פסק דין 1. התובע יליד 10.10.43, נשוי + 3, תושב חיפה. מאז שנת 1969 הוא הועסק על ידי חברת הספנות "צים" בין היתר בתפקידים בכירים במשימות שונות בחו"ל, ובשנת 1980 הוא נשלח על ידה לאפריקה, להיות נציגה באקרה, בירת גאנה. משך כ - 7 שנים הוא מילא שם את תפקידו, ולטענתו, לקה במהלך שירותו שם בבעיות רפואיות שונות, נזקק לטיפול רפואי, ובעיקר לטיפולי שיניים "שלוו בקילוחי דם, במרפאות המקומיות, בתנאי זיהום ניכר והעדר אמצעי תברואה בסיסיים" (סעיף 7 לכתב התביעה). בתחילת שנת 1993 נודע לתובע כי הוא לקה בצהבת נגיפית מסוג C (HCV). בדצמבר 1993 הוא נזקק לאישפוז בבית החולים רמב"ם בחיפה, התברר כי הכבד נפגע, ואין לשלול את האפשרות כי ככל הנראה יהא צורך בעתיד להשתיל כבד בגופו. לאור מצבו הבריאותי נאלץ התובע לפרוש ביום 22.6.95 מעבודתו בשרות הנתבעת, צים, ויצא לפנסיה מוקדמת (על תנאיה: 100 אחוזים - ראה ת14/), אך בריאותו לקויה ביותר והוא הוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי (נכות כללית) כנכה בשיעור של 100 אחוזים. לאור כל האמור, מבקש התובע בתביעתו לחייב את הנתבעת לפצותו על הפגיעות והנכות בהן לקה, בגלל מחלת הצהבת האמורה. 2. התביעה מבוססת על עוולת הרשלנות. פרטי ההתרשלות המיוחסים לנתבעת מפורטים בסעיף 15 של כתב התביעה. התובע טוען כי הנתבעת אחראית כלפיו בנזיקין מפני ששלחה אותו לעבודתו באפריקה מבלי לוודא שמקום העבודה בטוח; מבלי להזהירו מפני הסכנות הבריאותיות שבשהות שם; מבלי לתת לו הנחיות מתאימות בסוגיית הקבלה של טיפולים רפואיים, וכמו כן היא לא נקטה אמצעים נאותים כדי למנוע את חשיפתו לסיכונים מיותרים ולמחלות נגיפיות, אף שידעה והיתה צריכה לדעת על חשיפתו שלא לצורך לסכנות אלה. הוא מבקש לפצותו כדלקמן: בגין נזקים מיוחדים, הוצאות לטיפולים רפואיים ורכישת תרופות - סך של 850,000 ש"ח, ועבור נזקיו הכלליים סך של 5 מיליון ש"ח. עמדת הנתבעת היא כי התביעה התיישנה; לא הוכחה; לא היתה כל התרשלות מצידה, היא דאגה לתידרוך ולחיסונים לפני היציאה לחו"ל, ויש על כן לדחותה. 3. ברקע הנתונים נציין, כי המחלה בה לוקה התובע נמנית על מחלות המקצוע המוכרות על ידי המוסד לביטוח לאומי, אך רק לגבי "עובדים בבתי חולים או מרפאות הבאים במגע פיזי עם חולים וכן עובדים הבאים במגע עם הפרשותיהם של חולים" (ר' תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), התשי"ד1954-, פרק שביעי, תוספת שניה). פנייתו של התובע אל המוסד לביטוח לאומי (נכות עבודה) נדחתה על ידי פקיד התביעות. הוא מערער על כך בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, וערעורו תלוי ועומד. כאמור, במסגרת נכות כללית (ר' ת13/), נקבעה לתובע נכות בשיעור של 100 אחוזים לצמיתות על פי סעיף 16(1)(ד) למבחנים החל מיום 1.4.93, בגלל שחמת של הכבד. נציין, כי בסעיף 16(1)(ד) הנ"ל מדובר על שחמת הכבד "בצורה חמורה, החולה זקוק לשכיבה וסיעוד". כשלעצמי, לאור הראיות והתרשמותי מן התובע וממצבו, אני מסופק אם התובע אכן זקוק לשכיבה ולסיעוד. נראה, כי ביכולתו לתפקד בחיי יום יום, בצורה סבירה. 4. התובע מסתמך בתביעתו על חוות דעתו של פרופ' טוני חאיק ובעיקר על חוות הדעת של פרופ' ברוק (ת9/), מומחה למחלות פנימיות, רופא מנוסה, ומי ששימש עד לשנת 1983 כמנהל מחלקה פנימית ד' בבית החולים רמב"ם בחיפה, ועל ההשלמה לחוות דעתו (ת10/). בחוות הדעת מעלה פרופ' ברוק לדיון את השאלה, האם יש קשר בין הופעת המחלה לבין תנאי עבודתו של התובע בחב' צים. הוא מסביר כי בדרך כלל, ההדבקה בנגיף הפטיטיס C נגרמת על ידי מגע ישיר עם דם או תוצריו, בדרך כלל בעקבות עירוי דם. מגע מיני, זיהום אצל קרוב משפחה, פעולה כירורגית ובדיקות רפואיות פולשניות לרבות קבלת זריקות, עשויות לגרום גם הן להידבקות בנגיף. התובע פירט בפני פרופ' ברוק כי "ב - 1960 בשעת ביקור ביפן (הוא) נותח עקב סתימת מעיים או דלקת כרום (צ"ל - קרום) הבטן ואינו זוכר אם קבל דם בניתוח זה", ואפשר, על כן, שהתובע לקה במחלה עוד בשנת 1960 בניתוח האמור. אך סביר יותר לדעתו של פרופ' ברוק, שההדבקה נגרמה כתוצאה מטיפולים פולשניים להם נזקק התובע כאשר שהה באפריקה. הוא מציין את טיפולי השיניים שקיבל התובע שם, שכללו עקירות שיניים וניתוחים בחניכיים. באפריקה תנאי התברואה ירודים, ולפיכך הוא הסיק "שהתנאים הללו גרמה לעליה משמעותית בסיכוי להדבקה מנגיף דלקת הכבד C". ד"ר אבי וינר נתן חוות דעת רפואית (נ1/) בעניננו, עבור הנתבעת. הוא מציין כי כבר באוקטובר 1988 אובחנה אצל התובע עליה בריכוז הדם של האנזים הכבדי, וכן הגדלה של הכבד והטחול. בספטמבר 1990 נתגלתה שוב רמה גבוהה של ALT בכבד והומלץ על המשך מעקב. בדצמבר 1993 אושפז התובע במח' הפנימית ד' בבית החולים רמב"ם בחיפה בגלל כאבי בטן ויציאה של צואה שחורה, וכן בגלל הגדלת הכבד וטחול. נרשם עם תחילת האישפוז כי היה ידוע לתובע כי ניתנה במעבדה תשובה חיובית על כך שנדבק בדלקת הכבד מסוג C המכונה HCV. ביום 15.12.93 התקבלה תוצאה של המעבדה המאשרת זאת, ומאז הוא מאובחן כסובל משחמת של הכבד על רקע הזיהום האמור. בתקופה שלאחר מכן נזקק התובע לטיפולים ואישפוזים שונים, כמפורט בחוות הדעת. ד"ר וינר העמיד לדיון 3 שאלות: מה היו סיבות ההידבקות; מהו מועד ההדבקה והאם התרשלה המעבידה צים, בגין ההידבקות. הוא שולל את טענת התובע, כאילו נדבק התובע במחלה בעקבות "מגע עם תושבים מקומיים באפריקה". הוא איננו משייך את ההידבקות לטיפולי השיניים באפריקה, ולפי דעתו האפשרות להידבקות עקב טיפולי השיניים, היא הפחות סבירה. באשר למועד הופעת המחלה, סבור ד"ר וינר כי היא הופיעה בגופו של התובע, עוד קודם לאיבחון משנת 1993 ואף אפשר שנדבק במחלה, סמוך לאחר 1986, אחרי שירות קודם באפריקה. באשר לטענה בדבר רשלנות הנתבעת, דעתו היא "שטענתו של הנדון לרשלנות מצד מעבידתו - חברת ספנות צים - משוללת כל יסוד". פרופ' ברוק הגיב בחוות דעתו המשלימה על טענותיו של ד"ר וינר. הוא מסביר כי קיימות מספר אפשרויות להידבקות התובע במחלה: ניתוח הבטן שעבר ביפן או עירוי הדם שניתן לו לאחר מכן; מגע מיני; קשר עם מזרקים מזוהמים, ועוד. מסקנתו היתה כי: "הסיכוי הגבוה ביותר להדבקת מר אורן עם נגיף הפטיטיס C היא חשיפתו לאותו הנגיף תוך כדי הזרקות רפואיות או טיפולי שיניים פולשניים". 5. התובע החל לעובד כימאי בגיל צעיר. הוא שהה עקב כך מחוץ לישראל תקופות ממושכות. תחילה כימאי ואחר כך בתפקידים בכירים יותר בארצות שונות אליהן נשלח, ובהן אירן, אתיופיה וגאנה. בשנת 1964, בעת שירותו באוניה "ורדה", אושפז התובע בבית חולים ביפאן מתאריך 27.2.64 עד ליום 16.3.64 בגלל כאבים עזים בבטן התחתונה. אישור בית החולים "אוגווה" מיום 4.2.69 מפרט כי נערך ניתוח חירום של הבטו (לפרוטומיה), וכי התובע לא היה כשר לעבודה משך שבועיים לאחר תום האישפוז. בעדותו בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה (תיק מס' בל 3283/01, בעמ' 11 לפרוטקול) העיד התובע: "עברתי ניתוח ביפן במעיים, הובהלתי לבית חולים מחוסר הכרה וניתחו אותי בהרדמה מלאה... לא זכור לי אם נתנו לי עירוי דם ביפן". העדר הזיכרון מצד התובע בקשר לכך אינו נראה אמין בעיני. גם פרופ' ברוק מטעם התובע אומר כי אין לשלול הידבקות של התובע בגלל הזרקות רפואיות והוא ציין בחוות דעתו כי "בדרך כלל ההדבקה של הפטיטיס C נגרמת ע"י מגע ישיר עם דם או תוצריו. כ - 70% - 60% מהחולים נדבקים בדרך זו." אם כך, אין לשלול ואף נראה סביר, כי התובע לקה בצהבת מסוג C, במהלך האישפוז האמור, בו נזקק לניתוח שכלל את פתיחת הבטן בגלל חסימת מעיים. ניתוח כזה מצריך, בדרך כלל, עירוי דם או תוצרי דם, וכפי שכל הרופאים מאשרים, זו היא הדרך הראשית להידבקות בנגיף הצהבת. 6. על הסיבות האפשרויות להידבקות התובע בצהבת העיד גם ד"ר פרץ וייס, מומחה למחלות כבד מבית החולים תל השומר, אשר נתן לפי בקשת המוסד לביטוח לאומי חוות דעת באשר לענינו של התובע מיום 21.5.01 (נ20/). בחוות דעתו הוא מפרט את הניתוח האמור ביפאן של כריתת קטע המעי לו נזקק התובע "בגלל תסביב של הפרשדון (=וולבוליס של הסיגמה) עם פריטוניטיס (=דלקת הצפק)". כמו כן הוא מציין כי "כבר בפעם הראשונה בה נבדק אנזים הכבד המכונה ALT - וזאת בעת בדיקה תקופתית באוקטובר 1988 - הוא היה מוגבר מעט מעל לתקין. באותה בדיקה נמצא גם טחול מוגדל" אשר יוחס למחלת המלריה. בהמשך חוות דעתו מפרט ד"ר וייס: "השאלה העיקרית במקרה זה היא מתי והיכן נדבק הנדון בנגיף דלקת הכבד C? נגיף דלקת הכבד C נימצא כרגיל רק בבני אדם. הוא מ(ו)עבר כאשר חומר שמקורו באדם המדביק הנושא את הנגיף ואשר גם מכיל נגיף חיוני (למשל דם) חודר את העור ומגיע למערכת הדם של המקבל, הנדבק. הנגיף נימצא בדם של חולה נגיף בכמות קטנה (יחסית לנגיפים מקבילים) ועוד הרבה פחות או כלל לא בשאר נוזלי הגוף וההפרשות. לכן ההדבקה בנגיף קשה יחסית. מקור הדבקה חשוב ויעיל במיוחד הוא עירויי דם או מוצרי דם. אך החל מ - 1990 נבדקות כל תרומות הדם לנוכחות נוגדנים ל - HCV, ומאז צומצם מאוד גורם זה. מקור שכיח נוסף הוא דקירה במחט מזוהמת (דהיינו, שקודם דקרו בה חולה המאחסן את הנגיף). בדרך זו נדבקים משתמשים בסמים בהזרקה לתוך הוריד, וכן חולים בבי"ח (בפרט אלו הנדקרים לעיתים קרובות, כמו החולים בדיאליזה) כמו כן מבצעי קעקוע במחטים לא מעוקרות וכולי. שאר המקורות אינם ברורים כל כך ויעילות ההדבקה מהם פחותה בהרבה...כלומר, ההדבקה ב - HCV מתרחשת בעת חדירת העור ע"י דם של חולה. בד"כ זהו אירוע של טיפול רפואי, בפרט בתקופה בה לא ניתן היה לזהות את הנגיף (לפני 1990), ויתכן דקירה ממחט מזוהמת בנגיף בשימוש אחר (סמים, קעקוע וכו') ולעיתים רחוקות שימוש בסכין גילוח או מברשת שיניים של חולה במחלה וכדומה. כאן ראוי לציין שבד"כ אין המחלה חריפה לאחר ההדבקה, ואם לא מחלימים ממנה מתהווה דלקת כבד כרונית אשר נמשכת שנים רבות, גם כן ללא תסמינים, עד להתהוות סיבוכי צמקת הכבד. הזמן מההדבקה עד להופעת תסמיני הצמקת ארוך, ויכול להגיע לעשרות שנים. לכן הטענה שתנאים תברואיים גרועים קשורים להדבקה ב - HCV איננה נכונה. ההדבקה בנגיף גם אינה קשורה לסוג העבודה של הנדון.מקור ההדבקה אצל הנדון אינו ניתן לקביעה מדויקת, כמו אצל חלק ניכר מאלו שנדבקו ב - HCV. האפשרות הסבירה היא הדבקה בעת האשפוז בשנת 1964 ביפן, עת עבר ניתוח בטן וסביר מאוד שגם קיבל ע(י)רויי דם. לא היו א(י)שפוזים אחרים ואין דיווח על טיפול רפואי חודרני אחר או על ביצוע כתובת קעקע או שימוש בסמים. יש רק דיווח של הנדון עצמו על עקירת שתי שיניים בעת השהות באתיופיה. פחות סביר, לדעתי, שההדבקה ארעה בעת טיפול עקירת שתי שיניים הללו. טיפולי שיניים אינם מהווים מקור הדבקה משמעותי (אם כי לעיתים רחוקות עלולים להיות).בסכוםמר ניסים נדבק בנגיף דלקת הכבד C, אשר גרם לו לצמקת הכבד. סביר שההדבקה ארעה בעת ניתוח שעבר ביפן בשנת 1964. אך לא ניתן להוכיח או לבסס זאת. אין לשלול שההדבקה ארעה בהזדמנות אחרת, אולי לא מתועדת." ד"ר וייס נחקר ארוכות על חוות דעתו (ישיבה מיום 25.3.03, עמ' 2 עד עמ' 30). חוות דעתו ניתנה אמנם בלא לראיין את התובע ובלי לבדוק אותו, אך היא נסבה על הקשר הסיבתי וסיבת ההידבקות, שעה שלא היתה מחלוקת בין הצדדים על טיבה של המחלה. בחקירתו הוא נשאל, אם היתה מסקנתו שונה לו היה יודע כי התובע קיבל טיפולים של "ניתוחי חניכיים עם קילוחי דם, במרפאות באפריקה". על כך השיב ד"ר וייס כי "לא נדבקים מקילוחי הדם של החולים". עקרונית ניתן להידבק בנגיף עקב פעולה חודרנית של רופא שיניים, אך "ההדבקה בפעולות מרפאת שיניים כולל הכל, ובוודאי כולל החודרניות שבהן, היא לא גדולה." (עמ' 20). הסבירות לכך, הוא אישר, היא מאד נמוכה, ו"עובדתית גם בטיפולי שיניים וגם עם מכשירים, גם עם כל הדברים שעושים ברפואת שיניים, ההדבקה היא קטנה." (עמ' 21). בעמ' 24 לפרוטוקול הוא הסביר בהרחבה את ההבדל בדרך ההידבקות ובסיכוייה, לאור טיבו השונה של הנגיף, בין סוג A, ל - B, והפטיטיס C. באשר לאחרון, כך אמר, "זה סיפור אחר לגמרי. ... זה וירוס שככלל, ההדבקה שלו נעשית בקושי רב מאד, כאשר דם נכנס לדם, ולכן התנאים הסביבתיים דווקא בארצות לא מפותחות, יש מעט מאד C לעומת כמה ארצות ... לא נדבקים ב - C בקלות רבה." (עמ' 24). 7. עדותו של ד"ר וייס מהימנה מבוססת ומקצועית. היא מתבססת על ידע מקיף ויסודי שהוא רכש אודות המחלה ואפשרויות ההידבקות בה. לשון ההמעטה (אנדר סטייטמנט) והזהירות בה נוקט ד"ר וייס אין בהן כדי להפחית ממשקל מסקנותיו. מסקנותיו והערכותיו על האפשרות הסבירה בה נדבק התובע במחלה מקובלות עלי. כפי שהוא העיד, הדרך העיקרית להידבקות היא בקבלת עירויי דם ומוצריו, וכחמישים עד שישים אחוזים מבין החולים במחלה הם אלה שנזקקו לעירוי כזה או לדקירות ממחטים במהלך טיפול רפואי בבית חולים לפני שנת 1990. הוא אישר כי לא ניתן לקבוע חד משמעית מתי והיכן נדבק התובע במחלה, ("לא ניתן להוכיח או לבסס זאת", על ידי ראיה חותכת וישירה) אך מבחינת הסבירות, הדיוק הוא בין 60 ל 80 אחוזים. הערותיו של בא כוח התובע לגבי יושרתו של ד"ר וייס לא היו במקומן, ואנוכי מתיצב מאחורי מסקנותיו של הרופא ד"ר וייס, במלואן. מסקנותיו של ד"ר וייס מתחזקות גם על ידי עדותו של פרופ' חאיק עצמו, אשר אישר כי לדעתו לקה התובע בנגיף שנים רבות מאוד לפני גילוי המחלה, עוד משנות השבעים או השמונים של המאה הקודמת (עמ' 46, ישיבה מיום 23.10.02). כך גם פרופ' ברוק, שאישר בעמ' 10 של פרוטוקול הישיבה הנ"ל כי אפשר להניח שהתובע נדבק לפני 1981, אם כי ניסה להראות שאפשרי כי נדבק גם לאחר מכן. לאור האמור אני קובע כי ככל הנראה לקה התובע במחלה עוד בשנת 1964 לאחר ובעקב הניתוח ביפן. גם אם תרצה לומר כי אין לדעת היכן מתי וכיצד נדבק התובע בנגיף הצהבת מסוג C אשר גרם בהמשך לצמקת הכבד ממנה הוא סובל כיום ותטען כי באין לנו ידיעה ברורה או מספקת על נסיבות ההידבקות, עלינו להיזקק לבחינה סטטיסטית של סבירות, גם אז, בחינה כזו מביאה אותי למסקנה כי יש לשער במידה רבה של בטחון, הרבה מעבר לשיעור של חמישים אחוזים, שההידבקות ארעה במהלך הניתוח ביפן, עוד בשנת 1964. מכל מקום, התובע לא הצליח להוכיח, לא עובדתית ולא על פי בחינה של סבירות, כי הידבקותו במחלה באה לו בשל אף לא אחת מן הסיבות או הנסיבות שבעטיין הוא ביקש להטיל אחריות בנזיקין על הנתבעת. לא שוכנעתי במהימנות התובע ובתיאורי העדים מטעמו על תנאי התברואה באתיופיה או בגאנה. לא מקובל עלי התיאור של התהלכות בקרבת אנשים עם פצעים פתוחים וקילוחי דם. ההפרזה בעדויות ובתיאורים אודות המצב באפריקה של התובע והעדים מטעמו היא רבה, ומשוכנעני כי היה ביכולת התובע, בכל עת שהותו בחו"ל מטעם התובעת, להיזקק לטיפולים רפואיים ברמה טובה תוך שמירה על כללי סניטציה וחיטוי נאותים, אף אם אכן השתמשו שם במזרקים רב פעמיים משך תקופה לאחר שחדלו לעשות כך בישראל. מה עוד, שמשכורתו היתה גבוהה ביותר והנתבעת נשאה בכל הוצאותיו הרפואיות. 8. ניתן לקבל שרמת השירות הרפואי הרגיל הניתן לתושבי גאנה, אינה משתווה לזו שבארצות המערב המתקדמות או אף לזו שבישראל, אך אינני מקבל את הטענה, שאדם בעל אמצעים, כדוגמת התובע, השוהה באקרה בירת גאנה כנציג מקומי (אזורי) של צים, אינו יכול לקבל טיפולי שיניים ברמה רפואית טובה, תוך שמירה על כללי תברואה מתאימים, לרבות סטריליזציה של המזרקים. לא היתה כל סיבה שהתובע יזקק שם לטיפול רפואי כלשהו ברמה פחות מסבירה, ולא שוכנעתי כי הטיפול הרפואי בשיניו שם חשף אותו, למעשה, לסיכון מיוחד. כמו כן שוכנעתי שהיה ביכולתו של התובע לקבל בגאנה טיפול רפואי ברמה טובה, והיתה נכונות מצד הנתבעת, במידת הצורך, אם היה מדובר בבעיה רפואית חמורה, להעמיד לרשותו טיפול רפואי ברמה הנדרשת, לרבות הבאתו לישראל לצורך זה. הנתבעת טיפלה בתובע כיאות בכל הקשור ליציאתו לח"ל בשליחותה, על פי נוהלים שנקבעו על ידי רופא שהעסיקה לצורך זה. עוד מראות הראיות, שהתובע לא העמיד את הנתבעת על כך שהוא חשוף לסכנות בריאותיות חריגות, בצורה כלשהי. הראיות מראות גם כן, שלרשות התובע ויתר עובדי צים במעמדו, עמד רופא תעשייתי, ד"ר שני, אשר דאג לתדרוך ולחיסונים המתאימים ולבדיקות הדרושות ערב יציאת עובדי צים כדוגמת התובע, לשירות בארצות חוץ. עבודת התובע, כשלעצמה, כנציג של צים באקרה, לא העמידה אותו בסכנה יומיומית בכל מה שקשור לתנאי עבודתו, לתנאי שהותו שם, ולתנאי התברואה הקשורים אליה. 9. אכן, הנתבעת חבה כלפי התובע חובת זהירות בהיותה מעבידתו, וחובה זו חלה עליה לא רק בעת שהותו בישראל, אלא גם בעת שהוא נמצא בחו"ל. היקף החובה נגזר מן הנסיבות, לאור הסיכונים הרובצים על התובע (העובד) בגלל תפקידו והמשימות המוטלות עליו על ידי מעבידו. על המעביד לנקוט אמצעים סבירים למנוע או להקטין סיכונים בלתי מוצדקים. "קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימלית". ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3), 225 אך "מעביד אינו מבטח, ואין הדין מחייבו לפצות עובד בגין כל פגיעה שהעובד נושא בה במהלך עבודתו... חובתו של מעביד לשלום עובדיו אינה חובה מוחלטת. המעביד אינו מבטח, ולחיובו בדין בגין תאונה שאירעה לעובדו במהלך עבודתו, על העובד להוכיח קיומה של עילה מוכרת בדין המזכה אותו בתביעתו... אכן, סיכוני חיים ובריאות אורבים לפיתחנו כל העת, ובהולכנו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו. לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט". ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פד מז(3), 345. ר' גם ע"א 741/83 גוריון ואח' נ' גבריאל, פ"ד לט(4), 266. "יש ונותרות סכנות שאין אפשרות לסלקן, הנובעות מאופי העבודה כשלעצמה" (ע"א 235/80 ממן נ' בית החולים הפסיכיאטרי טלביה), או מאופי הסביבה בה נתון העובד במהלך עבודתו. ר' גם ע"א 477/85 אפרים בוארון נ' עיריית נתניה ואח' פ"ד מב(1), 415. אין מצבו של ימאי באוניה התלוי במעבידו בכל, כמצבו של נציג אזורי בחו"ל כדוגמת התובע, עובד בכיר, היכול לקבל ללא קושי טיפול רפואי ברמה נאותה במקום שהותו בחו"ל, גם באפריקה, תוך כיסוי הוצאותיו הרפואיות על ידי המעביד. מעביד השולח את עובדו למקום בו הוא נחשף למחלות זיהומיות, חייב לדאוג כי העובד יחוסן מפני אותן מחלות הידועות לרופא סביר ואשר מפניהן ניתן לחסן. לצערנו, לא ניתן היה להגן על התובע מפני הנגיף האמור. הוא תודרך כראוי; הוכן רפואית ליציאתו לחו"ל כדרוש, והנתבעת היתה נכונה לעמוד לרשותו בעת מצוקה רפואית, ולפיכך אין לומר כי התרשלה. 10. לאור כל האמור, אני מחליט לדחות את התביעה, ומחייב את התובע בהוצאות המשפט שנגרמו לנתבעת וכן בשכר טרחת עו"ד בסכום של 25,000 ש"ח בתוספת מע"מ, להיום. רפואהעבודה בחו"ל