פסק דין בקשת רשות ערעור על פסק הדין שניתן בבית המשפט לתביעות קטנות (ת"ק 1833/07) ביום 29.6.08 ולפיו חוייבה המבקשת בתשלום פיצוי למשיב בשל כך שדבר דואר ששלח בשירות דואר "מהיר-אקספרס" הגיע ליעדו באחור, לאחר ימים אחדים, ולא בו- ביום כפי שהובטח לו. בהחלטתי מיום 17.9.08 ביקשתי את תשובתו של המשיב לבקשה, בתוך 30 יום, וכן גם את התייחסותו לשאלה אם נתונה הסכמתו לכך שאדוּן בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. חלפו 30 הימים ותשובה - איִין. ביקשתי לוודא כי לא ארע להחלטתי הנ"ל מה שארע לדבר הדואר נשוא התובענה ששלח המשיב - שמא חל עיכוב בהגעתה ליעדהּ - והמתנתי לתשובתו 30 ימים נוספים. כל תגובה לא באה. על-פי בדיקת המזכירות, בהעדרו של המשיב נמסרה ההחלטה בשעתו לבן משפחתו. בנסיבות הללו, בחלוף כ-80 יום, לא ראיתי הצדקה להמתין עוד לתשובה. לגופו של עניין החלטתי לדון בבקשה כבערעור, ולקבלו, על יסוד נימוקי המבקשת. סעיף 78 לחוק הדואר, התשמ"ו-1986 קובע כי "אין בעל רשיון כללי, עובדיו וכל הבאים מטעמו אחראים לנזק שנגרם - (1) בשל איחור במסירה או מסירה מוטעית של דבר דואר; (2) ...". בעניין דנן מדובר באחור במסירה של דבר דואר ליעדו, כשסיבת האֵחור לא נתבררה. עינינו הרואות כי אין בלשון החוק הבחנה בין סוגים של אֵחורים מסיבות שונות, ואין הבדל בין שלב המסירה של דבר הדואר לבין השלבים הקודמים - האיסוף, ההעברה והמיון. הוראת חסינות שכזו, אינה דבר של מה בכך, אך דומה שהיא נובעת מהכרת החוק בכך שבדיוור של מיליוני מכתבים ביום, אין זה מן הנמנע שתארע תקלה, או שגיאה, זעיר פה זעיר שם, ושבעטייה יגיעו מכתבים באחור ליעדם. כדי שלא לייקר את עלות משלוח דברי הדואר, בחר המחוקק להגן על המבקשת באופן האמור. ניתן היה לנקוט גם בגישה אחרת, אך זו הגישה המחוייבת על-פי החוק. באין תגובה לבקשה אינני רואה להרחיב בדבר הזה, זולת הקביעה כי הוראת סעיף 78(1) הנ"ל ישימה בנסיבות העניין, כפי שטענה המבקשת, ועל סמך הוראה זו צריך היה לדחות את תביעתו של המשיב. אני מקבל אפוא את הערעור ומבטל את פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות. בנסיבות העניין ובאין מחלוקת על עצם האחור (אמנם קצר-מועד), החלטתי שלא לעשות צו להוצאות. פיצוייםדואר