פסק דין 1. במהלך חופשה משפחתית במסגרתה שהתה התובעת בבית המלון "שרתון מוריה" באילת נשברה שן מס' 14 בפיה. התובעת טוענת כי השן נשברה כתוצאה מנגיסה בפרוסת לחם שהוגשה בארוחת הבוקר בבית המלון ביום 27.6.03. לשיטתה יש לחייב את הנתבעות (החברה שבבעלותה המלון ומבטחתה; והמאפיה שעל פי הטענה אפתה את הלחם) בתשלום פיצויים בגין השבר בשן. בכתב התביעה נטען שהשבר בשן נגרם עקב קיומו של "עצם קשה שהיה בתוך פרוסת הלחם" (סעיף 4(ב) לכתב התביעה המקורי וסעיף 5(א) השני לכתב התביעה המתוקן). מטענה זו שבה בה התובעת במהלך שמיעת הראיות, כשהיא מבהירה שלא מצאה כל פגם בפרוסת הלחם ולא עלה בידה לאתר עצם זר כלשהו בפרוסה, כפי שיובהר להלן. על אף זאת, ועל אף שהוכח, כפי שיובהר להלן, כי השן שנשברה היתה "שן פריכה" עובר לארוע, מייחסת התובעת אחריות לנתבעות בגין הפגיעה בשן. פסק-הדין ניתן רק עתה על אף שבמסגרת התובענה נחקרו העדים על תצהיריהם ביום 2.3.08, ובתום שמיעת הראיות נקבע לוח זמנים להגשת הסיכומים. על אף זאת, הגישה התובעת סיכומיה באיחור של קרוב לארבעה חודשים. יתר הצדדים החרו החזיקו אחריה, כאשר הם מגישים את סיכומיהם באיחור ניכר (תוך הסכמות הדדיות כאלה ואחרות). לתובעת ניתנה אפשרות להגיש סיכומי תשובה, אך אלו לא הוגשו, והיום נמסרה הודעה לבית המשפט לפיה אין בכוונת התובעת להגיש סיכומי תשובה במסגרת התובענה. משכך הם פני הדברים, ניתן רק עתה לגשת למלאכת מתן פסק הדין. 4. כאמור, בכתב התביעה (שהוגש ביום 19.9.05, למעלה משנתיים לאחר הארוע) נטען שבפרוסת הלחם נמצא עצם קשה. גירסה דומה עלתה בסעיף 3 לתצהיר העדות הראשית של התובעת מיום 4.12.07, בו נטען כי "מיד עם הנגיסה, חשתי שאני נוגסת בעצם קשה". במהלך חקירתה של התובעת הוצג בפניה טופס "עדות האורח" (נ/1) שנחתם על ידה ביום הארוע, ובו תיאור שונה של העובדות הנוגעות לארוע. באותה עת נרשם מפי התובעת, ואושר בחתימתה, כי "נכנסתי בבוקר לארוחת בוקר והבן שלי הקטן לקח חתיכת לחם ביד ונגסתי לו מהקשה בצד ימין והרגשתי שכאב ורק אחרי חצי שעה הבנתי שנשברה לי השן". התובעת אישרה בחקירתה הנגדית גירסה זו, ולמעשה מסרה גירסה דומה שעה שנשאלה כיצד נפגעה (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 20-23). היא הבהירה שחשה כאב כתוצאה מנגיסה ב"קשה" של הלחם אך "מה היה בפנים אני לא יודעת" (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 24-25; עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 6-8). היא לא מצאה עצם זר בלחם ואף לא הוציאה מפיה עצם זר לאחר הנגיסה (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 9-12). התובעת השיבה שאינה יודעת מדוע נכתב בכתב התביעה כי בלחם היה עצם קשה, וכי היא מסרה לבא כוחה שהשן נשברה כתוצאה מאכילת לחם, הא ותו לא (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 15-20). לדבריה אין לה מושג מה לא היה בסדר בלחם (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 11-12). אחיה של התובעת, שעדותו התאפיינה בנסיון לתמוך בגירסת התובעת גם תוך מסירת עובדות שנראה כי אינן עולות בהכרח בקנה אחד עם השתלשלות הארועים במציאות, מסר שאחותו והוא לא איתרו גוף זר בלחם, וזאת על אף שמדבריו עלה שהשניים ניסו למצוא בפרוסה פגם כלשהו (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 7-8). מחוות דעתו של ד"ר שלמה ברק, המומחה בתחום רפואת השיניים מטעם הנתבעות, עולה כי עוד טרם לאירוע המתואר בכתב התביעה עברה התובעת סתימת שורש באותה שן וכן הוקם על השן "מבנה אשר שיקם חוסר של למעלה ממחצית הכותרת הדיסטלית". המומחה ציין כי "כל שן שעוברת טיפול שורש הינה פריכה ונוטה להישבר", וכי במקרה של התובעת היתה חובה לבצע כתר על גבי השן עוד קודם לאירוע בשל החוסר הניכר בכותרת השן, אולם הכתר לא בוצע. המומחה לא נחקר על חוות דעתו (המומחה מטעם התובעת לא התייחס כלל למצב שיניה של התובעת לפני האירוע), וזאת על אף שבמהלך הדיונים בתובענה הובהר לצדדים כי לשאלת פריכות השן עשוייה להיוודע חשיבות לצורך קביעת אפשרות תיאורטית של רשלנות (ראו סעיף 3 להחלטה מיום 25.2.07). מכאן שקביעתו של המומחה לפיה השן שנפגעה באירוע היתה פריכה ונוטה להישבר ללא כל קשר לנגיסה, לא הופרכה ולא נסתרה. מגירסאות התובעת ואחיה עולה שהשבר בשן התרחש כתוצאה מנגיסה בקרום פרוסת הלחם (ה"קשה" של הלחם). על פני הדברים אירוע מעין זה אין בו כדי להקים אחריות למאן דהוא, בפרט כאשר לא נטען שבפרוסה היה פגם ספציפי. מאחר וקביעתו של המומחה מטעם הנתבעות לא נסתרה, ומכאן שהשן שנשברה היא שן פריכה מטבעה העלולה להישבר לאו דווקא כתוצאה מפגיעה על ידי עצם היוצר סיכון בלתי סביר, נראה שהמירב שניתן לקבוע בנסיבות העניין הוא שהשן של התובעת נשברה תוך נגיסה בפרוסת לחם תמימה, שלא הוכח שהיה בה פגם כלשהו. 7. לולא קביעה זו בעניין מצב השן של התובעת עובר לארוע, ולו ניתן היה לתת אמון מלא בגירסתה, היה מקום לכאורה לסבור כי שבירת שן כתוצאה מנגיסה בלחם מקימה את תנאי הכלל בעניין "הדבר מדבר בעדו" כמשמעו בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. מאחר ובפני בית המשפט עומדת קביעתו הרפואית של המומחה, שלא נסתרה, ולפיה השן נשוא התובענה עמדה בסיכון שבירה ללא כל קשר לחשיפתה לעצם זר כזה או אחר, הרי שלא הוכח ולו לכאורה כי קיימת רשלנות מצד מאן דהו או כי הארוע מתיישב יותר עם רשלנות מצד מאן דהו. לפיכך אין מקום להטלת אחריות על הנתבעות או חלקן בנסיבות העניין. ממילא דין התביעה להידחות. מעבר לנדרש אעיר כי בין גירסאות התובעת ואחיה שורר פער גדול בנוגע לתיאור השתלשלות העניינים מרגע הנגיסה בפרוסה ועד לרגע מסירת הדיווח לקב"ט המלון אודות האירוע. התובעת ואחיה טענו שניהם שהפרוסה נמסרה על ידם לקב"ט המלון, והתובעת טענה בסיכומיה לנזק הראייתי הנובע מהעלמות הפרוסה ומהעובדה שמרכיביה לא נבדקו על ידי המעבדה עמה עובדת הנתבעת 2 (ראו עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 7-10); ומבקשת להיבנות מאי הבאת ראיות המצויות בידי הנתבעות. טענה זו לא ניתן לקבל. כבר בתצהירי העדות הראשית מטעם התובעת ואחיה קיים תיאור שונה של העובדות הנוגע לפנייה לקב"ט. התובעת טענה שעלתה לחדרה עם בנה הקטן כשהבן ממשיך לאחוז בפרוסת הלחם, ולאחר כחצי שעה של כאבים ניגשה לקבלה, משם הופנתה למחלקת הבטחון של המלון. עם הגעתה למחלקת הבטחון פגשה את הקב"ט ומסרה לו את פרוסת הלחם (סעיפים 3-5 לתצהירה). אחיה של התובעת מסר בתצהירו כי אחותו נגסה בלחם וצעקה מכאב ואז ניגש האח למחלקת הבטחון, פגש בקב"ט ומסר לו את פרוסת הלחם (סעיף 4 לתצהירו). שניהם גם יחד טענו כי הקב"ט מסר שיעביר את הפרוסה הלאה. במהלך חקירתם של העדים נשאל האח אם אחותו עלתה לחדרה והשיב שלא כך אירעו הדברים, אלא "אנו ניגשנו ביחד מיידית, שלחנו את בעלה עם הילדים...ניגשנו להנהלה לקב"ט" (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 21-25). גם לאחר מכן שב והבהיר כי אחותו והוא ניגשו מיידית עם פרוסת הלחם ביד ומסרו אותה לקב"ט (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 1-2 ושורות 13-16). התובעת, לעומתו, מסרה בחקירתה כי היתה צריכה להירגע מהכאב ולפיכך "עלינו לחדר מסרתי את הילדים לבעלי" (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 19-21). היא הבהירה שעלתה לחדר יחד עם בעלה, הילדים ואחיה (שם, שורות 22-23). לאחר מכן ירדה עם אחיה והלכה לקב"ט (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 1-6). משנשאלה מה פרק הזמן שחלף עד לפניה לקב"ט השיבה שיתכן שמדובר בשעה או שעתיים, ויתכן שחלפו גם מספר שעות, כפי שנרשם בדיווח הפנימי של הקב"ט (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 1-10). גירסה זו אינה מתיישבת כלל עם גירסתו של האח, לפיה נעשתה פניה ומסירה מיידית של הפרוסה, ולא חלף פרק זמן של שעות עד לפנייה. 10. תהייה נוספת בהקשר זה ניתן למצוא בעובדה לפיה על פי שיטתה של התובעת החזיק בנה בן השנתיים וחצי (עמ' 8 לפרוטוקול, שורה 20) בפרוסת הלחם שנתנה לו לאכילה, כשהוא אינו פוגע בה או אוכל אותה, וזאת לכל הפחות עד למועד עלייתה לחדר. לאחר מכן הוחזקה הפרוסה בידיה במשך שעות נוספות עד למסירתה לקב"ט, שעל אף שערך דו"ח בנוגע לאירוע לא טרח לציין כי נמסרה לו פרוסת הלחם. גירסה זו מוקשית מתוכה. לוח הזמנים השונה של הארועים בעדותו של כל אחד מהעדים אינו מוסיף עוצמה ראייתית לגירסה זו. לכל זאת יש להוסיף שגירסת התובעת נשענת על עדותו היחידה של בעל דין במשפט אזרחי שאינה נתמכת אלא בעדות של קרוב משפחה מדרגה ראשונה. בנסיבות אלה לא ניתן לבסס עליה הכרעה עובדתית כלשהי, כאשר בנסיבות העניין מתקיימים באופן מובהק תנאיו של סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], ואין כל תוספת ראייתית המצדיקה מתן הכרעה על בסיס גירסה זו. לעניין זה ניתן היה להצביע גם על אותן פירכות הנוגעות לשאלת הנזק, שנזכרו בסיכומי הנתבעות, שאף הן אינן מוסיפות ומחזקות את גירסתה של התובעת. אלא שאין צורך להיכנס לפרטים בענין זה, ודי אם אומר שבעדותה של התובעת לא די לצורך הרמת נטל הראייה בטענה לפיה נמסרה הפרוסה לקב"ט. מאחר ולא עלה בידי התובעת להוכיח כי נפגעה מפגם כלשהו בפרוסת הלחם, אין כל צורך בנסיבות העניין בדיון בשאלות המשפטיות שהועלו בסיכומיה. תנאי בסיסי להתקיימותה של עוולת הרשלנות או להטלת אחריות מכח חוק האחריות למוצרים פגומים, התש"ם-1980 הוא קיומו של קשר סיבתי בין מעשה או מחדל המיוחס לנתבעים ובין האירוע. במקרה דנא לא עלה בידי התובעת להוכיח כי נעשה מעשה או מחדל על ידי הנתבעים, וממילא לא עלה בידיה להרים את הנטל המוטל עליה להוכחת התביעה. מכאן שלא עלה בידיה להוכיח התרשלות מטעם מי מהנתבעות; ולא עלה בידיה להוכיח כי קיים פגם במוצר שבגינו ניתן להטיל אחריות על פי חוק האחריות למוצרים פגומים. לעניין אחרון זה אין חשיבות לשאלה אם הפגם הנטען הוא פגם בייצור, פגם בתכנון או פגם בהוראות הנלוות למוצר (לאבחנה בין סוגי פגמים אלה ראו חיבורו המכונן של פרופ' ישראל גלעד "אחריות חמורה למוצרים - חוק האחריות למוצרים פגומים, תש"ם-1980" מחקרי משפט ח (תש"ן) 179, 201, 242-249). כל עוד לא הוכח, ולו לכאורה, כי קיים פגם במוצר, אין כלל מקום לדון בהטלת אחריות מכוחו של החוק. בנסיבות העניין אין גם תחולה לכלל בעניין "הדבר מדבר בעדו". המעט שניתן לומר הוא כי לא עלה בידי התובעת להוכיח את התקיימותו של התנאי השלישי מבין התנאים המביאים להקמת הכלל בעניין הדבר מדבר בעדו (אף אם ניתן היה לטעון, ולעניין זה אין צורך לקבוע מסמרות, כי התקיימו לכאורה התנאים הראשון והשני). בחינת התנאי השלישי נעשית לאור מכלול הראיות שהביאו שני הצדדים גם יחד (ע"א 1146/99 קופת חולים כללית נ' סולן, פ"ד נה(4) 898, 912-910 (2001); לעניין טיב הראיות הנבחן ראו בהרחבה ע"א 1071/96 עזבון המנוח אלעבד נ' מדינת ישראל, מיום 6.2.2006, בפיסקאות 20 ואילך לפסק-דינו של כבוד השופט ריבלין - יתר חברי ההרכב לא חיוו דעתם לעניין זה). גם בנוגע לתחולת התנאי השלישי, ככל אחד משלושת התנאים, חל הכלל לפיו הנטל להוכחת התקיימותו מוטל על התובע (ד"נ 4/69 נוימן נ' כהן, פ"ד כד(2) 229, 261 (1970); ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539, 555 (2001)). במקרה דנא אין מנוס מהמסקנה כי לא עלה בידי התובעת להוכיח התקיימותו של תנאי זה. ארוע במסגרתו נשברת שן שהיא פריכה ושבירה מטבעה לאחר נגיסה בפרוסת לחם תמימה, שלא הוכח ולמעשה אף לא נטען שנמצא בה גוף זר, אינו מוביל את בית המשפט למסקנה לפיה "אירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה", כלשון התנאי השלישי הנדרש לתחולת הכלל (השוו גם רע"א 8752/06 לגונה לינן בע"מ נ' מוסך כחול לבן בע"מ, מיום 26.4.07; ע"א 813/06 גיא פאול ג'ונס נ' בית הספר האזורי עמק החולה, מיום 7.2.08, בפיסקה 5 לפסק-הדין). כאמור, מאחר ולא הוכח קיומו של פגם בפרוסת הלחם בה נגסה התובעת, הרי שאף אם ניתן להגיע למסקנה שהשבר בשן נגרם עקב פעולת הנגיסה, לכל היותר ניתן לקבוע כי שבר זה נובע מפריכותה של השן בשל "עברה הרפואי". משכך הם פני הדברים, אין מקום להטלת אחריות על מי מהנתבעות ודין התביעה להידחות. לפיכך אני מורה על דחיית התביעה. התובעת תישא בהוצאות המשפט של הנתבעות כפי שישום הרשם אם תוגש לו בקשה מתאימה, ובנוסף בשכ"ט עורכי דינן בסכום של 3,000 ₪ ומע"מ לכל אחת מקבוצות הנתבעות. בית מלוןבתי מלון (תביעות)