פסק דין התובע הועסק ע"י חברת כח-אדם, נתבעת 1 (להלן: "דנאל"), במשך 122 חודשים, כפקיד ארכיב לשכת רישום המקרקעין, בשרותה של נתבעת 2 (להלן: "המדינה"). התובע פוטר מעבודתו ביום 16.8.97 וקיבל פיצויי פיטורים לפי משכורת חודשית ממוצעת של 2,305 ₪. התובע תוקף את פיטוריו בטענה שנעשו שלא כדין ובחוסר תום לב. התובע מבקש כי ביה"ד יצהיר עליו כעובד מדינה, יורה על החזרתו לעבודה, ולחלופין יזכה אותו בפיצוי כספי עקב פיטוריו הבלתי הוגנים. התובע גם מבקש חישוב מחדש של פיצויי פיטוריו, והעמדתם לפי בסיס של 2,719 ₪ לחודש, ע"פ השתכרותו של עובד מדינה במעמד זהה במשרד המשפטים. הוא גם מבקש לקחת בחשבון פיצויי הפיטורים את השתכרותו מעבודה ב"שעות נוספות" ורכיבי שכר כמו "מענק חג" ו"דמי נסיעה". לתובע רשימת תביעות כספיות נוספות כמו "ביגוד", "תוספת ותק", "פרמיות", ו"החזר הוצאות טלפון" - בסה"כ בסכום של 6,700 ₪. לדברי התובע מי שהביא לפיטוריו היא הממונה הישירה עליו באותה העת, עובדת מדינה, רשמת מקרקעין, בשם גב' גילה שבת, אשר פיטרה אותו על מנת להעסיק במקומו קרוב משפחה שלה. האם התובע ייחשב כעובד חברת כח האדם או כ"עובד מדינה"? התובע שהועסק בחצרים של המדינה באמצעות חברת כח אדם (דנאל) מבקש כי ביה"ד יראה בו כמי שעבד אצל שני מעבידים במשותף, קרי, אצל דנאל והמדינה. התובע מסביר כי הוא התקבל לעבודה על ידי המדינה (משרד המשפטים) וזו הפנתה אותו לדנאל, רק לצורך הסדרת התשלום ותנאי עבודתו הפורמליים. התובע גם פוטר בהמלצת גב' שבת, מטעם המדינה, ללא התערבות דנאל. בכך הפך התובע, לדברי פרקליטו, לעובד של המדינה על כל המשתמע מכך לעניין זכויותיו הממוניות. רשויות השלטון הודרכו להתמודד עם השינויים שהתרחשו במערכת יחסי העבודה בעקבות "תבנית ההעסקה חדשה", המשתקפת בעיקרה במצב של מועסק אחד מול כמה מעסיקים בעת ובעונה אחת. מצב כזה מקשה לקבוע מיהו המעביד. כך במקרה של התובע, שהועסק בשרות המדינה באמצעות קבלן כוח אדם, מתעוררת השאלה מיהו מעבידו של המועסק: קבלן כוח האדם, או שמא הגורם שבחצריו מתבצעת העבודה בפועל. סעיף 12 א' לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם התשנ"ו - 1996, מנסה להסדיר את הסוגיה באמצעות השוואת תנאי עבודתם של עובדי כוח אדם לתנאי עבודתם של עובדי המשתמש, ולאחר זמן קביעה שעובדי חברת כוח האדם ייראו כעובדיו של המשתמש. אין חולק כי הוראת החוק ההופכת עובד כח אדם לעובד של המדינה טרם נכנסה לתוקפה. לפיכך, לצורך הקביעה מיהו המעביד יש לבחון מהי תכליתו ומהן נסיבות העבודה (דב"ע נה/109-02 דפנה לוין נ' ב"ל, עמ' 13 לפס"ד מיום 10.1.86). כך לדוגמה, שקל בית הדין הארצי לעבודה שיקולי צדק חברתי ומדיניות ראויה כלפי פועלי יום ובמיוחד פועלי יום זרים, בעת שנדרש להכריע מיהו מעבידם של עובדים זרים, פועלי בניין שמצאו את עצמם מועסקים ב"יחסי עבודה מורכבים" (דב"ע נד/96-3 מ.ב. תשלובת הבניה של הקיבוץ הארצי בע"מ נ' חליל אל רחמן עאבד ואח', סע' 30 לפס"ד מיום 21/9/95). זה לא המקרה דנן. התובע לא הועסק ב"יחסי עבודה מורכבים" אלא ביחסי עבודה שגרתיים שבהם החליטה המדינה להשתמש בכוח עבודתו של התובע בד בבד עם יצירת יחסים שעניינם נתינת עבודה וקבלת עבודה על ידי חברת כח האדם. המבקש להוכיח כי הוא עובדו של המשתמש וכי אין הוא עובדו של צד שלישי (קבלן כוח האדם), יוכל לעשות זאת לעתים בהעזרות בדבר חקיקה או באמצעות הוכחה כי ההתקשרות המשפטית בין המשתמש (המעביד בפועל) לבין הצד השלישי (המעביד הפורמלי) לא נועדה אלא לשמש כלי בידי המעסיקים להשתמט מחובותיהם כמעבידים. העובד גם רשאי לנסות ולהוכיח שאותה התקשרות המצביעה עליו כעל עובד של מעביד שאין הוא מעוניין בו כמעבידו "מנוגדת לתקנת הציבור או נגועה בחוסר תום לב או בפגם אחר הפוסל אותה" (דב"ע נב/ 142-3 חסן עליאה אל הרינאת נ' כפר רות ואח', סע' 17 לפס"ד מיום 7.9.92). במקרה דנן, העסקתו של התובע כ"עובד ארכיב" באמצעות התקשרותו עם חברת כח אדם, לא הייתה מנוגדת לתקנת הציבור או נגועה בחוסר תום לב. ההיפך מכך. כפי שהדגישה עו"ד שטיין מטעם המדינה בסיכומיה המפורטים, התובע סירב לגשת לבחינות נציבות שירות המדינה, שעמידה בהן היוותה בשעתו תנאי לקליטתו כעובד מדינה (עמ' 13 לפרוטוקול). השאלה העומדת כאן על הפרק היא מיהו המעביד שיוטל עליו הנטל הכלכלי לשאת בתשלום בעבור זכויות העובד. מדובר למעשה במשתמש (המדינה) הנוהגת בדרך של "מיקור חוץ" (OUTSOURCING). "מיקור חוץ" היא דרך העסקה אפשרית והכרחית לקיומה של כלכלה בעידן של תחרות חופשית (השווה: א' גלין, "מיקור חוץ - ההיבט הארגוני והניהולי", שנתון משפט העבודה ז', תשנ"ט 43). בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב סבר בעניינן של קלדניות בית המשפט שביקשו לראות את המדינה כמעבידתן חלף חברת כוח האדם, כי יש ליתן משקל לחילופים התכופים של מעבידיהן, חברות כוח האדם, בה בעת שהקלדניות ממשיכות לעבוד באותו מקום עבודה (ע"ב (ת"א) 911583/99 חני אבני כהן ואח' נ' מד"י ואח', פס"ד מיום 29/7/01 מפי כב' השופטת ליבנה). באותו עניין סבר בית הדין כי יש ברצף עבודתן של הקלדניות באותו מקום עבודה כדי ליצור זיקה בין המשתמש (המדינה) לבין העובד (הקלדניות), עד כדי הפיכתן של הקלדניות לעובדות מדינה. בענייננו, לא היו "חילופים תכופים" של מעבידים, והתובע מצידו הביע בדרך התנהגותו אי רצון להצטרף לשרות המדינה בכך שסירב לגשת לבחינות הנדרשות קודם לקבלתו כעובד מדינה. יתרה מזאת, הפסיקה בקשר לקדלניות בתי המשפט טרם נבחנה בבית הדין הארצי לעבודה. לטעמנו פסיקה זו מסיטה את מרכז הכובד בבחינת יחס עובד-מעביד מבעליו של חוזה העבודה למקום ביצועה של העבודה. הפסיקה (בעניין הקלדניות) מגמדת את תכלית חקיקתו של חוק העסקת עובדים באמצעות קבלני כוח אדם, תשנ"ו - 1996, ובעיקר את סעיף 12 א' שלו (לאחר תיקונו) המשווה את תנאי עבודתם של עובדי חברות כוח אדם לאלה של עובדי המשתמש. בפסיקה הנ"ל הוצהר על המצב המשפטי שקדם לחוק האמור, בלא שיובחן בין התקופה שקדמה לתיקון דבר החקיקה לבין התקופה שלאחר התיקון. אנו מסכימים עם עו"ד שטיין מטעם המדינה (סע' 26 לסיכומיה) כי בבסיס ההוראה החוקית הדוחה "קבלה אוטומטית" של עובד כח אדם להיות עובד של המשתמש (המדינה) משמשים שיקולים של היערכות מבנה ההעסקה ותיקצוב מתאים. המחוקק שדחה את כניסת ההוראה לתוקפה, אמר את דברו, ולטעמנו אין בתי המשפט מצווים לפעול באופן העומד בסתירה למשתמע מדבר החקיקה. אין חולק שבמקרה שלנו (שנת 1997) לא הייתה שום הוראה שבחוק ההופכת עובד כח אדם בחצרים של המדינה לעובד מדינה. יהא זה מרחיק לכת אם נורה על "תחולה למפרע" של דבר חקיקה כזה. מכל האמור לעיל, החלטנו לסרב למשאלת התובע להצהיר עליו כ"עובד מדינה", וממילא לדחות את בקשתו להחזירו לעבודה בשירות המדינה. מהי חבותה של חברת כח אדם המפטרת עובד שהוצב בשרות הציבורי? התובע פוטר לאחר שהממונה עליו (גב' גילה שבת) סברה כי תפקודו בעבודה לקוי. זאת, באשר התובע נהג לאחר לעבודתו לעתים קרובות. התובע סבור כי לגב' שבת היה נימוק נסתר והוא נסיון לשבץ באותה עבודה את קרוב משפחתה, שגם נתקבל לעבוד בפועל בלשכת רישום המקרקעין זמן קצר לאחר פיטורי התובע. התובע אינו מכחיש כי נהג לעתים מזומנות לאחר לעבודתו, אולם מסביר כי הממונים עליו ראו זאת בהבנה, בשים לב לעובדה שהוא נדרש לטפל בקרוב משפחה בעל מוגבלות רפואית. אין לנו צורך לקבוע, האם פיטורי התובע היו מוצדקים אם לאו. די לנו בכך שהתובע לא זכה לאפשרות הוגנת להתגונן כנגד פיטוריו באמצעות הסבר ו"זכות טיעון" קודם לביצועם בפועל. לטעמנו, חברת כח אדם המעסיקה עובד במסגרת שירות ציבורי, מקבלת על עצמה עקרונות בסיסיים מן המשפט הציבורי. אין זה משנה אם העובד נחשב כעובד שלה בלבד, או מדובר בהעסקה משותפת עם המדינה. העובדה כי חברת כח האדם ובמקרה שלנו, דנאל נהנית מהקופה הציבורית בעצם העסקתו של העובד בשירות המדינה, מטילה עליה חובות בסיסיות מן המשפט המינהלי. החובה הראשונית היא הגינות בפיטורים. על דנאל כמעביד מוטלת הייתה החובה לברר מהן הנסיבות שהביאו להמלצת גב' שבת על הפסקת העסקתו של התובע, ולעשות ככל יכולתה לבדיקת האפשרות לצמצם את נזקו של העובד המועמד לפיטורים. זאת בין באמצעות ביקורת על נימוקי פיטוריו, ובין באמצעות העמדה לרשותו של התובע מקום עבודה חלופי בתנאים דומים. דנאל לא עשתה זאת - היא לא פעלה כמצופה מחובת הנאמנות המוטלת על מעביד, המעסיק עובדים בשרות הציבורי וניזון מהקופה הציבורית. אמת: נציגה מטעם דנאל (גב' מירי כהן) היתה שותפה לנסיון למציאת "הסדר" בין התובע לממונים עליו בלשכת רישום המקרקעין. אולם, כשהחליטה גב' שבת מטעם המדינה על פיטורי התובע, לא ניתנה לתובע אפשרות להשיג על החלטה זו לפני דנאל, וגם לא נעשה מאמץ אמיתי למצוא לתובע מקום עבודה חלופי בתנאים דומים לאלו הורגל בשרות הציבורי במשך שנים רבות. אין מקום לאכוף על דנאל יחסי עובד ומעביד שעה שהתובע הורחק משירות המדינה. אולם התובע זכאי לטעמנו לפיצוי כספי על עצם היעדר ההקפדה לנהוג בו לפי נורמות מן המשפט המינהלי. דנאל תשלם לתובע פיצוי בשיעור של שלוש (3) משכורות חודשיות, ובסה"כ סכום של 6,915 ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום הפסקת עבודתו (16.8.97) ועד ליום התשלום בפועל. הפיצוי ישולם לו כאמור על ידי נתבעת מס' 2 (דנאל) שהיא המעביד האחראי לשאת בנטל הכלכלי הכרוך בהעסקתו של עובד מסוג כזה. תביעת התובע ל"השוואת שכר" לעובדי מדינה: התובע מבקש לעצמו "השוואת שכר" לאלו של עובדי מדינה בתפקידים דומים. התובע מדבר על הענקת ביגוד, אש"ל, ותק, פרמיות והחזר הוצאות טלפון. תביעתו נועדה לכשלון. ראשית, מהפן הראייתי. התובע עבד ב"עבודה חלקית" בשעות עבודה חסרות גמישות ומשתנות מעת לעת. הוא גם קיבל פיצויי פיטורים בהתאם. השוואת משכורתו לזו של עובד מדינה במשרה מלאה אינה במקומה. התובע לא הציג רמת השתכרות של עובד מדינה בעבודה חלקית מהסוג שבה הוא עבד. שנית, מהפן המהותי. מרבית "רכיבי השכר" שנתבעו על ידי התובע הינם רכיבים הקשורים בתימרוץ (פרמיות) ובהחזר הוצאות (אש"ל, טלפון). אחרים כלל לא ניתנים לפדיון (ביגוד). שלישית, מהפן המשפטי. הוראות החקיקה המשווה תנאי עובדי כח אדם לאלו של עובדי המשתמש, אינן רלבנטיות לזמנו של התובע כפי שהובהר היטב בסיכומי הפרקליט המלומד של דנאל, עו"ד בכור. יתרה מזאת, תימרוץ כרוך ברמה מסויימת של ביצוע עבודה, דבר שאין עליו נתונים בכל הנוגע לתובע. החזר הוצאות, כרוך בהוצאות ממשיות שהוציא התובע או לפחות ידווח על הוצאתן "בזמן אמת". גם זה לא נמצא בעניינו של התובע. לגבי "ביגוד" זו מהווה "זכות נלוות" שאיננה ניתנת לפדיון. תביעת התובע ל"השוואת שכר" תדחה אפוא בהיותה חסרת פרטים ראויים. הפרשי פיצויי פיטורים: התובע זכה בפיצויי פיטורים לפי תחשיב של משכורת ממוצעת ב- 12 החודשים האחרונים לעבודתו. לא הוכח כי קופח באותו החישוב. גמול עבודה ב"שעות נוספות" יחשב לעניין חישוב פיצויי הפיטורים לפי "מבחן ההתניה". מכח סעיף 13 לחוק פיצויי פיטורים לא כל השכר מהווה בסיס לחישוב פיצויי פיטורים, אלא אך ורק הרכיבים שנקבעו בתקנות, ובהם לא נכללו שעות נוספות (ר' דב"ע נג/84-3 מד"א נ. שטרן, סע' 7 א' לפס"ד מיום 30.8.94). במקרה דנן לא מדובר ב"שעות נוספות" קבועות ומובנות במשכורתו של התובע, וממילא אין מקום לקחתן בחיוב פיצויי הפיטורים המגיעים לתובע. הוא הדין לעניין "שעות חג". אשר לא הוברר בראיות מה היה טיבן. גם לא הוכח כי החזר הוצאות הנסיעה ששולמו לתובע, אינו החזר אמיתי. תשלום המהווה החזר הוצאות אמיתי, לא ייחשב כשכר לעניין חישוב פיצויי פיטורים. סוף דבר: תביעת התובע ככל שהיא מתייחסת לפיצוי על "פיטורים שלא כדין" תתקבל. החלטנו כי חברת כח אדם (הנתבעת 1 - דנאל) שעובדיה משרתים במסגרת השירות הציבורי, חייבת בחובת נאמנות מוגברת לעובדיה. הפרת חובה זו באי מתן "זכות טיעון" לעובד קודם לפיטוריו ובאדישות לאפשרות שיבוצו במקום אחר בתנאים דומים, מזכה את העובד הנפגע בפיצוי כספי, כמפורט לעיל. בנוסף לפיצוי זה, דנאל תשלם לתובע סך של 3,500 ₪ הוצאות שכ"ט עו"ד בצרוף מע"מ. פיצוייםחברות כוח אדם