותפה? ת. עד כמה שאני יודעת לא". [עמ' 32 - 33 לפרוטוקול]. הנתבעת מס' 3 העידה בעצמה כך: "ש. התחלת לעבוד בשנת 1986? ת. כן. כשכירה של מאיר. ש. בשנת 90 [נספח ז' לתצהיר העדות הראשית מטעם התובעים] - יש שני מסמכי בנק... שבו מי שבעל החשבון בלעדי הוא חכימי שולמית. ת. כתוב נאמנות קריפיני... אני לא הייתי בעלת החשבון. החשבון הוא נאמנות קרפיני. מאיר ביקש ממני לפתוח חשבון כדי שאוכל לעזור לו בעניינים כספיים .... שילמנו משכורת מחשבון קרפיני של מאיר היה זכות חתימה". [עמ' 36 - 37 לפרוטוקול]. שוכנעתי במהימנות של עדי ההגנה ובאמינות עדויותיהן, והוכח לי שהנתבע מס' 1 לא מסר את החזקה ו/ או את זכויותיו בחנות ולא העבירן לשימושה העצמאי של הנתבעת מס' 3 באשר לא נשללה מעולם חזקתו של הנתבע מס' 1 במושכר אשר המשיך לנהל את המושכר באופן סדיר. כפי שמבאר המלומד בר אופיר: "מובנו הרגיל של המונח ל"מסור" הוא : להוציא מרשות אחת ולהעביר לרשות שניה או לאדם אחר ואין אדם מוסר משהו בטרם הושלמו שתי הפעולות גם יחד: המוסר הוציא מרשותו והמקבל קיבל לרשותו ואם אמנם ממשיך הדייר [המעביר] להשתמש במושכר יחד עם האדם האחר [המקבל] כי אז אין לומר שהדייר מסר לאותו אדם את השימוש במושכר או בחלק ממנו... אולם כאשר הדייר מרשה לאדם אחר שימוש במושכר או בחלקו וגם מסתלק בעצמו מהשימוש הרי אז הופך היתר השימוש למסירת שימוש וזו מהווה הפרה של תנאי השכירות". [בר אופיר לעיל עמ' 26 / ב']. סיכום: מכל האמור לעיל, לא הונחה דעתי כי מעשיו של הנתבע מס' 1 מהווים הפרת התנאי האוסר העברת זכויות השימוש במושכר, ולפיכך יש לקבוע כי לא התגבשה עילת פינוי כנגד הנתבעים 1 ו - 3 בגין הפרת חוזה השכירות ויש לדחות את תביעת הפינוי המתבססת על עילה זו. 11. עילות הנטישה: א. התובעים טוענים בכתב תביעתם כי הנתבע נטש את החנות שכן הוא איבד כל זיקה משפטית להחזרת והחזקה הבלעדית והייחודית בה נמצאת בידי הנתבעים 2 ו/או 3 ו/או בידי צד ג' כלשהו. ב. מאחר ושוכנעתי כאמור לעיל כי הנתבע 1 מחזיק בחנות כדייר מוגן כדין והחזקה הבלעדית והייחודית נמצאת בידיו, באשר הוכח לי כי לנתבע מס ' 2 אין כל קשר ממשי עם המושכר ואף ניתן כנגדו פסק דין המחייב אותו לסלק ידו מהחנות ושוכנעתי כי הנתבעת מס' 3 משמשת כשכירה של הנתבע מס' 1 במושכר ואין לה כל זכות חזקה בחנות, הרי שמתייתר הדיון בטענת הנטישה באשר לאור מסקנותי לעיל צפויה טענה זו להדחות. 12. מכל האמור לעיל התוצאה היא כדלקמן: א. אני דוחה את התביעה נגד הנתבעים 1 ו - 3. ב. אני מחייב את התובעים לשלם לנתבעים 1, 3 במאוחד ובנפרד הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ בסך כולל של 10,000.- ש"ח. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. שכירות