הפחתת שכר לבכירים שאינם מועסקים ב"חוזה בכירים" - הסכם קיבוצי

פסק דין השופט שמואל צור 1. ערעור בפנינו, לאחר קבלת רשות (החלטת הנשיא סטיב אדלר מיום 10.12.01 בתיק בר"ע 1531/01), על החלטה של בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב (השופט יצחק לובוצקי ונציגי ציבור גב' עוזיאל ומר בולמש) מיום 17.10.01 (תיק בש"א 3338/01 בתיק ע"ב 2365/01), בה ניתן צו זמני להשיב את שכרו של המשיב מס' 1 לרמה שהיתה ערב הפחתת שכרו (לפני 1.5.01), אף שלא חתם על "חוזה אישי" או "חוזה בכירים", כנדרש על ידי הממונה על השכר. החלטה זו של בית הדין האזורי היא החלטת ביניים אשר ניתנה עד לסיום הדיון בתיק העיקרי. 2. וזה עיקר הרקע העובדתי הנוגע לענייננו, אשר אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים: (1) המשיב מס' 1 (להלן - המשיב) הוא עובד המשיבה הפורמלית (להלן המשיבה) מאז שנת 1978. המשיב הועסק בעבר כמזכיר המשיבה ומזה כ-15 שנים הוא מכהן כגזבר המשיבה. (2) המשיב הוא עובד קבוע במשיבה ושכרו נקבע בהתאם להסדרים שהיו נהוגים במשיבה לגבי עובדים בתפקידו. (3) ביום 1.7.98 פנה הממונה על השכר (להלן-הממונה) אל המשיב והודיעו כי המשיבה משלמת לו תשלומים שלא אושרו על ידי הממונה וכי תשלומים אלה נוגדים את הוראות סעיף 29 (א) לחוק יסודות התקציב, תשמ"ה - 1985. (4) בתגובה הודיע ראש המשיבה, כי המשיב יועסק לפי "שכר בכירים", על התנאים הנלווים לפי "חוזה בכירים" (מכתב מיום 23.7.98). בתשובה, ביקש הממונה לקבל את חוזה הבכירים של המשיב (מכתב מיום 16.8.98). לטענת המשיב, מהלך זה היה כרוך בהפחתת שכרו. (5) חלפו שנתיים, וביום 7.5.00 שב הממונה והודיע למשיב כי שכרו חורג מן ההסדרים המאושרים ונוגד את סעיף 29 לחוק יסודות התקציב בכך שהוא מקבל שכר בכירים בשיעור מלא (100%) בלא שחתם על חוזה בכירים. בתשובה הודיע המשיב כי הוא מוכן לחתום על החוזה "בתנאי שהמשכורת הקובעת לכל התקופה תהיה לפי שכר בכירים" (מכתב מיום 24.5.00). (6) הואיל ובפועל והמשיב לא חתם על חוזה בכירים, הורה הממונה לראש המשיבה לשלם למשיב שכר שלא יעלה על 82.5% משכר מנכ"ל רשות מקומית בדרגה 5 וכן דרש לתבוע מן המשיב השבת הסכומים שהתקבלו שלא כדין מעבר לסכום האמור, למפרע מיום 1.3.99. על זאת הוסיף הממונה - "מובן כי בתוקף תפקידו כגזבר המועצה רשאי מר כפרי לחתום על חוזה בכירים ולקבל, מכוחו, שכר בכירים. באין חתימה כאמור - אין מר כפרי זכאי לשכר בכירים אלא לשכר כפי שצויין בסעיף 3 לעיל" (הוא השכר המופחת כאמור - ש.צ.). (מכתב מיום 24.9.00) (7) על רקע זה הגיש המשיב תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב בה ביקש צו המבטל את הוראת הממונה במכתב הנזכר בסעיף (6) לעיל, כמו גם צו המורה לממונה לאשר למשיב שכר בכירים בגובה 100% וצו האוסר על חיובו של המשיב לחתום על חוזה בכירים כתנאי להמשך קבלת מלוא השכר. תביעה זו טרם נדונה לגופה. עם זאת, הורה בית הדין האזורי, בהחלטת ביניים מיום 17.10.01, להעניק למשיב סעד זמני של השבת שכרו לרמה שהיתה נהוגה ערב הפחתת השכר, בלא שהוא נדרש לחתום על חוזה בכירים, זאת עד תום הדיון בתביעה עצמה. החלטת ביניים זו היא מושא הערעור שבפנינו. (8) בין לבין ובלי קשר לצעדי הממונה, הודיע ראש המשיבה למשיב על כוונתו להביא לפיטוריו. 3. בהחלטתו ציין בית הדין האזורי כי המשיב מועסק על פי הסכם קיבוצי וקיבל בפועל שכר בכירים בשיעור מלא, בעוד הדרישה להפחתת השכר באה מאוחר יותר. בית הדין האזורי קבע - וזוהי ליבת החלטתו - כי הדרישה להתנתקות המשיב מן ההסכם הקיבוצי כתנאי לתשלום השכר המלא משמעה פגיעה בחופש ההתאגדות של העובד וכי - "פעולתו של הממונה על השכר הדורש הפחתת שכרו של מי שיסרב לנטוש את ההגנה הארגונית, היא פעולה שיש בה להחליש את ארגוני העובדים ובעקיפין לפגוע בחופש ההתארגנות". 4. בבקשה לרשות ערעור, כמו גם בערעור עצמו, פרשה המדינה יריעת טענות רחבה. לטענתה, הסדר הפחתת השכר לבכירים שאינם מועסקים בחוזה בכירים, מעוגן בהסכם הקיבוצי מיום 3.3.99 בין מרכז השלטון המקומי והסתדרות הפקידים והסכם זה לא נועד לפגוע בהגנה הארגונית של המשיב. ההסכם הקיבוצי בא להסדיר את חריגות השכר ברשויות המקומיות והוא נעשה מכח סעיף 29 לחוק יסודות התקציב. לטענת המדינה, הממונה אינו מתערב ביחסי העבודה אלא רק יצר, בהסכמה, שני מסלולי העסקה, שהבחירה באחד מהם נתונה לעובד. לטענתה, המשך תשלום השכר המלא למשיב בלא שחתם על חוזה בכירים מהווה הפרה של סעיף 29 (א) לחוק יסודות התקציב. מוסיפה המדינה וטוענת כי דרישת הממונה מן המשיב אינה פוגעת בחופש ההתארגנות שלו שכן העסקה על בסיס חוזה אישי אינה שוללת מן המשיב את מעמדו כחבר בארגון העובדים. 5. לעומת זאת טוענים המשיבים כי השאלות המתעוררות בערעור הן כבדות משקל ואין הכרח להכריע בהן במסגרת ערעור על החלטה זמנית. עוד טוענים המשיבים כי על רקע דרישת ראש המשיבה לפטר את המשיב, אין זה מן הראוי להסיר ממנו את ההגנה הארגונית ודרישה לחתימתו על חוזה בכירים תביא לפיטוריו. בנוסף, המשיבים מחזיקים בנימוקי בית הדין האזורי כי החלטת הממונה מהווה פגיעה בחופש ההתארגנות של העובדים, חופש שהוא מיסודות משפטנו. כמו כן טוענים המשיבים כי סמכותו של הממונה לפי חוק יסודות התקציב מוגבלת להתערבות בהסדרים הכספיים בלבד ולא בתנאי העבודה האחרים. עוד טענו המשיבים כי שיקולי מאזן הנוחות מחייבים שלא להתערב בערכאת הערעור בהליכי ביניים. 6. עניין לנו בערעור על החלטת ביניים המשמרת את "מעמדו" של המשיב כמי שזכאי לשכר מלא בלא שחתם על חוזה בכירים. שיקול מרכזי במתן צו ביניים הוא הוכחת הזכות לכאורה ובמילים אחרות - סיכויי ההצלחה בהליך העיקרי ( דר' י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהד' 7, עמ' 616). בנדון זה נשענת המערערת על סמכות הממונה לפי סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, כשהמשיבים אף אינם חולקים על סמכות זו (סעיף 20 לעיקרי הטיעון). מנגד, סבר בית הדין האזורי כי, לכאורה, החלטת הממונה בעניינו של המשיב פוגעת בחופש ההתאגדות או חופש ההתארגנות של העובדים. זוהי אפוא שאלת המפתח שכן אם צדק בית הדין האזורי בקביעה לכאורית זו, סיכוייו של המשיב לזכות בתביעה גבוהים ואפשר שזכאי הוא לסעד הזמני. מצד שני, אם אין בסיס לכאורי לקביעה זו של בית הדין האזורי, כי אז אין כל משקל שכנגד להחלטת הממונה אשר ניתנה בסמכות ועומדת בתוקפה גם מכח חזקת תקינות פעולות הרשות השלטונית ואין הצדקה להעניק סעד זמני למשיב. 7. לאחר שעיינו בטיעוני הצדדים בכתב שהוגשו לנו ולאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים במהלך הדין בפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי, לכאורה, לא היתה בפני בית הדין האזורי תשתית מספקת לקביעה כי דרישת הממונה מן המשיב לחתום על הסכם אישי כתנאי לאישור המשך תשלום שכרו המלא, מהווה פגיעה בחופש ההתאגדות של המשיב: (1) דרישת הממונה מעוגנת כראוי בהוראה חוקית מפורשת המסמיכה אותו - לאחר בדיקה - להודיע לצדדים להסכם על בטלות ההסכם ועל חובת הגוף המתוקצב או הנתמך להפסיק לאלתר כל הטבה כספית הקשורה לעבודה שמקורה בהסכם נוגד (סעיפים 29 (א), 29(ב), 29 א' ו-29 ב' לחוק יסודות התקציב, תשמ"ה - 1985). כאמור, המשיבים אינם חולקים על סמכות זו (סעיף 6 לעיל) ואין כל טענה כי הסמכות הופעלה בלא בדיקה. (2) דרישת הממונה מן המשיב מעוגנת בהסכם קיבוצי מיום 3.3.99 בין ההסתדרות הכללית והסתדרות הפקידים לבין המעסיקים במגזר השלטון המקומי, ובהם מרכז המועצות האזוריות בו חברה המשיבה. הסכם קיבוצי זה קובע לענייננו שתי הוראות מרכזיות ומכריעות: האחת - הסכמה כי בכל מקרה משכורתו של "עובד ותיק", דוגמת המשיב, לא תעלה בכל עת על "שכר גבוה" המוגדר כ"משכורת העולה על 82.5% משכר מנכ"ל הרשות המקומית בה מועסק העובד" (סעיף 5.2 בצירוף הגדרת "שכר גבוה" שבסעיף 2). השניה - הוראת סעיף 3 להסכם הקובעת כי ההסכם הקיבוצי יחול על כל העובדים בשירות המעסיקים, "... למעט עובדים שתנאי עבודתם מוסדרים בחוזים אישים בלבד". צירוף הוראות אלה מלמד, לכאורה, כי הדרישה להפחתת שכרו של המשיב מעוגנת גם בהסכם קיבוצי החל עליו ומחייב אותו וכי ההסכם הקיבוצי הכיר בכך שניתן להסדיר העסקתם של עובדים בחוזים אישים. יותר מכך, עצם אזכור האפשרות בהסכם הקיבוצי להעסיק עובדים בחוזים אישיים מלמדת, לכאורה, שאין בהעסקה שכזו משום פגיעה בחופש ההתארגנות של העובדים. בית הדין האזורי התעלם מהוראות אלה שבהסכם הקיבוצי או, למצער, לא נתן להן משקל. קשה עד מאד להגיע למסקנה שדרישת הממונה מן המשיב לחתום על חוזה אישי המעוגנת בהסכם קיבוצי תקף ומחייב מהווה - בו בזמן - פגיעה בחופש ההתארגנות של המשיב, שהרי בהסכם קיבוצי עסקינן, שארגון העובדים צד לו ושהוראותיו חלות על המשיב ומחייבות אותו. (3) מעבר לכך ולכאורה, דרישת הממונה מן המשיב אינה נוגעת כלל לעניין חופש ההתארגנות שלו ואינה מחייבת אותו לנטוש את מסגרת ההסכם הקיבוצי החל עליו. דרישת הממונה, הנשענת על הוראות החוק וההסכם הקיבוצי, מעמידה בפני המשיב ברירה הנתונה להחלטתו: המשך העסקתו במסגרת הסכם קיבוצי בשכר מופחת או המשך קבלת השכר המלא בחוזה אישי. דרישה זו אין בה - ולו לכאורה - משום נסיון או כוונה להתערב במעמדו של המשיב כחבר בארגון העובדים. (4) ההבחנה בין עובד על פי הסכם קיבוצי בשכר מופחת מזה שקיבל בפועל לבין עובד בחוזה אישי בשכר מלא היא עניינית. הוראה זו נועדה לא רק לשמור על מסגרת אחידה לשכר בשירות הציבורי אלא גם מאפשרת גמישות ניהולית לגבי בעלי השכר הגבוה יותר. מטרות אלה הן מקובלות וראויות, ובלבד שהן מיושמות בתום לב ומשקולים ענייניים. (5) מקובלת עלינו טענת המדינה כי אין קשר בין תחולת ההסכם הקיבוצי על המשיב לבין חירותו להתארגן. חברותו של המשיב בארגון עובדים אינה, בהכרח, פועל יוצא מהעסקתו על פי הסכם קיבוצי ויכול הוא להיות חבר בארגון העובדים גם במעמדו כעובד בחוזה אישי. אין אפוא מקום לייחס לממונה כוונה לפגוע בחופש ההתארגנות של המשיב בכך שהוא דרש ממנו לחתום על חוזה אישי כתנאי להמשך קבלת שכר הבכירים במלואו. (6) דרישתו של המשיב להמשיך ולקבל שכר בכירים בלא לחתום על חוזה אישי כמוה כנסיון לאחוז בחבל משני קצותיו: מצד אחד ליהנות מן השכר המירבי המיועד לבעלי חוזים אישים ומצד שני ליהנות ממלוא הזכויות המעוגנות בהסכם הקיבוצי. דרישה זו לא רק שהיא עומדת בסתירה להוראות חוק יסודות התקציב אלא שהיא אינה מתיישבת עם ההסכם הקיבוצי מיום 3.3.99. בנסיבות אלה אין מקום ליתן צו מניעה זמני. 8. מוסיף המשיב וטוען כי הלכה היא שאין להציע לעובד שכר גבוה יותר כדי לשכנעו לעבור ממשטר קיבוצי לחוזה אישי וכפועל יוצא מכך אין לאיים על עובד בהפחתת שכרו אם יסרב לעבוד בחוזה אישי. טיעון זה מבוסס על פסק הדין של בית דין זה בפרשת "דלק" (דב"ע 10-4;11-4 "דלק" - חברת הדלק הישראלית - ההסתדרות הכללית החדשה, פד"ע לג' 337, 362). טיעון זה דינו להדחות: ראשית - פסק הדין בפרשת "דלק" אינו דומה לענייננו שכן שם היה מדובר בהחלטת הנהלת מפעל לפטר בפיטורי צמצום עובדים מאורגנים ועובדים בחוזים אישיים. לעניין זה פסק בית הדין הארצי: "משקיימת קבוצת עובדים בלתי מאורגנים לצידה של קבוצת עובדים מאורגנים קיים איום על הארגון היציג, מאחר שיש חשש שעובדים נוספים יעצבו את הארגון ויועסקו על פי חוזה עבודה אישי. בנסיבות מעין אלה על המעסיקה להקפיד לא לפעול בדרך שתביא את העובדים להאמין שהיא לוחצת עליהם לעזוב את ארגון העובדים" (בעמוד 362). דברים אלה מקובלים עלינו, אך אין הם נוגעים לענייננו. בפרשת "דלק" היה מדובר בהחלטת הנהלה על פיטורי צמצום ואילו אנו עניין לנו ביישום של הוראת חוק והוראה מפורשת בהסכם קיבוצי. שנית - בניגוד לטענת המשיב, אין לנו כאן מצב שבו מעסיק מציע לעובדים העסקה בחוזה אישי בתנאים עדיפים על אלו שבהסכם קיבוצי. נהפוך הוא: עניין לנו בהסכם קיבוצי המעגן - הוא עצמו- הסדר של שני מסלולי העסקה, האחד - בשכר שתקרתו (בהסכם אישי) אינה חורגת מהסדרי השכר הקודמים והשני - בשכר מופחת לעובדים המועסקים לפי ההסכם הקיבוצי. ושלישית - אין כאן מצב, כגירסת המשיב, של איום על עובד בהפחתת שכר אם יסרב לעבוד בחוזה אישי. ההפך הוא הנכון: קיימת לנו הפחתה בשכר שמקורה בהסכם הקיבוצי והיא תקפה ומחייבת לא רק את בעלי ההסכם אלא גם את העובד הבודד. מכח ההסכם הקיבוצי הברירה היא בידי העובד לבחור בחוזה אישי בשכר בלתי מופחת או לחסות בצילו של ההסכם הקיבוצי בשכר מופחת. דבר זה אינו כרוך באיום, לא על העובד ולא על מעמדו כחבר בארגון העובדים. 9. טוען המשיב כי המשיבה מסרבת לחתום על חוזה בכירים עימו אלא אם יסכים להפחית משכרו, לכדי 80% משכר מנכ"ל. זוהי טענה אשר לא עלתה בדיון בבית הדין האזורי ואף אנו לא ניזקק לה כאן, בטרם התבררה כראוי במישור העובדתי. על כל פנים, המשיב תוקף בפנינו את עמדת הממונה, ואין חולק כי טענה זו אינה מכוונת כלפיו. 10. בחינת מכלול הנימוקים מלמדת שלכאורה, בשקילת מאזן סיכויי התביעה העיקרית, נוטה הכף לכיוונה של המדינה דוקא ולא לזכותו של המשיב. טעה אפוא בית הדין האזורי בקביעתו הלכאורית שדרישת הממונה פוגעת בחופש ההתארגנות של המשיב ומכאן שטעה גם בהחלטתו להעניק, בשל כך, סעד זמני למשיב. 11. לאור כל זאת החלטנו לקבל את הערעור ולבטל את החלטת בית הדין האזורי מיום 17.10.01 בעניין הסעד הזמני למשיב. אין בדברינו אלה כדי לגרוע מכוחו של בית הדין האזורי לבחון את התביעה העיקרית לגופה ולהגיע למסקנות המתבקשות מחומר הראיות ומן התשתית המשפטית שיהיו בפניו. המשיבים יישאו בהוצאות המערערת בערעור זה בסכום של 5,000 ש"ח, נכון להיום. חוזההפחתת שכר / ירידה בשכרהסכם קיבוציחוזה בכירים