פסק דין 1. רקע התובעים, בעל ואישה תיירים מצרפת, הגיעו, עם שלושת ילדיהם, לחופשה בת שבוע ימים במלון 'המלך שלמה' באילת (להלן - "המלון"), מיום 18.4.04 עד ליום 25.4.04. לטענתם, במהלך חופשתם במלון, אירעו שני אירועים בהם נגנבו מהם תכשיטים ופריטים שונים. במועדים הרלבנטיים לתביעה, ביטחה כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן - "כלל") את המלון בביטוח אחריות כלפי אורחי המלון. בתביעה דנן, שהוגשה נגד הנתבעים 1 ו-2 כבעלות המלון, וכנגד כלל, מבטחת המלון, תובעים התובעים לפצותם על נזקיהם, בגין הפריטים שנגנבו, ההוצאות שנגרמו להם בשל הגניבה ועוגמת הנפש שנגרמה להם, בסך 155,722 ₪. הנתבעים כפרו באירועים הנטענים ובחבותם לפצות את התובעים בגין נזקיהם. יחד עם זאת, כלל לא כפרה בכך שביטחה את הנתבעות 1-2 ולא כפרה בקיומו של הכיסוי הביטוחי, למקרה שתביעת התובעים תתקבל [ראה פרוטוקול הדיון מיום 15.1.06]. 2. על פי האמור בתצהירה של התובעת 1 (להלן - "התובעת") שלא נסתר, עם הגיע התובעים למלון, קיבלו בתחילה חדר רגיל. פקיד הקבלה צייד אותם במפתח לכספת שבחדר. התובעים בקשו הסבר כיצד להשתמש בכספת, ונשלח אליהם האחראי על הסבלים, שהראה להם כי ניתן להשתמש בכספת ע"י בחירת קוד, ללא צורך במפתח. לפיכך, הוחזר המפתח לקבלה. 3. התובעים בקשו לשדרג את החדר, וקבלו סוויטה. הם עברו לסוויטה, ושם, בהמלצת המלון כפי שבאה לידי ביטוי בחוברת שנמצאה בחדרם (נספח א' לתצהיר התובעת) אחסנו את תכשיטיהם וחפצי הערך שלהם בכספת, לאחר שבחרו לה קוד. התובעת מציינת בתצהירה, כי איש מעובדי המלון, לא הנחה אותם כי עליהם למסור למלון פירוט חפצי הערך המאוחסנים בכספת. 4. האירוע הראשון ביום 22.4.04, ביום החמישי לחופשתם, שכרו התובעים יכטה. הם הניחו בכספת את כל התכשיטים שלא ענדו, נעלו את הכספת, סגרו את כל החלונות ויצאו את חדרם בערך בשעה 14:00. בסביבות השעה 18:00 חזרו למלון בתום השייט. לאחר שקילחו את הילדים, ובקשו להתלבש כדי לרדת לארוחת הערב, פתחה התובעת את הכספת, ולתדהמתה נוכחה לגלות כי נעלמו מהכספת חלק מהתכשיטים וכסף, ותיק השייך לה - ניזוק; הדרכונים, כרטיסי האשראי, תכשיטים פחות יקרים וחלק מהכסף שהיו בכספת - לא נגנבו. מיד לאחר גילוי הגניבה, פנתה התובעת לדווח לקצין הביטחון במלון על הגניבה, ובהמשך הלילה אף הגישה תלונה למשטרת אילת. 5. באירוע הראשון, נגנבו מהתובעים לטענתם התכשיטים הבאים: א. שעון יד משובץ יהלומים מתוצרת "כריסטיאן דיור", בשווי 3,180 יורו; ב. טבעת מזהב לבן 18 קראט עם פנינה ויהלומים 0.37 קראט של "דיאמני", בשווי 1,970 יורו; ג. טבעת מזהב לבן 18 קראט עם יהלום באיכות VVS 1.43 קראט של "אבסרה", בשווי 11,700 יורו; עוד נלקחו מהכספת 100 יורו במזומן. בנוסף, תיק "שאנל", בשווי 700 יורו ניזוק. התובעים מסרוהו לתיקון, שעלה 150 יורו, אך התיקון לא עלה יפה והתיק נזרק. כמו כן, נגרמו להם הוצאות בסך 100 יורו בגין הוצאת רישיון נהיגה צרפתי חדש ופנקסי שיקים חדשים. 6. האירוע השני בבוקר עזיבתם את בית המלון, ביום 25.4.04, בשעה 05:30 בבוקר לערך, סבל המלון הוריד את כבודת התובעים לקבלה. הכבודה כללה חמש מזוודות ותיקים, כולל תיק יד שבו היו המחשב הנייד של התובע 2, מצלמת וידיאו, מצלמה דיגיטאלית ותיק רחצה ובו בשמים שונים. התובעת ובנה ירדו לקבלה בעת שנציג המלון יצא מחדרם ועימו כל כבודתם בעוד התובע 2 נשאר בחדר לוודא שלא שכחו דבר בחדר. לאחר שעזבו את המלון, נסעו התובעים לנמל התעופה באילת, טסו לנתב"ג ושם שכרו רכב על-מנת להמשיך את ביקורם בירושלים ובהמשך בחיפה. בשעה 15:00 לערך הגיעו לחיפה, לבית הוריי התובעת ולאחר שפתחו את תיק היד בכדי להשתמש במצלמה לצילום משפחתי, הופתעו לגלות כי המצלמה הדיגיטאלית נעלמה מתיק היד. כמו-כן גילו כי תיק הרחצה שהיה בתיק היד - קרוע ונעלם מתוכו בקבוק בושם לגבר של גוצ'י (להלן: "האירוע השני"). מיד לאחר שגילו כי חפציהם אלה נעלמו, התקשרו למלון ודיווחו על הגניבה וכן הודיעו לחוקר ממשטרת אילת, כשהם מעלים את חשדם כי החפצים נעלמו בעת תהליך עזיבתם את המלון, כשמזוודותיהם הורדו מהחדר לקבלה, שכן זהו הזמן היחיד בו חפציהם לא היו צמודים אליהם. בשעה 19:00, באותו הערב כבר היו בדרכם חזרה לצרפת. באירוע השני נגנבו מהם הפריטים הבאים: א. מצלמה מסוג "מינולטה" עם זיכרון של 128K - בשווי 580 יורו; ב. בושם לגברים של גוצי - בשווי 50 יורו; בנוסף, ניזוק תיק רחצה בשווי 80 יורו. 7. בנוסף לנזקי הגניבות, טענו התובעים כי נגרמו להם נזקים עקיפים, כתוצאה משני האירועים האמורים לעיל, כמפורט להלן: א. עלות החופשה שהנאתם ממנה ירדה לטמיון, הכוללת שהייה במלון במשך שבוע, נסיעות לאילת ומיסים סה"כ - 4,930 יורו; ב. סך של 387 יורו בגין תוספות - שדרוג החדר לסוויטה וקניות נוספות; ג. הוצאות בגין שיחות טלפון עקב האירועים שהתרחשו - בסך 1,170 יורו; ד. עלות נסיעה מצרפת לישראל לטיפול תביעה זו - בסך 900 יורו; ה. נזק ע"ס 10,000 ₪ בגין עוגמת הנפש שנגרמה עקב האירועים נשוא תובענה זו. 8. לאחר שחזרו התובעים ובני משפחתם לצרפת פנו לנתבעות 1 ו-2 על-מנת לקבל פיצוי בגין הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מהאירועים הנ"ל. לשם בירור דרישת התובעים לפיצוי ובהתאם לדרישת השמאי מטעם חברת הביטוח של המלון, מר בועז גרובר (להלן: "השמאי"), שלחו התובעים תמונות בהן מצולמת התובעת כשהיא עונדת את התכשיטים האמורים, וכן קבלות על רכישת התכשיטים. כמו כן שוחחו התובעים עם השמאי טלפונית על האירוע, לשם הוכחת הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מהאירועים האמורים. ביום 15.12.04, שלחו באי כוחם של התובעים מכתב דרישה לנתבעת 3, כמבטחת המלון, לפצותם בגין נזקיהם כאמור. בתגובה, השיבה כלל ביום 29.12.04, כי היא דוחה את דרישת הפיצוי הואיל ולטענתה, האירועים אינם מכוסים על פי הפוליסה, וכי הודיעו על כך אף למבוטחיהם, הנתבעות 1 ו-2. בעקבות דחיית דרישת התובעים לפיצוי, הוגשה התביעה דנן. 9. טענות הצדדים לטענת התובעים, ישרוטל ניהול מלונות בע"מ (להלן: "הנתבעת 2") אשר בבעלותה מלון המלך שלמה בו התאכסנו התובעים (להלן: "הנתבעת 1") הינה בבחינת 'שומר שכר', בהתאם להוראות סעיף 12(ב) לחוק השומרים, תשכ"ז- 1967 (להלן: "חוק השומרים"), ולפיכך אחראים הנתבעים כלפיהם לפצותם בגין הנזקים שנגרמו להם בזמן שהייתם בחופשה אצל הנתבעת 1. לטענת הנתבעים, התובעים לא עמדו בדרישת ההודעה, בהתאם לסעיף 12(ג) לחוק השומרים ועל כן אינם חבים כלפי התובעים. הנתבעים העלו בטיעוניהם תמיהות בהתייחס לגרסת התובעים ואמינותם. הנתבעים כפרו בעצם אירועי הגניבה, ובאמיתות טענת התובעים כי התכשיטים הופקדו בכספת וכי זו ננעלה באופן תקין, בזהות התכשיטים כי נטען שנגנבו, ובשווים. גדר המחלוקת, הייתה אפוא, עובדתית, לעצם התרחשות האירועים הנטענים על ידי התובעים ונסיבות התרחשותם ושווי הנזק שנגרם, ומשפטית - באשר לחבות הנתבעים לפצות את התובעים בגין נזקיהם. 10. האירוע הראשון: קיומם של התכשיטים וזיהויים קיומם של התכשיטים שנטען כי נגנבו באירוע הראשון הוכח במידה מספקת על ידי התובעים, בעדותה של התובעת, ובראיות התומכות שהציגה, בקבלות על רכישתם של התכשיטים ותמונות שצולמו בשדה התעופה בדרכם לישראל, בהם נראית התובעת עונדת את התכשיטים שנגנבו. הנתבעים טוענים כי התמונה אינה הוכחה מספקת לקיומם של התכשיטים, אין לקבל תמונה זו כראייה כיוון שלא הוצגה כל הוכחה לעניין מועד צילום התמונה וכן לגביי זהות בין התכשיטים בתמונה לבין התכשיטים הנטענים כגנובים. טענה זו יש לדחות. כאמור, עדותה של התובעת מהימנה עלי לעניין זה, והתמונה מהווה ראיה תומכת שמאפשרת קבלת עדותה. 11. האם התכשיטים נגנבו? כאמור, התובעים חזרו מן השייט בסביבות השעה 18:00, והלכו להתקלח ולהתכונן לארוחת הערב. מתארת התובעת את גילוי גניבת התכשיטים: "הכספת הייתה סגורה ולא היו שום סימנים. הארון היה סגור, פתחתי אותו כדי להלביש את הילדים. הלבשתי אותם ושלחתי אותם החוצה לאכול. התלבשתי, התאפרתי והלכתי לשים את החגיגה הנוצצת שלי וראיתי שאין. כל זה היה בסביבות השעה 7 בערב". התובעת לא הבחינה בכל דבר חריג בחדר, קודם לגילוי הגניבה, לא היה אי סדר, לא נלקחו חפצים כמו מחשב אישי של התובע. הכספת הייתה נעולה, והמנעול נפתח ללא כל בעיות. התובעים מיד הזעיקו את אנשי הביטחון של המלון, אך הללו הגיעו רק לאחר כשעה, ולאחר קריאות חוזרות של התובעים. התובעים תוחקרו על ידי איש הביטחון וירדו לאכול רק בשעה מאוחרת. המשטרה הוזעקה רק לקראת חצות. לעניין זימון המשטרה, הגרסאות חלוקות: התובעים טוענים, כי אנשי הביטחון במלון בקשו מהם להשעות הפנייה למשטרה, עד לסיום בדיקה פנימית שעורך המלון, ורק כשהתובעים הבחינו שאחראי המשמרת הולך לביתו, מבלי שקבלו מענה לבעיה, דאגו להזעיק את המשטרה. מאידך, בדו"ח הקב"ט שמולא על ידי אורן שושן למחרת האירוע נטען, כי המליץ לתובעים להזמין משטרה, אך הללו העדיפו להמתין לבדיקות ולחיפושים שנערכו במלון, וכך גם בתצהירו (סעיף 7) העיד כי אישית הציע והמליץ לתובעת מספר רב של פעמים על הזמנת משטרה, "אך הזוג סרב והעדיף להמתין לממצאי הבדיקות". בחקירתו נשאל שושן האם כאחראי משמרת, אין זה מתפקידו להזמין משטרה, ומדוע בכלל הוא זקוק להסכמת התובעים, השיב (עמ' 20 שו' 10 ): "האמת, לפני שמביאים משטרה צריך לברר מה קרה ומה היה, להוציא את הדוחות הממוחשבים מאותה דלת, להבין מה קרה. ולא צריך להזמין משטרה לפני שיש מושג מה היה. דברנו אתה, ואמרתי לה שאם היא חושבת שמשהו לא תקין - שתזמין משטרה, אפילו המלצתי על זה". ההמלצה הקטיגורית שחזרה על עצמה פעמים רבות, להזמין משטרה, כפי שציין בתצהירו כבר לא הייתה קטיגורית כל כך בחקירתו הנגדית. העד הודה, כי בטרם מזמינים משטרה, המלון נוהג לבצע בדיקות מסויימות. דברים אלו תומכים בעדותה של התובעת, כי התבקשה להשעות את פנייתה למשטרה, עד לקבלת תוצאות הבדיקה. התובעת המתינה, וכשנוכחה לראות שאיש הביטחון עוזב את המלון מבלי שהיו תשובות בפיו, או אז החליטה שלא להמתין יותר ולהזמין משטרה. עדותה של התובעת הייתה מהימנה עלי. התובעת הייתה דרמטית מעט, אך הדבר מובן לאור החוויה שעברה. עדותה הייתה רהוטה, עקבית, הגיונית וסבירה, ואף קבלה חיזוקים בחקירה הנגדית של עדי הנתבעת. אשר על כן, הנני קובעת כי תכשיטי התובעת, כפי שתוארו בתצהירה, נגנבו מחדרה במלון באירוע הראשון. 12. האם התכשיטים נגנבו מתוך הכספת הנעולה? התובעים מרבים בנסיעות בעולם לרגל עסקיהם, ונוהגים להתאכסן בבתי מלון ברמה גבוהה. התובעת, שהעידה על עצמה כמי שאוהבת להתהדר בתכשיטים יקרים (עמ' 14 שו' 8), נוהגת לקחת עמה את התכשיטים בנסיעותיה, ולאכסנם בכספת בחדרה במלון. היא מכירה את דרך השימוש בכספת מקודדת, ואפילו יש לתובעים קוד קבוע בו הם משתמשים לכספת, לפי תאריך הלידה של בתם (עמ' 5 שו' 15). התובעת העידה, כי היא נוהגת לשים את כל התכשיטים בכוס, כדי שלא יתפזרו, ואת הכוס נועלת בכספת. בתצהירה, העידה התובעת כי עם כניסתם לסוויטה הפקידו התובעים את הפריטים יקרי הערך שברשותם בכספת בחדרם. התובעים גם היו מודעים להנחיות המלון שהופיעו בחוברת הוראות לאורח שהייתה בחדר, בה נרשם: "לנוחיותכם כספת פרטית בחדר. מומלץ להשתמש בה לאחסנת דברי ערך. השימוש בכספת לא כרוך בתשלום. לקבלת פרטים אנא פנו לדלפק הקבלה". כך נהגה לדבריה גם לפני צאתם לשיט. התובעת זכרה כי הניחה בכספת את כל התכשיטים שלא ענדה. בכספת הונחו גם הדרכונים, כרטיסי הטיסה וכסף מזומן (סעיף 16 לתצהירה, עמ' 13 שו' 12). הנתבעים טוענים כי התובעים לא הוכיחו כי הכניסו את התכשיטים שנטען כי נגנבו לכספת וכי הכספת הייתה נעולה, ולפיכך יש לייחס לתובעים אשם תורם מלא. לטענת הנתבעים, לא נותרו סימני פריצה על הכספת ובהתאם לדו"ח פתיחת הכספת שהופק מיד באותו ערב, עלה כי כל 12 הכניסות האחרונות לכספת בוצעו אך ורק באמצעות הקוד הסודי של התובעים ולא באמצעים אפשריים אחרים, כגון באמצעות מפתח מכאני. לשיטתם מאחר שקוד הפתיחה היה ידוע כאמור רק לתובעים לא יתכן כי בוצעה פריצה לכספת על-ידי זר. וכך נרשם בסעיף 2 לדו"ח הקב"טר שניצר מיום 26.4.04: "2- התבצעה בדיקה נוספת לכספת אשר יכולה לתת נתונים על 12 פעולות אחרונות בכספת שמסווגות עפ"י הנתונים הבאים: א-אפשרות פתיחה ע"י קוד אורח בלבד ב-בפתיחה ע"י מקודד (יש לציין שמקודד זה נמצא ברשות מח' בטחון בלבד) ג-פתיחה ע"י כרטיס אשראי ד-פתיחה ע"י הפעלת מתג OFF/ON בכספת. לאחר ביצוע בדיקה זו אשר נעשתה "און ליין" עם איש טכני מחברת "תעשיות בטיחות" הובהר כי ביצוע 12 פעולות אחרונות בכספת בוצעו ע"י שימוש בקוד אורח כלומר רק אורח אשר ידע את הקוד יכול היה לפתוח את הכספת." דברים אלו לא נזכרו בתצהיר העדות הראשית של שניצר מבלי שהיה לו כל הסבר לכך (עמ' 33 שו' 25). בחקירתו של שניצר בעניין הבדיקה שנעשתה לכספת התברר, כי היא נעשתה טלפונית ואין לה תיעוד בכתב. לא שניצר ביצע את הבדיקה ולא ידוע לו מי עשה את הבדיקה (עמ' 34 שו' 1-2): "ש. אתה ביצעת את הבדיקה הזאת? ת. אני אישית לא. ביצע את זה אחמ"ש, אני לא זוכר מי." גם מועד ביצוע הבדיקה לא היה ידוע לשניצר, אם זה היה שעה אחרי האירוע, יום למחרת או שבועיים מאוחר יותר (עמ' 33 שו' 28-29), ולא יכול להיות ספק, כי לגורם הזמן השפעה מכרעת על יכולת בדיקת הנתונים. אורן שושן, שהיה אחראי משמרת באותו ערב, ומילא שני דו"חות בגין האירוע, הצהיר בחקירתו כי לא הוא ביצע את הבדיקה של הכספת ועוד מוסיף כי אינו מכיר כלל תהליך כזה (עמ' 23 שו' 7-12): "ש. שניצר בתצהירו וגם בדוח מדבר על בדיקה שנעשתה און ליין עם איש טכני מחב' תעשיות בטיחות לעניין פתיחת הכספת - אני מפנה לסעיף 9(ג) לתצהיר של שניצר, ולדוח של שניצר- לפני פרק המסקנות. היית מעורב בבדיקות האלה של פתיחת הכספת? ת. לא הייתי מעורב. ש. אתה מכיר תהליך זה של בדיקה אלקטרונית של הזמנים שבהם הכספת בחדר נפתחה? ת. לא." בהמשך עדותו של אורן שושן, התברר כי ניתן לברר מה הקוד הסודי של כל אורח במלון באמצעות מערכת המחשוב המרכזית של המלון (עמ' 26 שו' 20-22): "ש. לגבי הכספת - נכון שבמער' המחשוב המרכזית של המלון אפשר לבדוק מה הקוד של הכספת? ת. כן." עוד הסתבר מחקירתם של אורן שושן ושניצר כי ניתן לפתוח את הכספת גם באמצעות מפתח מסטר (עמ' 26 שו' 27): "ת. יש לנו מפתח מסטר, שמאפשר לפתוח את הכספת ידנית. המסטר נמצא בכספת של הביטחון". 13. הודאה זו בקיומה של אפשרות פתיחה נוספת של הכספת, באמצעות מפתח, תומכת בעדותה הראשונית של התובעת, כפי שמפורטת בתצהיר העדות הראשית, כי בתחילה קבלה מפתח לכספת, וכי בקשה הסבר על השימוש במפתח, ואזי התברר לה כי אין בו צורך שכן ניתן לעשות שימוש בקידוד - והמפתח הוחזר למלון. הנתבעים נשענים על הססנותה של התובעת כאשר נשאלה על נעילת הכספת. אורן שושן ששימש כאחראי משמרת של המלון באותו הערב, הצהיר בסעיף 5 לתצהיר עדות ראשית כי כאשר שאל את התובעת אם נעלה את הכספת ענתה על השאלה לאחר היסוסים מרובים. "יש לציין כי רק לאחר ששאלתי את הגב' בוקריס מס' רב של פעמים האם הכספת הייתה נעולה או פתוחה עובר לעזיבתה את החדר ורק לאחר היסוסים רבים מצידה השיבה הגב' בוקריס כי הכספת הייתה נעולה". לתצהיר עדותו של מר שושן צורפו, כאמור, שני דוחו"ת המפרטים את האירוע: האחד מיום 22.4.2004 בשעה 20:50 מיד לאחר שהתובעים הודיע לו על קרות האירוע (להלן: "הדו"ח הראשון") והשני מיום 25.4.2004, (להלן: "הדו"ח השני"). רק בדו"ח השני ישנה התייחסות של הקב"ט להססנותה כביכול של התובעת בקשר לנעילת הכספת. "חשוב ביותר לציין שלאחר שחזרתי ושאלתי מספר רב של פעמים האם הכספת הייתה נעולה או פתוחה בעת עזיבתם את החדר האורחת לא הייתה בטוחה בתשובתה ורק לבסוף אמרה בהססנות שהכספת כן הייתה נעולה". בדו"ח הקב"ט הראשי גלעד שניצר, מיום 26.4.04 לא מוזכרת כל הססנות מצד התובעת, ובסעיף המסקנות מציין מר שניצר: "האורחת טוענת כי כשעזבה את החדר בפעם האחרונה וידעה בביטחון מוחלט כי כל הדברים יקרי הערך נמצאים בכספת שהיא עצמה נעלה בוודאות, וכשחזרה והבחינה כי הדברים אינם והכספת הייתה נעולה". גם בהמשך לא התייחס מר שניצר להססנות שהתגלתה אצל התובעת אלא רק הביע תמיהה ביחס לעובדה שהכספת הייתה נעולה כשנתגלתה הגניבה: "טענת האורחת בעייתית היות ולא סביר כי כספת נעולה בהלוך (כשיצאה מהחדר) וכספת נעולה בחזור (כשחזרה לחדר) ודבר זה מעלה ספקות לגבי אמינות הדברים". בחקירתה בבית המשפט, ענתה התובעת כי בעלה ראה אותה נועלת את הכספת. בעמ' 13 לפרוטוקול: " ש. כמה זמן לפני זה הכנסת את התכשיטים לתוך הכספת? ת. 3 דקות לפני זה, כמה דקות לפני זה. בעלי ראה אותי נועלת את הכספת". לטענת הנתבעים עדות זו בעייתית כיוון שמדובר בעדות יחידה. התובעת טענה כי נעלה את הכספת לעיני בעלה רק בעדותה בבית המשפט. התובע 2, בעלה של התובעת לא נתן תצהיר עדות ראשית ולא נחקר בעניין. התובעים אכן מאשרים בגרסתם כי הקוד הסודי נבחר על ידם וכי רק הם ידעו את הקוד הסודי וכן כי הכספת נפתחה על-ידי התובעת בערב ללא כל קושי. וכן מאשרים כי לא נראו כל סימני פריצה על הכספת, למעט התיק שניזוק בעת הפריצה. בנוסף, טוענים הנתבעים כי העובדה כי נגנבו מהכספת רק חלק מחפצי הערך המצויים בה, בעוד שהושארו על-ידי הגנב תכשיטים אחרים, חלק מהכסף, דרכונים וכרטיסי אשראי, מעידה כי גרסת התובעים אינה מתיישבת עם ההיגיון משום שלא יתכן שגנב ישאיר אחריו חפצי ערך. התובעים לעומת זאת מצביעים על אותה עובדה בדיוק לשם חיזוק לאמינות גרסתם. 14. התובעת התגלתה כאדם המחושב מאד במעשיו: היא נוהגת תדיר להשתמש בכספת, גם בביתה וגם בעת שהותה בבתי מלון. לתובעת גם כספת בבנק, שם היא נוהגת לשמור את התכשיטים היקרים מאד. יש לה קוד קבוע בו היא נוהגת להשתמש בכספות בבתי מלון בהם היא מתאכסנת, היא נוהגת לשים את תכשיטיה בכוס כדי שלא יתפזרו, היא נוהגת לשמור את הדרכונים, כרטיסי הטיסה, כרטיסי האשראי והמזומנים בכספת המלון, וכן לאכסן את תכשיטיה בכספת. עדותה של התובעת מהימנה עלי. אמנם, התובעת הייתה מעט ארוגנטית בעדותה, אך הדבר נובע מכעסה על הנתבעים, שמלכתחילה, זלזלו בטענותיה, לא בדקו את האירוע, גרמו לה לעוגמת נפש מרובה ודחו את דרישותיה. עדותם של עדי הנתבעים - בעייתית. לטענת הנתבעים הופק דו"ח פתיחות של הכספת, אך מסתבר, שאף אחד מן העדים לא הפיק את הדו"ח בעצמו, וגם הדו"ח עצמו לא נמצא ולא הוצג, ומסופקתני אם היה קיים. הסתבר, כי ניתן לפתוח את הכספת גם באמצעים אחרים - מקודד או כרטיס אשראי או מתג ON/OFF בכספת. לא הוכח מאיזה דגם הייתה הכספת, והסתבר כי בבית המלון באותה עת, היו כספות מסוגים שונים, לרבות כספות שניתן לפתחם גם באמצעות מפתח. מפתח כזה ניתן לתובעת, אך כשהסתבר לה שניתן לקודד את הכספת בקוד אישי, היא החזירה את המפתח לידי עובד המלון, שהגיע לחדרה כדי לתת לה הסבר להפעלת הכספת. המסקנה המתבקשת היא, כי התובעים הוכיחו, בעדותה המהימנה של התובעת, כי התכשיטים הופקדו בכספת בטרם צאתם לשייט, וכי הכספת ננעלה על ידה. 15. האם נפרץ חדרם של התובעים באירוע הראשון? לטענת הנתבעים, התובעים לא הצליחו להוכיח כי אלמוני נכנס לחדרם בהעדרם ופרץ לכספת, הואיל ולא נמצאו סימני פריצה לחדר, ומדו"ח הכניסות לחדר, שהופק מן המנעול, עולה כי מהרגע שעזבו התובעים את החדר בשעה 14:00 לערך לא היו כניסות נוספות לחדר עד השעה 18:00 השעה בה הצהירה התובעת שהיא ומשפחתה חזרו למלון. התובעים, לעומתם מעלים את האפשרות כי הפורץ נכנס דרך חלון המרפסת ולפיכך לא ניתן לראות זאת בדו"ח הכניסות. לטענתם כאשר בוצע שיחזור על-ידי המשטרה הועלתה האפשרות כי בוצעה כניסה לחדר דרך חלון המרפסת של החדר. התובעים אישרו כי קבלו 2 מפתחות לסוויטה. בדו"ח שהופק ממנעול חדרם של התובעים עולה, כי בין השעות 14:00 שאז עזבו התובעים את חדרם, ועד לשעה 18:00 מועד חזרתם מן השייט, לא נרשמה אף כניסה לסוויטה. בדו"ח שהופק, מופיעים 4 מספרי כרטיסי אורחים, אף שהשימוש בהם לא היה בשעות הרלבנטיות. חרף זאת, לא טרחו, לא אחראי המשמרת ולא הקב"ט לבדוק, למי הונפקו המפתחות הנוספים, ואם יש התאמה בין מספרי הכרטיסים המופיעים בדו"ח הכניסות לסוויטה למספרי הכרטיסים שהונפקו לתובעים (עמ' 22 שו' 15). מעדותו של אחראי המשמרת, אורן שושן, ניתן היה להבין, כי הדו"ח משקף כניסות ויציאות. כך, העיד (עמ' 20 שו' 24): "ש. יש רישום אלקטרוני ליציאה? ת. יש רישום ליציאה, לא כתוב באמצעות איזה כרטיס. יש רישום שנפתחה דלת, לא על ידי מי נפתחה". אך מיד, לשאלות בית המשפט, חזר בו מהנטען והודה, כי הדו"ח משקף כניסות בלבד, ולא ניתן להפיק דו"ח על יציאות (עמ' 20 שו' 27-30), ואם נפתחה הדלת מבפנים, שלא באמצעות מפתח, פתיחת הדלת לא נרשמת. מכאן, שהמסקנות שניתן להפיק מן הדו"ח הכניסות הינן חלקיות בלבד, ובלתי ממצות. 16. מאידך, הוכח כי ניתן היה לחדור לסוויטה של התובעים גם דרך המרפסת. העידה התובעת בסעיף 38 לתצהירה: "בחדר הקטן בסוויטה היה חלון לכיוון המרפסת. אנחנו סברנו שהחלון היה נעול, אבל לאחר הפריצה ראינו שלמעשה ישנה אפשרות לפתוח אותו מכיוון המרפסת. בחלון זה יש מערכת סגירה ונעילה מיוחדת, ואם לא בוחנים אותו במשך מספר דקות לא שמים לב לפרטים ולעובדה שבמצב מסוים הוא סגור, אבל אפשר לפתוח אותו מהמרפסת. זהו כנראה המצב בו היה החלון בזמן הפריצה, אבל רק אחרי הפריצה הבנו את זה, לאחר שקצין המשטרה הראה לנו כיצד נועלים את החלון". גם העדים מטעם הנתבעות אישרו בעדויותיהם את האפשרות להיכנס לסוויטה דרך המרפסת. חדרם של התובעים היה האחרון במסדרון (סעיף 38 לתצהיר התובעת שלא נסתר). בסוף המסדרון קיימת דלת יציאה למדרגות חיצוניות, ומשם אפשר היה לעבור בקלות יחסית, למרפסות של הסוויטות בקומה, על ידי דילוג מעל קיר שגובהו פחות מגובה ממוצע של אדם. עובדה זו אושרה על ידי אורן שושן, שבתקופה הרלבנטית שימש כאחראי המשמרת בביטחון במלון שנשאל (עמ' 25 שו' 13): "ש. כשפותחים את דלת החירום שדיברנו עליה - אפשר להגיע לכל הטרסות של כל הסוויטות שבקומה? ת. יש בטון שמפריד בין סוויטה לסוויטה וגם בין המעבר לסוויטה. לא זוכר מה גובה הבטון, אם אפשר לעבור מעליו. בטוח שיותר גבוה ממני זה לא היה. ש. גולן כהן שמציין שהוא סמנכ"ל - מנהל אגף חדרים במלון - כותב בתצהיר תשובות לשאלון - שנכון שאפשר לעבור מסוויטה לסוויטה מהמרפסות עם סיכון של נפילה. אז אפשר לעבור את הבטון הזה, נניח גבר אתלטי? ת. אפשר לעבור הכול. אני לא זוכר את הגובה של הבטון, אבל יותר גבוה ממני הוא לא היה". גם הקב"ט הראשי, גלעד שניצר אישר זאת (עמ' 37 שו' 7): "ש. הוא יכול לעבור דרך הטרסות לסוויטות? ת. תיאורטית הוא יכול כי יש מחיצות בטון שהוא יכול לעבור עליהם". חרף זאת, האפשרות אם הפריצה נעשתה דרך המרפסת, לא נבדקה על ידי קב"ט המלון: "ש. האם בדקתם אפשרות שהפריצה נעשתה דרך הטרסה ולא דרך דלת הכניסה הראשית לחדר? ת. אני אישית לא בדקתי, אולי מישהו אחר בדק." לעניין בדיקת החלונות התייחס מר שניצר בתצהירו בסעיף 7 : "מייד לאחר דיווח זה של הגב' בוקריס פעלה מחלקת הביטחון של המלון בהתאם לנוהל אבידה/גניבה והחלה בתחקור האירוע ובאסיפת חומר רלוונטי לטובת קבלת נתונים ברורים יותר, כגון: א. בדיקה פיזית של דלתות וחלונות החדר."... כלומר, בתצהירו, מציין הקב"ט הראשי של המלון, גלעד שניצר, כי מחלקת הביטחון ביצעה את בדיקת החלונות. ואילו בדו"חות שערך אורן שושן, הן בדו"ח הראשון מיום 23.4.04 והן בדו"ח השני מיום 25.4.04, לא צוין שבוצעה בדיקת חלונות או בדיקת האפשרות של פריצה דרך חלון המרפסת, והעד אישר בעדותו כי לא ביצע כל בדיקה של אפשרות הכניסה דרך החלון. 17. עוד מסתבר כי בכל עת שהדלת למדרגות החיצוניות נפתחת, מתקבל חיווי בביפר של אחראי המשמרת. ברחבי המלון מפוזרות מצלמות אבטחה. אחת מהן קיימת במסדרון, והיא מכוונת לאזור דלת היציאה למדרגות החיצוניות. אורן שושן אישר בחקירתו (עמ' 24 שו' 23) כי מן המקום שהמצלמה מצלמת במסדרון הקומה התשיעית, שם הייתה הסוויטה של התובעים, ניתן היה לראות את האזור הסמוך לדלת הכניסה לסוויטה, אף שלא ניתן לראות את דלת הכניסה עצמה. חלק מן הצילומים מוקלטים. חרף זאת, לא נבדקו הקלטות הרלבנטיות, לא נבדק אם היה חיווי על פתיחת דלת היציאה למדרגות, ולא נבדק חלון הסוויטה הפונה למרפסת, אם החדירה לחדר לא בוצעה באמצעותו. 18. עדותו של אורן שושן, הייתה מתחמקת במידה רבה. הוא לא נסמך על זכרונו אלא על הדוחו"ת שערך. התרשמתי כי כאחראי משמרת, הוא עשה מעט מאד כדי לחקור לעומק את הגניבה עליה הלינו התובעים. גם עדותו של גלעד שניצר, הקב"ט הראשי של המלון בנושא זה הייתה מבולבלת ולא מהימנה בעיניי. בתצהירו העיד בצורה נחרצת על בדיקות ותחקורים שנעשו במחלקת הביטחון של המלון. בפועל הסתבר כי לא נעשו בדיקות כפי שנטען בתצהירו. באשר לפריצה או הכניסה הבלתי מורשית לסוויטה, לאחר ששקלתי את העדויות שנסקרו לעיל ואת טיעוני הצדדים, התובעים הצליחו להוכיח, כי קיימת אפשרות סבירה כי נכנס גנב לחדרם דרך חלון המרפסת. הוכח כי זו אפשרות קלה מאד לביצוע, שלא נבדקה כלל על ידי הגורמים האמונים על הבדיקה במלון, ועובדה זו פועלת לרעתם. כמו-כן הוכח כי נעשה שימוש בארבעה כרטיסי אורח שונים לחדר התובעים, כאשר הונפקו להם רק שניים. עובדה זו מוסיפה אפשרות חדירה נוספת לחדרם של התובעים, ללא סימני פריצה. גם נושא זה לא נבדק על ידי מחלקת הביטחון במלון, לא בוצעה התאמה של מספרי הכרטיסים עם שמות האורחים, וטענות עדי הנתבעים כי הונפקו כרטיסים נוספים לתובעים לפי בקשת מאן דהוא, קרוב משפחה, הינה השערה מופרכת, סתמית שאין לה כל ביסוס. 19. דיון ומסקנות: המחלוקת העובדתית, באשר לאירוע הראשון, הוכרעה לטובת גרסתם של התובעים, ונקבע כי תכשיטי התובעת נגנבו מתוך הכספת בחדרה במלון. האם בנסיבות אלו, קמה חבות על הנתבעות 1-2 לפצות את התובעת על נזקיה? 20. המחוקק מצא לנכון להסדיר בהסדר מיוחד את אחריותו של בית מלון, כקבוע בסעיף 12 לחוק השומרים, כדלקמן: "12.דין בעל מלון (א) בסעיף זה — מלון" — לרבות פנסיון ובית אירוח אחר; "בעל מלון" — לרבות מי שבידו ניהול של מלון; "אורח" — מי שניתן לו מקום לינה במלון. (ב) לעניין נכסים של אורח הנמצאים במלון, דין בעל המלון כדין שומר שכר. (ג) היו הנכסים כספים, ניירות ערך או חפצי ערך אחרים, לא יחול סעיף קטן (ב) אלא אם הודיע עליהם האורח לבעל המלון ומסרם, לפי דרישתו, להחזקתו. (ד) בעל מלון פטור מאחריותו לפי סעיף זה, אם לא ניתנה לו הודעה על אבדן הנכס או על נזקו תוך זמן סביר לאחר שנודע על כך לאורח או שהיה עליו לדעת על כך. (ה) לבעל מלון תהא זכות עיכבון על נכסי האורח הנמצאים במלון או שנמסרו להחזקתו לפי סעיף קטן (ג) כדי המגיע לו הן עקב השמירה והן עקב האירוח." סעיף 12(ב) קובע, כי דין מלון כדין שומר שכר. אחריותו של שומר שכר, נקבעה בסעיף 2(ב) לחוק: "שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן. אך כשהמטרה לשמור על הנכס הייתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו". סעיף 12(ג) קובע כי כאשר מדובר בכספים ונכסים יקרי ערך, מוטלת חובה על האורח ליידע את המלון בקיומם, ואף למסור אותם לחזקתו של המלון לפי דרישתו. לא עשה כן, נשלל מן המלון מעמדו כשומר שכר. סעיף 12(ד) קובע פטור מאחריותו של המלון במקרה בו לא נתנה לו הודעה על הנזק או האובדן תוך זמן סביר מאז שנודע לאורח על הנזק או האובדן, או שהיה עליו לדעת עליו. 21. קיימת תמימות דעים, כי המחוקק ביקש לקבוע בחוק השומרים הסדר מיוחד לגבי בתי המלון. בפסיקה נשמעה הדעה, כי הפטורים שבסעיף 12(ג) ו-12(ד) באים במקום ההסדר שנקבע בסעיף 2(ב) לחוק השומרים, לפיו אין מוטלת על שומר שכר אחריות אם האובדן או הנזק נגרמו כתוצאה מנסיבות שלא יכול היה לחזותן מראש או למנען, ועל כן אחריותו של בית במלון כשומר שכר, הינה אחריות רחבה יותר וכמעט מוחלטת ואין הוא יכול לצאת ידי חובתו בטענה כי הנזק נגרם עקב תוצאות שלא היה עליו לחזותן מראש [ראה: ת.א. 5602/01 אסולין נ' לקסן ישראל בע"מ (11.7.05)]. הטעם להטלת האחריות המוגברת על בתי מלון היה נעוץ בכך שהתשלום שמשלם האורח למלון מגלם גם את ההוצאות הכרוכות בשמירה ופיקוח על נכסיו. לפיכך, כשמקבל בעל בית מלון תשלום עבור שמירת נכסי האורח או שהוא מפיק טובת הנאה לעצמו מהשמירה על נכסי האורח, יש להטיל עליו מידה מוגברת של אחריות. דעתי שונה. לטעמי, הפטורים שבסעיף 12(ג) ו-12(ד) נוספו על הסייגים לאחריות הכלולים בהגדרת 'שומר שכר' בסעיף 2(ב) לחוק ואינם באים במקומם. בית המלון, כשומר שכר, אחראי לכל אובדן או נזק שנגרמים לאורחיו, זולת אם הנזק נגרם עקב נסיבות שהמלון לא יכול היה לחזות מראש או לא יכול היה למנוען. גניבות בכלל, וגניבות מבתי מלון בפרט, הם חזיון נפרץ וצפוי, ועל כן לא יוכל בית המלון ליהנות מן הפטור שבסעיף 2(ב) לחוק השומרים. 'שמירה' מוגדרת בסעיף 1(א) לחוק השומרים כ"החזקתו כדין שלא מכוח בעלות". בשל האופי המיוחד של השמירה של בית המלון על נכסי האורח, כאשר השליטה והחזקה בנכס נותרת בידי האורח, והמלון יכול להפעיל לרוב רק 'שמירה היקפית' בלבד, מצא המחוקק לנכון, להעניק לבית המלון הגנה מעט רחבה יותר משל שומר שכר רגיל, שבידו גם השליטה והחזקה בנכס הנתון לשמירה, ועל כן נוספו הפטורים שבסעיפים 12(ג) ו-12(ד) לחוק, והגיונם עמם. כאשר מדובר בנכסים רגילים שאורחי מלון נוהגים להביא עמם, תהיה אחריותו של המלון ככל שומר שכר אחר - שכן מידת התמריץ לגניבת חפצים 'סתם' הינה קטנה יותר מהתמריץ לגניבת חפצים יקרי ערך, והמלון צריך להפעיל מידה סבירה של שמירה היקפית כדי למנוע גניבתם. אותה מידת שמירה סבירה, עשויה שלא להספיק, כאשר מדובר בחפצים יקרי ערך, ועל כן, מצא המחוקק להטיל אחריות גם על האורח המתאכסן במלון, ליידע את המלון בדבר קיומם של אותם חפצי ערך, כדי שהמלון יוכל, לפי שיקול דעתו, להפעיל מידה מוגברת של שמירה עליהם. כך, למשל, יכול המלון לדרוש למוסרם לחזקתו, וברי כי שמירה כזו היא יעילה יותר, מאשר שמירה כאשר החפץ מצוי בחזקתו ובשליטתו של האורח. הוא הדין בחובת ההודעה: בשל אופיו המיוחד של בית מלון - בו תנועה רבה של אנשים ואורחים, המתחלפים כל הזמן, ומועסקים בו ועל ידו אנשים ועובדים רבים, להם נגישות לחדרי האורחים ולחפציהם, קיימת חשיבות עליונה במסירת הודעה מוקדמת ככל האפשר אודות הנזק או האבידה, כדי שניתן יהיה בפעולה מהירה לאתר את הנכסים האבודים ולצמצם את הנזק. 22. הנני מקבלת את העמדה, כי התכשיטים שנגנבו באירוע הראשון, הינם בבחינת חפצי- ערך כמשמעותם בסעיף 12(ג) לחוק. אין מדובר בתכשיטים רגילים, שכל אישה נוהגת לענוד בחיי היום יום, ואין הגיון לדרוש למסור לגביהם הודעה מיוחדת לבית המלון. מדובר בתכשיטים משובצי יהלומים יקרי ערך, שהתובעת נהגה לענוד, כאשר בקשה "להתקשט". 23. השאלה שיש לשאול הינה, מה מהות ההודעה שעל אורח למסור למלון, בדבר קיומם של חפצים יקרי ערך, כדי להקים אחריות על המלון? ובמילים אחרות - מתי יוכל המלון להפעיל את הוראת הפטור שבסעיף 12(ג) לחוק השומרים? לטענת הנתבעים, היה על התובעים ליתן הצהרה מפורטת של החפצים אותם הם מתכוונים להפקיד בכספת בחדרם, ומשלא עשו כן לא מתמלאת הדרישה שבסיפא לסעיף 12(ג) לחוק השומרים, ועל כן, פטורות הנתבעות 1-2 מחבותן כ'שומר שכר'. לטענת התובעים, בהגיעם לבית המלון הודיעו לפקיד הקבלה כי ברצונם להשתמש בכספת על-מנת לאחסן תכשיטים וכסף והומלץ להם להשתמש בכספת המצויה בחדר. התובעים אף קבלו מפתח לכספת, והגיע לחדרם מי מעובדי המלון שהדריך אותם בדרך שבה יש לעשות שימוש בכספת. המלצה לאחסן חפצים יקרי ערך בכספת כלולה גם באגרת לאורח שהמלון הניח בחדרי האורחים. לית מאן דפליג, כי שהודיעו התובעים בקבלה כי בדעתם לעשות שימוש בכספת בחדר, לא נדרשו למסור כל פירוט לגבי חפצים אלו. כך גם לא נדרשו למסור פירוט כאמור על ידי מי מעובדי המלון שהגיע לחדרם להנחותם בשימוש בכספת. לא נאמר באגרת לאורח, כי המלון יהיה פטור מאחריות לחפצים יקרי ערך, אם האורחים לא ימסרו פירוט שלהם למלון. לא צורפה לאגרת כל פניה לקבלת פירוט כאמור. המלון גם לא דרש מן התובעים לקבל לחזקתו את חפצי הערך שהם ביקשו להפקיד בכספת. אדרבא, המלון ויתר על זכותו זו במפורש, בהמלצתו החד משמעית לאורחים, כפי שהופיע באגרת, לעשות שימוש בכספת בחדרם. אין לי אלא להפנות להמלצותיה של עמיתתי, כב' השופטת גרוסמן בת.א 198511/02 סמואל וורן נ' מלון פרימה אסטור ואח', (23.9.04), שהתייחסו אמנם להפקדת חפצים יקרי ערך בכספת המלון, אך הם יפים גם לענייננו: "כשאורח מגיע לבית מלון ומבקש לעשות שימוש בכספת המלון, על עובדי בית המלון להפנות אליו שאלון בכתב לעניין תוכן ההפקדה, קרי: האם הנכסים שאותם עומד האורח להפקיד בכספת הינם כספים או ניירות ערך או חפצי ערך ואם כן יש ליתן פירוט מדויק. בדיוק כפי שכל בית מון מציג לאורח בטרם קבלת החדר שאלון קצר בעניין פרטיו האישיים, פרטי כרטיס האשראי של האורח ובכך למעשה הנהלת המלון דואגת לכסות את עצמה בעניין תשלום כספי של האורח עבור החדר ועבור כל השימושים שעושה במלון. כך גם בעניין הכספת, על הנהלת המלון לדאוג לעשות את המוטל עליה ולהכין שאלון קבוע לאורח המבקש לעשות שימוש בכספת בית המלון, ורק לאחר שהנהלת המלון תדאג להציג "שאלון בכתב", רק אז תחום חובת האורח להשיב תשובות מלאות וכנות על השאלות". 24. התובעים הביאו לידיעת בית המלון כי בדעתם להשתמש בכספת בחדרם. התובעים קבלו את המלצת המלון להפקיד את התכשיטים, הכסף וחפצי הערך ברשותם בכספת שבחדרם. בכך יצאו ידי חובת ההודעה שהיה עליהם למסור לבית המלון, כאמור בסעיף 12(ג) לחוק השומרים, והנתבעות 1-2 לא יוכלו לחסות תחת כנפי הפטור מאחריות שמעניק סעיף זה. 25. הנתבעות 1-2 גם לא יוכלו ליהנות מהגנת הפטור שבסעיף 12(ד) לחוק, שכן מייד כשגילו התובעים את עובדת היעלמות התכשיטים מן הכספת, הודיעו על כך לקבלה ודרשו כי יגיע אליהם איש הביטחון. לטענת הנתבעים, התובעים השתהו באופן מתמיה להודיע למשטרה על הגניבה על אף שהמליצו לתובעים להקדים ולפנות למשטרה. אינני רואה בעיכוב הפנייה למשטרה עד לאחר חצות, עיכוב אשר פוגע בתנאי הקבוע בסעיף 12(ד), כל עוד הודיעו התובעים באופן מיידי על האירוע לנתבעת 1, אשר החלה בבדיקת נסיבות האירוע. בכל מקרה, אני מאמצת את גרסת התובעים לפיה פנו למשטרה רק לאחר שראו כי אין תוצאות לחקירה הפנימית וכי קצין הביטחון שקיבל את תלונתם מתכונן לסיים משמרתו וללכת מהמלון. גרסה זו אמינה בעיני ומתאימה לגרסת אחראי המשמרת, אשר סיים משמרתו בחצות (בפרוטוקול, עמ' 25, שורה 15). לפיכך אני קובעת כי הפטור מאחריות לפי סעיף קטן זה אינו חל בענייננו וכי התובעים נתנו הודעה לבעל המלון על הגניבה והנזקים תוך זמן סביר לאחר שנודע להם על כך. 26. הוכח אפוא, כי בית המלון חב, בהתאם לסעיף 12(ב) כשומר שכר, ולא יוכל להבנות מן הפטורים לאחריות המפורטים בסעיפים 12(ג) - ו12(ד) לחוק. נותר לבחון, אם יש לראות במלון כשומר שכר מ'דרגה ראשונה', קרי: השמירה הינה המטרה העיקרית או שומר שכר מדרגה שנייה, ששמירת הנכס היא מטרה טפלה אזי תחול עליו האחריות רק אם התרשל. לא בכדי בחר המחוקק לקבוע הסדר מיוחד לעניין אחריותו של בעל מלון לחפצי האורחים. על המלון מוטלת אחריות כבדה להקנות לאורחים תחושת ביטחון שחפציהם לא ייגנבו מחדריהם שכן. בית המלון מפיק טובת הנאה משמירת חפצי האורחים, בעצם הסכמתם להתארח במלון. התמורה שמשלם אורח למלון כוללת את ההוצאות העקיפות הדרושות למלון כדי לקיים אותה מידת שמירה והגנה על האורחים וחפציהם, ועל כן יש לראות בבית המלון כשומר שכר מדרגה ראשונה, כאמור במאמרו של איל זמיר, חוק השומרים תשכ"ז-1967 - על החוק ופירושו, משפטים ל' תש"ס, 393 עמ' 418: "ככל שמדובר בחפצי ערך שנמסרו להחזקת בעל המלון לפי דרישתו, כאמור בסעיף קטן (ג), אין ספק שאחריותו היא כשל שומר שכר עיקרי. אף אם השמירה של חפצי הערך של האורח טפלה למכלול השירותים שמעניק המלון לאורחיו, השמירה על חפצים אלה היא היא המטרה שלשמה מחזיק בהם המלון ולכן מדובר בשמירה עיקרית. כדי לשלול תמריץ של המלון להימנע מקבלת חפצי ערך להחזקתו לשם שמירתם, תחול עליו אותה אחריות גם אם סירב, או לא ביקש, לקבלם להחזקתו לאחר שהאורח הודיע לו עליהם". ואם תמצי לומר, כי יש לראות בבית המלון כשומר שכר מדרגה שנייה, שהשמירה טפלה למטרה העיקרית, גם אז ניתן לקבוע כי הנתבעות 1-2 התרשלו בשמירתן על נכסי התובעים, אשר באה לידי ביטוי בפרצות רבות שהתגלו בנוהלי הביטחון של המלון, החל מהנפקת כרטיסים לחדרים מבלי לוודא זהות מקבלי הכרטיסים, אי שמירה על מפתחות הכספות בארון נעול בחדר הביטחון, מסירת מפתחות הכספת לעובדים שאינם עובדי מחלקת הביטחון, כמו האחראי על הסבלים, המעבר הקל יחסית מן המדרגות החיצוניות למרפסות החדרים, אי שמירה על דלת היציאה למדרגות החיצוניות ואי היענות להתראות בגין פתיחת הדלת, אי הגברת אמצעי הבטיחות לאור גניבות קודמות שהתרחשו במלון זמן קצר קודם לאירוע נשוא התביעה. 27. אשר על כן, הנני קובעת כי הנתבעות 1-2 אחראיות כלפי התובעים לנזקיהם כתוצאה מן האירוע הראשון. 28. האירוע השני ביום 25.4.05 עזבו התובעים את המלון. סבל הגיע כדי להוריד את הכבודה ללובי. הכבודה כללה חמש מזוודות ותיקים, כולל תיק יד בו היה המחשב הנייד של התובע 2, מצלמת וידיאו, מצלמה דיגיטאלית ותיק כלי רחצה ובו בשמים. לטענת התובעים, הסבל התמהמה כ-10 דקות עד שהגיע למטה עם חפציהם. התובעים לא בדקו את הכבודה במלון, ושמו פעמיהם לשדה התעופה באילת, משם טסו לנתב"ג, שכרו רכב, טיילו בירושלים ונסעו לחיפה. רק כשהגיעו לחיפה, בשעות אחר הצהריים, ובקשו לצלם צילום משפחתי, פתחו את תיק היד וגילו כי המצלמה נעלמה. שוב התקשרו מיד לאחראית על יחסי הציבור במלון ולמשטרה. התובעים טוענים כי הגניבה ארעה במלון, בפרק הזמן הקצר בן כ-10 דקות, כאשר הכבודה הורדה ללובי על ידי הסבל. אחרי שעזבו את המלון, הייתה הכבודה כל הזמן בהשגחתם, כך שאירוע הגניבה לא היה יכול להתרחש אלא באותו פרק זמן קצר בו לא היה התיק בחזקתם ובהשגחתם. הנתבעים לא טרחו לחקור את התובעת אודות האירוע השני. הנתבעים גם לא הביאו כל עדות נגדית להפריך את טענות התובעים, כך שעדותה של התובעת באשר להשתלשלות הדברים, נותרה בלתי מעורערת, ויש לקבוע כי אבדן הפריטים - המצלמה ובקבוק הבושם, התרחשו בעת שהתובעים שהו עדיין במלון. אין מדובר בחפצי ערך מיוחדים, שהוראות סעיף 12(ג) לחוק השומרים יחולו לגביהם, מה גם שבמועד שבו ארע הנזק, היו החפצים בחזקתו הבלעדית של המלון, באמצעות אחד מסבליו. אלא שהתובעים לא עמדו בתנאי סעיף 12(ד) לחוק השומרים, והמלון זכאי ליהנות מההגנה שבו. ואסביר: סעיף 12(ד) קובע כי בעל מלון פטור מאחריותו לפי סעיף זה, אם לא ניתנה לו הודעה על אבדן הנכס תוך זמן סביר לאחר שנודע על כך לאורח או שהיה עליו לדעת על כך. התובעים ניכוו כבר מגניבה של חפצי ערך במלון. התובעים לא היו שבעי רצון מהתנהלות המלון בחקירת האירוע ומרמת הביטחון בו. בנסיבות אלו, מן הראוי היה להכניס חפצי ערך לתיקים או מזוודות נעולות או ללוות את המטען ולא להוציאו מהשגחתם, ולו לדקות ספורות. לגרסת התובעים, התובעת ירדה עם ילדיה, בעוד שבעלה נשאר בחדר לוודא שדבר לא נשכח. לא הייתה כל סיבה שמי מהם יתלווה לסבל עם הכבודה. ואם לא עשו כן, מן הראוי היה לבצע בדיקה מהירה של חפצי הערך שהיו בתיק היד בטרם עזיבתם את המלון, ואזי יכולים היו לעמוד מייד תוך דקות ספורות, על אירוע הגניבה, והיה עליהם להודיע עליה למלון בטרם עזיבתם. משלא עשו כן, עומד לנתבעות 1-2 הפטור שבסעיף 12(ד) לחוק השומרים. 29. הנזק באירוע הראשון כאמור לעיל, אמינה עליי גרסת התובעים כי שעון היד המשובץ יהלומים ושתי טבעות היהלומים של התובעת, נגנבו מן הכספת בחדרם, ונקבע כי על הנתבעות לפצותם בגין נזקים אלו. התובעים המציאו קבלות על רכישת כל אחד מן התכשיטים. הקבלות על פניהן, נחזות להיות אותנטיות, ואין סיבה לפקפק באמיתותן. תביעת התובעת גם נתמכה בתמונות בהם צולמה עונדת את התכשיטים, בדרכה ארצה. התובעים מסתמכים גם על דו"ח השמאי בועז גרובר, אשר ערך את חוות דעתו ביום 9.11.04, לבקשת כלל חברה לביטוח, מבטחת המלון. לשם עריכת חוות דעתו נפגש השמאי עם קב"ט המלון, גלעד שניצר וכן שוחח עם התובעת בטלפון וקיבל ממנה את התמונה בה ענדה את התכשיטים, על-מנת להקל על זיהויים וכן קבלות קנייה מהן ניתן ללמוד על מועד רכישת החפצים ושוויים בעת הרכישה. השמאי מציין בחוות דעתו כי שוחח בטלפון גם עם בת דודתה של התובעת, אשר שהתה במלון במשך יומיים, בטרם אירע האירוע, ואשר אישרה כי הבחינה כי התובעת ענדה בחופשה את השעון והטבעות אשר נגנבו. ב"כ התובעים ביקש להגיש את חוות הדעת של השמאי מטעם הנתבעת 3, וזימנו לחקירה. ב"כ הנתבעים ויתר על חקירת השמאי. בשל כשל טכני שנפל בזימונו של העד, לא קיבל השמאי את ההזמנה ולא התייצב. על-כן, בפתח ישיבת ההוכחות הראשונה ב"כ התובעים הגיש את חוות הדעת של השמאי לבית המשפט כשהוא מוותר על חקירת עורכו ובלבד שתישמר זכותו להעלות פרטים כנגד חוות הדעת. בהתאם להחלטתי, חוות הדעת הוגשה כראיה מטעם התובעים, ללא חקירת השמאי ולצדדים נשמרה הזכות לטעון לעניין חוות הדעת בסיכומיהם (ראה פרוטוקול מיום 31.10.06) 30. על יסוד הראיות שהוגשו, לרבות תצהירה של התובעת, הקבלות וחוות דעת השמאי, הנני פוסקת לתובעים את הסכומים הבאים בגין גניבת התכשיטים באירוע הראשון: א. סך של 17,140 ₪ בגין שעון יד עם יהלומים "כריסטיאן דיור", כהערכת השמאי; ב. סך של 10,835 ₪ בגין טבעת מזהב לבן 18 קראט עם פנינה ויהלומים 0.37 קראט מתוצרת "DAMINI", כהערכת השמאי; ג. סך של 57,915 ₪ בגין טבעת מזהב לבן 18 קראט עם יהלום באיכות VVS 1.43 קראט מתוצרת "אבסרה", כהערכת השמאי, שניכה 10% מהערך שננקב על-ידי התובעים בשל אי דיוקים ואי הצגתה של חשבונית קנייה של הטבעת. ד. סך של 550 ₪, בגין כסף מזומן שנגנב מהכספת; ה. סך של 825 ש"ח בגין עלות תיקון תיק שאנל שניזוק בעת האירוע בהתאם לקבלה שהוגשה. אינני מקבלת את הנזק הנטען על-ידי התובעים לאובדן מוחלט של שווי התיק. לא הוכח כי לא ניתן היה לעשות שימוש בתיק לאחר תיקונו. כל הסכומים נכונים למועד אירוע הנזק (22.4.06) וישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, עד לתשלום בפועל. 31. אינני סבורה כי יש מקום לפצות את התובעים בעלות החופשה. אירוע הגניבה התרחש ביום החמישי של החופשה. התובעים המשיכו בחופשתם כמתוכנן. יחד עם זאת, לא יכולה להיות מחלוקת כי לתובעים נגרמה עוגמת נפש רבה בשל אובדן התכשיטים, והטרחה שהייתה כרוכה בחקירת האירוע על ידי אנשי הביטחון של המלון ושל המשטרה. הואיל ונמצא כי הנתבעים עוולו כלפי התובעים גם ברשלנות בהשגחה על רכושם, הנני פוסקת לתובעים פיצוי בגין עוגמת נפש, בסך 5,000 ₪. 32. כמו כן, נגרמו לתובעים הוצאות הכרוכות בניהול התביעה, לרבות הוצאות נסיעה לארץ לשם הכנת התביעה ומתן עדות, בסכום כולל של 6,500 ₪. 33. על סכום פסק הדין יתווספו גם הוצאות בגין אגרת בית משפט, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 20% ומע"מ כחוק. בית מלוןבתי מלון (תביעות)תכשיטיםכספתגניבה