פתיחת חנות בזמן המנוחה השבועית

הכרעת דין רקע כללי 1. הנאשמת מואשמת בכך שסחרה בחנותה בזמן המנוחה השבועית, בשבת שחלה בתאריך 5/2/00. מעשה זה מהווה עבירה על סע' 9א(א) ו- 26(ג) לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (להלן: החוק). נוכח זאת, הוטל על הנאשמת קנס מינהלי בסך 5,000 ₪, אך הנאשמת הודיעה כי ברצונה להישפט, וכך התגלגל עניין זה לפתחו של בית הדין. ב"כ הנאשמת העלו טענה מקדמית של 'הגנה מן הצדק', כמו כן טענו בסוף פרשת התביעה כי אין להשיב לאשמה. טענות אלו נדחו על ידי, וכעת מצויים אנו בשלב של הכרעת הדין. 2. להלן החקיקה הרלוונטית לעניינינו: מתוך החוק: סעיף 7(ב)- המנוחה השבועית תכלול: (1) לגבי יהודי- את יום השבת; (2) לגבי מי שאינו יהודי- את יום השבת או...הכל לפי המקובל עליו כיום המנוחה השבועית שלו. סעיף 9- העבדת עובד במנוחה השבועית אסורה... סעיף 9א(א)- בימי המנוחה הקבועים כמשמעותם בפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948, לא יעבוד בעל מלאכה בבית מלאכתו, ולא בעל מפעל תעשיה במפעלו, ולא יסחר בעל חנות בחנותו. מתוך פקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948 (להלן: הפקודה): סעיף 18א(א)- שבת ומועדי ישראל- שני ימי ראש השנה, יום הכיפורים, ראשון ושמיני עצרת של סוכות, ראשון ושביעי של פסח וחג השבועות הם ימי-המנוחה הקבועים במדינת ישראל. לשאינם יהודים הזכות לקיים ימי מנוחה בשבתם וחגיהם... (ב)- הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, החלות על המנוחה השבועית, יחולו- לגבי יהודי- על מועדי ישראל. טענות המאשימה 3. מספר העוסק המורשה של החנות הנדונה זהה למספר תעודת הזהות של הנאשמת, ודבר זה מלמדנו כי הנאשמת היא הבעלים של החנות. סעיף 18א(ב) לפקודה מחיל את הוראות החוק, החלות על ימי המנוחה השבועית, דהיינו שבת, גם על מועדי ישראל, ומשילוב של הוראות החוק עם הוראות הפקודה יש ללמוד כי לבעל חנות אסור לסחור בחנותו בימי השבת ובמועדי ישראל. מעולם לא נעשתה, ולהבא אין לעשות, הבחנה בין עובד לבעל עסק בעניין זה של עבודה בשבת. מעיון בלוחות השנה משנת 2000 עולה כי השבת שחלה בתאריך 5/2/00 יצאה בשעה 17:56, דהיינו לאחר ביקור המפקח. באשר לשאלת הדת והלאום אליהם משתייכת הנאשמת, הרי שהנאשמת רשומה כיהודיה בפריט ה'לאום' שבתמצית הרישום של משרד הפנים. תמצית זו מהווה תעודה ציבורית, והנאשמת לא הציגה כל ראיה ממנה ניתן ללמוד כי היא איננה יהודיה. באשר לפריט ה'דת' שבתמצית,הרי שהנוהג הקיים כיום הוא כי אין לרשום דבר בפריט ה'דת', אולם לא נעשתה כל הפרדה בחוק בין ה'דת' ל'לאום', ולשניהם יש לתת מובן חילוני. כל עוד לא פנתה הנאשמת למשרד הפנים בבקשה לשינוי רישום הלאום אליו היא משתייכת, הרי שהרישום בסעיף הלאום יישאר כפי שהיה מקדם, ומאחר ויש לנהוג לגבי רישום פריטי הדת והלאום כפי שנקבע בחוק השבות, אין די באמירה בעלמא כי הנאשמת איננה שייכת ללאום היהודי. לשאלת המפקח ענתה הנאשמת כי היא יהודיה, והיא אף הציגה בפניו את תעודת זהותה בה רשום כי היא יהודיה. די בתמצית הרישום ובעדות המפקח כדי להעיד כי הנאשמת הינה יהודיה. אכיפת חוק שעות עבודה ומנוחה נעשית מטעמים סוציאליים, ולא על מנת להגשים מטרה דתית, כאשר בקביעת יום המנוחה השבועית יש להתחשב ברגשות הדת של חוגים רחבים בציבור. לאור האמור, הוכח כי התקיימו כל יסודות העבירה וכי אכיפת החוק לא נעשית מטעמים זרים ואינה סלקטיבית. טענות הנאשמת 4. לפי סעיף 9א(א) לחוק, הדן באיסור עבודה של בעל עסק בעסקו, יש להיזקק להוראות הפקודה לעניין הגדרת 'ימי המנוחה', ולא להוראות סעיף 7 לחוק. סעיף 18א(ב) לפקודה קובע כי הוראות החוק יחולו, לגבי יהודי, על מועדי ישראל. מכלל הן אתה שומע לאו, שהן לא יחולו על ימי השבת. זאת, בשונה מהוראות החוק לגבי עובד, הקובעות, בסעיף 9 לחוק כי העבדת עובד במנוחה השבועית, דהיינו בשבת, אסורה. יש להסיק כי המחוקק ביקש לתת נפקות להבחנה בין ימי המנוחה, דהיינו מועדי ישראל, לבין ימי המנוחה השבועית, דהיינו שבת, ולהחיל את החובה שלא לעבוד בשבת רק כלפי עובדים, שכן כלפי מעבידים תכליתו הסוציאלית של החוק אינה רלוונטית כלל, שכן בחירתו את יום המנוחה השבועי שלו היא באופן חופשי ומרצון. כפי האמור בסעיף 3 לחוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק מרשם האוכלוסין), הרישום במרשם האוכלוסין מהווה ראיה לכאורה לנכונותו, למעט הפרטים בדבר הדת, הלאום, המצב האישי ושם בן הזוג. יתרה מכך, בפסיקה ענפה וארוכת שנים נקבע כי מטרת מרשם האוכלוסין היא איסוף חומר סטטיסטי בלבד. לאור זאת, תמצית הרישום ממשרד הפנים לא מהווה ולו ראיה לכאורה להיות הנאשמת יהודיה. בנוסף, עדותו של המפקח בדבר הודייתה של הנאשמת בעובדת היותה יהודיה היא עדות מזיכרון בלבד, והעובדה כי חלף זמן רב מאז אותו אירוע, וכי מדובר בחלק מפעולתו השגרתית של המפקח גורמים לכך שמשקלה הראייתי יהיה נמוך ביותר, שכן אין זה סביר שדווקא פרטיו של אירוע זה ייחרטו בזיכרונו למשך זמן כה רב. יתרה מכך, אין לקבל את הצהרתו של אדם על דתו או לאומיותו כראיה מספקת לתוכן הצהרה זו, ולכן אף אם לעצם עדותו של המפקח יינתן מלוא המשקל, אין כל משקל לתוכן הודיית הנאשמת. מעבר לאמור, כפיית מנוחת מעביד בשבת מהווה התערבות פטרנליסטית בחיי הפרט, המהווה כפייה דתית פסולה, פגיעה העולה על הנדרש בחופש העיסוק שלו, ופגיעה בחירותו וכבודו. יתרה מכך, שיקולי הנאשמת באכיפת החוק הינם שיקולים דתיים פסולים. בנוסף, מעבר לאפליה בין יהודים לשאינם יהודים באכיפת חוק זה, במצב המשפטי הקיים, קיימת אפליה בין בעלי עסקים קטנים (דוגמת הנאשמת) לבין עסקים גדולים הפועלים כתאגידים או באמצעות אחר, כאשר החוק כלפי תאגידים לא נאכף ואילו כלפי עסקים קטנים כן. הכרעת דין 5. אקדים ואומר כבר כאן כי החלטתי להרשיע את הנאשמת בעבירה של סחר בחנותה בשבת, עבירה על סעיף 9א ו26(ג) לחוק. 6. אף לו היה פינו מלא שירה כים, לשוננו רינה כהמון גליו, ושפתותינו שבח כמרחבי הרקיע, לא היינו מספיקים להקיף ולו במקצת את אלפי ורבבות הדברים שנאמרו על השבת - על מקומה בדברי הימים של האנושות כולה, ושל עם ישראל, ועל ההיבטים השונים הגלומים בה, החל מדקדוקי מצוות והלכה וכלה ברעיונות מופשטים שאינם קשורים לדת כלשהי. להלן נביא טיפה מני ים מהדברים שנכתבו על השבת ועל רוב גוניותה [מתוך דף פרשת שבוע שיוצא, מדי שבוע, מטעם המחלקה למשפט עברי של משרד המשפטים והמרכז להוראת ולימוד המשפט העברי במכללת "שערי משפט", גליון מס' 66 בעריכת אביעד הכהן]: "מתנה טובה יש לנו בעולמנו ושבת שמה. וזוהי גדולתה של השבת, שאתה יכול להסתכל בה מכל בחינה אפשרית: מבחינה דתית, מבחינה אנושית, אוניברסלית, וסוציאלית, מבחינה לאומית-היסטורית-תרבותית, ולעולם תיגלה לך בכל הדר קדושתה ובכל חיוניותה הרעננה כאחד...נפשנו צריכה להיות ערה ופתוחה לכל היופי החיצוני הזה, ואף אם לא כל הבחינות האלה קרובות לכאורה לליבנו במידה אחת" [ד"ר משה גליקסון, "הארץ", כ"ז בשבט תרפ"ח]. לאחר חילול שבת המוני בקיבוץ גבע, כתב ביאליק דברים חריפים לחברי הקיבוץ בעניין השבת: "בלי שבת אין צלם אלוקים וצלם אנוש בעולם. אילו היתה העבודה תכלית לעצמה הרי אין מותר לאדם מן הבהמה. כל עמי התרבות קבלו מיד ישראל, בצורה זו או אחרת, את יום המנוחה, והיא שעמדה להם ללבוש צורת אדם במקצת...בפעם הזאת לא על שמירת המצוות בכלל דיברתי אלא ייחדתי את הדיבור על שמירת השבת שהיא שקולה בעיני לא רק כשמירת כל התרי"ג מצוות הישראליות, כדברי חכמינו, אלא כשמירת תורת האדם כולה ...בלי שבת אין ישראל, אין ארץ ישראל ואין תרבות ישראל. השבת היא התרבות ואם אתה לא עמדת על ההבדל שבין שמירת השבת לשמירת שאר המצוות, סימן רע הוא לך ולכל שכמותך. ואוי ואבוי לכולנו שראינוכם בכך" [ח"נ ביאליק, איגרות ח"נ ביאליק, בעריכת פ' לחובר, איגרת א' שצג]. 7. השבת- כשמה כן היא, זהו היום בו ניתן לשבות, לנוח מטרדות היומיום, להניח מאחור את המולת החולין, לפרוק את עול העמל, להתרחק מהשאון הצורם של ששת ימי המעשה ומן הרדיפה אחר הנכסים. לא בכדי נאמר פעמים רבות כי בלי השבת אין צלם אנוש בעולם [ראה דבריו של ח"נ ביאליק לעיל], וכי "את שבתותינו וחגינו עלינו להפוך למדורות של תרבות" [ברל כצנלסון, כתבים ט,54]. מסיבות אלו, הפך יום מנוחה בשבוע לכל- לנשים וגברים, לעשירים ועניים, למבוגרים וצעירים, לבני חורין ועבדים, לבני אנוש ובעלי חיים- לערך אוניברסלי נטוע היטב בתרבויותיהם של עמים רבים מזה עידן ועידנים. גם, ובמיוחד, כיום כאשר אחת ממטרותיה של המדינה המודרנית היא דאגה לרווחת הפרט והציבור, יש לחוקים הקובעים, ואף מחייבים, מנוחה שבועית מקום נכבד ורלוונטיות רבה. לו לא היה נקבע יום מנוחה כללי, אזי דווקא נדחי החברה היו אלו שהיו נאלצים, מטעמים כלכליים, לעבוד בו, ולא היה נמצא להם זמן לעשות לעצמם ולביתם. כוחות השוק לא יכולים להשיג מטרה זו, שהרי תמיד יימצאו אלו המבקשים לרכוש עינוגים ושעשועים ביום המנוחה, וממילא יימצאו אלו שיאלצו לספקה. לפיכך, התערב המחוקק כדי להבטיח שכל החברה, על כל רבדיה וגווניה, תזכה ברווחה מינימלית הכוללת יום מנוחה שבועי. זהו הפן הסוציאלי של האיסור לעבוד ביום השבת. לפן הסוציאלי של מנוחה ביום המנוחה יש הן ערך פרטי- כלפי כל פרט שנח, והן ערך ציבורי כללי- בכך שנוצרת אטמוספירה השונה מהמולת היומיום. לכן, ישנו ערך ליום מנוחה אחיד לכולם. בארה"ב, המדינה בה ההפרדה בין דת למדינה היא מאושיות תרבותה המובהקים הקבועים בחוקה, יש במדינות רבות חוקים האוסרים עבודה ביום ראשון, הוא יום המנוחה ע"פ הדת הנוצרית. בפסיקה שם נקבע כי כיום ההצדקה לחוקים אלו היא ברובה סוציאלית וחברתית. יתרה מכך, נקבע כי לא די בקביעתו של יום מנוחה כלשהו, אלא כי יש לקבוע יום מנוחה אחד ואחיד שיחול על כולם על מנת ליצור יום בעל אטמוספירה של שלווה והרמוניה קהילתית בו האווירה רגועה ושונה משאר ימות השבוע הסואנים. [וראה פסיקה אמריקאית בנושא זה: Mcgowan v. Maryland, 336 U.S.420 (1961); Braunfeld v. Brown, 336U.S. 599 (1961); Stone v. Graham, 449U.S.39 (1980); Heller v. Doe, 509 U.S. 312 (1993); City of Borene v. Flores, 117 St. Ct. 2157, 138 L. Ed. 2d, 624 (1997) ]. 8. מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית [וראה: סעיף 1א לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, סעיף 2 לחוק יסוד: חופש העיסוק]. מחלוקת ארוכה ניטשת בעולם המשפט באשר לפרשנות שיש ליתן למונח 'מדינה יהודית' ולערכים הגלומים במונח זה, אולם אין חולק על כך שמדינת ישראל היא גם מדינה יהודית. נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרון ברק, אמר לאחרונה כי: הציונות באה להקים מדינה יהודית. היא הצליחה בכך. אין ספק כי ישראל היא מדינה יהודית על פי מורשתה, סמליה וחגיה, שפתה ותרבותה, וסממנים אחרים העושים אותה מדינה יהודית" [א' ברק, "מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית", עיוני משפט כרך כד1, אלול התש"ס-ספטמבר 2000, עמ' 9-14]. על פי מורשתה ותרבותה של מדינת ישראל, יום המנוחה השבועי הלאומי הוא יום השבת ולא כל יום אחר. ליום זה גם מימד יהודי-לאומי-כללי, בנוסף לפן הסוציאלי הפרטי המתקיים גם בכל יום מנוחה של כל בן דת אחרת, הרשאי לבחור לו את יום מנוחתו על פי דתו - שלעולם יישאר יום מנוחה פרטי. יום שבת כיום שבתון אחד ואחיד לכולם מהווה, אם כן, חלק מאופיה הציבורי של מדינת ישראל וחלק ממה שמגדיר ומהווה אותה כמדינה יהודית. 9. ואם ישאל השואל: מה עם זכויות הפרט לאוטונומיה אישית? מה עם הרצון החופשי? חוקי היסוד כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק- מה יהא עליהם? יש להשיב לו כי בעקבות התפיסה הליברלית, המדינה המודרנית שמה דגש על זכויות הפרט תוך כדי צמצום התערבות המדינה בענייניו. צמצום, אך לא חוסר התערבות בכלל, שכן ישנם פעמים בהם רואה המדינה לנכון להתערב ולהסדיר את ענייניו של הפרט, בין אם לטובתו ובין אם לטובת כלל הציבור. על מנת לאזן בין זכויות היסוד של הפרט לבין אינטרסים ציבוריים אחרים, ולתת גם להם מקום, נקבעה בסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובסעיף 4 לחוק יסוד: חופש העיסוק, "פיסקת הגבלה" לפיה אין לפגוע בזכויות היסוד אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש. כך למשל, ישנם חוקים הקובעים מכסה מקסימלית של שעות עבודה, קובעים חובה על המעביד לדאוג לעובדיו לאמצעי בטיחות נאותים בעבודה, קובעים חובה של חגירת חגורות בטיחות במהלך נסיעה, קובעים שכר מינימום, מספר שעות עבודה מירבי וכיוצ"ב. כל חקיקה וגם חקיקת העבודה מגבילה ומצמצמת את האוטונומיה של הרצון החופשי ואת חופש החוזים (בפרט חקיקת המגן). 10. בין שאר העניינים אותם רשאית המדינה להסדיר הרי שהיא רשאית להסדיר, גם באמצעות חוקים, את אופיה וצביונה הציבורי של המדינה. כדוגמה לכך ניתן לראות את קביעת ה' באייר כיום העצמאות של מדינת ישראל וכיום שבתון [חוק יום העצמאות, התש"ט-1949]; את קביעת כ"ז בניסן כיום הזיכרון לשואה ולגבורה וכיום בו לא יקוימו עינוגים ציבוריים ובו בתי הקפה יהיו סגורים בערב [חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, התשי"ט-1959]; את קביעת ד' באייר כיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וכיום בו לא יקויימו עינוגים ציבוריים ובתי הקפה יהיו סגורים בערב [חוק יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, התשכ"ג-1968]; את יום י"ב בחשוון כיום הזיכרון ליצחק רבין [חוק יום הזיכרון ליצחק רבין, התשנ"ז-1997], וכדומה. שלושת החוקים האחרונים לעיל נושאים בתוכם גם הוראות באשר לדרך ציונם של ימים אלו בבתי הספר, במוסדות המדינה, ובתוכניות השידורים. 11. ובאשר לאיסור העבודה בשבת, איסור זה מגביל את עבודתו של אדם ולכן מהווה פגיעה בחופש העיסוק שלו. סעיף 10 לח"י: חופש העיסוק, הוא סעיף "שימור הדינים", קובע כי חוקים שהיו בתוקף ערב תחילת חוק היסוד ימשיכו לעמוד בתוקף עד לתאריך 14/3/02 ולא יהיו נתונים לביקורת שיפוטית לפי פסקת ההגבלה, אלא אך יפורשו ברוח זכויות היסוד. העבירה נשוא דיונינו אירעה בתאריך 5/2/00, דהיינו עת היתה פסקת שימור הדינים בתוקף, ואילו בעת כתיבת שורות אלו עבר המועד הנזכר בסעיף וטרם הוארך. סעיף 5(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 קובע כי אם נעברה עבירה, ובטרם ניתן לגביה פס"ד חלוט, חל שינוי בנוגע להגדרתה או לאחריות לה, או בנוגע לעונש שנקבע לה, יחול על העניין החיקוק המקל עם העושה. בהתאמה למקרה דנן, ניתן לראות את פקיעת תוקפו של סעיף 10 כשינוי חיקוק המקל עם העושה, שכן כעת נתון הסעיף האוסר עבודה בשבת לביקורת שיפוטית וניתן, עקרונית, להכריז על בטלותו כל עוד לא יוארך המועד הקבוע בסעיף 10 לחוק יסוד: חופש העיסוק. פסקת שימור הדינים, אם כן, אינה מגינה על החוק מפני ביקורת חוקתית ואנו נזקקים לבחון את החוק לפי אמות המידה שהותוו לנו בחוקי היסוד. 12. כאמור, לאיסור העבודה בשבת פן סוציאלי ופן תרבותי-ציבורי-לאומי. שני הפנים הללו הולמים את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הפן הסוציאלי תואם לערכים דמוקרטיים, הדואגים לשוויון מהותי ולרווחת האזרחים המהווים חלק מהמדינה, ותואם לערכים יהודים השמים דגש על מתן הגנה לרבדים החלשים של החברה. הפן התרבותי -ציבורי - לאומי תואם לערכים יהודים שכן היהדות היא הלאום והתרבות של מדינת ישראל. השילוב של מדינה יהודית ודמוקרטית מוביל לכך שהפן הדתי הלכתי של השבת לא יבוא לידי ביטוי בחוקיה ולא יקבע כי אסור לפרט לנסוע בשבת, כי אסור לו להדליק את האור בביתו, לצפות בטלביזיה וכדומה. זאת, לאור הערכים הדמוקרטיים של החירות האישית, אוטונומית הפרט וחופש דת. יחד עם זאת, הערך היהודי יביא לידי יצירת פרהסיה ציבורית המתאימה לאופי השבת. ביטוי ליחס בין הפן הדמוקרטי לפן היהודי של מדינת ישראל, כפי הוא נתפס בעיני החברה כיום, ניתן למצוא באמנת כנרת שהינה אמנה חברתית שגובשה לאחרונה ע"י פורום של אנשים הבאים ממגזרים שונים של החברה היהודית והנם בעלי השקפות שונות המייצגות את רוב הזרמים והקבוצות ותחומי העיסוק של החברה היהודית במדינת ישראל, כאשר רצונם היה ליצור מכנה משותף לבניית עתיד משותף במדינת ישראל: "...אופיה היהודי של מדינת ישראל בא לידי ביטוי במחויבות עמוקה להיסטוריה היהודית ולתרבות ישראל; בקשר עם יהודי התפוצות, בחוק השבות, בעידוד עליה ובקליטתה; ביצירה הישראלית ובשפה העברית שהיא שפת המדינה העיקרית; בחגים ובימי המנוחה הרשמיים של המדינה (ההדגשות כאן ולהלן: לא במקור), בסמליה ובהמנונה...קיומה של מדינה יהודית אינו מנוגד לערכי הדמוקרטיה ואין בו כדי לפגוע בעקרון החירות ובעיקרון השוויון האזרחי ...למסורת היהודית יש מקום חשוב בפרהסיה ובהיבטים הציבוריים של חיי המדינה, אולם אל למדינה לכפות נורמות דתיות בחיי הפרט...". האיסור הינו אפוא לתכלית ראויה מפני שתכליתו להביא לידי ביטוי את מכלול הערכים שנדונו לעיל - מתן רווחה מינימלית לעובד, מחד, וקביעת צביון יהודי למדינת ישראל, מאידך. האיסור אינו במידה העולה על הנדרש שכן אין הוא מחייב אנשים לשמור שבת בביתם, לא לנסוע במכוניותיהם בפרהסיה וכדומה עניינים האסורים בשבת על פי ההלכה היהודית, אלא אך מסדיר את הפרהסיה הציבורית ביום זה על מנת להשיג את התכליות האמורות. מטעמים אלו, החוק האמור עומד בתנאיה של פסקת ההגבלה והוא תקף למרות ח"י: חופש העיסוק וח"י: כבוד האדם וחירותו. 13. מאחר שמדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית הצריכה להיות רגישה לצרכיהם של המיעוטים החיים בקרבה, על מנת לאפשר לשאינם יהודים לנוח ביום המנוחה על פי דתם ניתנה להם אפשרות לבחור בין יום המנוחה על פי דתם לבין יום המנוחה הכללי, דהיינו שבת. למרות זאת, לעולם יום המנוחה הציבורי יהיה יום השבת ולא כל יום אחר, וכשם שאין באים בטרוניה כי יום העצמאות או יום הבחירות הוא יום שבתון שאין לעבוד בו, ללא הבחנה בין עובד למעסיק, כך אין לבוא בטרוניה כי יום השבת הוא יום שאין לעבוד בו. בדומה לכך, מאותה סיבה לפיה אין במתן זכות עלייה אוטומטית ליהודים בלבד משום אפליה כלפי שאינם יהודים, (א' ברק, במאמרו לעיל) כך אין באכיפת החוק לנוח יום אחד במהלך השבוע רק כלפי יהודים שעובדים ביום השבת משום אפליה כלפיהם. זאת לאור המימד התרבותי-לאומי הנוסף על המימד הסוציאלי, הגלום ביום השבת כיום מנוחתו של העם היהודי [וראה: תב"ע נז/ 366-8 (ת"א) מדינת ישראל נ' דרור דורון, עבודה אזורי ו, 481;בג"צ 287/69 מירון נ' שר העבודה, פ"ד כד(1) 349; בג"צ 5073/91 תיאטראות ישראל בע"מ נ' עיריית נתניה, פ"ד מז(3) 192; ע"פ (באר-שבע) 7182/98 יורי שמוקלר ואח' נ' מדינת ישראל- עירית אשקלון, תק-מח 99(3), 566; ע"א (חי') 131/86 הרב רקובר ואח' נ' ארמון תיאטראות חיפה ואח', פ"מ 1988, חלק א 336]. לכן, אכיפת החוק ביתר שאת בשבת לעומת ימי מנוחה אחרים של דתות אחרות אינה מהווה אפליה אסורה, כי אם הכרה בשונות המתבקשת מהשוויון - בעקבותיו ניתנה לשאינם יהודים האפשרות לבחור את יום המנוחה שלהם, ומאופיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית - בעקבותיו יש למדינה אינטרס חזק יותר לאכוף דווקא בשבת את האיסור לעבוד. יתרה מכך, אכיפת החוק כלפי שאינם יהודים הינה קשה ואולי אף בלתי אפשרית, מאחר והבחירה בידיהם לבחור ביום המנוחה הרצוי להם. לכן, אם יעבדו בשבת יוכלו לומר שיום מנוחתם הוא יום המנוחה על פי דתם, ואם יעבדו ביום המנוחה על פי דתם יוכלו לומר שיום מנוחתם הוא בשבת. נקיטת אמצעים נוספים בדרך של עריכת רישום ומעקב אחר העובדים שאינם יהודים, גם ביום השבת וגם ביום המנוחה על פי דתם, מטילה נטל כבד מאוד ואין זה סביר לדרוש זאת מהרשות. עניין נוסף, שדי בו כדי לדחות את טענות הנאשמת בעניין זה הוא כי ב"כ הנאשמת כלל לא הוכיח את טענתו כי החוק נאכף רק כלפי יהודים, ולכן טענות אלו אין להם על מה לסמוך. 14. עוד מלינה הנאשמת על אפליה בין בעלי עסקים הפועלים כתאגידים או באמצעות אחר, לבין בעלי עסקים קטנים דוגמת הנאשמת. מעבר לטענה בעלמא לא הובאו כל תימוכין לטענה זו, ודי בכך כדי לדחותה. ולגופו של עניין, יכול להיות כי נוצר מצב לפיו, עקב פלפולים משפטיים כאלו ואחרים, החוק אינו נאכף כלפי מי שפועל בשבת באמצעות תאגיד או אחר. אין במצב זה הצדקה לבטל באופן גורף את האיסור כולו, כי אם לדאוג לתיקון הפירצה, אם יחפץ בכך המחוקק. זאת, כשם שאין להעלות על הדעת לבטל כל איסור אחר שבחוק מפני שישנה קבוצת אנשים שמצאה כיצד ניתן לעקוף איסור זה. עוד באשר לעובדות והטענות הספציפיות של המקרה דנן: פירוש הוראות החוק- 15. חוק שעות עבודה ומנוחה, בפרק השלישי שבו, מדבר על שעות המנוחה השבועית, דהיינו שבת, ולא דן כלל במועדי ישראל. סעיף 9 קובע כי אין להעסיק עובד במנוחה השבועית, וסעיף 9א(א) מדבר על מסחר של בעל חנות בחנותו, ומפנה באופן גורף ל'ימי המנוחה הקבועים בפקודה', ולא לסעיף 18א(ב) בלבד. הוראות הפקודה באשר לימי המנוחה מצויים בסעיף 18א שכותרתו 'ימי מנוחה'. בס"ק (א) נאמר כי ימי המנוחה הם 'שבת ומועדי ישראל', וס"ק (ב) קובע כי הוראות החוק החלות על המנוחה השבועית, יחולו לגבי יהודי על מועדי ישראל. הוראותיו של ס"ק (א) הינן דקלרטיביות, או, לכל היותר, מקימות זכות מנוחה ולא חובה שכזו [ע"פ 858/79 רון לפיד נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3), 386]. החובה שלא לעבוד מצויה בס"ק (ב), ולכן ס"ק זה אינו בא להוציא את האמור בס"ק (א), והעובדה ששבת אינה מוזכרת בו במפורש לא באה ללמדנו כי הכוונה היא להוציא את יום השבת מגדר ימי המנוחה בהם אסור לסחור. יתרה מכך, ס"ק (ב) לא קובע כי "הוראות החוק יחולו על מועדי ישראל", אלא כי "הוראות החוק החלות על המנוחה השבועית יחולו על מועדי ישראל". מלשונו של הסעיף ניכר כי זהו סעיף הבא לרבות, דהיינו לומר כי ההוראות שחלות כבר על ימי המנוחה השבועית מכוח ההוראות הקבועות בחוק, הדן רק בימי המנוחה השבועית, יחולו גם על מועדי ישראל. בנוסף, סעיף 18א(ב) של הפקודה אינו חל על סעיף 9א שבחוק בלבד, אלא גם על סעיף 9 שבחוק המדבר על איסור העסקת עובד במנוחה השבועית בלבד, ובלעדיו איסור ההעסקה היה חל על שבת בלבד, והרי אין ספק, אף אליבא דנאשמת, כי אין להעסיק עובד בשבת ובמועדי ישראל. משמע, הוראות החוק והפקודה באשר לאיסור עבודה בימי המנוחה אמורות להשלים אחת את רעותה ולא להוציא זו את זו. לא זו אף זו אין כל הגיון בהבחנה שמבקשת הנאשמת לערוך בין: עובד שכיר לעצמאי ובין מועדים ושבת. הצד השוה שבכולם ביקש המחוקק לאסור את העבודה בפרהסיה על מנת ליצור אטמוספירה ציבורית רגועה ונינוחה המאפשרת מנוחה אמיתית לאדם עם משפחתו וחבריו, ועל מנת לוודא, למען רווחתו, שאכן נח האדם יום בשבוע, וכולם יחד הינם חלק מהזהות הלאומית תרבותית של מדינת ישראל כמדינה יהודית. 16. סיכומו של דבר, הפירוש שיש ליתן להוראות החוק הדנות בעניין איסור עבודה הוא שאין לעבוד או להעסיק עובד בימי המנוחה השבועית הקבועים בסעיף 18א(א) לפקודה, דהיינו בשבת ומועדי ישראל [וראה גם: י' אליאסוף, "עבודה במנוחה השבועית", ספר מנחם גולדברג- התשס"ב-2001, 115-139, 124 האומר כי: "הוראות החוק החלות על המנוחה השבועית, חלות גם לגבי מועדי ישראל"]. התקיימות יסודות העבירה- 17. הנאשמת טענה כי לא הוכחה יהדותה ולכן לא הוכח שהתקיימו בה יסודות העבירה. היסודות הנדרשים להתקיימותה של העבירה הנדונה הם: שהנאשם הינו בעל החנות; הנאשם סחר בחנותו; המסחר היה באחד מימי המנוחה היהודים; הנאשם הוא יהודי. 18. מן המפורסמות הוא שמספר העוסק המורשה של עסק מסויים שלא התאגד הוא מספר תעודת הזהות של בעליו. במקרה דנן, מספר העוסק המורשה, כפי שהוא מופיע בסרט הקופה של החנות מאותו יום [ת/2] זהה למספר תעודת הזהות של הנאשמת, כפי שהיא מופיעה בתמצית הרישום ממרשם האוכלוסין. מעבר לטענה בעלמא (שנזנחה עד הגיענו לשלב הכרעת הדין) שלא הוכח: שהנאשמת הינה בעלת החנות, לא הובאה כל ראיה לכך שהנאשמת אינה בעלת החנות. די בכך כדי לשכנענו מעבר לספק סביר שהנאשמת הינה בעלת החנות. מהעדות של המפקח, שעשתה עלי רושם מהימן עולה שהנאשמת סחרה בחנותה בעת ביקור המפקח ולעדותו מצטרף סרט הקופה מאותו היום, המראה כי היו מכירות במהלך אותו יום. באשר למועד הביקור, מעיון בלוחות השנה של שנת 2000 עולה כי בתאריך 5/2/00 יצאה השבת בשעה 17:45. ביקור המפקח היה בשעה 16:25, ובסרט הקופה רשום כי נעשו מכירות גם בשעה 15:10. מהאמור ניתן לראות כי הנאשמת עבדה גם במהלך השבת. 19. באשר לדתה של הנאשמת, נטען כי הרישום במרשם האוכלוסין אינו מהווה אף ראיה לכאורה לתוכנו לעניין פריטי הדת והלאום, וכי עדות המפקח בדבר הודייתה של הנאשמת בעובדת היותה יהודיה, היא מזיכרון בלבד ולכן משקלה הראייתי קטן ביותר. יתרה מכך, אף לו יינתן לה משקל, אין לקבל את הצהרתו של אדם על דתו או לאומיותו כראיה מספקת לתוכן הצהרה זו. בתביעה פלילית עסקינן, ובעניינים שכאלו מוטל נטל השכנוע על התביעה, כאשר בתחילה צריכה המאשימה להביא ראיות לכאורה, לאחר מכן עוברת חובת הבאת הראיות לנאשם, ובסופו של יום בודקים האם עמדה המאשימה בנטל השכנוע. כבר קבעתי בהחלטות קודמות בעניין זה, ונקבע בפסיקת בית הדין הארצי בעניינים אחרים, כי די בתמצית הרישום ממשרד הפנים ובאמירתו של עובד לפני המפקח כדי להקים ראיה לכאורה ליהדותו של נאשם לענין החוק דנן [דב"ע 97/ 14-8 מדינת ישראל נ' גוד נייט סנטר, פד"ע לג 221]. משהביאה המאשימה ראיה לכאורה הרי שעבר נטל הראיה לנאשמת. נדגיש, כי הנאשמת יכולה לבחור שלא להביא ראיות, וכעת, בתום הדיון, יש לבדוק האם עמדה התביעה בנטל שכנוע של 'מעל לכל ספק סביר'. דתה ולאומיותה של הנאשמת הנם דברים הנמצאים בידיעתה המיוחדת, ובאשר לעניינים שכאלו נקבע כי "כמות הראיה הנדרשת מן התביעה על מנת לצאת ידי חובת הראיה בקשר לאותה עובדה, תהיה מזערית; ואם לא תובא מצידו של הנאשם ראיה שכנגד- די יהיה באותה מידה דלה של ראיה לכאורה, כדי לצאת ידי חובת השכנוע" [י' קדמי, "על הראיות", מהדורת תשנ"ט-1999, חלק שלישי, עמ' 1265]. במקרה דנן, הנאשמת לא הביאה כל ראיה לעובדת אי היותה יהודיה, ומאחר ודברים אלו הנם בגדר ידיעתה המיוחדת, הרי שדי בראיות שהביאה המאשימה. 20. יתרה מכך, המפקח העיד כי הנאשמת אמרה לו שהיא יהודיה. אמירה זו מהווה הודיית חוץ של נאשם, והתמלאו בה התנאים של הודיית חוץ. עדות המפקח בדבר הודייתה של הנאשמת אינה מזיכרון כי אם נרשמה בדו"ח פיקוח שנכתב מיד לאחר סיום הביקור בחנות הנאשמת [כפי שהעיד בעדותו בפנינו בתאריך 3/1/02 עמ' 5 שו' 5-8 לפרוטוקול] החתום ע"י שלושה מפקחים שהיו במקום, וביניהם המפקח שהעיד בפנינו [ת/3], ולכן יש לתת לה משקל ראוי. 21. באשר לטענת הנאשמת כי אין לקבל את הצהרתו של אדם על דתו או לאומיותו כראיה מספקת לתוכנה [וראה גם: תב"ע נז/ 8-78 מדינת ישראל נ' גוד נייט סנטר בע"מ, עבודה אזורי, י, 562], הרי שעניין זה נקבע בנוגע לרישום או שינוי רישום במרשם האוכלוסין ולא לכל הצהרה של מאן דהוא על פרטיו האישיים. במקרה דנן, מדובר על אמירת הנאשמת כי היא יהודיה שלא לצורך המרשם ולאמירה זו יש נפקות כשם שיש נפקות להצהרתה בדבר שמה, גילה או כל פרט אחר. יתרה מכך, עניין זה נדון בבג"צ קנדל [בג"צ 2901/90, 431/89, 758/88 קנדל ואח' נ' שר הפנים פ"ד מו(4) 505], בו נקבע כי אין לרשום במרשם האוכלוסין יהודים משיחיים כיהודים על סמך הצהרתם. הסיבה שניתנה לכך היא שהעותרים הודו שהינם יהודים משיחיים והללו נחשבים כלא יהודים. ההלכה בעניין של רישום במרשם האוכלוסין הינה כי אין להסתפק בהצהרתו של אדם רק אם יש לפקיד הרישום יסוד סביר להניח שההצהרה אינה נכונה. באשר לשינוי או תיקון הרישום, יש צורך בתעודה ציבורית בנוסף להצהרה [חוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965 סע' 3א, 19ב, 19ג; בג"צ 5070/95, 2901/97, 392/99 נעמת ואח' נ' שר הפנים ואח', (טרם פורסם)] . משמע, אף לו היתה הקביעה כי אין להסתפק בהצהרתו של אדם רלוונטית לעניינינו, הרי שהצהרה זו מצומצמת למקרים מסוימים בהם מדובר בשינוי רישום או במקרה בו ישנן ראיות לפיהן מבקש הרישום אינו יהודי. במקרה דנן, לא מדובר בשינוי רישום ואין ראיות לפיהן הנאשמת אינה יהודיה, ולכן יש משקל לאמירתה של הנאשמת. נציין, כי אמירתו של אדם בדבר דתו או לאומו מהווה ראיה ככל ראיה אחרת, והיא ניתנת לסתירה אף על ידי אומר האמירה, אולם כל עוד לא נסתרה, יש לתת לה משקל מתאים. 22. סיכומו של דבר, מצויה בפנינו הודיית הנאשמת בפני המפקח כי היא יהודיה, והודיה זו מהווה הודיית חוץ של נאשם. להודייה זו ניתן לצרף, כ'דבר מה' את הדברים הבאים, היכולים להוות 'דבר מה' כל אחד בפני עצמו וודאי שבהצטרפם יחד: היות יהדותה של הנאשמת עניין המצוי בגדר ידיעתה המיוחדת והעובדה שהנאשמת לא הביאה כל ראיה לסתור טענה זו, רישומה של הנאשמת כיהודיה במרשם, ושמה של הנאשמת- שושנה שמריה- המעיד עליה כי היא יהודיה. לאור האמור, הוכח מעבר לכל ספק סביר כי הנאשמת הינה יהודיה. 23. סיכומו של עניין, לפי הפירוש שיש ליתן להוראות החוק, ישנו איסור העסקה ועבודה בימי המנוחה הקבועים במדינת ישראל, דהיינו הן בשבת והן בחגי ישראל. הוראות החוק ואכיפתו אינן נובעות מכפייה דתית, ומתישבות עם פסקת ההגבלה בחוקי היסוד בשים לב לכך שמדינת ישראל הנה מדינה יהודית ודמוקרטית. כמו כן, החוק אינו נאכף באופן מפלה, אלא לכל היותר באופן שונה הנובע לגיטימית משוני מהותי. באשר לעובדותיו הספציפיות של עניין זה, הוכח מעבר לכל ספק סביר כי הנאשמת הינה יהודיה, ובנוסף לכך מתקיימות במקרה דנן אף שאר יסודות העבירה, בה הואשמה הנאשמת. לאור האמור, הוכח מעבר לכל ספק סביר כי הנאשמת עברה על העבירה המנויה בסעיף 9א ו- 26(ג) לחוק, על כן החלטתי להרשיעה בעבירה המיוחסת לה בכתב האישום. שעות עבודה ומנוחה