הלוואה מהעבודה

פסק דין 1. 1. התובעת הגישה תביעה כנגד שני הנתבעים לתשלום פיצויי פיטורים, פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה והחזר הוצאות נסיעה. התביעה לתשלום החזר הוצאות נסיעה נזנחה בדיון שהתקיים ביום 5.2.2002. 2. 2. בתחילת ההליך וכן בדיון המוקדם שהתקיים ביום 29.11.1999 לא היו הנתבעים מיוצגים. לאחר קבלת ייצוג משפטי, עתרו הנתבעים לתיקון כתב הגנה ולתיקון רשימת המוסכמות והפלוגתאות שגובשה בדיון המוקדם מיום 29.11.1999. בהחלטה מיום 26.10.00 נעתר בית הדין לבקשה לתיקון כתב הגנה ולתיקון רשימת המוסכמות והפלוגתאות. 3. 3. העובדות שאינן שנויות במחלוקת, כעולה מחומר הראיות ומרשימת המוסכמות בין הצדדים הן כמפורט להלן: 4. 3.1. נתבעים 1 ו- 2 הם בעל ואישה. 5. 3.2. התובעת הועסקה בבית אבות "מעון החלמה בית הורי" אשר היה בבעלות הנתבעים או מי מהם. 6. 3.3. תקופת העבודה כאשר המעון היה בבעלות הנתבעים או מי מהם - ספטמבר 89 עד פברואר 99. 7. 3.4. בחודש מרץ 99 נמכר בית האבות והבעלות עליו הועברה למר שמיון. 8. 3.5. התובעת המשיכה לעבוד בבית האבות ברציפות גם לאחר חודש מרץ 99, והיא מועסקת בו עד היום. 9. 3.6. לתובעת לא שולמו דמי הבראה במהלך כל תקופת עבודתה. 10. 4. השאלות הטעונות הכרעה בהליך זה הן: 11. 4.1. מי היה המעביד של התובעת - האם שני הנתבעים או רק נתבעת מס' 1? 12. 4.2. האם התובעת זכאית לפיצויי פיטורים, ואם כן - מה הסכום לו זכאית התובעת? אם כן, האם זכאית התובעת לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים? 13. 4.3. האם התובעת זכאית לתשלום פדיון חופשה, ואם כן בעד כמה ימים ובאיזה סכום? 14. 4.4. סכום דמי ההבראה המגיע לתובעת. 15. 4.5. אם זכאית התובעת לסכומים כלשהם: 16. 4.5.1. האם התובעת קיבלה מהנתבעים הלוואות? 17. 4.5.2. אם כן, האם התובעת פרעה את ההלוואות שקיבלה? 18. 4.5.3. האם יש לקזז מסכומים המגיעים לתובעת, אם מגיעים, סכומים כלשהם בגין הלוואות? אם כן, מה הסכום אותו יש לקזז? 19. 5. אדון בשאלות לעיל כסדרן. זהות המעביד של התובעת 20. 6. בתצהירה של התובעת אין התייחסות ספציפית לטענה כי רק נתבעת מס' 1 היתה מעבידתה. לאורך כל תצהירה, מתייחסת התובעת למערכת היחסים עם הנתבעים, ומכאן משתמע כי לטענתה שני הנתבעים היו המעבידים. 21. 7. בתצהיר העדות של נתבעת מס' 1, נטען על ידה כי בית האבות בו עבדה התובעת היה בבעלותה בלבד. כן נטען כי היא היתה המעבידה היחידה, ובידה היו הסמכויות להעסיק ולפטר עובדים, היא היתה אחראית על בית האבות בכלל ועל ניהול העובדים בפרט. על פי הנטען, תפקידו של נתבע מס' 2 היה ניהול ענייני הכספים והחשבונות בבית האבות, לרבות משכורות העובדים. לתצהיר נתבעת 1 צורף דו"ח מע"מ תקופתי בגין ניהול בית האבות, שהוא על שמה של נתבעת מס' 1 בלבד. 22. 8. התובעת כמעט לא נחקרה על עניין זה. התובעת אישרה כי נתבעת 1 היא זו שקיבלה אותה לעבודה (פרוטוקול ע' 7, שורה 7). 23. 9. נתבעת 1 העידה כי את סידור העבודה כתבו פעם היא ופעם בעלה, נתבע מס' 2 (פרוטוקול ע' 12 שורות 2 - 1). מעדותו של נתבע מס' 2 עולה כי הוא טיפל ברישום שעות עבודתם של העובדים, מתן מידע לרואה החשבון לצורך הכנת משכורות, וכן ערך קניות (פרוטוקול ע' 13 - 14). 24. 10. ב"כ התובעת לא התייחס לעניין זה בסיכומים מטעמו, ורק בתשובתו לטיעוני ב"כ הנתבעים טען כי היות ומדובר בזוג נשוי, הרי שעל פי הלכת השיתוף כל אחד מהם אחראי לחובות ולזכויות של העסק. ב"כ הנתבעים התנגד לשינוי חזית ולהעלאת טענה זו בתשובה, לאחר שלטענתו טענה זו נזנחה על ידי התובעת. 25. 11. נראה לי, הן מעדויות הנתבעים והן מחומר הראיות שבפני בית הדין, שיפורט להלן, כי יש לראות את שני הנתבעים כמעבידים של התובעת, מנימוקים אלה: 26. 11.1. מעדויות הנתבעים עולה כי למעשה ניהול בית האבות נעשה על ידי שני הנתבעים במשותף. מעדויות הנתבעים עולה כי נתבע מס' 2 היה פעיל בניהול בית האבות, לרבות בענייני העובדים. אמנם, נתבעת 1 קיבלה את התובעת לעבודה, אולם מו"מ על שכרה ותנאי העסקתה, כגון התשלום שישולם לה בעד נסיעות, נוהל דוקא עם נתבע מס' 2. כעולה מעדות נתבעת 1, גם סידור העבודה נערך הן על ידה והן על ידי נתבע 2. 27. 11.2. זאת ועוד. לתיק בית הדין הומצא הסכם למכירת בית האבות (ת/ 1). עיון במסמך מעלה כי מי שחתם עליו כ"מוכרים" הם הן נתבעת 1 והן נתבע 2. 28. 12. לאור האמור, אני קובעת כי יש לראות את שני הנתבעים כמעבידים של התובעת. זכאות התובעת לפיצויי פיטורים 29. 13. כאמור, אין חולק על העובדה כי בחודש מרץ 1999 מכרו הנתבעים את בית האבות (מוסכמה מס' 3 ומוצג ת/ 1 - זכרון דברים למכירת בית האבות). אין חולק גם על העובדה כי התובעת המשיכה בעבודתה בבית האבות, ברציפות וללא כל הפסקה, גם לאחר מכירת בית האבות, והיא מועסקת בבית האבות עד עצם היום הזה. 30. 14. לטענת התובעת, היא זכאית לפיצויי פיטורים מהנתבעים מכוח שתי עילות: 31. 14.1. את הפסקת עבודתה אצל הנתבעים יש לראות כפיטורים, גם אם המשיכה בעבודתה באותו מקום עבודה - בית האבות. משפסקה עבודתה אצל המעביד, מדובר בפיטורים, גם אם המשיכה לעבוד ברצף באותו מקום עבודה. 32. 14.2. הנתבעים התחייבו לשלם לה פיצויי פיטורים. להלן, אדון בכל אחת משתי עילות אלה. זכאות לפיצויי פיטורים מכוח הפסקת העבודה אצל הנתבעים 33. 15. כאמור, אין מחלוקת כי התובעת המשיכה לעבוד בבית האבות ברציפות גם לאחר חודש מרץ 99, מועד העברת הבעלות על בית האבות, ועד היום. 34. 16. בדב"ע נד/ 1 - 4 ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י נ' התעשיה האוירית לישראל בע"מ ואח' (פד"ע כט, 601; להלן - עניין רמת"א) דן בית הדין הארצי לעבודה בהרחבה בנושא חילופי מעבידים. בפסק הדין הנ"ל סקר בית הדין הארצי לעבודה את הפסיקה בנושא. בית הדין הארצי לעבודה עמד על כך שגישת המחוקק היא שלעניין זכויות במשפט העבודה המגן ובמשפט העבודה הקיבוצי "יש לראות את 'המפעל', את 'מקום העבודה' לא רק כנשוא של 'בעלות' אלא גם כנשוא של 'זכויות', כך שקיימת רציפות זכויות ותנאי עבודה מכוח עבודה באותו מפעל". שם, בע' 620. 35. 17. כפועל יוצא מכך, קבע בית הדין הארצי לעבודה כי "ככל שעובד עבד ברציפות במקום עבודה אחד והוא פוטר על ידי מעבידו, אף אם מעבידו זה לא היה המעביד שקיבלו לעבודה, קמה לעובד הזכאות לפיצויי פיטורים בעד כל תקופת עבודתו באותו מקום עבודה, מאת מעבידו שפיטרו (ר' דב"ע תש"ן/105 - 3 ת.ד.ל - שירותים טכניים (1986) בע"מ -אהרון בביאן, פד"ע כב 102, 104). (ההדגשה במקור) דב"ע נז/ 135 - 3 אגודת השומרים בע"מ נ' אברהם פיסקון, פד"ע לב' 78, בע' 87. 36. 18. בעניין רמת"א, אזכר בית הדין הארצי לעבודה בהסכמה את ההלכה שנקבעה בדב"ע מא/ 127 - 3 ווהל נ' אנצלביץ (פד"ע יג' 248), שם אמר בית הדין הארצי לעבודה: "בקובעו את אשר קבע לעניין זיקת עובד - מקום עבודה ורציפות זכויות מתחום משפט העבודה המסדיר או המגן, לא קבע המחוקק, כאמור, דבר לעניין המשכיות יחסים חוזיים. מכאן, שאין כל מניעה לכך שעם חילופי הבעלים או עובר לחילופי בעלים, יביאו הצדדים ליחסי העבודה האינדיבידואליים את היחסים החוזיים לידי סיים, בין בדרך פיטורים ובין בדרך התפטרות, הכל בכפוף, כמובן, להסכמים קיבוציים או לחוק מיוחד". שם, בע' 252. 37. 19. עוד קבע בית הדין הארצי לעבודה בעניין רמת"א, בשינוי מההלכה הפסוקה שהיתה קיימת עד אותה עת, כי ככלל ניתן לראות התפטרות עקב חילופי מעבידים, "נסיבות" הבאות במסגרת סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג - 1963. על מנת להיות זכאי לפיצויי פיטורים מכוח חלופה זו, על העובד שמקום עבודתו עבר לבעלות של מעביד אחר, לנקוט בצעד של ניתוק יחסי עובד מעביד בינו לבין מעבידו. 38. 20. העולה מן האמור הוא, שעצם חילופי מעבידים אינו מהווה ניתוק של יחסי עובד מעביד, אלא אם היה אירוע של סיום קשר העבודה, בין בדרך של פיטורים ובין בדרך של התפטרות. 39. 21. במקרה הנדון, לא מתקיימת אף אחת משתי חלופות אלה. אין חולק כי התובעת לא התפטרה מעבודתה. על פי עדותה של התובעת, היא גם לא פוטרה על ידי הנתבעים: "ש. לך אמרו שאת מפוטרת? ת. לא. וגם לא אמרתי את זה. (פרוטוקול, ע' 2, שורות 11 - 12). וגם: "ש. מי הודיע לך על הפסקת העבודה? ת. לא הודיעו לי על הפסקת עבודה. (פרוטוקול ע' 7, שורות 8 - 9). 40. 22. לאור האמור, משלא היה ניתוק יחסי עובד מעביד, בין בדרך של פיטורים ובין בדרך של התפטרות, התובעת אינה זכאית לפיצויי פיטורים בשל עצם חילופי המעבידים במקום עבודתה. זכאות לפיצויי פיטורים מכוח התחייבות הנתבעים 41. 23. התובעת טענה, כי הנתבעים התחייבו בפניה לשלם לה פיצויי פיטורים, ואף הוכנו שיקים, אולם הם התחרטו "ברגע האחרון". הנתבעים הכחישו כי נתנו לתובעת התחייבות לתשלום פיצויי פיטורים כנטען על ידה. 42. 24. הנטל להוכיח כי ניתנה התחייבות לתשלום פיצויי פיטורים מוטל על התובעת. מהעדויות שהיו בפני, לא שוכנעתי כי הנתבעים התחייבו לשלם לתובעת פיצויי פיטורים. התובעת ציינה כי היו שתי עדות להתחייבות שניתנה לה - עובדת נוספת בבית האבות וכן בתה של התובעת - אולם אף אחת משתי עדות אלה לא זומנה על ידי התובעת להעיד. כידוע, הימנעות צד מלזמן לעדות עד שעדותו היא בשליטתו, פועלת לחובתו של אותו צד. בהעדר הסבר סביר, מתחייבת מהימנעות הצד להזמין את העד שבשליטתו המסקנה כי אילו הושמעה עדותו של אותו עד היא היתה תומכת בגרסת הצד שכנגד. ע"א 641/87 זאב קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים ואח', פ"ד מד(1) 239. קדמי, על הראיות (חלק שני, מהדורה 1991), ע' 917 - 922. לפיכך, הימנעות התובעת מלהביא לעדות אחת משתי העדות להתחייבות שניתנו לה, מחזקת את גרסת הנתבעים כי התחייבות כזו לא ניתנה. 43. 25. הנתבעים גם לא נחקרו בחקירה נגדית על נושא זה, כך שהכחשתם בתצהירי העדות מטעמם לא נסתרה. 44. 26. כללו של דבר - התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי ניתנה לה התחייבות לתשלום פיצויי פיטורים. האם התובעת זכאית לתשלום פדיון חופשה, ואם כן בעד כמה ימים ובאיזה סכום? 45. 27. התובעת טענה בתצהיר העדות מטעמה כי בכל שנה שולם לה בעד שבועיים בשנה בלבד (12 ימי עבודה), וכי לא שולם לה בעד ימי החופשה שמעבר לשבועיים בשנה, שהגיעו לה החל משנת העבודה החמישית. 46. 28. הנתבעים טענו לעניין זה כי התובעת קיבלה את כל ימי החופשה המגיעים לה, ואף מעבר לכך. הנתבעים הפנו לכך שבתלוש השכר של התובעת רשומה יתרת חופשה שלילית של 26 (26 - ) יום. 47. 29. עיון בתלושי השכר (צורפו כנספח א' לכתב התביעה) מעלה כי לא נוהל בהם חשבון חופשה מדויק. אמנם, מצוינת בכולם יתרה, כאשר עד לחודש 4/98 היתרה היא 14 - ימים, ולאחר ניצול 12 ימי חופשה במאי 98 היתרה היא 26 - . אולם, בתלושי השכר המשבצת המיועדת ל"צבירת חופשה" ריקה ואינה משתנה מדי חודש, והלא התובעת היתה אמורה לצבור חופשה נוספת מידי חודש. לפיכך, אני קובעת כי לא ניתן להסתמך על הרישום בתלושי השכר. 48. 30. כידוע, "נטל ההוכחה בדבר יתרת החופשה הוא על המעביד. מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לתת לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים, כאמור בס' 26 לחוק חופשה שנתית, תשי"א - 1951 ובתקנות חופשה שנתית (פנקס חופשה), תשי"ז - 1957". דב"ע לא/ 22-3 ציק ליפוט נ' חיים קסטנר, פד"ע ג' 215, 219. סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, תשי"א - 1951 קובע את חובתו של מעביד לנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים שנקבעו בתקנות. בתקנות חופשה שנתית (פנקס חופשה), תשי"ז - 1957 נקבע, בין היתר, כי מעביד חייב לרשום בפנקס החופשה את מועד החופשה שניתנה, דמי החופשה ששולמו ותאריך התשלום. 49. 31. הנתבעים לא הציגו בפני בית הדין פנקס חופשה. נתבע מס' 2 נחקר על כך, והעיד כי היתה מחברת בה נרשמו גם ימי החופשה של התובעת, אולם מחברת זו לא הוצגה בפני בית הדין. 50. 32. עוד יצויין, כי הנתבעים לא העלו בכתב ההגנה טענה כי זכאות התובעת לפדיון חופשה התיישנה. לפיכך, התובעת זכאית לפדיון חופשה בגין כל תקופת עבודתה. 51. 33. על יסוד האמור לעיל, אני קובעת כי התובעת זכאית לפדיון ימי החופשה שמעבר לשבועיים בשנה שניתנו לה, וזאת החל מ- 9/93, כמפורט להלן. 52. 34. ימי החופשה (קלנדריים) המגיעים לתובעת מעבר ל- 14 יום בכל שנה הם כמפורט להלן: 53. 34.1. 9/93 - 9/94 - 2. 54. 34.2. 9/94 - 9/95 - 4. 55. 34.3. 9/95 - 9/96 - 7. 56. 34.4. 9/96 - 9/97 - 8. 57. 34.5. 9/-97 - 9/98 - 9. 58. 34.6. 9/98 - 2/99 - 12. סה"כ - 42 יום. 59. 35. שכרה של התובעת (ללא תשלום החזר הוצאות נסיעה) ברבע השנה שקדמה למועד סיום עבודתה עמד על סך של 6,945 ₪, ולאחר חלוקת הסכום ל- 90 השכר המגיע בגין יום חופשה הוא 77 ₪. לפיכך, זכאית התובעת לפדיון חופשה בסך של 3,234 ₪. 60. 36. התובעת תבעה פדיון חופשה בסך של 2,413 ₪, ולא ניתן לפסוק לה מעבר לסכום שנתבע על ידה. לפיכך, התובעת זכאית לפדיון חופשה בסך של 2,413 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 28.2.99 ועד למועד התשלום המלא בפועל. 61. 37. דמי הבראה 62. 38. הנתבעים הודו בחובתם לשלם לתובעת דמי הבראה, ולא הכחישו את זכאות התובעת לדמי הבראה או את הסכום הנתבע על ידי התובעת. 63. 39. לפיכך, התובעת זכאית לדמי הבראה בסך של 3,640 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 28.2.99 ועד למועד התשלום המלא בפועל. האם יש לקזז מסכומים המגיעים לתובעת סכומים כלשהם בגין הלוואות? 64. 40. הנתבעים העלו טענה כי התובעת נותרה חייבת כספים בגין הלוואות שקיבלה, וכי יש לקזז סכומים שונים בגין ההלוואות שקיבלה מכל סכום שיגיע לה. 65. 41. לטענת הנתבעים ניתנו לתובעת שתי הלוואות: 66. 41.1. האחת מחודש 6/92 - הלוואה בסך של 600$, אשר לא הוחזרה מעולם, וערכה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ליום הגשת התביעה בסך של 6,671 ש"ח. 67. 41.2. השניה משנת 1993 - הלוואה בסך של 6,000 ש"ח. 68. 42. התובעת הצהירה בתצהירה כי ההלוואה היחידה שקיבלה היתה הלוואה בסך של 600$, והיא פרעה אותה באמצעות תשלום של 1,500 ש"ח במזומן וקיזוז יתרת ההלוואה מדמי חופשה שהגיעו לה. התובעת הכחישה כי קיבלה הלוואה בסך של 6,000 ש"ח. 69. 43. הן התובעת והן הנתבעים נחקרו בעניין ההלוואות. התובעת חזרה על גרסתה בתצהירה, והעידה כי קיבלה הלוואה אחת בסך של 600$, וכי פרעה את ההלוואה שניתנה לה בתשלום במזומן בסך של 1,500 ש"ח ובאי תשלום דמי חופשה בעד שנתיים ימים (פרוטוקול ע' 6 שורות 16 - 15). 70. 44. נתבעת 1 העידה כי התובעת לא פרעה את ההלוואה בסך של 600$. כן טענה כי ההלוואה בסך של 6,000 ש"ח ניתנה לתובעת במזומן. (פרוטוקול ע' 9, שורות 15 - 13) . 71. 45. נתבע 2 העיד לגבי ההלוואה בסך של 6,000 ש"ח כך: "ש. לגבי ההלוואה של ה- 6,000 ש"ח ת. הכל אמת, מה שאמרה אשתי, היא אמרה שהיא רוצה ערבות בנקאית, היא הלכה לחברת קדישא ולא רצו לתת לה הלוואה בלי ערבים. היא שאלה אותי אם אני יכול לסדר לה ערבות בנקאית ואמרתי לה שאני אבדוק בבנק. סידרתי לה את ה- 6,000 ש"ח הלוואה. נתתי לה ערבות בנקאית ביד. בכסף אני הוצאתי ונתתי לה. ש. יכול להיות שערבות בנקאית זאת עוד נמצאת בחברת קדישא? ת. לא. את הערבות הבנקאית היא החזירה לי. ש. זה הסיפור של ה- 6,000 ש"ח? ת. כן. פרוטוקול, ע' 13, שורות 8 - 16. 72. 46. על יסוד העדויות שנשמעו בפני, אני קובעת כמפורט להלן. 73. 47. ההלוואה בסך של 6,000 ש"ח: הנתבעים לא הציגו מסמך כלשהו, המעיד כי ניתנה לתובעת הלוואה בסך של 6,000 ש"ח (כגון - מסמך עליו חתמה התובעת, תדפיס חשבון בנק וכו'). עדותה של התובעת כי לא קיבלה הלוואה בסך של 6,000 ש"ח מהימנה עלי. זאת ועוד. מעדותו של נתבע מס' 2 משתמע שניתנה לתובעת הלוואה בסך של 6,000 ש"ח מחברה קדישא, כאשר נתבע 2 סייע לה לקבל את ההלוואה בכך שדאג להמציא לה ערבות בנקאית. לפיכך, אני קובעת שהנתבעים לא הוכיחו כי ניתנה לתובעת הלוואה בסך של 6,000 ש"ח. 74. 48. הלוואה בסך של 600$: כאמור, התובעת הודתה בקבלת ההלוואה, אולם טענה כי פרעה את ההלוואה באמצעות תשלום במזומן בסך של 1,500 ש"ח וניכוי דמי חופשה שהגיעו לה. עדותה של התובעת כי פרעה את ההלוואה מהימנה עלי, ואני קובעת כי התובעת פרעה את ההלוואה שניתנה לה. 75. 49. חשוב לציין, כי לנתבעים לא היתה ראיה כלשהי, במסמך או בעדות, לכך שהתובעת קיבלה הלוואה. מכאן, שהתובעת יכלה בקלות רבה להכחיש את עצם מתן ההלוואה על ידי הנתבעים, ואז סביר להניח כי לא היו מרימים את נטל ההוכחה כי הלוו לתובעת 600$. לדעתי, העובדה שהתובעת לא הכחישה את עצם קבלת ההלוואה, אלא העלתה טענת "פרעתי", טענה המעבירה אליה את נטל ההוכחה, מקנה אמינות לגרסתה. 76. 50. לעניין זה ניתן ללמוד מהמשפט העברי, בו נקבע הכלל בדבר טענת "מיגו" (= מתוך), לפיו על השופט להביא בחשבון לא רק את הטענות שנטענו בפניו, אלא אף את הטענות שיכול היה בעל הדין להעלות בפניו. לעניין מהות הכלל בדבר טענת "מיגו" בדוגמא זהה למקרה הנדון, נאמר בספרו של דר' אברהם ארזי, שערי התלמוד, (הוצאת קרית ספר בע"מ), כך: "דוגמה ראובן טוען שהלווה מאה לירות לשמעון, אולם אין לו לא עדים ולא שטר. שמעון טוען: אמנם אמת היא, שלוויתי ממך מאה לירות, אבל פרעתי לך כבר את החוב. ….. מהות ה"מיגו" מתוך ניתוח הדברים מתברר, שהיתה לשמעון אפשרות לטעון טענה אחרת חזקה הימנה, כדי לצאת זכאי בדין. יכול היה לטעון "לא לוויתי ממך מעולם". אפשרות זו לזכות בדין על ידי טענה אחרת, מגדילה את האמון בדבריו. ההגיון מחייב, ששמעון אדם ישר הוא ודובר אמת, מתוך (מיגו) שיכול היה לטעון טענה אחרת טובה הימנה - לא לוויתי - ולצאת זכאי, ולא טען, משמע שאינו משקר. על כן אנו מאמינים לו, שאמנם לווה, אבל פרע. על השופט לשקול לא רק את הטענה שטען בעל הדין בפועל, אלא עליו להביא בחשבון אף את הטענה בכוח, את הטענה שיכול היה בעל הדין לטעון ולא טען. על פי אפשרות זו, מסיק השופט מסקנה הגיונית, שהטענה "פרעתי" טענת אמת היא. להוכחה הגיונית זו קוראים "מיגו" (מתוך) - מתוך שיכול היה הנתבע - אילו רצה לשקר - לטעון טענה אחרת חזקה יותר - לכפור בעצם קבלת ההלוואה - ולצאת זכאי, ולא טען, יש להסיק שהטענה שהוא טוען עכשיו - לוויתי אבל כבר פרעתי - אמת היא. טענת "מיגו" אופיינית למשפט התלמודי, שכן אינה נמצאת לא במשפט רומי ואף לא במשפט עם אחר". שם, בע' 112. 77. 51. כללו של דבר: על יסוד כל האמור לעיל, אני קובעת כי הנתבעים לא הוכיחו כי התובעת קיבלה הלוואה בסך של 6,000 ש"ח, וכי התובעת הוכיחה כי פרעה את ההלוואה בסך של 600 $, אשר הודתה בקבלתה. כפועל יוצא מכך, מהסכומים המגיעים לתובעת על פי פסק דין זה, אין לקזז סכום כלשהו. סיכום 78. 52. על יסוד כל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת, בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא להם פסק הדין, כמפורט להן: 79. 52.1. פדיון חופשה - בסך של 2,413 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 28.2.99 ועד למועד התשלום בפועל. 80. 52.2. דמי הבראה - בסך של 3,640 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 28.2.99 ועד מועד התשלום בפועל. 81. 53. כמו כן, ישלמו הנתבעים הוצאות משפט, כולל שכ"ט עו"ד, בסך של 1,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין. אם סכום זה לא ישולם בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא לנתבעים פסק הדין, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. 82. 54. ימי הפגרה יבואו במניין הימים לעניין המועדים שנקבעו לעיל. השעיההלוואה