פסק דין השופט ר. כהן: הקדמת דברים: 1. זהו גלגול שני בו מגיעה המחלוקת שבין המערער לבין ערוגות מושב עובדים להתיישבות בע"מ ("המשיב"), לבית דין זה. 2. בגלגול הראשון נדרש בית דין זה לשאלה האם בתפקידו כגזבר המשיב היה המערער בגדר "עובד" המשיב (כנטען על ידו) או כ"אורגן" של המשיב (כנטען על ידי המשיב), ופסק: "אם נקיש גזירה שווה מחבר הנהלה של חברה, הממלא בה תפקיד ניהולי בשכר, בנוסף להיותו דירקטור בחברה, הרי שבענייננו התמלאו התנאים להכרה במערער כעובד (של המושב) בנוסף להיותו חבר בו". (דב"ע נד/246-3 משה אהרונוביץ' - ערוגות מושב עובדים, פד"ע כח' 481, 484-483). לאור הכרעה זו, הוחזר עניינם של הצדדים לבית הדין האזורי לעבודה כדי שידון בתביעות המערער לגופן. 3. בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (תב"ע שנ/622-3, כב' השופטת רות בהט - כדן יחיד), דן בתביעותיו של המערער, כמו גם בתביעה שכנגד שהוגשה על ידי המשיב, ופסק בהן (פסק הדין מיום 17.03.98). גלגולה השני של המחלוקת בין הצדדים, הוא אפוא, ערעור זה של המערער על פסק דינו של בית הדין האזורי ("פסק הדין"). 4. בטרם נדון בערעור לגופו אציין: בפרוטוקול הדיון בפנינו, מיום 11.12.01, נרשם מפי באי כוח הצדדים: "אנו מקבלים את הצעת בית הדין לפיה יפסוק בית הדין לפי סעיף 79א' לחוק בתיק המשפט..." (פ: 3 ש: 18). אני סבור שהאמור בפרוטוקול בשגגה יסודו. הצדדים, למיטב זכרוני, לא הסמיכונו לפסוק לפשרה בתיק זה. מכל מקום פסק הדין להלן, הינו פסק דין לדין ולא לפשרה. הערעור: 5. אין מחלוקת, בין הצדדים, שבתקופות הרלוונטיות לערעור זה היה המערער חבר ובעליה של יחידת משק במשיב - מושב, אגודה שיתופית המנוהל על פי תקנון המעוגן בפקודת האגודות השיתופיות. בנוסף להיותו של המערער חבר במושב, כיהן הוא במשך שנים ארוכות, לפחות מתום שנת 1959 עד תום ספטמבר 1989, כגזבר המשיב. עוד אין מחלוקת ביניהם שחוקת עוצ"מ חלה ביחסים שביניהם. 6. בתביעה שהגיש המערער כנגד המשיב בבית הדין האזורי תבע הוא סכומי כסף שונים, אשר לטענתו היה זכאי להם מתוקף עבודתו כגזבר המשיב וסיומה, ואותם לא קיבל. המשיב התגונן וטען שלא זו בלבד שאין המערער זכאי לתשלומי כספים שונים, אלא שהוא, המערער, חב לו כספים אותם תבע הוא בתביעה שכנגד. לאחר שהוחזר עניינו של המערער לבית הדין האזורי, פסק בית הדין האזורי בתביעות השונות שהגיש המערער, ודחה את התביעה שכנגד שהגיש המשיב. על כך הגיש המערער ערעור. 7. בכתב הערעור ובסיכומיו מצביע בא כוח על "שגגות" אשר נפלו, לטענתו, בפסק הדין, אותן מונה הוא אחת לאחת ומבקש תיקונן. ב"כ המשיב, בסיכום טענותיה, טוענת באחת ש"פסק דינו של בית הדין קמא, אשר שמע את העדויות ובחן את הראיות הינו נכון, סביר וצודק, ואין מקום כי ערכאת הערעור תתערב בו". לכן מנימוקי פסק הדין ומטעמים נוספים שפורטו בסיכומים ובטיעון בעל פה, היא מבקשת לדחות את הערעור. השאלות שבמחלוקת: 8. כדי שגדר המחלוקת בין הצדדים, יהיה ברור, אפרט את ראשי התביעות עליהן הוגש ערעור זה, אחת לאחת. א. טוען המערער כי שגה בית הדין האזורי, עת קבע: (1) שמועד תחילת עבודתו של המערער אצל המשיב כגזבר היה ביום 01.09.59, שעה שהיה עליו לקבוע שמועד התחילה היה בשנת 1954, כפי שהעיד המערער, בסעיף 1 ב' לתצהירו, שלטענת בא כוחו לא נסתר; (2) שתשלומים בגין: ביגוד, אש"ל, טלפון ואחזקת רכב - לא היו חלק ממשכורתו הקובעת של המערער לצורך חישוב הסכום הכולל של פיצויי הפיטורים ופדיון דמי מחלה המגיעים לו, חישוב חודשי פיצויי על פי חוקת עוצ"מ המותנה בשנות עבודה - זאת כיוון שתשלומים אלה שולמו למערער ללא תנאי והוא קיבלם גם בעת שנעדר מהעבודה. (3) שאת תמורת או חלף ההודעה המוקדמת שהיה המערער זכאי לה - יש לקזז אל מול סכומים עודפים שקיבל. (4) שיש לזקוף הכספים שקיבל מקופת עוצ"מ על חשבון כל המגיע למערער שעה שהיה מגיע למערער שיזקפו רק על חשבון פיצויים. ב. המשיב, משיב אחת לאחת, לטענות הנ"ל של המערער וכשנתייחס לכל אחת מהן, יובא לפי הצורך גם טיעונו של המשיב. להלן הכרעתינו: 9. השאלות העיקריות אליהן נדרשים אנו, אפוא, בערעור זה הן: א. האם העבודה, שעבד המערער כגזבר, ומזכיר המשיב, ארוכה יותר מזו שנקבעה על ידי בית הדין האזורי. ב. האם משכורתו הקובעת של המערער - כוללת גם תשלומים עבור הרכיבים: ביגוד, אש"ל, טלפון ואחזקת רכב. קבלת ערעור המערער באחת משאלות אלה, במלואו או בחלקו, תביא לפסיקת סכומים נוספים למערער בראשי התביעות אשר לתקופת העבודה והמשכורת הקובעת - השפעה עליהם. נדון, אפוא, תחילה בשתי שאלות עיקריות אלה. 10. תקופת עבודתו של התובע: א. בית הדין האזורי עת קבע את מועד תחילת עבודתו של המערער מיום 01.09.59 נימק קביעותיו אלה כך: "נטל ההוכחה מהי תקופת העבודה בה הועסק העובד ומה גובה שכרו מוטל על העובד-התובע. (ראה לעניין זה דיון מס' נד/23-3 חיים פרינץ נ. נתי גפן ואח' פורסם בפד"ע כו' עמ' 547). כאמור בפסק דינו של בית הדין הארצי, תיפקודו של התובע כ"עובד" של הנתבעת היה כמזכיר וכגזבר. הפרוטוקול המוקדם ביותר מבחינת תאריכו שהוגש כראייה לבית הדין הוא נ/2 מיום 19.11.59. שם לא צויין תפקידו של התובע. המדובר היה בישיבת ועד, ואין ספק כי עפ"י פסק דינו של בית הדין הארצי תיפקודו כחבר וועד אינו נוגע לתפקידו כ"עובד". התובע טען בתצהירו כי עבד בנתבעת החל משנת 1954, אך אין תימוכין נוספים לכך. בעדותו בבית הדין, טען כי החל לעבוד כגזבר מסוף שנת 59'. אמנם, המועד המוקדם ביותר הננקב במסמכים מטעם הנתבעת הוא בת/29 (שנת 57'). אולם, לאור עדות התובע עצמו כי החל לעבוד כגזבר מסוף שנת 59', לכל המוקדם יש לקבוע תאריך זה כמועד תחילת עבודתו. אין מחלוקת בין הצדדים בדבר מועד סיום העבודה (30.9.89). חיזוק נוסף לכך כי מועד תחילת עבודתו הוא בשנת 59, מצאתי בעובדה כי בתלוש חודש 9/89 צויין כי וותקו של התובע הוא 30 שנה. ולפיכך, יש לקבוע את התאריך 1/9/59 כמועד תחילת עבודתו." ב. (1) המערער בהודעת הערעור ובסיכומיו טוען שלא נסתר האמור בתצהירו של המערער (סעיף 1 ב') שהחל לעבוד בשנת 1954 - ולכן סבור הוא ששגה בית הדין בקביעתו העובדתית האמורה. (2) המשיב, בסיכומיו, טוען שאין להתערב בקביעות עובדתיות של בית הדין האזורי, שכן הקביעה לגבי מועד תחילת עבודתו עובדתית היא, ובכגון דא אין ערכאת הערעור, דרך כלל, מתערבת. ג. אכן הלכה פסוקה ומושרשת היא זו הקובעת שלמעט מקרים חריגים אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בקביעותיה העובדתיות של ערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מן העדים והכריעה בהן. מטעם זה יש מקום לבחון האם זה הוא אחד המקרים החריגים בהם נתערב בקביעה העובדתית של בית הדין האזורי. ד. לא זו בלבד שלדעתי אין זה מהמקרים החריגים כאמור, אלא שבענייננו דומה שטיעון המערער בהודעת הערעור ובסיכומיו (סעיף 1 א' להודעת הערעור סעיף 2 ו' לסיכומים), כאילו האמור בתצהיר התובע לגבי תקופת עבודתו לא נסתר, אינו מדויק, ואפרט: (1) ב"כ המערער מפנינו לתצהיר עדותו הראשית של המערער בו מצהיר הוא: "1ב. הועסקתי על ידי הנתבע (התובע שכנגד) משנת 1954 ועד לפיטורי ביום 30.09.89. ג. הועסקתי על ידי הנתבע בתפקיד של גזבר בנתבע". לטענתו, כאמור, עדות זו לא נסתרה. (2) והנה עיון בפרוטוקול הדיון בבית הדין האזורי, מעלה שהמערער עצמו העיד בבית הדין, כך: "מאז שנבחרתי לכהונת הגזבר לא שימשתי כחבר הנהלה, הפכתי לגזבר בסוף שנת 59. מאותו זמן אני הנחתי את הדבר הזה שעובד לא צריך להיות חבר הנהלה... אני לא מדבר על חבר הנהלה, אני מזכיר מסוף שנת 59. אני רואה לפני פרוטוקול מ-11/59 אני נבחרתי לועד ההנהלה, בסוף ספטמבר, אני חושב בדצמבר או בסוף נובמבר (פרוטוקול עמ' 4 שורות 5-15). (3) הנה כי כן לא זו בלבד שעדותו של המערער בתצהירו נסתרה מיניה וביה, בעדותו המפורשת בחקירה נגדית, אלא שבחקירה הנגדית מסביר המערער על מה סומך הוא זכרונו לגבי מועד תחילת עבודתו כגזבר, לאמור: אמונתו שלא יכול "עובד" במשיב לכהן גם כחבר הנהלה. לכן מי כמוהו יכול לזכור את מועד סיום תפקידו כחבר הנהלה ותחילת עבודתו כמזכיר וכגזבר? ה. לפיכך, הן לאור ההלכה הפסוקה בעניין אי התערבות בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית והן מהטעם שהמערער עצמו העיד מפורשות לגבי מועד תחילת עבודתו - איננו מוצאים לנכון להתערב במסקנתו זו של בית הדין האזורי, אשר ראה ושמע את העדים. ו. טענת המערער לעניין מועד תחילת עבודת המערער במשיב - נדחית. 11. אשר לרכיבים אותם יש לכלול במשכורתו הקובעת של המערער: א. טוען בא כוח המערער בהודעת הערעור ובסיכומיו שהתשלומים שקיבל עבור ביגוד, אש"ל, טלפון, ובמיוחד עבור אחזקת הרכב (סכום שהסתכם במועד סיום עבודתו בסך 2,513.23 ₪, בעוד שיתר התשלומים ששולמו לו הסתכמו בסך 3,555.94 ₪) - היו חלק ממשכורתו הקובעת. את טיעונו זה משתית ב"כ המערער על האדנים הבאים: - סכום אחזקת הרכב היווה 74.88% ממשכורתו של המערער - ולכן גובה הסכום מעיד כמאה עדים כי אחזקת הרכב ניתנה לו כהטבת שכר ולא כהחזר הוצאות. - התשלומים שולמו למערער ללא דיווח, המערער לא הגיש דוחות לגבי אחזקת הרכב, והדוחות היחידים שמילא היו דוחות אשל ולא דוחות נסיעה. - הפסיקה קובעת כי רק מקום שהחזר הוצאות רכב הוא החזר הוצאות ריאלי הוא לא יחשב כשכר. ומפנינו ב"כ המערער לפסק הדין בדב"ע מו/113-3 עיריית ת"א יפו - ניסן גפני (פד"ע כ' עמ' 1, 4) וכי בעניינו של המערער כל התשלומים שקיבל לא נועדו לכיסוי הוצאות אלא היוו חלק בלתי נפרד מהמשכורת של המערער. ב. כבר עתה נאמר שדווקא הקביעות העובדתיות בעניינו של מר גפני יכולות ללמד על היפוכם של דברים. שכן את ההכרעה שאחזקת הרכב הייתה בגדר רכיב פיקטיבי לגביו של מר גפני, הפך בית הדין הארצי ועל יסוד אותם נתונים עובדתיים כבמקרה הראשון הגיע למסקנה שאין רכיב זה חלק ממשכורתו הקובעת של מר גפני (ראו דב"ע נד/60-3 עיריית תל-אביב יפו נ' ניסן גפני, פד"ע כז' 395 ודב"ע נב/263-3 עיריית תל-אביב יפו נ' ניסן גפני, פד"ע כה' 535). על קביעה אחרונה זו של בית הדין הארצי הוגשה עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. דעת הרוב שם הכריעה שאין רכיב אחזקת הרכב חלק ממשכורתו הקובעת של מר גפני (לפסק הדין בבג"צ זה, בג"צ 6080/94 ניסן גפני נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד נא' (6) - "בג"צ גפני" - עוד אתייחס). ג. גם בעניין פסיקת בית הדין האזורי לגבי המשכורת הקובעת, מבקש המשיב שלא נתערב בקביעות העובדתיות של בית הדין האזורי, בנימוק שבית הדין בחן את רכיבי התשלום תוך יישום הוראות תקנה 1 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים) התשכ"ד-1964. ב"כ המשיב, בסיכומיה, מוסיפה עוד: התשלומים בגין ביגוד וטלפון שולמו למערער בהתאם לדרגתו כקבוע בחוקת עוצ"מ, אף אין כל ספק שבמסגרת תפקידו כגזבר המשיב נזקק הוא לביגוד ולבצוע שיחות טלפון מביתו. לגבי תשלום אחזקת הרכב טוענת היא שהוכח שהמערער דיווח על נסיעות בטופס "דו"ח תנועות המכונית והוצאות כלכלה" שצורפו כנספח ב' לתצהיר עד המשיב מר ויקטור סופר; ועוד כי המערער לא הכחיש מעולם כי ביצע נסיעות רבות במסגרת תפקידו. באחת טוענת היא שקביעת בית הדין האזורי שאין לכלול במשכורתו הקובעת של המערער את הסכומים והוצאות הנסיעה, הינה נכונה וצודקת. 12. אשר לדעתנו: א. ההלכה בענין מהותו של רכיב - האם שמו מעיד על מהותו או שהינו רכיב פיקטיבי - נקבעה בשורה ארוכה של פסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה כמו גם בית המשפט הגבוה לצדק. הגישה הכללית בענין זה הינה כי: "סיווגו של תשלום אינו נקבע על פי הכינוי שכינו אותו הצדדים אלא על פי מהותו כלומר עבור מה הוא משולם... בפסיקת בית הדין לעבודה נקבעו שני מבחנים עיקריים המושתתים על נסיון החיים והשכל הישר שבעזרתם ניתן לחלץ את המהות האמיתית של התשלום, ולהתעלם מפיקציות וממצגים שאינם אלא למראית עין. המבחן האחד הוא מבחן תיאור התפקיד. על פי מבחן זה כל אשר משולם לעובד בעד עבודתו על פי תיאור המשרה שהוא מאייש (Job Discription) נחשב כחלק משכר עבודתו הרגיל ואין לראותו כתוספת... המבחן השני הינו מבחן התנאי ... תשלום הניתן לעובד בלא כל תנאי נוסף, מעבר לעבודתו הרגילה, אין לראותו כתוספת אלא כחלק מהמשכורת עצמה... השאלה אם תוספת למשכורת הינה חלק מן השכר הרגיל או שמא היא תוספת לשכר כמו בענייננו התשלום הוא לכיסוי הוצאות היא שאלה שבעובדה" (ראו בג"צ גפני, עמ' 317-318 ופסקי דין שצוטטו שם). עוד יודגש ויצויין כי בהמשך בג"צ גפני קובע בית המשפט: "כאשר מדובר בתשלום בשל פעילות שהעובד נדרש לעשות ההבחנה בין שכר עבודה רגיל לבין תוספת אינה חדה... עדיין יש להכריע בשאלה אם הפעולות הן חלק מתפקידו הרגיל... לעומת הקשיים המתעוררים בשאלות מסוג זה, השאלה המתעוררת בענייננו אם התשלום הוא לכיסוי הוצאות רכב, היא שאלה עובדתית פשוטה שאינה מעוררת כל קושי מיוחד. אכן, העותר הוא בעל מכונית ורשיון נהיגה ובכך הוא עומד בתנאי הכרחי לסיווג התשלום כהחזר הוצאות... אך תנאי הכרחי זה אינו מספיק שכן יש להוסיף ולבחון האם התשלום הותנה בנסיעות העובד במכוניתו לצרכי עבודה" (שם, בג"צ גפני, בעמ' 319). יודגש שהדברים שצוטטו לעיל הובאו על ידי כב' השופטת דורנר שהיתה בדעת מיעוט בבג"צ גפני - שכן מסקנתה היתה שהעותר (מר גפני) לא נזקק למכונית לצורך ביצוע עבודתו. דעת הרוב, מפי כב' השופט בייניש, מסכימה ששני המבחנים שאוזכרו, משמשים לצורך חילוץ המהות האמיתית של התשלום, כמו גם עם כך שהקביעה לעניין מהותו של הרכיב, בסופו של דבר, היא קבעה עובדתית. אלא שהכרעת הרוב במקרה האמור, היתה: "מכסת הקילומטרים אשר הוקצתה לעותר בתקופת עבודתו 800 ק"מ לחודש, אכן נותנת יסוד להנחה כי הצהרתו בדבר מספר הקילומטרים שהוא נוסע בתפקיד היתה פיקטיבית והמעביד עצם עיניו נוכח התופעה... מכל מקום הנטל להוכיח כי התנאים בהם הותנה התשלום היו פיקטיביים ונועדו רק להעלאת שכר היה על העותר, ובית הדין לא שוכנע כי הורם על ידו נטל זה" (שם, בעמ' 321-322). כללו של דבר נמצאנו למדים שבחינת מהותו של רכיב היא, בראש ובראשונה שאלה של עובדה, כאשר על הטוען שהינו פיקטיבי נטל הראיה וההוכחה שכך הוא. ב. עיון בפסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה מלמד שהוא התייחס לראיות שהוכחו בפניו, ותוך יישומן על ההלכות כדלעיל, הגיע למסקנתו שהמערער לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח שהתשלומים, ביגוד, אש"ל, טלפון ואחזקת רכב, ששולמו לו היו פיקטיביים. מכיוון שמדובר בהכרעה בשאלה שבעובדה הרי שבמקרה דנן, שוב, על פניו, אין מקום שנתערב אנו בקביעות העובדתיות שקבען בית הדין האזורי. ג. אולם לאור מהותו של התפקיד בו כיהן המערער אצל המשיב, נוסיף גם זאת: (1) אין חולק שהמערער שימש כגזבר במשיב ולעדותו גם כמזכיר המושב. (2) תפקידים אלה - מזכיר וגזבר - מוגדרים בתקנון המשיב (סעיפים 97 ו-99 לתקנון) כך: "97. מזכיר האגודה יפעל להוראות ועד ההנהלה והחלטותיו, יהיה אחראי לביצוען התקין של החלטות רשויות האגודה ומוסדותיה, ימלא את כל התפקידים שיוטלו עליו על ידי ועד ההנהלה ויפעל בכפיפות לסעיפים ... 99. גזבר האגודה יפעל, נוסף לאמור לעיל: א. לתכנון משק הכספים של האגודה ולניהולו; ב. לשמירת האמצעים הכספיים של האגודה, להחזקתם ולשלמותם - המזומנים, השיקים, ההמחאות, השטרות, האגרות, המניות, ניירות-ערך והמאצעים הכספיים האחרים; ג. להשגת אשראי; ד. לגבית החובות המגיעים לאגודה; ה. לביצוע תשלומים, בהתאם להתחייבויותיה של האגודה ובהתאם להחלטותיה. (3) הנה כי כן ברור ומובן מאליו שהגזבר הוא הממונה על תכנון משק הכספים של האגודה, על שמירת האמצעים הכספיים, על ביצוע תשלומים וכו' והוא אשר חייב במסירת דין וחשבון על פעולותיו הכספיות, ועל מצבה הכספי של האגודה (ס' 100 לתקנון "הגזבר ימסור דין וחשבון על פעולותיו הכספיות, על הפעולות שתבוצענה על ידיו בתוקף תפקידו ועל מצבה הכספי של האגודה - כאשר ידרש לעשות זאת על ידי ועד ההנהלה או על ידי ברית פיקוח לקואופרציה החקלאית העובדת בע"מ"). (4) המערער עצמו, בעדותו, מפרט את המטלות שהוטלו עליו במסגרת תפקידו: "כגזבר הייתי דואג לכספים... אני מדבר על כספים של המושב ושל חברי המושב... לגבי תשלומים למס הכנסה וביטוח לאומי אני ייצגתי את המושב וחברי המושב. המושב עצמו נישום כלפי ביטוח לאומי רק בתוקף היותו מעביד... אותו הדבר לגבי מס הכנסה... אני פניתי רק בקשר לתשלומים ולא התעסקתי עם השומות" (פ:7 ש:7-27). (5) כלום יעלה על הדעת שהמערער, כגזבר ואחראי על ענייני הכספים של המושב - לא יעיר במשך כל תקופת עבודה הארוכה, על כך שמשתלם לו "שכר עבודה" תחת "שמות (רכיבים) פיקטיביים" והרי המערער מודה בתצהירו שקיבל את אחזקת הרכב "שלא בתלוש משכורת" (סעיף 2 ב' 1 לתצהירו) - הנה כי כן ברור שהכנסה זו לא נכללה בחישוב לצורך מס הכנסה וביטוח לאומי. (6) כיון שאין אדם משים עצמו רשע, הרי דווקא בגלל מעמדו ותפקידו של המערער כגזבר המושב, האחראי על ענייניו הכספיים, והודאתו בעדותו בחקירה נגדית: שהוא היה עם יועץ המס במפגשים עם מס הכנסה (פ: 8) וכי "אני קיבלתי משכורת גלובלית שכוללת את הוצאות הנסיעה ברכבי... את התשלום הזה היה כנגד הוצאות רכב שנסעתי, ועל חלק לא רצו להתחשב בהוצאות סוציאליות וקיבלתי את זה בלי הוצאות סוציאליות" (פ: 9), יש לקבוע שבעצם הסכמתו לקבלת תשלום עבור אחזקת רכב הודה הוא שאין סכום זה מהווה חלק משכרו החייב בניכוי מיסים כדין. ד. הבעתי בעבר את דעתי לגבי ההלימה שבין תפקיד "העובד" לבין טענתו בתום עבודתו לגבי מהותם של רכיבי משכורתו: "אולם בית דין זה הביע דעתו בעבר, וסבור כך עד היום, כי יש לראות בחומרה רבה את העובדה שעובד בדרג בכיר... יתן ידו לפיקציה - אם אכן בעיניו היא פיקציה - דהיינו, לצורך קבלת תשלום כלשהו, ימלא טפסים הנחזים להציג מצג אחר ממה שהוא סבור שהאמת היא, ואח"כ יטען בערכאה משפטית שהתשלום היה בגדר פיקציה" (תב"ע נא/2078-3 יעקובוביץ' נ' תנובה מחשבים בע"מ (לא פורסם) (פסק דין זה אושר על ידי בית הדין הארצי בדב"ע נה/250-3 יעקובוביץ' נ' תנובה מחשבים בע"מ לא פורסם). ה. זאת ועוד אחרת: המערער הודה בעדותו "אני נסעתי בנסיעות ברכב שלי" (פ: 9) וכן "שלצורך המפגשים שלי עם מס הכנסה, ארגון הקניות הירבתי בנסיעות מידי חודש אני הגשתי דוחות על אש"ל" (פ: 8) וכן "בנוסף לתוספת הגלובלית לא קיבלתי החזר הוצאות נסיעה מידי חודש. זה כלל גם הוצאות אחזקת רכב, ביטוח וכו'". ו. הנה לפנינו תמונה עובדתית חדה, גזבר המשיב האחראי לענייני הכספים של המשיב וחברי המשיב לרבות התשלומים למס הכנסה וביטוח לאומי - מרבה בנסיעות ברכבו לצורך עבודתו, ומקבל תשלום גלובלי של הוצאות עבור השימוש ברכבו הפרטי, הוצאות הכוללות גם תשלום עבור ביטוח וכו' - לאור ההלכה, כמצוטט מבג"צ גפני - קשה לקרוא לכך חלק ממשכורתו? עוד למותר להרחיב הדיבור על כך שהצורך ואפשרות התקשורת כמעט בכל דרג ומעמד - על אחת כמה וכמה כשמדובר בעובד בכיר כמערער - חיונית ביותר וקשה לראות במימון אחזקת טלפון כפיקציה וככוונה ליתן לו תוספת סמויה למשכורת. קבע בית הדין הארצי לעבודה שעצם האפשרות לטלפן בענייני עבודה היא המכרעת בנושא זה (דב"ע נג/3-7 דוד שליסר - הממונה על תשלום הגמלאות (לא פורסם). הוא הדין בתשלום עבור ביגוד. ז. לא יהא זה למותר לצטט כאן את דברי בית הדין הארצי בפסק הדין בגלגולו הראשון (ראו לעיל סעיף 2 לפסק הדין) שקבע כך: "יש לציין, כי פעילותו של המערער כמזכיר וכגזבר לא התבטאה, על פי מסכת הראיות, אך ורק בהשתתפות בישיבות ההנהלה הנערכות מפעם לפעם; הוא כיהן במשרה מלאה, ביצע שורה ארוכה של תפקידים, נזקק לנסיעות מחוץ למושב לצורך ביצוע תפקידו, ולמעשה, נשא על שכמו את העול של ניהול ענייניו הכספיים של המושב". ח. המסקנה העולה במקובץ היא שאכן הוכח שהתשלומים ששולמו למערער הותנו בתנאי, ואף עשה המערער שימוש נרחב באמצעים שהועמדו לרשותו - תשלום ההוצאות הקבועות ברכבו והוצאות הנסיעה, אש"ל על פי דיווח, ביגוד וטלפון - לצורך וכדי לבצע את תפקידיו המיוחדים. ט. לפיכך, נכון קבע בית הדין האזורי שלא השכיל המערער להוכיח שהרכיבים של אחזקת רכב, ביגוד וטלפון הם רכיבים פיקטיביים - ודין ערעורו של המערער בעניין זה להידחות. 13. תביעתו של המערער ליתרת פיצויי פיטורים, ליתרת פדיון דמי מחלה: משנמצא שאין יסוד לערעורו של המערער לגבי תקופת עבודתו ומשכורתו הקובעת - נשמט הבסיס לטיעונו שזכאי הוא להשלמת פיצויי פיטורים, או להשלמת תשלום בגין פדיון דמי מחלה, וערעורו בעניינים אלה - נדחה. 14. ערעורו של המערער בעניין חודש פיצוי נוסף: אין חולק שזכותו של המערער לפיצוי נוסף על פיצויי הפיטורים, נובעת מהוראת חוקת עוצ"מ, כאשר תקופת העבודה קובעת את חודשי הפיצוי. משלא חל שינוי במועד שנקבע בבית הדין האזורי כמועד תחילת עבודתו - נשמט הבסיס מתחת ערעורו של המערער בעניין זה - והוא נדחה. 15. פיצויים בגין הפרת חוזה. טוען ב"כ המערער כי טעה בית הדין האזורי עת קבע כי המערער פוטר בעקבות צימצומים. בית הדין האזורי ניתח את העובדות שהיו בפניו, וקבע את העובדות הרלוונטיות למסקנתו שהמערער לא פוטר בניגוד לחוקת עוצ"מ (ראו עמודים 8 ו-9 לפסק דינו) - איננו מוצאים מקום להתערב בקביעות העובדתיות שקבע בית הדין האזורי בעניין זה, ומסקנתו מקובלת עלינו. הערעור בעניין זה נדחה. 16. תשלום הודעה מוקדמת: א. המשיב, בכתב ההגנה, פירט (בסעיף 2 א' לפרק ו') כי "דינם של הפגישות והמגעים עם התובע (המערער) במסגרת הנסיונות לשכנעו לצמצם היקף פעילותו והמשא ומתן בדבר סיומה בדרכי נועם כדין הודעה מוקדמת". ומסכם המשיב טענתו: "לתובע ניתנה, אפוא, הודעה מוקדמת ארוכה מזו שהנתבעת הייתה חייבת בה, אם בכלל". ב. בית הדין האזורי לא קיבל טיעון זה של המשיב וקבע בפסק דינו, תוך ישום סעיף 4 א' לחוקת עוצ"מ, שלמערער מגיע ברכיב זה, סך 6,345 ₪. ג. למרות זאת דחה בית הדין האזורי את תביעתו של המערער ברכיב זה בנמקו: שיש לזקוף סכום זה לזכות המערער ע"ח תשלום היתר שקיבל מקופת עוצ"מ ולחילופין - להתיר למשיב לקזזו לאחר שהודיע הודעת קיזוז למערער. ד. נבחן, אפוא, קביעות אלה של בית הדין האזורי: בכתב הגנה מצאנו שהמשיב שמר לעצמו את הזכות לתבוע בתביעה שכנגד את "עודף" הסכומים שהצטברו בקופת עוצ"מ. לכן משדחה בית הדין האזורי את התביעה שכנגד, ולא הוגש על כך ערעור בפנינו - לא ניתן עוד לזקוף את ה"תשלום העודף" מקופת עוצ"מ על חשבון זכותו של המערער לתשלום הודעה מוקדמת - זכות בה הכיר בית הדין האזורי. אשר להודעת קזוז - טוען המשיב, בכתב ההגנה: "לפיכך, באם חלה התובע במועד כלשהוא הסמוך למועד שנקבע על ידי הצדדים כסיום הקשר, הרי שניתן לקזז ימי מחלה אלה מן התקופה הארוכה שניתנה לו" (פרק ו' לכתב ההגנה סעיף 2 יא'). מדובר בטענה עובדתית, שעל בית הדין האזורי היה לקבוע שהוכחה. בית הדין האזורי לא זו בלבד שלא קבע ממצא עובדתי פוזיטיבי בעניין זה, אלא שקבע שהוכחה זכאותו של המערער לתשלום עבור הודעה מוקדמת ואף קבע את סכומו. ה. לפיכך: ערעורו של המערער ברכיב זה מתקבל ועל המשיב לשלם לו סך 6,345 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 01.10.89 ועד התשלום המלא בפועל. סוף דבר: 17. ערעורו של המערער ברובו נדחה, ומתוך סכום כולל של כ-159,000 ₪ קרן, לגביו הוגש הערעור, זכה הוא בסך 6,345 ₪ בלבד. על כן, ישלם המערער למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 5,000 ₪, בתוספת מע"מ כחוק, להיום. מושבים נחלות ומשקיםדיני חברותגזברותאורגן (חברה)שאלות משפטיותיחסי עובד מעביד