פסק דין 1. המבקש - התובע, רכש מהמשיבה באופן ישיר (לא באמצעות סוכן) שני כרטיסי טיסה (הלוך ושוב) למילנו. תמורת הכרטיסים שילם המבקש - אזרח ותושב ישראל - במטבע ישראלי. התשלום בוצע באמצעות כרטיס אשראי ביום רכישת הכרטיסים (13.8.06) על ידי חיוב כרטיס האשראי במחיר השקלי של הכרטיסים לאחר המרת המחיר הדולרי (לפי שער המכירה הגבוה של אותו יום) בתוספת עמלת המרה למטבע ישראלי (בשיעור של 2% משווי העסקה). הסכום הכולל שהתקבל, לרבות עמלת ההמרה, הוא הסכום בו חויב חשבונו באמצעות כרטיס האשראי. 2. טוען המבקש כי חיובו לשלם עבור כרטיסי הטיסה במטבע חוץ, על אף היותו אזרח ותושב ישראלי, ועל אף שביצע את התשלום באמצעות כרטיס אשראי ישראלי, נוגד את הוראות חוק הגנת הצרכן תשמ"א-1981. חיוב כזה יוצר חיוב נוסף בגין עמלת המרת מטבע החוץ למטבע ישראלי (בשיעור 2% משווי העסקה), אשר נגבה ע"י חברת האשראי שבאמצעותה ביצע את התשלום עבור הכרטיסים שרכש. את השבת עמלת המרה זו, אשר נגבתה ממנו, לטענתו, שלא כדין (בסכום כולל של -.43.54 ₪), תובע התובע מהנתבעת. בנוסף מבקש הוא להכיר בתביעתו זו כתובענה ייצוגית (בש"א 6570/07) ולאפשר לו לתבוע את השבת עמלת ההמרה בשם כל רוכשי הכרטיסים ששילמו עבור רכישת כרטיסי טיסה מהנתבעת באופן ישיר באמצעות כרטיס אשראי. את תביעתו ובקשתו מבסס המבקש על הוראות חוק הגנת הצרכן התשמ"א-1981, כפי שיפורט בהמשך. הנתבעת - המשיבה מנערת את חוצנה מהאחריות שהוטלה עליה בענין זה ומטילה אותה, אם בכלל קיימת אחריות כלפי התובע, על חברת האשראי, שבאמצעותה הוא שילם את תמורת הכרטיסים. 3. דיון אין חולק כי שיעורה של עמלת ההמרה בה חויב המבקש, בעת ביצוע עיסקת רכישת הכרטיסים, אינה נקבעת ע"י המשיבה ואינה נגבית על ידה (אלא ע"י חב' האשראי), ואין היא נהנית מעמלה זו כלל ועיקר. על אף זאת, כך לטענת המבקש, יש לחייב אותה בהשבתה, לאור העובדה שהיא מחייבת את רוכשי הכרטיסים בישראל בתשלום דולרי, על אף שחוק הגנת הצרכן אוסר עליה לעשות כן. עובדה זו "מאלצת" את חברת האשראי להמיר את מטבע החוץ למטבע ישראלי בטרם העברת התשלום למשיבה וכדי לחייב במטבע ישראלי את חשבונו של המבקש. עבור המרה זו משלם הוא עמלת המרה בשיעור 2% שלא לצורך ושלא כדין. 4. טענה זו אינה מקובלת עלי. סעיף 17 ד' לחוק הגנת הצרכן קובע כעקרון כללי, כי את מחירו של מוצר או שרות יש לנקוב במטבע ישראלי בלבד. המחוקק העניק פטורים מחובה כללית זו, לסוגי עסקים ועיסוקים, ולמשיבה כמובילת נוסעים באויר, בכלל זה. (ראה סעיף 17 ז'(ב) וחלק ב' של התוספת הראשונה של חוק הגנת הצרכן). סעיף 17 ז'(ב) קובע: "על אף האמור בסעיפים 17 ב' (ב) (1), 17 ג' ו-17 ד', הצגה פרסום ונקיבה של מחירו הכולל של נכס או שירות, כמפורט בחלק ב' של התוספת הראשונה, יכול שיהיה במטבע חוץ, ובלבד שמחירו במטבע ישראלי ייקבע לפי שער החליפין הקבוע בה". על פי הוראת פטור זו נוהגת המשיבה, לנקוב ולפרסם בדולרים את מחירי הטיסה השונים שהיא מוכרת בישראל. לטענתה הוראות פטור אלה מאפשרות לה אף לגבות את מחיר הכרטיס במטבע חוץ ולא רק להציג או לפרסמו, וכפי שטוען ב"כ המבקש. על טענה זו חולק, כאמור, ב"כ המבקש וטוען כי מלשון הסיפא של ההוראה הנ"ל עולה כי אמנם ההצגה והפרסום יכול שיעשו בדולרים, אך התשלום בפועל חייב להתבצע אך ורק במטבע ישראלי. כך קובע, לטענתו, חוק הגנת הצרכן. את גרסתו זו מבסס, כאמור, המבקש הן על הוראות סעיף 17 ז'(ב) הנ"ל והן על הוראות סעיף 3 של חלק ב' לתוספת הראשונה של החוק הקובע (בהמשך להוראה הנ"ל ומכוחה), כי המשיבה כמוליכת נוסעים או מובילת מטענים באויר, רשאית לנקוב מחירי השרותים שהיא מספקת, ובמקרה זה מחירי הטיסה, במטבע חוץ "ובלבד שמחירם בשקלים חדשים ייקבע לפי שער המכירה האחרון ביום העסקים שקדם ליום התשלום, כפי שפורסם בעתון יומי בישראל"... האבחנה שעושה המבקש בין הצגת או נקיבת מחירי הכרטיסים גם במטבע חוץ המותרת לבין התשלום עבורם בפועל רק במטבע ישראלי - אבחנה זו אינה עולה מלשון ההוראות הסטטוטוריות הנ"ל. לא ניתן להסיק מלשונן, ודאי לא לאור התכלית העולה מתוכנן, כי התשלום לגבי סוג השרותים שמעניקה המשיבה, ומכירת כרטיסי טיסה בכלל זה, חייב להעשות בכל מקרה במטבע ישראלי בלבד. כל שמורים ומסדירים ההוראות בסעיף 17ז'(ב) וסעיף 3 לחלק ב' לתוספת הראשונה של החוק, הוא את אופן המרת מטבע חוץ למטבע ישראל למקרה שבו משולמת התמורה במטבע חוץ. כאשר מתקין התקנות מתיר (בסעיף 17ז'(ב) "הצגה פרסום ונקיבה" של מחירים במטבע חוץ, לגבי נכסים או שרותים מסוימים, התיר הוא במכללא, אם לא במפורש, אף את התשלום בפועל עבור הנכס או השרות במטבע חוץ, שהרי הוראת פטור זו באה "על אף האמור בסעיפים: "17ב'(ב)1, 17ג' ו-17ד', היינו על אף או בחריגה מהכלל לפיו יש להציג ולנקוב המחירים במטבע ישראלי. משנקט מחוקק המשנה במונחים: "פרסום" "הצגה" ו"נקיבה" בהוראת הפטור, אשר בסעיף 17ז'(ב), ולא הסתפק במונחים: פרסום ו/או הצגה בלבד, הביע הוא את רצונו וכוונתו המפורשים, לפטור אף מהחובה לשלם בפועל במטבע ישראלי בלבד. הוא השתמש, לצורך כך, במונחים זהים לאלה בהם השתמש כאשר קבע כי התשלומים יעשו במטבע ישראלי בלבד, כאמור בסעיף 17ד' לחוק. אף לשון סעיף 17ב'(א), הכורכת את המונחים: "מציע", "מציג" ו"מוכר" בצוותא חדה, לצורך הבהרת המונח "הצגת מחירים" במטבע ישראלי, כאמור בסעיף 17ב'(ב), תומכת בפרשנות זו של הוראת הפטור הנ"ל. תוהה אני מדוע יש לפרש את צרוף המילים: "פרסום הצגה ונקיבה", אשר בסעיף 17ז'(ב) כמתירות פרסום והצגה בלבד במטבע חוץ, ולא תשלום בפועל, כגירסת ב"כ המבקש, בעוד שאת צרוף המילים, הזהות למעשה, (אם כי בהטייה שונה) "יפרסם" ו"ינקוב" המופיעות בסעיף 17ד', או את המילה "הצגת" המופיעה בסעיף 17ב'(ב)(1), יש לפרש כמטילות חובה לשלם בפועל במטבע ישראלי בלבד. פרשנות "סלקטיבית" כזו, המשרתת את האינטרס של המבקש, אינה מקובלת עלי. יש לדחות, איפוא, את הפרשנות שמנסה ב"כ המבקש ליתן להוראת סעיף 17ז'(ב) לחוק, לפיה ביצוע התשלום אף לגבי שרותים ונכסים אליהם מתייחסת הוראת הפטור בסעיף 17ז' יעשה במטבע ישראלי בלבד. משהביע מחוקק המשנה את דעתו, כי יש לפטור נותני שרותים ומוכרי נכסים מסוימים מהחובה לשלם בפועל באופן זה. להציג מחירים במטבע ישראלי - כיוון הוא אף למתן פטור מהחובה לשלם בפועל באופן זה. לאמור, פטר הוא את העוסק מהחובה לגבות בפועל את המחיר במטבע ישראלי בלבד. המילה "נקיבה" המופיעה בסעיף 17ז'(ב) הנ"ל, לצד המילים פרסום והצגה, מצביעה אף היא על כך. רשאית, איפוא, המשיבה כמוליכת נוסעים או מובילת מטענים באויר לגבות את התמורה עבור הכרטיסים שהיא מוכרת ללקוחותיה, הן במטבע ישראלי והן במטבע חוץ. 5. מדוע, אם כך, חויב המבקש בעמלת המרה ממטבע חוץ למטבע ישראלי, על אף שהוא ביקש, או כדבריו, "אמור היה" לשלם את התמורה עבור הכרטיסים באמצעות כרטיס אשראי, במטבע ישראלי. הקבלות או החשבוניות שצרף המבקש לתצהירו (נספחים א'-ב') מצביעות על כוונה משתמעת אחרת מזו העולה מסעיף 2.5 לתצהירו. מעיון בהן עולה כי המחיר שנקבע עבור כל כרטיס עומד על -.249.20 דולר של ארה"ב, אשר שולם ע"י כרטיס אשראי שפרטיו נקובים בקבלה. המשמעות היא שהמבקש שילם עבור הכרטיסים בדולרים וקיבל קבלה הנקובה אף היא באותו מטבע. כפי שהראיתי, רשאית היתה המשיבה לגבות עבור הכרטיסים מחיר בדולרים, היינו במטבע חוץ, וכך עשתה בפועל, כפי שעולה מהקבלות. דולרים אלה הומרו לאחר מכן למטבע ישראלי ע"י חברת האשראי ובגין המרה זו גבתה היא מהמשיב עמלת המרה לפי השיעור הנהוג אצלה ו/או השיעור המוסכם בינה לבין המבקש. ניתן לומר, אם כך, כי התשלום בפועל עבור כרטיסי הטיסה נעשה במטבע חוץ, על אף שחיוב חשבונו של המבקש נעשה, לפי בחירתו, בכרטיס אשראי ישראלי. משכך אין לו למבקש להלין על חיובו בעמלת המרה, שכן החיובים הנעשים בחשבונו באמצעות כרטיס האשראי מבוצעים במטבע ישראלי בלבד, כפי שהוסכם בינו לבין חברת האשראי וכפי שזה נעשה, דרך משל, במקרים בהם רוכש בעל כרטיס האשראי טובין בחו"ל במטבע מקומי. החיוב במקרה כזה נעשה ע"י חברת האשראי במטבע ישראלי לאחר שהומר תמורת עמלת המרה. לו היה המבקש משלם עבור כרטיסי הטיסה אשר רכש ישירות מהמשיבה, בשיק לפקודתה, או במזומן במטבע ישראלי, לא היה הוא מחויב בעמלת המרה, אלא אך ורק בשווי בשקלים (לפי שער המכירה של יום התשלום כקבוע בחוק) של המחיר הדולרי של הכרטיס. את עמלת ההמרה גובה, כאמור, חברת האשראי בגין המרת החיוב הדולרי לחיוב שקלי אותו היא זוקפת לחובת המבקש בחשבונו. משאין המרת מטבע במקרה כזה, לא היה מחויב המבקש בעמלת המרה. 6. מהעולה מכל האמור לעיל, לא ניתן לבסס קיומה של עילת תביעה כל שהיא נגד המשיבה, אשר וכאמור, פעלה כדין ועל פי המותר לה על פי סעיף 17ב' לחוק הגנת הצרכן. בהעדר קיומה של עילת תביעה אישית נגד המשיבה, יש לדחות את בקשת המבקש להכיר בתביעתו כתובענה ייצוגית. אף את תביעתו האישית יש לדחות, משום שבית משפט זה אינו מוסמך לדון בה מבחינה עניינית בשל סכומה (כ-.43 ₪). 7. תביעת המבקש ובקשתו להכיר בה כתובענה ייצוגית נדחות. המבקש ישלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך -.30,000 ₪ בצרוף מע"מ. תביעות נגד חברות תעופהתעופהמטבע חוץמטבעות