פסק דין השופטת נילי ארד: 1. בין המערער (להלן: מורד) לבין המשיבים (להלן: המעסיקים) נחתם הסכם עבודה לתקופה קצובה (להלן: ההסכם). משבא ההסכם לקיצו בטרם עת, הגישו מורד והמעסיקים תביעה ותביעה שכנגד, לפיצוי בגין הפרתו, כאשר כל צד מטיל על משנהו את האחריות להפרת ההסכם ואת והחבות בגינה. 2. בית הדין האזורי בנצרת (ח' סומך שופט ראשי, ונציגי הציבור: מר אלחאג' ומר מיבר; עב 1398/98) דחה את תביעתם של המעסיקים וקיבל את תביעתו של מורד בחלקה בלבד, תוך שהשית על המעסיקים הוצאות (להלן: פסק הדין). 3. מורד הגיש ערעור כנגד שיעורו הנמוך של הפיצוי שנפסק לו, ואילו המעסיקים הגישו ערעור על חיובם של משיבים 2-4 בפיצויו של מורד ובמיוחד על שיעור ההוצאות הגבוה בו חוייבו. השתלשלות הענינים 4. מורד עבד אצל המעסיקים לפי חוזה שנחתם ביניהם ביום 1.7.97. כעבור שלושה חודשים הופסקה עבודתו, שכרו שולם לו והחוזה בין הצדדים בוטל. על רקע היכרותם הקודמת ועבודתם המשותפת, חידשו הצדדים את ההתקשרות ביניהם ביום 25.1.98, תוך שהפעם נקשר בין מורד לבין המעסיקים, הסכם העסקה לתקופה קצובה של 24 חודשים, מיום 1.2.98 ועד ליום 1.2.2000. לעניננו, יש לייחס חשיבות מיוחדת להוראות ההסכם המפורטות להלן: בסעיף 11 להסכם נקבע כך: "במידה ובתקופה של כל 3 חודשים רצופים מחתימת הסכם זה יצורפו פחות מ-50 משפחות מינויים לחודש למ.ל.ר - הסכם זה יפתח לדיון מחודש על כל תנאיו ולא יחשב כהפרת הסכם זה" (ההדגשה במקור - נ'א'). בסעיף 22 להסכם נכתב בזו הלשון: "הסכם זה חתום על ידי שני הצדדים לאחר דיון מחודש ועיון מרבי ולאחר שיקול כספי ולא יהיה שוני עד תום תקופת ההסכם (סעיף א'). במידה והסכם זה יופר ע"י אחד מהצדדים ישלם המפיר למופר עד תום התאריך 1.2.2000 לפי סעיפים 1,2,3 (או 10 לפי שיקול החברה מ.ל.ר), דרך החברה או באופן אישי. תנאי בלתי נפרד לסעיף זה (ה-22) הינו סעיף ג'- 11-18". (הדגשה שלנו- נ'א') 5. לפי שנקבע בפסק הדין: "אין מחלוקת שבחודש 2/98 הצליח התובע לצרף 27 מינויים בלבד במקום אותם 50 מינויים שנקבעו בהסכם ... דהיינו, פחות מהמכסה שנקבעה בסעיף 11 הנ"ל". אי לכך, נמסר למורד ביום 1.3.98 מכתב שבכותרתו רשום השם "מרכז רפואי מדיקל העמק בע"מ" (היא המשיבה מס' 1 והמערערת מס' 1 בדיון שבפנינו (להלן: החברה)) וכך נאמר בו: "הריני להודיעך כי בתאריך 28.02.98 תופסק עבודתך ב'מדיקל העמק' עקב אי יכולתך לפי שיחת סיכום חודשית שנערכה עימך בתאריך 26.2.98 לעמוד בתנאי ההסכם שנחתם ביננו בתאריך 25.01.98". 6. משבא הסכם לקצו בתום חודש ימים בלבד ממועד כריתתו, הגישו שני הצדדים תביעות זה כנגד זה, לפיצויים בגין הפרתו. כל צד הטיל על משנהו את האחריות להפרת ההסכם, ובהתאם הוגשו תביעות הדדיות לפיצוי עד לתום תקופתו הקצובה של ההסכם, לאמור - פיצוי בגובה 23 משכורות שהיו אמורות להשתלם למורד. מורד העמיד תביעתו נגד המעסיקים על 216,200₪ והמעסיקים העמידו תביעתם נגד מורד על 218,200 ₪. פסק הדין של בית הדין האזורי 7. המחלוקת המשפטית שהתגלעה בין הצדדים הייתה בפירוש הוראתו של סעיף 11 להסכם. לפי שיטתו של מורד כוונת הדברים הייתה שההסכם, על מכלול תנאיו, לרבות המשך ההתקשרות בין הצדדים, ייפתח לדיון מחדש אחת לשלושה חדשים. ואילו לשיטתם של המעסיקים, כוונת הדברים הייתה שניתן היה לפתוח את ההסכם לדיון מחדש, לרבות ביטולו, בכל חודש, לרבות בתום החודש הראשון, משהוברר שמורד אינו עומד בתנאי שנקבע בסעיף 11 והוא של צירוף 50 משפחות מינויים לפחות ל"חודש". בנדון זה קבע בית הדין האזורי כך: "בנסיבות שנוצרו כאמור, ניתן היה להודיע לתובע על הפסקת עבודתו מבלי להמתין לתום תקופת 3 חודשים ובלבד, שהתובע יהיה זכאי למשכורות עד תום תקופת 3 חודשים, דהיינו, עוד חודשיים משכורת. טענת ב"כ התובע כי מדובר במכסה תלת חודשית, דינה להידחות, מהטעם, שהודגשה המילה "חודש" בסעיף. אף אם סעיף 11 הנ"ל סובל פירוש, לפיו הבחינה תעשה כל 3 חודשים, גם אז הנתבעים היו זכאים להפסיק את עבודת התובע במהלך אותם 3 חודשים, כאשר מתברר שהתובע אינו עומד באותם ציפיות שנקבעו בהסכם. בנסיבות העניין אין טעם להמתין לתום תקופת 3 חודשים כדי לאמת ההשערה שהייתה ידועה מתחילת התקופה ו/או במהלכה, כי התובע אינו מסוגל לעמוד במכסה לפי ההסכם, הואיל ועקב כך העסק ממשיך לספוג הפסדים. יש להניח שאם התובע היה עומד במכסה החודשית שנקבעה בסעיף, צירוף 50 מינויים לפחות כל חודש, זאת החל מהחודש הראשון, סעיף 11 לא היה עומד לתובע למכשול בתביעתו לפיצויים". תוצאת הדברים הייתה, איפוא, שטענת ההפרה אינה עומדת למי מהצדדים. משנקבע, כי הפסקת עבודתו של מורד נעשתה במהלך דיון מחדש בתנאי ההסכם, במסגרת הוראתו של סעיף 11, נדחו הן תביעתו של מורד והן תביעתם הנגדית של המעסיקים - לפיצוי בשיעור של 23 משכורות, בגין הפרת ההסכם. 8. המשיבים 2-4 (להלן: המשיבים) העלו טענת חוסר יריבות בינם לבין מורד וביקשו לדחות את תביעתו, ככל שהם מכוונת כלפיהם. הנתבעת הנוספת הייתה החברה. טענה זו נדחתה על ידי בית הדין האזורי מטעמים אלה: ככל שהמדובר הוא בחברה בשם "מרכז רפואי מדיקל העמק בע"מ" ששמה היה רשום בכותרתו של "נייר פירמה" עליו נכתב הסכם - קבע בית הדין האזורי, כי "חברה בשם זה לא הייתה צד להסכם" ולא צוינה בו כ"בעלים", או אחרת. ככל שהמדובר הוא בחברה בשם מ.ל.ר - מרכז לילה רפואי ביוקנעם אשר ברישא להסכם, צויינה כ"בעלים" - קבע בית הדין האזורי, שלא נמצא בחומר הראיות בסיס עובדתי לכך ש"הבעלים הנ"ל הינה אישיות משפטית מוכרת". על כך, הוסיף בית הדין האזורי וקבע, כי מכל מקום יכולים היו המשיבים להתחייב חוזית כלפי מורד, גם כ"אנשים פרטיים" ביחד עם החברה. 9. בכתב ההגנה העלו המעסיקים טענת קיזוז נגד מורד. לפיה, נתבע מורד לפצות את המעסיקים בגין "הפסד רווחים, קרי: דמי מנוי מלקוחות" בשיעור 100,000₪ והוצאות דלקן בסך 6,000 ₪. טענת הקיזוז נדחתה אף היא על ידי בת הדין האזורי, הן בשל הטעמים שעמדו בבסיס דחיית טענת הפרתו של ההסכם, והן משום ש"לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח אותם רווחים צפויים שנמנעו מהם". 10. בית הדין האזורי הוסיף וקבע, כי המעסיקים הם אשר פיטרו את מורד, דבר העולה גם מנוסחו של מכתב הפיטורים גופו. אי לכך חויבו המעסיקים בתשלום שכרו של מורד לחודשיים הנותרים - בתוך התקופה של שלושה חודשים - בסכום של 13,000₪ נטו, בתוספת הצמדה וריבית כחוק מיום 1.3.98. בית הדין האזורי חייב את המעסיקים גם בתשלום הוצאותיו של מורד בסכום כולל של 20,000₪ בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לתשלום המלא בפועל. טעמיו לכך היו ש"בסכום שנפסק לעיל לקחנו בחשבון הסכומים שנדרשו, התביעה הנגדית שנדחתה, וכן האמור בפסק הדין לעניין טענת הקיזוז". הכרעתנו בערעורים 11. ערעורו של מורד סב על הפרשנות שנתן בית הדין האזורי לסעיף 11 להסכם, על כך שדחה את הפרשנות שהציע מורד, ועל כך שנפסק לו פיצוי חלקי בלבד ולא מלוא הסכום שתבע. ערעורם של המעסיקים הושתת על טענת חוסר יריבות בינם לבין מורד, ועל כך שהחיוב בפסק הדין הוטל על המשיבים באופן אישי, ולא על המשיבה 1 שהיא החברה, בה הועסק. בנוסף, הלינו על שיעורן הגבוה ביותר של ההוצאות בהן חויבו, במיוחד לאור העובדה שסכום הפיצוי שנפסק למורד הוא בשיעור של 6 אחוזים בלבד מגובה הסכום שנתבע. 12. לאחר שנתנו דעתנו להשתלשלות העניינים, כמבואר לעיל, לטענות הצדדים ולכלל החומר בפרשה זו, הגענו לכלל מסקנה, כי דינם של שני הערעורים להידחות, למעט עניין הוצאות המשפט. עיקר טעמינו יפורטו להלן. 13. בנסיבות העניין, הפירוש שנתן בית הדין האזורי להסכם ותוצאתו מקובלים על דעתנו. מן המתואר לעיל, עולה, כי מערכת היחסים שבין הצדדים, הגיעה לקיצה בתום 28 ימי העסקה בלבד. זאת, לאחר שהוברר בעליל שאין ביכולתו של מורד למלא אחר התנאי העיקרי שנקבע בסעיף 11 להסכם - לא במהלכו של אותו חודש ראשון לעבודתו, אף לא בהמשך התקופה - והוא צירופן של לפחות "50 משפחות מינויים לחודש". משכך, בדין נפסק שדי היה בכך כדי לפתוח את ההסכם לדיון מחדש על כל תנאיו, לרבות הפסקת עבודתו של מורד, בתום חודש לעבודתו. זאת, מבלי שיהיה על המעסיקים להוסיף ולהמתין עד לסיום תקופת שלושת החודשים, שכאמור, אף לגביה נקבע שהמערער לא יעמוד במכסת המינויים עליה הוסכם. לפיכך, בדין קבע בית הדין האזורי, כי ההסכם לא הופר. כפועל יוצא מכך, לא היה מקום לחייב את מי מהצדדים בסנקציה הקבועה בסעיף 22 להסכם, לתשלום 23 המשכורות הנותרות של מורד, כאילו נמשכה העסקתו עד תום תקופת ההסכם. 14. דין ערעורם של המשיבים בדבר העדר יריבות להידחות. על מחויבותם האישית של המעסיקים כלפי מורד ניתן ללמוד גם מהוראות אחרות בהסכם, מלבד אלה עליהן עמד בית הדין האזורי והן אלה: בסעיף 15 להסכם נאמר: "הבעלים": ירון חוה, דרהם אורנה ודרהם יצחק יהיו הבלעדיים מלהביע עמדה בכל הקשור בפיתוח המ.ל.ר ובהחלטות". בסעיף 22 להסכם נקבע, כי במקרה של הפרת הסכם, יבוצע התשלום "דרך החברה או באופן אישי"; בהתאם, החתומים על ההסכם הם: מצד אחד - "המעביד " - דרהם יצחק, ירון חוה, דרהם אורנה; ומן הצד האחר - "העובד" - ניסן מורד. הנה כי כן, הוראותיו המצטברות של ההסכם מצביעות בבירור על כך שהמשיבים ראו עצמם כצד להסכם - בעלי זכויות וחובות על פיו. זאת ועוד: אין המשיבים יכולים להמיר חבותם כלפי המערער בחבותן של חברות "צללים", לצורך העניין, או לבקש לחסות בצילן של אותן חברות. זאת, לאחר שנקבע בפסק הדין, כי החברה האחת - היא המשיבה 1 בערעור שבפנינו - לא הייתה צד להסכם ודבר קיומה של החברה האחרת לא הוכח כלל ועיקר. 15. אשר להוצאות המשפט שהושתו על המעסיקים. שיעורן של אלה אכן חורג באופן ניכר ביותר מן המידה, במיוחד לאור תוצאות הדיון, ולכאורה, לא מן הנמנע הוא, שטעות סופר נפלה בסכום שנפסק. על כן, מקבלים אנו את ערעורם של המעסיקים, מורים על ביטול ההוצאות שנפסקו להם ומעמידים את חיובם בהוצאות משפט כלפי מורד בבית הדין האזורי, על הסך של 2,000₪ בלבד, כשהוא נושא מע"מ וכן הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום 21.11.1999 ועד לתשלום המלא בפועל. 16. סוף דבר: שני הערעורים נדחים, למעט ערעורם של המשיבים כמפורט בסעיף 15 לעיל. אם וככל שהמעסיקים שילמו למורד את סכום ההוצאות לפי פסק דין של בית הדין האזורי - מחייבים אנו את מורד להחזיר למעסיקים ולשלם להם את הסך של 18,000₪ כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מן היום שסכום זה שולם לו ועד לתשלום המלא בפועל למעסיקים. לאור התוצאה, אין צו להוצאות בערעור זה, וכל צד ישא בהוצאותיו. חוזה עבודהחוזה