פנסיה מוקדמת פיטורים

פסק דין השופט שמואל צור 1. המערערת הועסקה בתפקיד של מזכיר מחוז ירושלים של הסתדרות המח"ר של המשיבה. העסקתה של המערערת בתפקיד זה החלה ביום 1.9.88, בעקבות בחירות שהתקיימו לתפקיד. לאחר כהונה בתפקיד משך 4 שנים, נבחרה המערערת שוב וכיהנה בתפקיד 4 שנים נוספות, סך הכל 8 שנים. לקדנציה השלישית לא נבחרה המערערת, היא סיימה את תפקידה בחודש מאי 1996 והמשיבה הודיעה לה על פיטוריה. בעקבות פיטוריה, הגישה המערערת תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים, בה תבעה שורה של זכויות המגיעות לה, לטענתה, בשל תקופת העבודה ובשל סיומה. בית הדין האזורי לעבודה, בפסק דין מקיף מיום 5.1.2000, קיבל חלק מתביעותיה של המערערת ודחה את מיקצתן (השופטת רונית רוזנפלד ונציגי ציבור מר שלו ומר קליינר - ע"ב 300307/97). ערעור זה שבפנינו נסוב על רכיבי התביעה שנדחו על ידי בית הדין האזורי. במהלך הדין בפנינו התמקד ב"כ המערערת בשלושה עניינים והם - פנסיה מוקדמת; קידום בדרגה; ופיצויי הלנה. נתמקד אף אנו בנושאים אלה. פנסיה מוקדמת 2. המערערת טוענת כי היא זכאית לפנסיה מוקדמת. טענה זו מבוססת על נספח ג' לחוקת העבודה של עובדי המשיבה הקובע, לענייננו, לאמור: "פנסיה מוקדמת לעובדים נבחרים 1. נבחר עובד לאחד מן התפקידים המפורטים דלהלן, יהיה זכאי לפנסיה מוקדמת לנבחרים: א. חבר הועדה המרכזית. ב. מבקר ההסתדרות. ג. ראש רשות השיפוט הארצית וחברי הנהלת רשות השיפוט. ד. מזכ"ל נעמ"ת. ה. מזכ"ל המרכז החקלאי. ו. מזכיר הסתדרות ארצית או מזכיר איגוד מקצועי ארצי. ז. מזכיר מועצת פועלים. ח. מזכירת נעמ"ת במועצת פועלים. 2. עובד כנ"ל שלא נבחר מחדש לתפקידו, או שנבצר ממנו להמשיך ולמלא תפקיד של עובד נבחר יהיה זכאי לפרוש מעבודתו ביוזמתו או ביוזמת המוסד ולקבל פנסיה מוקדמת, אם העובד בן 45 שנה לפחות ושירת שתי תקופות כהונה (8 שנים)". לטענת המערערת היא זכאית לפנסיה מוקדמת בהתבסס על סעיף 1 (ו) המתייחס ל"מזכיר הסתדרות ארצית או מזכיר איגוד מקצועי ארצי". לטענתה, היא אמנם כיהנה כ"מזכיר" של הסתדרות ארצית ומכאן זכאותה. בית הדין האזורי דחה טענה זו וקבע כי מלשונו של נספח ג' לחוקת העבודה, "מזכיר הסתדרות ארצית" מתייחס למזכיר אחד של ההסתדרות הארצית, כלומר - לאותו מזכיר העומד בראש אותה הסתדרות, ולא למזכירי המחוזות של אותה הסתדרות. בית הדין האזורי קבע גם כי לא הובאה כל ראיה לכך שנספח ג' לחוקת העבודה פורש בעבר בדרך שונה. 3. בפנינו טענה המערערת כי יש לראות בה כמי שנבחרה לתפקיד ולפיכך חל עליה נספח ג' לחוקת העבודה. לטענתה, יש להבטיח את זכויותיה לפנסיה כנבחר ואת נספח ג' יש לפרש על רקע הרציונל הכללי של הצורך בקיום בטחון סוציאלי לעובדים נבחרים. עוד טענה המערערת כי כל תוצאה אחרת מביאה לכך שזכויותיה נחותות ביחס לעובדים שאינם נבחרים. 4. לאחר שנתנו דעתנו לטענות המערערת, הגענו לכלל מסקנה כי צדק בית הדין האזורי בדחותו את התביעה לפנסיה מוקדמת. אכן, אין חולק כי המערערת נבחרה לתפקידה והיא דומה במעמדה לבעלי תפקידים נבחרים אחרים, אלא שלפי חוקת העבודה של המשיבה, הזכאות לפנסיה מוקדמת ניתנת רק למספר מוגבל ומוגדר של בעלי תפקידים עליהם לא נמנית המערערת. אין ספק כי לפי לשון סעיף 1 (ו') לנספח ג' של חוקת העבודה, הזכאות לפנסיה מוקדמת נתונה למזכיר האגוד המקצועי היחיד העומד בראש האגוד המקצועי. פרשנות זו מתבקשת מנוסח הסעיף המדבר על "מזכיר ההסתדרות ארצית" ולא על "מזכירי מחוזות של הסתדרות ארצית". פרשנות זו מתבקשת גם מכך שכאשר היתה כוונה להעניק זכויות גם ליחידי קבוצה, נאמרו הדברים במפורש, כגון - "ראש רשות השיפוט הארצית וחברי הנהלת רשות השיפוט" (סעיף 1 (ג) ) וכן "מזכ"ל נעמ"ת" (סעיף 1 (ד) ) ו"מזכירת נעמ"ת במועצת הפועלים" (סעיף 1 (ח') ). יש לזכור שהסדרי פנסיה מוקדמת, לאחר 8 שנות כהונה, הם חריגים ויש לפרשם בדווקנות, על פי לשונם והקשר הדברים. צדק בית הדין האזורי גם בכך שנתן דעתו לפרשנות הרווחת אצל המשיבה בסוגיה זו. מסתבר שבפועל נספח ג' לחוקת העבודה לא הוחל על מזכירי מחוז ולפחות לא הובאו ראיות בקשר לכך. גם בפנינו לא נשמעה כל טענה עובדתית על כך שמזכירי מחוז בהסתדרות ארצית נהנו מפנסיה מוקדמת. נחה אפוא דעתנו שהמערערת אינה זכאית לפנסיה מוקדמת וזכויותיה לפנסיה שמורות לה לפי ההסדרים הרגילים המקובלים לגבי כל עובדי המשיבה. קידום בדרגה 5. לעת סיום תפקידה, היתה דרגתה של המערערת 13+ בסולם דירוג המח"ר. כפי שקבע בית הדין האזורי, דרגה זו תאמה את מתח הדרגות הצמוד למשרת מזכיר מחוז (סעיף 20 לפסק הדין). בית הדין האזורי דחה את טענת המערערת כי מתח הדרגות של משרתה הוא 13 - 15, כשל המזכיר הכללי של הסתדרות ארצית. עם זאת, קיבל בית הדין האזורי את טענת המערערת כי חל עליה ההסכם הקיבוצי של הסתדרות המח"ר לשנים 93-96, אשר בו קיימות הוראות לעניין קידום עובדים בדרגות. בהתבסס על הוראות אלה קבע בית הדין האזורי כי המערערת זכאית לדרגה נוספת (דרגה 14) החל מיום 1.4.95 (סעיף 22 לפסק הדין). 6. טוענת המערערת כי, מכח ההסכם הקיבוצי, היא זכאית לדרגה 14 מיום 1.1.94. טענה זו מבוססת על סעיף 14 (ט) להסכם הקיבוצי הקובע לאמור: מוסכם על הצדדים כי החל מ-1.1.94 ועד 31.12.96 יקודמו מידי שנה כ-1/3 מכלל העובדים הקבועים והזמנים, עליהם חל הסכם זה, על פי הכללים הנהוגים אצל כל מעסיק. קידום העובדים נעשה על פי קריטריון פז"מ, ובלבד שבתקופת ההסכם כאמור לעיל יקודמו כל העובדים בדרגה אחת מלאה לפחות". כאמור, קבע בית הדין האזורי כי הסכם המח"ר הזה חל על העסקתה של המערערת. קביעה זו בדין יסודה. בחינת ההוראה האמורה של הסכם המח"ר מלמדת שבתקופת ההסכם - וליתר דיוק בתקופה 1.1.94 - 31.12.96 - יקודמו כל העובדים בדרגה אחת. סדר קידום העובדים לא נקבע, למעט ההוראה שבכל שנה יקודמו 1/3 מן העובדים - "... על פי הכללים הנהוגים אצל כל מעסיק". מכח הוראה זו אין אפוא זכות לעובד עליו חל הסכם המח"ר להיות מקודם בדרגה מן התאריך התחילי דוקא (1.1.94) שכן ההחלטה מי יכלל בכל קבוצת קידום ("1/3 מכלל העובדים...") נתונה למעסיק. הדעת נותנת שבית הדין האזורי ראה את המערערת כזכאית לדרגה אחת נוספת לפי ההסכם במועד כלשהו באמצע התקופה הקבועה בהסכם (1.4.95). קביעה זו נעשתה בשל כך שלא הונחה בבית הדין האזורי תשתית ראייתית "המתייחסת להדרגתיות בהחלת ההסכם ומדוע זכאית תהיה התובעת להעלאה בדרגה לפי סעיף 14 להסכם במועד כזה ולא באחר" (סעיף 22 לפסק הדין). בנסיבות העניין קביעה זו של בית הדין סבירה וצודקת ואין יסוד להתערב בה. 7. פדיון ימי מחלה בכתב הערעור טענה המערערת כלפי החלטת בית הדין האזורי שלא לפסוק לה פדיון ימי מחלה בלתי מנוצלים. בנקודה זו קבע בית הדין האזורי כי ההסכם הקיבוצי המעניק זכות לפדיון ימי מחלה (נספח י"ח לתצהיר המערערת) אינו חל על המשיבה כמעסיק (סעיף 32 לפסק הדין). אכן, צדק בית הדין האזורי. ההסכם הקיבוצי בין המעסיקים הציבוריים לבין הסתדרויות המהנדסים, ההנדסאים והמח"ר מחייב את המעסיקים שהם צד להסכם והמשיבה, במעמדה כמעסיקה, אינה נמנית עליהם. אמנם, בסעיף 25 לתצהירו של מר רועה נאמר שלפי ההסדרים החלים במשיבה, קיימת זכאות לפדיון ימי מחלה למי שפרש לגמלאות, אך משעה שנקבע כי המערערת אינה זכאית לגמלה, אין היא זכאית - מכח הסדרים אלה - לפדיון ימי מחלה. 8. פיצוי על אי מתן השתלמות טוענת המערערת כי שגה בית הדין האזורי בכך שדחה את תביעתה לפסוק לה פיצוי על שהמשיבה לא איפשרה לה לצאת לימי השתלמות. טענה זו מתייחסת לשתי בקשות שהגישה המערערת: לגבי הבקשה האחת קבע בית הדין האזורי כי המערערת לא הוכיחה כי נמנע ממנה בשרירות לצאת להשתלמות ואף בתצהירה מופיע עניין זה כאמירה סתמית (סעיף 34 לפסק הדין). אכן, עיון בתצהיר המערערת ובנספחים שצורפו לו מעלה שטענתה של המערערת לגבי בקשה זו היא סתמית, כללית ולא מתייחסת לתקופת השתלמות מסויימת. אשר לבקשה השניה - תקופת ההשתלמות אותה ביקשה המערערת היתה לחודשים יוני - ספטמבר 1996, תקופה אשר חלקה הארי היה לאחר הפסקת עבודתה במשיבה. בית הדין האזורי קבע כי "התובעת לא הוכיחה טענתה כי בקשתה (או בקשותיה) נדחתה מטעמים שאינם ענייניים ובהעדרה של הוראה בדבר אשפרות פדיון תשלום בגין ימי השתלמות שלא נוצלו, נדחית תביעתה של התובעת ברכיב זה". קביעה זו של בית הדין האזורי נכונה ואיננו מוצאים כל עילה או טעם להתערב בה. 9. פיצויי הלנה המערערת מלינה על כך שבית הדין האזורי נמנע מלפסוק לה פיצויי הלנה בשל תשלום פיצויי פיטורים באיחור של שלושה חודשים (סעיף 35 לפסק הדין). בית הדין האזורי ביסס את החלטתו על כך שטענת ההלנה לא הוזכרה בכתב התביעה ולא התאפשר למשיבה להתגונן מפניה. המערערת טוענת כי עניין פיצויי ההלנה נזכר בכתב התביעה והיא מפנה לסעיף 22 שם. טענת המערערת בעניין זה נכונה, אף כי בחלקה. בסעיף 21 לכתב התביעה קיים פירוט מלא ומדוקדק של כל תביעותיה של המערערת והתביעה להלנת שכר אינה נזכרת שם. טענה זו נזכרת רק כטענה חילופית לתביעה לזכות לפנסיה (סעיף 22 לכתב התביעה) וזאת בלשון כללית ובלא פירוט וכימות ראויים. בתצהירה של התובעת בבית הדין האזורי נזכר אמנם עניין פיצויי הלנה על פיצויי פיטורים ששולמו באיחור (סעיף 21 שם), אלא שגם שם אין כל פירוט לגבי הסכום הנתבע ולגבי תקופת ההלנה הנטענת. רק בסיכומים בבית הדין האזורי ניתן, לראשונה, פירוט של תביעת התובעת בפרט זה. עם זאת, אין חולק כי פיצויי הפיטורים שהגיעו למערערת - אליבא דידה של המשיבה (נספח ח' לתצהירה של המערערת בבית הדין האזורי) - שולמו למערערת באיחור של שלושה חדשים. לגבי תשלום זה טענה המשיבה כי האיחור נגרם בשל קשיים ארגוניים ועומס עבודה באותה עת. לפיכך, ובנסיבות המיוחדות של העניין כמפורט בסעיף זה, אנו מחייבים את המשיבה לשלם למערערת פיצויי הלנה בשיעור של 50% משיעור פיצויי הלנה הקבועים בחוק על קרן הפיצויים בסך 112,135 ש"ח מיום הזכאות לפיצויים (31.8.96) ועד התשלום בפועל (2.12.96). 10. סוף דבר - בכפוף לתיקון האמור בסעיף 9 סיפא לעיל, נדחה הערעור. המערערת תישא בהוצאות המשיבה בסכום של 5,000 ש"ח בערכם היום. פנסיהפיטורים