הסכם שותפות מוסך מכונאות רכב

פסק דין 1. מהות התביעה: עניין לנו בתביעה לפינוי וסילוק ידם של הנתבעים מהנכס שברח' שרירא גאון 6 ת"א-יפו, הידוע כחלקה 4 בגוש 7054 [להלן: "הנכס"], ולהשבת החזקה בו לידי התובע. 2. המסכת הדיונית: א. ביום 9.9.1998 הוגשה ע"י התובע תביעה בסדר דין מקוצר לפינוי הנתבעים מן הנכס. הנתבע מס' 1 לא הגיש בקשת רשות להתגונן ולפיכך ניתן פסק דין כנגדו. הנתבע מס' 2 הגיש בקשת רשות להתגונן אולם משלא התייצב לדיון שנקבע בבקשה זו, ניתן כנגדו פסק דין ביום 11.7.1999. ב. ביום 15.8.1999 הגישו הנתבעים בקשה לביטול פסקי הדין שניתנו כנגדם ולמתן רשות להתגונן מפני התביעה. בהחלטתי מיום 5.10.1999 ביטלתי את פסקי הדין, נתתי לנתבעים רשות להגן וקבעתי כי תצהירי הנתבעים אשר צורפו לבקשת הרשות להתגונן יהוו כתב הגנה לתביעה זו. 3. המסכת העובדתית: א. בתאריך 04.06.79 נחתם בין התובע לנתבעים הסכם שותפות להפעלת מוסך למכונאות רכב [הסכם השותפות צורף נספח ד' לת1/]. ב. הנתבעים מחזיקים בנכס. 3. הפלוגתאות בין בעלי הדין: טיעוני התובע: א. התובע הינו בעל הזכויות בנכס [מצ"ב נסח הרישום נספח א' לת1/], ובעל רשיון להפעלת המוסך והשותפות התבססה על רשיונו זה. ב. ביום 21.10.97 הודיע התובע לנתבעים על פירוק השותפות בהתאם לתנאים הקבועים בסעיף 20 להסכם השותפות. ביום 17.05.98, אף נשלחה הודעה נוספת מטעם התובע לנתבעים בדרישה לפנות את הנכס, על פי תנאי הסכם השותפות [ההודעות צורפו נספח ו' לת1/]. ג. עד למועד הגשת התביעה טרם פינו הנתבעים את הנכס ואשר על כן מתבקש בית המשפט לחייב את הנתבעים לפנות את הנכס ולמסור את החזקה בו לידי התובע. טיעוני הנתבעים: א. המקום בו ממוקם הנכס נשוא התובענה היה במקורו בבעלות משפחה ערבית מיפו והתובע פלש לחלקה ותפס בה חזקה. ב. הסכם השותפות נחתם במטרה לספק כסות לגיטימית לנוכחותם בשטח של הנתבעים שעשו ככל שביכולתם למנוע פלישת אחרים [מלבד התובע] לנכס. ג. משפקע הסכם השותפות לאחר שנה מיום החתימה על ההסכם, ביקש הנתבע מס' 2 שהיה עובד שכיר אצל התובע עובר להסכם השותפות, את פיצויי הפיטורין שלו. אך מאחר ובידי התובע לא היה כסף זמין הציע התובע לנתבע מס' 2 כי כספי הפיצויים בערך של כ 5,000.- דולר, יישארו בידי התובע ותמורת זאת יקבלו הנתבעים מעמד של דייר מוגן. הנתבע מס' 1 הסכים להצעה זו ואף שילם לנתבע מס' 2 2,500.- דולר לשם כך. 4. המסכת הראייתית: בתיק נשמעו ראיות: מטעם התובע: עת1/ מר אויגן מלי, התובע, נחקר על תצהירו ת1/. עת2/ מר שלמה מלי נחקר על תצהירו ת2/. מטעם הנתבעים: עה1/, מר חלילי מחמוד, הנתבע מס' 2, נחקר על תצהירו נ1/. עה2/, מר ברו מוחמד, הנתבע מס' 1, נחקר על תצהירו נ3/. בתום הבאת הראיות הגישו ב"כ הצדדים את סיכומי טענותיהם בכתב. 5. דיון והכרעה: לאחר שקראתי את כתבי הטענות ובדקתי את החומר המשפטי המצוי בתיק, בחנתי את העדויות השונות וכן נתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל. להלן נימוקי להכרעתי זו: 6. הבעלות על הנכס: א. כאמור בטיעוניהם של הנתבעים, התובע אינו בעל הנכס באשר הנכס שייך למשפחה ערבית מיפו והתובע פלש יחד עם אחרים לנכס ותפס חזקה בו. יש לדחות טענה זו מכל וכל משתי סיבות: ראשית: ב"כ הנתבעים זנח טענה זו לחלוטין בסיכומיו ומכאן שבית המשפט לא ידון בטענה זו ולא ייחס לה כל משקל לצורך הכרעה בתיק ועל כך כבר נכתב: "דין טענה שנטענה בכתב הטענות, אך לא הועלתה בסיכומים [אם בשגגה ואם במכוון] כדין טענה שנזנחה ולכן בית המשפט לא יתייחס אליה". [ראה א. גורן , סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורת המשך מעודכנת, עמ' 232 וכן ראה גם ע"א 447/92 רוט נ' איטרקונטיננט] קרדיג קורפוריישן, פ"ד מ"ט[2] , עמ' 107]. שנית: לגרסתו של התובע, הוא ואשתו הינם הבעלים של הנכס לאחר שהזכויות בו נרכשו מהבעלים הקודמים עוד בשנת 1974. לצורך אימות גרסתו זו צרף התובע כנספחים לתצהירו את העתק הסכם המכר (נספח ה' לת2/] וכן צרף התובע פסק דין אשר ניתן ע"י כב' השופט י. מלץ מיום 15.06.83 אשר קובע כך: "אני מחייב את הנתבעת [עיריית תל-אביב - א.ג.] להעביר ע"ש החב' התובעת [חלקה 31 בגוש 7054] על ידי מנהלה מר אויגן מלי - א.ג.] על חשבונם את השטח בחלקה 31 בגוש 7054...". [העתק פסק הדין צורף לנספח ג' לת1/]. הוסיף התובע וצרף לתצהירו פסיקתא אשר ניתנה על ידי כבוד השופטת ברוש בבית המשפט המחוזי בת"א. השופטת ברוש קובעת בפסיקתא כך: "המשיבה [עיריית ת"א - א.ג.] תעביר על חשבונה בלשכת הרישום המקררקעין כל שם המבקשים 2 ו - 3 [אויגן מלי ועליזה מלי - א.ג.] את הנכס הידוע כחלקה 4 [לשעבר 31] בגוש 7054". [העתק הפסיקתא צורף לנספח ג' לת1/]. ב. אמינה עלי גירסתו של התובע לעניין הבעלות על הנכס באשר הובאו בפני ראיות מהן שוכנעתי כי התובע ואשתו היו הבעלים על הנכס בתקופת עריכת הסכם השותפות ובאשר לא הובאה כל ראייה סותרת לכך מטעם הנתבעים. ג. לית מאן דפליג כי התובע ואשתו הם הבעלים של הנכס נכון ליום הגשת התביעה וזאת לפי נסח רישום המקרקעין אשר צורף לתצהירו של התובע (סומן נספח א' לת1/) אשר דבר קיומו ותוכנו לא נסתרו על ידי הנתבעים. לפיכך, דוחה אני את טענות הנתבעים הכופרים בבעלות התובע על הנכס. 7. הסכם השותפות מיום 04.06.79: א. היחסים העסקיים בין התובע לנתבעים הוסדרו בהסכם שותפות שנחתם ביום 04.06.79, הסכם זה מפרט את אופן ניהול השותפות, השקעות הצדדים בשותפות, משך השותפות ואופן פירוקה: "משך השותפות: 20. [א] משך השותפות יהיה לשנה מהחתימה על הסכם זה אך היא תמשיך להתקיים מאליה 4 שנים נוספות בכפוף לנאמר להלן: [ב] כל צד רשאי לסיים את השותפות בהודעה בכתב לשאר הצדדים [ג] השותפות תגיע לסיומה חצי שנה לאחר ההודעה הנזכרת לעיל". עינינו הרואות, דרך ביטול השותפות הינה ברורה ומפורשת בהסכם השותפות ועל כל צד המבקש לבטל את השותפות לפעול באופן המתואר בסעיף 20 להסכם. 8. הודעת ביטול השותפות מיום 28.04.80: א. הנתבעים טוענים כי כשנה לאחר החתימה על ההסכם, הודיע להם התובע באמצעות מכתב ששלח בא כוחו דאז, עו"ד וירניק, על ביטול הסכם השותפות. כך העיד הנתבע מס' 2 בחקירתו הנגדית: "ש. ... זה נכון שהסכם השותפות פקע שנה אחרי זה? ת. נכון". [עמ' 23 לפרוטוקול]. בעניין מכתב זה העיד התובע כך: "ש. אתה שנה לאחר מכן פנית לעו"ד וירניק אריה ובקשת ממנו שיכתוב לנתבעים מכתב? ת. כן. ש. זה המכתב? ת. אני חושב שכן. אני לא חתמתי על זה. [עמ' 13 לפרוטוקול]. מעדויות אלה אשר אני נותן בהן אמון, שוכנעתי כי הנתבעים קיבלו לידיהם את המכתב הנ"ל אשר נשלח על ידי ב"כ של התובע דאז, עו"ד וירניק, מרצונו ועל דעתו של התובע והנתבעים אינם מתכחשים לקבלתו. ב. בסעיף 2 ו - 3 במכתב הנ"ל נכתב כך: "הואיל ומראש נלקחה האפשרות כי מר מלי ינסה למכור את הנכס שבו מתנהלים עסקי השותפות, הוסכם במפורש בסעיף 20 כי כל צד יהיה רשאי להביא את השותפות לידי גמר בהודעה בכתב של שישה חודשים מראש. בהתאם לאמור בסעיף זה, אתכבד להודיעכם בשם מר מלי כי השותפות תגיע לידי גמר ביום 30.10.80". לכאורה, פעל התובע בדרך האמורה לבטל את השותפות בין הצדדים אך על אף האמור במכתב זה המשיכו הנתבעים לעבוד בנכס, וזאת בידיעתו ובהסכמתו של התובע. לטענת הנתבעים, אכן בוטלה השותפות אולם המשך שהותם בנכס נובעת מחוזה שכירות אשר נלמד מהתנהגות הצדדים ולפיו רשאים הנתבעים להמשיך ולעבוד בנכס ועליהם לשלם דמי שכירות חודשיים לתובע. התובע לעומת זאת טוען כי אין במכתב שנשלח לנתבעים ביום 28.04.80 משום הודעה לביטול ההסכם אלא המדובר בהתראה לסיום השותפות שניתנה משום שהנתבעים לא ניהלו את ספרי החשבונות של השותפות כשורה. בעקבות המכתב חזרו הנתבעים לנהל את ספרי החשבונות כנדרש והתובע חזר בו מכוונתו לסיים את השותפות והשותפות המשיכה להתקיים כמקודם. 9. האם מדובר בחוזה שכירות או המשך הסכם השותפות: א. הנתבעים הטוענים להתגבשותו של חוזה שכירות אשר נכרת מאופן התנהגותם של הצדדים, תומכים טענתם זו בהעתקי קבלות, לפיהן שילמו הנתבעים לתובע דמי שכירות עבור הנכס. [העתקי הקבלות צורפו נספחים ג,ד, ה לנ1/]. מעיון מעמיק בקבלות אשר צירפו הנתבעים, עולה כי המדובר בשלוש חשבוניות על שמה של השותפות , "מוסך מאלי", שהוצאו לנתבעים ועליהן נכתב "עבור דמי שכירות". החשבונית האחת, מיום 04.12.87 ע"ס 345.- ל"י. החשבונית השניה, מיום 01.11.96 ע"ס 585.- ש"ח. והחשבונית השלישית, מיום 05.11.97 ע"ס 585.- ש"ח. ב. לעניין התנאים הדרושים ליצירת חוזה תקף יפים דבריה של פרופ' ג. שלו: "תנאי ראשוני ויסודי ליצירת החוזה הוא גמירת דעתם של הצדדים להתקשר זה עם זה בחוזה המסויים. מקום שהצדדים לא הגיעו לידי גמירת דעת לא יוכל בית המשפט ליצור אותה בדיעבד. גמירת דעת היא רצון מגובש, כוונה רצינית להתקשר בחוזה ובהחלטיות... גמירת הדעת היא מוגדרת וצריכה להיות מכוונת להתקשרות מסויימת עם צד מסויים... מבחן גמירת הדעת הוא מבחן אובייקטיבי, משמעותו היא כי גמירת דעתם של הצדדים לחוזה נלמדת על פי אמות המידה של האדם הסביר. בדיקת נסיבות העניין והתנהגות הצדדים... הם הנתונים שעל פיהם יקבע האדם הסביר את קיומה או העדרה של גמירות הדעת... הדרישה למסוימות - דרישת המסוימות נובעת מסעיף 2 לחוק החוזים הקובע כי פנייה היא בגדר הצעה אם היא מסוימת כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה... על ההצעה להיות מלאה ומדוייקת במידה מספקת עד שניתן יהיה לראות כאמור בה עם קיבולה, חוזה מלא ובר ביצוע ללא צורך במו"מ משלים נוסף". [ראה ספרה של פרופ' ג. שלו, דיני חוזים, הוצאות דין 85 - 88]. לא שוכנעתי בגרסתם של הנתבעים כי לאחר פקיעתו של הסכם השותפות נכרת חוזה שכירות הנלמד מהתנהגותם של הצדדים באשר אין בקבלות אשר הוצגו בפני בית המשפט כדי לעמוד בדרישות המסוימות ובאשר לא הוכחה גמירות דעתם של הצדדים להתקשר בחוזה שכירות מעתה ואילך. ג. לשם הכרעה האם המדובר בהמשך הסכם השותפות בפועל אם לאו, ניתן להקיש מסעיף 2 לפקודת השותפויות (נוסח חדש), תשל"ה1975- בו נכתב כך: "(1) שיתוף מכל צורה שהיא או הגדר בנכס או בכל זכות בו - אין בכך בלבד (ההדגשה שלי - א.ג.) כדי ליצור קשרי שותפות... (2) נטילת חלק בהכנסה ברוטו מנכס היא בלבד אינה יוצרת קשרי שותפות... (8) חוץ מן האמור בסעיף זה, תהא קבלת חלק ברווחי העסק או כל תשלום התלוי ברווח עסק או המשתנה לפיהם (הדגשה שלי - א.ג.) ראיה לכאורה שהמקבל הוא שותף בעסק, אלא שניתן לפתור ראיה זו בשים לב לכל נסיבות העסקה שבין הצדדים". התובע בתמיכה לטענתו כי מדובר בהמשך הסכם השותפות צרף גם הוא העתקי חשבוניות מס עליהן צוין "עבור דמי שכירות" אך לדברי הנתבעים המדובר בתשלומים אשר שולמו לתובע עבור חלקו בשותפות והראיה לכך היא כי הסכומים ששולמו לא היו קבועים והשתנו בהתאם לרווחים שהופקו מן העסק. ד. מעיון מעמיק בחשבוניות (אשר צורפו ע"י התובע - נספח ג' לת1/) עולה כי התשלומים אשר שולמו לתובע אכן לא היו קבועים. כך למשל: עבור דצמבר 1981 שולם לתובע סך של 14,500.- ל"י. עבור ינואר 1982 שולם לתובע סך של 1,500.- ל"י. עבור פברואר 1982 שולם לתובע סך של 9,000.- ל"י. עבור מרץ 1982 שולם לתובע סך של 14,224.- ל"י. המשתמע מכך הוא שאף על פי שנכתב בפרטי החשבונית כי התשלום הינו עבור דמי שכירות, בפועל המדובר בתשלום רווחי העסק המשתנים מדי חודש בחודשו ויש בכך ראיה לכאורה לקשרי השותפות שהמשיכו להתקיים גם לאחר המכתב מיום 28.4.80. מן האמור לעיל ובהעדר כל ראיה סותרת, שוכנעתי בגרסתו של התובע באשר להמשכת הסכם השותפות שנחתם בין הצדדים ביום 4.6.79 10. הסכם הארכת השותפות מיום 30.5.1989: א. בנוסף על האמור לעיל, הוגש ע"י התובע הסכם הכתוב בכתב ידו ועליו חתומים הצדדים ובו נכתב כך: "הסכמנו בזה להאריך תוקף של חוזה מיום 4.6.79 בשלמותו כמו שהוא היה ביום 4.6.79". [ההסכם צורף, נספח ה' לת1/]. על עריכת הסכם זה מעיד התובע כך: "ש. מציג בפניך את נספח ה' לתצהירך . של מי כתב היד הזה? ת. שלי. ש. מה שכתוב פה זה נכון? ת. כן. אני חתמתי כאן ושני הנתבעים חתמו. ש. אתה ראית במו עיניך שהם חתמו? ת. כן". [עמ' 17 לפרוטוקול]. עת2/, מר מלי שלמה מעיד בענין זה כך: "ש. את ההסכם המאריך בשנת 84' אתה יודע מי כתב? ת. כן, אבא שלי חתם. ש. היית במקום בזמן חתימת ההסכם. ת. כן". [עמ' 20 לפרוטוקול]. ב. הנתבע מס' 2 מעיד בחקירתו הנגדית בענין זה כך: "ש. מציג בפניך נספח של ההסכם... האם זו חתימתך. ת. אני לא יכול להגיד. החתימה דומה לחתימתי". הנתבע מס' 2 נשאל ע"י בא כוחו האם הוא זוכר שבשנת 1989 חתם על מסמך זה והלה השיב כי אינו זוכר. [עמ' 23, 24 לפרוטוקול]. ג. גלוי וידוע הוא כי "נכונות גרסה" היא פועל יוצא מאמון שניתן לעד אחד על פני עד אחר ובמקרה דנן עדותם של עדי התביעה אמינה עלי באשר לאמיתות המסמך ולנכונות תוכנו בעוד הנתבעים לא הציגו כל ראיה לסתור את אמיתותו של המסמך שהוגש ולא את תוכנו. לפיכך, שוכנעתי באמיתותו של המסמך ובנכונות תוכנו ומהווה הוא משנה תוקף לרצונם של הצדדים להמשיך ביחסיהם העסקיים עפ"י חוזה השותפות המקורי שנחתם ביום 4.6.79. 11. הודעה על סיום השותפות מיום 21/10/97: א. התובע, באמצעות ב"כ עו"ד דלית קלמן, הודיע בכתב לנתבעים על רצונו לסיים השותפות המתנהלת בנכס. במכתבו כותב התובע כך: "ע"פ הוראות ההסכם שבין הצדדים מיום 4/6/79 תגיע השותפות לסיומה חצי שנה לאחר קבלת הודעה זו לידיכם". [המכתב צורף, נספח ו' לת1/]. ע"פ הוראות סעיף 20 להסכם השותפות, צד המבקש לסיים את השותפות להודיע בכתב לשאר הצדדים על רצונו בכך. כך עשה התובע שאף שלח התראה נוספת לנתבעים בדואר רשום ביום 17.5.98, כחודש לאחר המועד בו היו אמורים הנתבעים לפנות את הנכס. [מכתב התראה צורף, נספח ז' לת1/]. ב. מאחר והתובע נהג על פי הסכם השותפות במטרה לסיימה, על הנתבעים היה לנהוג גם הם על פי הפרק בהסכם השותפות המפרט את אופן פירוק השותפות: "21. עם פירוק השותפות יקבל מלי את הציוד שהביא לשותפות בהתאם לרשימה המצורפת, ציוד זה כולל את הציוד שנקנה מקופת השותפות במקום הציוד הראשוני שהובא ע"י מלי... 22. עם סיום השותפות יערכו השותפים את החשבונות הסופיים. השותפות תשלם את חובותיה... הנותר יתחלק בין השותפים... 23. מוחמד וחלילי יעזבו את המוסך לאחר פירוק השותפות". הסכם השותפות אשר לשונו ברורה וחד משמעית אינו מותיר ספק באשר לפעולות שעל הצדדים לבצע לאחר פירוק השותפות. סעיף 23 קובע בצורה המפורשת ביותר כי על הנתבעים לעזוב את המוסך לאחר פירוק השותפות. 12. מעמדם של הנתבעים בנכס: א. שאלת מעמדם של הנתבעים בנכס מוצאת גם היא את פתרונה בהסכם השותפות. סעיף 26 להסכם קובע כך: "מוחמד וחלילי מצהירים כי זכותם בחלקה נובעת מחוזה זה, וכי זכותם זו היא כברי רשות בלבד. אין הסכם זה מעניק להם כל זכות של דייר מוגן בהתאם לחוק הגנת הדייר... או כל חוק אחר ועם פירוק השותפות יעזבו הם את החלקה ללא כל טענה". מלשון הסעיף עולה בבירור כי בהסכם השותפות לא הוקנו לנתבעים זכויות כלשהן של דייר מוגן, וכי זכותם ע"פ ההסכם הנ"ל היתה זכות של בר רשות בלבד, הניתנת לביטול עם פירוק השותפות. ב. טענתם של הנתבעים כי הוסכם בין הצדדים שהנתבעים יקבלו מעמד של דיירים מוגנים בנכס באה על אף שבחוזה לא נכתב על כך דבר. משמעות הדבר היא כי טענתם זו היא טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב. לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט (בדימוס) י. קדמי: "כאשר עסקה כלשהי באה לכלל ביטוי בכתב וההנחה הבסיסית היא כי הכתב מסכם את כל הפרטים שהצדדים לעיסקה סיכמו עליהם; ועל כן המגמה הבסיסית, הן של החוק, הוראות הסיפא של סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומנית והן של ההלכה הפסוקה היא שלא להתיר הבאת עדות בעל פה 'כנגד תוכנו' של מסמך". [ראה: י. קדמי, על הראיות, הוצאת דיונון, חלק 3 עמ' 1099). וזו לשון הסיפא של סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני: "טענה הנטענת נגד מסמך הנוגע לענינים האמורים, אפילו אם איננה עולה על אלף גרוש, צריכה להיות מוכרת על ידי מסמך או על ידי הודאתו או פנקסו של הנטען". ללמדך, כי על הנתבעים לתמוך טענתם כנגד הכתוב בהסכם השותפות על ידי מסמך הסותר את הסעיף המפורש או על ידי הצגת ראיות כלשהן המצביעות על הסכמת התובע להקנות לנתבעים מעמד של דיירים מוגנים בניגוד לכתוב במפורש בהסכם. ג. האם הוכיחו הנתבעים כי הם דיירים מוגנים בנכס? הנתבעים טוענים שלאחר שביקש הנתבע מס' 2 את פיצויי הפיטורין שהגיעו לו והתובע לא שילם לו, הבטיח התובע לנתבעים כי סכום הפיצויים יהיה כהשקעת הנתבעים בנכס אשר תהווה תשלום דמי מפתח כמובנם בחוק הגנת הדייר, דבר שיקנה להם מעמד של דיירים מוגנים במקום. [ס' 11 לתצהירי הנתבעים נ1/ ו-נ3/). וכך העיד בענין זה הנתבע מס' 2 בחקירתו הנגדית: "ש. ...כשאתה אומר שהכספים שהשקעת אלה כספי הפיצויים? ת. אני מתכוון לחלקים ולציוד שהכנסנו ולא לכספי הפיצויים. ש. יש לך קבלה או חשבונית על משהו שאתה השקעת בנכס. ת. משנת 79-01 מאיפה אני יביא? ש. אם כך אתה לא צריך לקבל שום דבר? ת. אנו קנינו כלים שהתקלקלו הוא יכול לקחת אותם". [עמ' 23 לפרוטוקול]. אין בעדות זו של הנתבע מס' 2 משום תימוכין לטענת הנתבעים בדבר היותם דיירים מוגנים בנכס באשר לא הביאו בפני בית המשפט כל ראיה בדבר השקעתם בנכס שיכולה להוות תשלום דמי מפתח או כל ראיה אחרת הסותרת את הסכם השותפות המפורש ומוכיחה את מעמדם כדיירים מוגנים. ד. לפיכך, דוחה אני את גרסתם של הנתבעים באשר למעמדם בנכס כדיירים מוגנים וקובע אני כי מעמדם בנכס הוא כמעמד של ברי רשות בלבד. 13. מעמד הנתבעים כברי רשות: א. כפי שציינתי לעיל, הסכם השותפות קובע כי לנתבעים לא הוקנו זכויות כלשהן של דיירים מוגנים וכי זכותם בנכס על פי ההסכם היא זכות של ברי רשות בלבד. על זכותו של מעניק הרשות נכתב כך: "מסיג גבול שמחזיק בקרקע תקופה ממושכת בידיעת הבעלים ובלי שהבעלים יפעלו לסילוקו, עלול להיהפך לבר רשות ללא תמורה או בר רשות חינם ובעל המקרקעין רשאי לבטל רשות זו בכל עת...." (ע"א 50/77 אליהו מזרחי נ' אלברט אפללו, פ"ד לא (3), 439) כלומר, ניתן לבטל רשות זו בכל עת, וכך נעשה לכל המוקדם בעת פקיעת הסכם השותפות ולכל המאוחר בעת הגשת כתב התביעה ככתוב: "כבר ראינו כי דעת רוב השופטים היא, שרשיון חינם שאינו לזמן קצוב מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של בעל המקרקעין, כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרשיון והגשת תביעה לסילוק יד, בוודאי מגלה רצון זה... נראה לי שרצוי במקרה זה... לקבוע שעצם הגשת התביעה נגד המשיבה כוללת בתוכה גם הודעת ביטול הרשיון..." (ע"א 32/77 אליאסף טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש חסידים, פ"ד לא (3) 218) אי לכך, הרי שיש לקבוע כי הרשות שניתנה לנתבעים להחזיק בנכס בוטלה ועברה מן העולם ביום הודעת ביטול הסכם השותפות מיום 21.10.1997 או לכל המאוחר ביום הגשת תביעה זו ועליהם לעזוב את הנכס ולהשיב את החזקה בו לידי התובע. 14. לאור כל האמור לעיל, התוצאה היא כדלקמן: א. אני מחייב את הנתבעים לפנות את הנכס שברח' שרירא גאון 6 בתל אביב יפו, הידוע כחלקה 4 בגוש 7054 ולהשיב את החזקה בו לתובע. ב. אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ בסך כולל של 10,000.- ש"ח. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. חוזהרכבדיני חברותמוסךשותפות