פסק דין 1. זוהי תביעה לפיצויים בעילה של הפרת חובה חקוקה ורשלנות, עקב אי קיום הוראות חוק הגבלת העישון במקומות ציבוריים התשמ"ג-1983 (להלן - החוק), כשמו במועדים הרלבנטיים לתובענה זו (בתיקון לחוק משנת התשס"ז, שונה שמו לחוק למניעת עישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון התשמ"ג-1983). כל התייחסות להוראות החוק בפסק דין זה תיעשה על פי הנוסח התקף לאירוע נשוא התביעה. התביעה והרקע לה 2. התובעים הגיעו למסעדת פוקצ'טה בירושלים (להלן - המסעדה), שבבעלות הנתבעת, במוצאי שבת, 29/07/06, על מנת לחוג שם את יום הולדתה של התובעת 2, זאת לאחר שהקדימו והזמינו טלפונית מקום במסעדה. 3. המסעדה בנויה שתי קומות. האחת היא קומת כניסה והשניה היא קומת גלריה (להלן - קומת הגלריה), הפתוחה אל החלל הנמצא מעל קומת הכניסה של המסעדה ושאליה עולים במדרגות מקומת הכניסה. שטחה של קומת הגלריה הינה כחצי משטחה של קומת הכניסה. בין קומת הגלריה לבין קומת הכניסה והחלל שמעליה, מפריד מעקה בגובה סטנדרטי. 4. התובעים הגיעו למסעדה, שם היה שמור וערכו עבורם שולחן בקומת הכניסה ושם התיישבו. 5. התובעים הגישו תביעה זו בעבור עוגמת הנפש, שלטענתם נגרמה להם בשל העובדה שלמרות שלטענתם הזמינו ישיבה במקום ללא עישון ואף ציינו זאת בכניסה למסעדה, ישבו בקרבתם של סועדים מעשנים ללא אפשרות "להימלט", מחד - מאחר ולטענתם לא קיימה הנתבעת את הוראות החוק והיה אפשר לעשן בכל שטח המסעדה, ומאידך - בשל מגבלותיה של התובעת 2, שחגגה יום הולדת באותו היום, ושמפאתן עזיבת המסעדה באותו שלב היתה בעייתית ביותר. עיקר המחלוקות העובדתיות וההכרעה בהן 6. להלן עיקר השאלות העובדתיות במחלוקת וההכרעה בהן: א. האם ביקשו התובעים, בזמן ההזמנה הטלפונית ו/או בזמן הכניסה למסעדה, לשבת באזור של לא-מעשנים? עדויותיהן של התובעות 1 ו-3, כי הזמינו שולחן באזור ללא עישון, לא נסתרו בחקירות הנגדיות וגם לא הובאה כל עדות נגדית בענין, כך שיש לקבל את עדויות התובעות 1 ו-3 בענין. ב. האם קומת הגלריה היתה אזור המיועד ללא-מעשנים בלבד, כטענת הנתבעת, או אזור המיועד למעשנים וללא-מעשנים גם יחד? אינני מקבל את טענת הנתבעת כי קומת הגלריה היתה אזור ללא עישון (אם כי יוער, כבר כעת, כי אף אם היא היתה אזור ללא עישון, לא היה בכך כדי לקיים את הוראות החוק). אם אכן קומת הגלריה היתה אזור ללא עישון, הדעת נותנת שהתובעים היו מושבים שם מלכתחילה, נוכח בקשתם לשולחן באיזור ללא עישון. גם עדויות שני עדי ההגנה מובילות לכן כי אם אכן היתה קומת הגלריה אזור ללא עישון, התובעים היו מושבים שם מלכתחילה. מר שמואל שמואלי, מנהל המסעדה, העיד כי בעת קבלת הזמנה טלפונית הם שואלים את המזמין אם הוא רוצה שולחן באזור מעשנים או לא-מעשנים (עמ' 31 לפרוטוקול, שורות 26-27). גב' ליטל קדמי, שהיתה באותו ערב מלצרית בשולחנם של התובעים (להלן - המלצרית), העידה כי הנוהל הוא כי השאלה הראשונה, שעובד המסעדה, המקבל את פני סועד הנכנס למסעדה, שואל את הסועד, היא האם רצונו בשולחן באזור מעשנים או באזור לא-מעשנים (עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 1-2). אינני מקבל עדויות אלה של מנהל המסעדה והמלצרית, שכן בהעדר אזור ללא עישון, אין זה סביר כי תישאלנה שאלות כאלה על ידי עובדי המסעדה. אולם, הבאתי את הדברים רק על מנת להראות כי אף אליבא דגרסת הנתבעת, היו התובעים צריכים להיות מושבים בשולחן בקומת הגלריה, אם אכן קומה זו היתה אזור ללא עישון. ג. האם נאמר לתובעים על ידי המלצרית כי קומת הגלריה היא אזור ללא עישון (כטענת הנתבעת), או שנאמר להם כי היא אינה יכולה להבטיח שלא יעשנו גם בקומה זו (כטענת התובעים)? גם בענין זה גוברת גרסת התובעים. מעצם הממצא, כי קומת הגלריה לא היתה אזור ללא עישון, סביר יותר כי המלצרית אמרה את הדברים שלהם טענו התובעים, מאשר את הדברים שהיא עצמה טענה שאמרה. 7. הלכה למעשה, אין משמעות מעשית למחלוקות העובדתיות ולהכרעות בהן (ולכן הסתפקתי בהתייחסות לעיקר המחלוקות העובדתיות). אף אם ההכרעות במחלוקות היו הפוכות, דהיינו לפי הנוח יותר לנתבעת (כי התובעים לא ביקשו לשבת באזור לא-מעשנים; כי קומת הגלריה היתה אזור המיועד ללא-מעשנים בלבד; וכי המלצרית אמרה לתובעים כי קומת הגלריה היא אזור ללא עישון), עדיין היתה מצטיירת תמונה של אי-קיום הוראות החוק, כפי שיובהר בהמשך, ולא בכדי הודתה הנתבעת בסעיף 4 לסיכומיה כי הפרה את החוק (אם כי הוסיפה את המילים "באופן פורמלי", בנסיון למתן את משמעות הדברים, והוסיפה וטענה כי בכל זאת אין מקום לפצות את התובעים בסכום כלשהו). אי-קיום החוק 8. העקרון המנחה בחוק הוא כי העישון אסור במקום ציבורי (כמשמעו בחוק, אשר כולל מסעדה) (סעיף 1 לחוק). הנתבעת לא נקטה פעולה כלשהי למניעת עישון במסעדה במועד הרלבנטי. אין חולק כי המלצרית אף סירבה לבקש מהמעשנים בסביבות התובעים לחדול מכך. אף שסעיף 2 לחוק מצווה על קביעת שלטים המורים על איסור לעשן, עולה מעדותה של המלצרית כי לא הוצבו שלטים כאמור במסעדה (עמ' 22 לפרטוקול, שורה 20, עד עמ' 23, שורה 3). לפי הסיפא לסעיף 11 לתוספת לחוק, איסור העישון לא יחול ב"חדר נפרד לחלוטין, אם קיים, שהוקצה לעישון בידי הנהלת בית האוכל במפורש, אם הוקצה, ובלבד שיש בו סידורי אוורור תקינים והעישון בו אינו גורם למטרד בחלקים אחרים של בית האוכל ושטחו אינו עולה על רבע של השטח הפתוח לציבור". אף אם הנתבעת אסרה על העישון בקומת הגלריה, כטענתה, לא היה בכך כדי לקיים את הוראות החוק, הן מפני שקומת הכניסה וקומת הגלריה היוו חלל אחד, ולא היו בגדר חדרים נפרדים לחלוטין, והן מפני ששטח קומת הכניסה תופסת יותר מרבע השטח הפתוח לציבור (לפי עדותו של מנהל המסעדה, שטחה כפול משטח קומת הגלריה - עמ' 30 לפרוטוקול, שורות 4-5). שאלת האחריות 9. מדוע סבורה הנתבעת כי אין עליה לפצות את התובעים, חרף אי-קיום הוראות החוק? בסיכומיה של הנתבעת אנו מוצאים שלוש טענות בענין (בסעיפים 3 ו-13 לסיכומים): א. לטענתה, התובעים, או חלקם, ידעו היטב שמותר לעשן במסעדה, ואף על פי כן, ודווקא בשל כך, בחרו במסעדה, על מנת ליצור עילת תביעה ולתבוע את הנתבעת. ב. לטענתה, מחובתם של התובעים היה לפעול למניעת אי הנוחות שנגרמה להם כתוצאה מהעישון בסמוך אליהם ולעזוב את המסעדה, או לקבל את הצעת המלצרית לעבור לקומת הגלריה, שבה טענה הנתבעת כי אסור לעשן. ג. לטענתה, בנסיבות הענין, התביעה היא קנטרית וטרדנית. 10. אין בסיס לטענותיה האמורות של הנתבעת, לא מהבחינה העובדתית ולא מהבחינה המשפטית. 11. מהבחינה העובדתית: כבר קבעתי ממצא כי לא נאסר העישון בקומת הגלריה; התובעים 1, 3 ו-4 הבהירו בתצהירי עדות הראשית שלהם (סעיף 8 לתצהירי התובעים 3 ו-4 וסעיף 9 לתצהיר התובעת 1) מדוע עזיבת המסעדה למסעדה אחרת, דבר שנשקל על ידם, נשללה מפאת מצבה של התובעת 2, ואיש מהם לא נחקר על הדברים האמורים בחקירתו הנגדית; לא ניתן לקבוע על בסיס הראיות כי התובעים הגיעו למסעדה אף שידעו כי מעשנים בה ובמטרה ליצור עילת תביעה. 12. אולם, אף אם המצב העובדתי היה כנטען על ידי הנתבעת (דהיינו, כי התובעים בכוונה הזמינו מקום במסעדה, ביודעם כי אין מקיימים בה את הוראות החוק ובמטרה להגיש את התביעה דנן; וכי לא היתה כל מניעה שיעזבו את המסעדה למסעדה אחרת), עדיין זכאים הם, כמפורט בהמשך, לפיצוי על עגמת הנפש שנגרמה להם במהלך שהייתם במסעדה. 13. בעיני, לא תביעתם של התובעים היא קנטרנית, אלא קו ההגנה של הנתבעת. קו הגנה זה מבקש להציב את הנתבעת מעל לחוק בכל הקשור לחוק הרלבנטי לתובענה. לפי קו ההגנה של הנתבעת, רשאית היא, מבחינת המשפט האזרחי (להבדיל מהמשפט הפלילי), להפר את החוק בידיעה ברורה ובריש גלי, ומי שמעונין לסעוד במסעדה שאין מעשנים בה, יתכבד וילך למסעדה אחרת. נכון, טענת הנתבעת היא כי הזכות לפיצוי נשללת רק ממי שיודע שאין מקיימים את החוק במסעדה, ובכוונה תחילה ועל מנת ליצור עילת תביעה בא לסעוד במסעדה. אולם, אם אכן זה המצב, כל אשר על הנתבעת לעשות, על מנת לחסן את עצמה מפני תביעות אזרחיות בגין אי-קיום הוראות החוק, הוא להציב שלט בולט בכניסה למסעדה, המודיע כי במסעדה אין מקיימים את הוראות החוק ומותר העישון בה, ולהודיע על כך לכל מי שמתקשר טלפונית על מנת להזמין מקום במסעדה. מציאות כזו אינה מתיישבת עם עקרון שלטון החוק, מסכלת את תכלית החוק, אינה מתקבלת על הדעת, ואכן אינה מתאפשרת על פי החוק, כמפורט בסעיף 14 לפסק דין זה. 14. הטיעון של הנתבעת מתבסס למעשה על הוראת סעיף 5(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - פקודת הנזיקין), המתייחס להסתכנות מרצון והקובע: "בתובענה שהוגשה על עוולה תהא הגנה שהתובע ידע והעריך, או יש להניח שידע והעריך, את מצב הדברים שגרמו לנזק וכי חשף עצמו או רכושו למצב זה מרצונו". אולם, התשובה לטיעון הנתבעת מצויה בסעיף 5(ב) לפקודת הנזיקין, אשר מונע את המצב הבלתי מתקבל על הדעת שתואר לעיל ושהנתבעת ביקשה ליצור. לפי סעיף 5(ב): "הוראות סעיף זה לא יחולו על תובענה שהוגשה על עוולה הנובעת מאי-מילוי חובה שהיתה מוטלת על הנתבע מכוח חיקוק". הדברים יפים הן לעצם הכניסה למסעדה והן לענין אי-עזיבת המסעדה, משהתברר כי מופרות בה הוראות החוק וכי מעשנים בה. 15. אותו סעיף 5(ב) לפקודת הנזיקין מתיישב עם האכיפה האזרחית, עליה עמד כב' השופט רובינשטיין ברע"א 9615/05 שמש נ' פוקצ'טה בע"מ (לא פורסם בפ"ד, ניתן ביום 05/07/06), מקרה בו נדונה תביעה קודמת נגד הנתבעת בגין הפרת הוראות החוק. "אכן, הרשויות צריך שיעשו מלאכתן כפי שהטיל עליהן המחוקק בפיקוח ובאכיפה. ואולם, כבדותה ואיטיותה של פעולת הרשויות מצדיקה לפתוח פתח ל'אכיפה אזרחית', כך שהאזרח האיכפתי המבקש לשמור את בריאותו ובריאות הציבור יוכל להשפיע אף הוא לתקנת הרבים. תביעה בעקבות הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) אף היא דרך לכך, בשעה שענייננו בנזק לאדם, המצטבר והולך.". 16. אף אם בפועל לא עישנו בקומת הגלריה, כשהוצע לתובעים לעבור לשם, לא היו התובעים מחויבים לעלות לשם ואין סירובם לעשות כן פוגע בתביעתם. הכלל ונקודת המוצא הם שאסור לעשן במסעדות, ועישון יותר רק בתנאים שפורטו בסיפא לסעיף 11 לתוספת לחוק. מי שהעישון מפריע לו או מי שמתנגד לעישון אינו נדרש לנדוד ממקום למקום במסעדה על מנת להרחיק עצמו ממי שמעשנים בה שלא כדין. התובע 4 רשאי היה לומר למלצרית, בתגובה להצעתה שיעברו לשולחן בקומת הגלריה, "למה שאעלה למעלה להיות בעונש, אלה שמעשנים, שיעלו למעלה. אני לא בעונש", כפי שטענה המלצרית כי אמר (עמ' 26 לפרוטוקול, שורות 7-8), דבר המוכחש על ידי התובע 4. אולם, אם לדייק, יש לומר כי אף אם המעשנים יעלו למעלה לקומת הגלריה, גם שם אסור להם לעשן. 17. לאור האמור, אכן ביצעה הנתבעת עוולה של הפרת חובה חקוקה, והתובעים זכאים לפיצוי בגין עגמת נפש שנגרמה להם בעקבות כך. הפיצוי 18. לאחר שנתתי את דעתי לעדויות לענין עגמת הנפש שנגרמה לתובעים, כפי שעולה לא רק מתצהירי העדות הראשית של התובעים 1, 3 ו-4, אלא גם מעדותה של המלצרית (עמ' 27 לפרוטוקול, שורות 6-15), הנני פוסק לכל התובעים ביחד פיצוי בסך 5,000 ₪. סוף דבר 19. הנתבעת תשלם לתובעים, באמצעות התובע 4, סך 5,000 ₪ בתוספת הוצאות, לרבות בגין אגרה ושכ"ט עו"ד, בסכום כולל בסך 2,000 ₪. ככל שהסכומים הנ"ל לא ישולמו תוך שלושים יום מהיום, תחולנה לגביהם הוראות סעיף 5(ב) לחוק פסיקת ריבית והצמדה התשכ"א-1961 ומועד מתן פסק דין זה יהווה המועד לפרעון הסכומים לצורך הוראות הסעיף האמור. פיצוייםטבק / סיגריותעישון במקומות ציבוריים