פסק דין התובעת, חברת פרטנר (אורנג') תקשורת בע"מ, (להלן: "התובעת"), הגישה תביעה נגד אילת גולדין וקנין ורונן וקנין (להלן: "הנתבעים" ו/או "מר וקנין" ו/או "גב' וקנין") בגין יתרת חוב שלא שולמה לה בסך כולל של 9,080 ₪. הנתבעים הגישו תביעה שכנגד ע"ס של 73,083 ש"ח. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית. בישיבת ההוכחות שהתקיימה לפני ביום 11 מאי 2008, העידו מר דרור עטר (להלן: "עטר"), מנהל בתובעת ומר קובי פרנקו (להלן:"פרנקו"), מנהל מחוז הדרום אצל התובעת, בזמנים הרלבנטיים והנתבעים. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. טענות התובעת ביום 18 אוקטובר 2000 התקשרו הצדדים לראשונה בהסכם לצורך קבלת שירותים. לנתבעים סופקו שני מכשירי טלפון נייד מדגם NOKIA 5110 במסגרת תוכנית “orange to go fix” (להלן: "מכשיר 1" ו- "מכשיר 2"). ביום 23 אוקטובר 2000 רכשו הנתבעים מכשיר נוסף מאותו הדגם ובמסגרת אותו מסלול. במרץ 2004 ביקשו הנתבעים לעבור לתוכנית תעריפים מיוחדת לסטודנטים “orange to go fix student only”. לטענת התובעת, על מנת להצטרף לתוכנית זו הציגו הנתבעים את תעודת הסטודנט של מר וקנין, ובפועל רק מכשיר 2 חויב על פי תוכנית זו. ואילו מכשיר 1 נשאר במסגרת התוכנית המקורית. לפיכך, טוענת התובעת כי משלב זה צורף מר וקנין כבעלים ומשתמש. שמו הוסף לחשבוניות אשר נשלחו לנתבעים. ביוני 2004 שודרגו מכשירים 1 ו-2. עם סיום תוכנית הסטודנטים של מכשיר 2, עבר מכשיר 2 לתוכנית “free 2006”. במסגרת עסקה זו, התקשרו הנתבעים עם התובעת בעסקת רכישה נוספת של שני מכשירים ניידים נוספים (להלן: "התוכנית העסקית"). במסגרת התוכנית העסקית קיבלו הנתבעים שני קווי טלפון נוספים ועברו למסלול עסקי הנקרא “your plan 1vl 50-2”. במסגרת זו, נטען על ידי התובעת, התחייבו הנתבעים לתשלום חודשי בגובה של 54 ₪, ובה בעת כוללת התוכנית הטבה של החזר כספי חודשי המותנה בהיקף שימוש מינימאלי, כמפורט בהסכמים. גובה ההחזר מתעדכן מעת לעת על פי לוח התעריפים. במסגרת התוכנית העסקית נקבע כי במידה והלקוח יפסיק התוכנית בדרך כלשהי לפני תום תקופת ההתחייבות, המונה 36 חודשים, יהיה עליו לפרוע את התשלומים העומדים לחובתו בתשלום מיידי גם בגין המכשירים החדשים שרכש. עד להתקשרות בתוכנית העסקית, אין מחלוקת כי הנתבעים עמדו בכל התשלומים כמתחייב, בהתאם לתוכניות השונות. בהתאם לכתב התביעה נותר לנתבעים חוב בגין שירותים לחודשים אוקטובר 2005, ינואר 2006- מאי 2006 וכן חוב יתרת תשלום עבור הציוד. עוד נטען כי בהעדר תשלום כאמור נאלצה התובעת להפסיק את השירות לנתבעים. פרנקו, אשר טיפל בנתבעים באופן אישי, פירט בתצהירו את השתלשלות האירועים משעה שהתגלעו חילוקי הדעות בין הצדדים באשר לחיובים במסגרת התוכנית העסקית. לטענת פרנקו הוצעו לנתבעים, כמחווה שירותית, 4 הצעות לפתרון המחלוקות. לפי ההצעה הראשונה ישויכו המכשירים לחבילת “orange corp fix 48 min67”. לפי ההצעה השנייה ישויכו המכשירים לחבילת “orange corp fix 48 unlimited". במסגרת ההצעה השלישית הציעו לנתבעים להחזיר המצב לקדמותו, ולפיו תבוטל התוכנית העסקית והמכשירים ישויכו בחזרה לחבילת “orange to go fix”. על אף כל זאת, סרבו הנתבעים להצעות דלעיל, וביקשו להשתייך לתוכנית אשר אינה קיימת אצל התובעת, בהתאם לתנאים שפורטו על ידם. משלא רצו הנתבעים להחזיר המכשירים המשודרגים, הציעה התובעת מצידה הצעה רביעית במספר, ולפיה הנתבעים יסיימו את ההתקשרות עם התובעת, והתובעת היא שתשא בכל העלויות הכרוכות בכך, תוך זיכוי מלא בגין שתי החשבוניות החודשיות מיום המעבר לתוכנית העסקית, וכן כי הנתבעים יחזירו לתובעת את המכשירים המשודרגים שקיבלו במסגרת התוכנית העסקית. גם להצעה זו סרבו הנתבעים ודרשו להישאר לקוחות החברה בהתאם לתנאים שהוכתבו על ידם ואף דרשו פיצויים. טענות הנתבעים תחילה, טוענים הנתבעים כי גב' וקנין היא שהתקשרה עם התובעת בכל העסקות וחתמה על ההסכמים. לטענתם מר וקנין לא חתום על ההסכמים נשוא הליך זה ולפיכך אין התובעת יכולה לתבוע אותו כצד להליך. לטענת הנתבעים המעבר לתוכנית העסקית נעשה באמצעות נציג התובעת מר טל טפר (להלן: "טפר"), וזאת לאחר שהתעקש וטען שהתוכנית העסקית תוזיל במחצית את גובה החשבוניות של הנתבעים. עוד נטען כי טפר הבטיח שהמכשירים החדשים נמסרים ללא כל תמורה. היינו, כי גם ללא שימוש לא יחויבו הנתבעים בתשלום בגינם. לטענת הנתבעים, בפועל, לא נעשה שימוש בחלק מהמכשירים ולמרות הבטחתו של טפר, הם נדרשו לשאת בתשלום בגינם. גב' וקנין בתצהירה טענה כי לא חתמה על ההסכם הקושר אותה בתוכנית העסקית. לחילופין, טענה כי במידה והחתימה שעל גבי ההסכם הינה חתימתה, המדובר בהטעיה היות ומעמד החתימה היה במקום עבודתה, ולפיכך לא היה באפשרותה לעיין בתנאי ההסכם ולכן חתמה עליהם מתוך אמון מלא בתובעת. יתרה מכך, לפי טענות הנתבעים, התובעת זייפה את חתימתו של מר וקנין על גבי מסמך "שירות יעדים מוזלים" מיום 10 יולי 2005 (נספח יא' לתצהיר הגב' וקנין) ועל כך הוגשה תלונה במשטרה מחודש יולי 2006. עוד טענו הנתבעים כי יש לקזז מסכום התביעה את התשלומים ה"עודפים" שנגבו מספר חודשים מניגוד למוסכם וכן את נזקיהם כפי שפורטו בכתב התביעה שכנגד. התביעה שכנגד הנתבעים הגישו כאמור תביעה שכנגד, על סך של 73,083 ₪ בגין נזקים שנגרמו להם על ידי התובעת. הנתבעים טוענים למצג שווא מאחר וחויבו בסכומים גבוהים יותר מאשר הובטח להם, טוענים להפרת חובת תום הלב וכן כי התובעת או מי מטעמה התרשלו ו/או הפרו חובה חקוקה בהתאם לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א- 1981. הנתבעים טוענים כי נוכח הצורך לטפל במחלוקות בדבר חיובי היתר נאלצו לבזבז את זמנם היקר ואף הדבר הסב להם נזק כלכלי בהפסדים בעסקו של מר וקנין. סך של 2,388 ₪ נתבע בגין החזר תשלומי היתר. בגין אבדן שעות עבודה נתבע סך של 14,500 ₪. בגין פגיעה בתדמיתם ועסקיהם של הנתבעים נתבע סך של 45,000 ₪. בגין עגמת נפש וטרחה נתבע סך של 10,000 ₪. התובעת, בכתב ההגנה לתביעה שכנגד, טענה כי התביעה שכנגד הוגשה בתגובה לתביעה העיקרית. הנתבעים אינם תומכים טענותיהם ואינם מוכיחים נזקיהם, לפיכך יש לדחות התביעה שכנגד בהעדר עילה, היעדר הוכחה ומעצם היותה קנטרנית. עוד נטען על ידי התובעת, לעניין טענת הזיוף, כי הטופס הרלבנטי, המספק שירות שיחות מוזלות ליעדים נבחרים הומצא לנתבעים ביולי 2005, ואילו הנתבעים הגישו התלונה בדבר הזיוף רק בחודש יולי 2006, לאחר הגשת התביעה נשוא הליך זה. דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים החלטתי לקבל את התביעה בחלקה ולדחות התביעה שכנגד (למעט קיזוז תשלומי היתר, אליהם התייחסתי במסגרת התביעה) אשר הוגשה על ידי הנתבעים, וזאת מהטעמים כפי שיפורטו להלן. תחילה תבחן שאלת היריבות בין התובעת למר וקנין. האם האחרון היה לקוח של התובעת ? מעיון בהסכמים ובמסמכים הרבים אשר הוגשו לביהמ"ש עולה כי גב' וקנין היא שהתקשרה וחתמה על ההסכמים עם התובעת. (ראו הסכמי ההתקשרות מיום 18 אוקטובר 2000, מיום 23 אוקטובר 2000, 21 מרץ 2004, 29 יוני 2004, 5 ינואר 2005 ו- 15 יוני 2005 נספחים לתצהירו של עטר.) הנתבעים כאמור טוענים כי התובעת אינה יכולה לתבוע את מר וקנין באופן אישי, אלא את הגב' וקנין בלבד. הגב' וקנין התקשרה בהסכמים עם החברה, חתומה על גביהם ולפיכך עליה לשאת בתשלומים, ככל שאלו אינם מוכחשים. מר וקנין בחקירתו הנגדית הודה כי אחד ממכשירי הטלפון הנייד אשר נרכשו באמצעות אשתו, במסגרת הסכם ההתקשרות עם התובעת, שימש אותו לצורך עסקיו. יתרה מכך, כאשר הועבר קו הטלפון לתעריף סטודנט, תעודת הסטודנט אשר הוצגה לתובעת היתה שלו. עוד הודה מר וקנין כי הקו שלו הוא זה שנהנה מתעריף סטודנט. (פרוטוקול הדיון מיום 11 מאי 2008 עמ' 16-17). ברם, מר וקנין הכחיש את הטענה כי בעקבות כך הפך ללקוח של התובעת:- "ש: האם ידעת שמשנת 2004, שעה שהמצאת את תעודת הסטודנט שלך לפרטנר, בעצם פרטנר דרשה מאשתך שאתה תתווסף כלקוח, ידעת את זה ? ת: לא. ש: אני אומר לך, שזו דרישת התוכנית ולכן, בשלב כזה או אחר צורפת כלקוח, אני אומר לך עוד דבר שהחל מאותו הרגע, החשבוניות התחילה להופיע על שם שניכם? ת: צורפתי ככה סתם. לא הייתי מודע לזה. ... ש: האם היית מודע לכך, שבעצם באותה תקופה החשבוניות שלכם התחילו להופיע על שם אילת ורונן וקנין? ת: אני מניח שכן. ... ש: אני אומר לך שאתה פנית לפרטנר אתה ולא אחר וביקשת להצטרף כלקוח, וכשדרשו ממך כסף עבור הפעולה הזו, אתה התקוממת וכעסת ומאותו רגע, אני אומר לך אתה לקוח, זכורה לך שיחה כזו? ת: לא זכורה לי שיחה כזו. תביא את הבן שכתב את זה." (שם, עמ' 17 ש' 15-24, עמ' 18 ש' 2-5) אציין כי מפנייה 71836651 לפירוט פניות ללקוח, אשר הומצא לנתבעים לאחר שהתקבלה בקשתם לגילוי מסמכים ספציפי, על ידי כב' הש' פורג, והוגש לתיק ביהמ"ש ביום 17 מאי 2007, עולה כי ביום 4 אוגוסט 2004 בשעה 16:41, "מיופה כח מעוניין להעביר את המכשירים על שמו לצורכי מס. הוסבר לו שהדבר כרוך בתשלום, טען שהחיוב הוא לא הגיוני ועדיף לו להתנתק ולהתחבר מחדש בחברה אחרת. לאחר התייעצות עם אשכר ר"צ אין לחייב את הלקוח בגין העברת הבעלות כמחווה שירותית. ניתן מס' פנייה." אין מחלוקת בין הצדדים כי משלב זה החלה התובעת להנפיק חשבוניות על שם שני הנתבעים ולא רק על שמה של גב' וקנין, כפי שנהגה לפני כן. מר וקנין אינו מכחיש כי הגיעו חשבוניות על שמו ועל שם גב' וקנין. בהמשך חקירתו הנגדית, הודה מר וקנין כי ממרץ 2004 היה לקוח של התובעת (שם, עמ' 18 ש' 9) (בקשה לתיקון הפרוטוקול לתשובתו זו של מר וקנין נדחתה על ידי.) עוד הודה מר וקנין כי קיזז את הוצאות השימוש במכשירי הטלפונים הניידים מההכנסות עסקו. (פרוטוקול הדיון מיום 11 מאי 2008, עמ' 19). הגב' וקנין בחקירתה הנגדית התחמקה ממתן תשובות לשאלות הישירות לעניין הוספת בעלה כלקוח, כך:- "ש: האם ביקשו ממך באותו עת שרונן יהפוך למנוי ולא רק למשתמש, אמרו לך שאת רוצה שהקו הזה יהפוך לקו סטודנט בעלך צריך להיות יחד איתך? ת: לא שזכור לי. כל החשבוניות הן על שמי. ש: האם את יודעת שבאוגוסט 2004, בעלך פנה לאורנג' וביקש הקווים יועברו לבעלותו לצורכי מס? ת: ידוע לי שהיה נסיון, אני לא בטוחה אם זה היה לגבי הקווים. ש: יש פה פניה שבעלך פונה לפרטנר ומבקש להעביר לו את הקווים לבעלותו, כי הוא רוצה להזדכות עליהם במס הכנסה את מודעת לזה? ת: לא זכור לי. אני אומר לך שהפעולה הזו בוצעה, ומאותה העת החשבוניות החלו להופיע על שם שניכם? ת: אני לא זוכרת. ... ש: את יודעת אם הזדכו על החשבוניות האלה במס הכנסה? ת: אני לא יודעת. ש: את שותפה בעסק? ת: אני לא יודעת. (הדגשות שלי. שם, עמ' 25 ש' 3-14, ש' 29-30, עמ' 26 ש' 1-2) ואם לא די בכל אלו, אזי, שני הנתבעים גם יחד הגישו את התביעה שכנגד וטענו לנזקים שנגרמו לשניהם, ובמיוחד לעסקו של מר וקנין כתוצאה מחילוקי הדעות בין הצדדים. היינו גם מר וקנין, בהתנהגותו ראה עצמו בעל דין וצד להתקשרות בין הצדדים. לסיכום, מכל האמור לעיל, מסקנתי לענין זה היא כי הגם שהגב' וקנין היתה הצד להתקשרות הראשונית בין הצדדים, הצטרף מר וקנין כמשתמש נוסף וכלקוח של התובעת בשלב מאוחר יותר. דין הטענה בדבר העדר יריבות להדחות. לעניין טענת הזיוף שהעלו הנתבעים, הנטל להוכחת חתימתו של מר וקנין רובץ על התובעת. מר וקנין הגיש תלונתו במשטרה כשנה לאחר מועד החתימה, ולאחר הגשת התביעה נשוא הליך זה. נוכח מסקנתי לעיל איני מוצאת מקום לדון בשאלת זיוף החתימה. אין למסמך כל משמעות או נפקות לסוגיות שבמחלוקת. לפיכך, המחלוקת העיקרית בה עלי להכריע היא מה היו תנאי התוכנית העסקית במסגרתה התקשרו הצדדים והאם זכאית התובעת לחייב הנתבעים בתעריפים הנטענים על ידה ? 11. תחילה אתייחס לטענת גב' וקנין, ולפיה במעמד החתימה על ההסכם היתה במקום העבודה ולפיכך לא התאפשר לה לעיין במסמכים טרם חתמה על גביהם. הלכה פסוקה היא כי חזקה על החותם על מסמך שקרא והבין תוכנו:- "בדרך-כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" (השופט יואל זוסמן בע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, בע' 117). על המעלה טענת אפסות לסתור חזקה זו, ולהוכיח גרסתו בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה. גב' וקנין לא הביאה כל ראיה ממשית המאמתת את טענתה זו. תחילה טענה, במסגרת תצהירה (סעיף 22) כי לראשונה ראתה את ההסכם כאשר צורף לתצהירי התובעת. לחילופין, טענה כי אם מדובר בהסכם שנחתם על ידה, אזי הוא נחתם תוך "הטעיה ומרמה" (סעיף 23 לתצהיר). עוד נטען כי ההסכם הינו בלתי חוקי וכי יש לבטלו, נוכח אי צירוף לוח התעריפים ותנאיו. בחקירתה הנגדית הוסיפה הגב' וקנין גרסה שלישית ולפיה כנראה חתמה על ההסכם בנוכחות שליח של התובעת אשר הגיע למקום עבודתה, ולפיכך לא היה באפשרותה לעיין במסמך. גם במסגרת חקירתה הנגדית לא סיפקה הגב' וקנין גרסה חד משמעית לעניין זה. תשובותיה היו מתחמקות ובלתי ברורות. "ש: מי חתום על נספח ו' ת: אני לא יכולה להגיד בוודאות זו החתימה שלי. בגלל החתימה שלי במשך הרבה שנים היא אותו דבר. אפילו המסמכים של החוזים הישנים משנת 2000 ואתה יכול לראות את כתב היד שלי על התצהיר... אני לא מזהה את זה כחתימה שלי. כשהשליח הא הוא החתים אותי על מסמך שקבלתי את כל המסמכים. הוא בא אלי לעבודה, בבוקר, תוך כדי עבודה, זה היה מקום עבודה חדש ולא איזה משהוא שמישהוא בא ונותן לי לקרוא עוד.... ש: חתמת או לא ? ת: אני חושבת שלא. ככה לא נראית החתימה שלי. אם אתה שואל אותי ששליח הגיע עם ערימה של דפים, אני מניחה שחתמתי על משהוא אחר, בן אדם בא אלי בבוקר למקום העבודה." (שם, בעמ' 27 ש' 6- 25)). משחתמה הגב' וקנין על ההסכם שהוצג לפניה, אם במקום עבודתה או אם בכל מקום אחר, בשעה שקיבלה לידיה את המכשירים החדשים, היה עליה לעיין בהסכם בטרם חתמה עליו. משלא עשתה כן אין עליה להלין אלא על עצמה. ברי, כי מועד הגעת המכשירים תואם עם הגב' וקנין ומשבחרה לקבלם במקום עבודתה, כך התבצעה גם החתימה. מעדותה של הגב' וקנין עולה כי היא חתמה על המסמכים. יתכן כי הדבר נעשה בהיסח הדעת. אין בכל אלו כדי לספק סיבה לביטול ההסכם עליו היא חתומה. עולה איפוא כי הגב' וקנין חתומה על גבי שני מסמכים. הראשון - הסכם הנושא כותרת "orange עסקים-תנאי התוכנית" (נספח א' לתצהיר פרנקו) (להלן: "תנאיי תוכנית"). השני - ריכוז פרטי משתמשים (מצורף לנספח א' לתצהיר פרנקו) (להלן: "הסכם ציוד") אכן עולה כי לא צורף להסכם לוח התעריפים של התוכנית. בסעיף 1. לתנאי התוכנית בסעיף הדן בתעריפים נקבע כדלקמן:- "בתכנית זו יש תשלום חודשי קבוע, כמפורט בלוח התעריפים של התכנית. ... תעריף השיחה בישראל יחושב בכל חודש מחדש בהתאם לכמות דקות השיחה שבוצעה על ידי המשתמש בתכנית באותו החודש. ... התוכנית כוללת החזר כספי חודשי, המותנה בהיקף שימוש מינימלי של המשתמש בתוכנית ... היקף השימוש המינימלי וגובה ההחזר הכספי מפורטים בלוח התעריפים של התוכנית." (ההדגשות שלי) כעולה מסעיף 17 לתצהירו של עטר "על פי תנאי תוכנית זו, הנתבעים התחייבו לשלם תשלום חודשי קבוע בהתאם ללוח התעריפים (לפי תוקפו מעת לעת)...היקף השימוש המינימאלי וגובה ההחזר הכספי מתעדכן על פי לוח התעריפים מעת לעת". עמדה זו אף עולה מתצהירו של פרנקו (סעיף 5). כאמור לעיל, לא הוצג לביהמ"ש לוח תעריפים כאמור לעיל. לא אחד חתום על ידי הנתבעים וגם לא לוח תעריפים "לדוגמא". מנגד טוענת הגב' וקנין כי תנאיי ההסכם והתשלום סוכמו בינה לבין טפר, בעל פה, בפגישה שנערכה בביתה ביום שישי בבוקר. טפר, שהיה נציג מכירות של התובעת בדרום יצר עימה קשר דרך חבר וכך נקשרה העסקה. מר וקנין נכח בתחילת הפגישה ולאחר מכן עזב. הפגישה נקבעה לאחר שקיבלו את פרטיה גם מחבר שהצטרף לתוכנית באמצעות טפר. "ש: יש לך מסמך שמאשש את הטענות שלך לגבי מה טל הבטיח לך? ת:שום מסמך, טל לא בא עם מסמכים, היה לו דף ריק עם עט ועליו הוא עשה סקיצה של תרשים זרימה שהוא מראה לי את החשבון יורד ממה שהוא היה לחצי. החשבון מתחיל איקס ומסתיים חצי איקס. הוא לא השאיר לי את המסמך. באותו מעמד לא חתמתי על שום דבר, לדעתי לא. הוא לא בא עם מצגת." (שם, עמ' 26 ש' 25-29) גב' וקנין העידה באופן מפורש כי לא היתה מעונינת במעבר לתוכנית העסקית והסכימה לעשות כן רק לאחר ששוכנעה על ידי טפר כי הדבר יביא להוזלה של 50% מחשבונותיה. שוכנעתי מעדותה של הגב' וקנין וגם מעדותו של מר וקנין, אשר יש לה ביטוי חד משמעי גם בפירוט פניות הלקוח (לעיל), כי לאורך כל תקופת ההתקשרות בינם לתובעת, נהגו לעבור ממסלול למסלול, כאשר הם מבטיחים לעצמם תשלום תעריפים נמוכים ככל שניתן. לענין זה אף הפנה מר וקנין תשומת לב ביהמ"ש, כי כיום הינו לקוח של סלקום והוא מקבל שם את התנאים הטובים ביותר הקיימים ("אני יודע שאני עשיתי מבצע הכי זול שאפשר, היחיד בסלקום שיש לו שינויים בחוזה זה אני..." שם, עמ' 20 לפרוטוקול). מנגד, לא הוצג כל מסמך המאשר הסכמת הנתבעים לתנאיה של התוכנית העסקית אשר הוצגה על ידי עטר ופרנקו, שנותרה עלומה ובלתי נהירה גם בסיומו של ההליך. אני מקבלת את גרסת הנתבעים כי טפר הבטיח להם "הרים וגבעות" אולם "ההר הוליד עכבר"... משלא הובא טפר לעדות, והטענה כי אינו עובד עוד בשירותיה של התובעת אינה מועילה לתובעת לענין זה. משלא צירפה התובעת להסכם אשר נחתם בין הצדדים את תעריפיה ותנאיה של התוכנית, אני מוצאת כי התובעת לא הוכיחה את הסכומים הנתבעים על ידה באשר לדמי השימוש והתשלום הנתבע לשירותיה. לכן אני מקבלת את גרסת הנתבעים, אשר לא נסתרה, כי הובטח להם שהחשבוניות שישלמו על ידם יעמדו על מחצית החיוב הקודם. הגב' וקנין, בחקירתה הנגדית טענה כי החשבוניות ששולמו על ידה בעבר עמדו על סך של בין 500 ל- 600 ₪. (פרוטוקול הדיון מיון 11 מאי 2008, עמ' 28 ש' 12-18) גרסתה לא נסתרה על ידי התובעת. לא הוצגו לתובעת או לביהמ"ש חשבוניות לתקופות קודמות, בסכום אחר, למעט אלו שהומצאו על ידי הנתבעים לאפריל 2005, נספח יג' לכתב התביעה שכנגד, ע"ס 695 ₪. לפיכך אני קובעת כי הנתבעים ישלמו בגין חודשים אוקטובר 2005, ינואר-מאי 2006, בהתאם להסכמה הנטענת שכאמור לא נסתרה, בסך של 300 ₪ בלבד בגין כל חודש, ובסה"כ 1,800 ₪ בגין 6 חודשי חיוב. לפיכך, אני מקבלת את טענת הנתבעים כי יש לקזז מהחוב את תשלומי היתר, כמפורט בסעיף 36 לתצהירה של הגב' וקנין בסך של 2,388 ₪, ובהתאם להסבר שניתן על ידה בחקירתה הנגדית לאופן בו בוצע החישוב. אשר לחיובים בגין הציוד המצב הוא שונה. זאת נוכח העובדה כי פרטי העסקה ברורים ועולים באופן מפורש מהסכם הציוד עליו חתומה הגב' וקנין. מעיון בהסכם, עולה כי על הנתבעים לשאת בתשלום עבור המכשירים שקיבלו. התשלום שישולם בפועל בגין Nokia 6230 יעמוד על סך של 2990.5 ₪. בגין Nokia 6100 יעמוד על סך של 842.4 ₪ ואילו בגין Motorola Spirit יעמוד החיוב על סך של 1260 ₪ (סה"כ 5,093 ₪, במקום מחיר מחירון של 6,948 ₪). גרסת הנתבעים ולפיה סוכם כי לא יחוייבו בגין המכשירים המשודרגים אינה עולה בקנה אחד עם ההסכם עליו חתמה הגב' וקנין. משחתמה על ההסכם וראו לענין זה התייחסותי לעיל, אין לקבל כל טענה כנגד המסמך בכתב אשר נחתם לאחר הפגישה הנטענת עם טפר, הסותרת אותו. מעיון בתנאי התוכנית (נספח א' לתצהיר פרנקו) בפרק העוסק בציוד קצה (פרק ג') עולה בסעיף 1 כי לארגון ניתנת הטבה ברכישת המכשירים, כמפורט בריכוז פרטי משתמשים. עוד עולה כי התשלום בגין המכשירים יבוצע ב- 36 תשלומים. במקרה של הפסקת תעמוד יתרת התשלום לפרעון מיידי. מפירוט החיוב שהוגש על ידי התובעת עולה כי לנתבעים "יתרת חוב בגין ציוד בסך של 3,678.22 ₪" כן עולה כי הם נדרשים לשלם בגין "ערך שיורי סך כולל של 2,077.38 ₪". (סה"כ בגין ציוד סך של 5,756 ₪ - נספח ב' לתצהיר פרנקו) נשאלת השאלה אם הנתבעים הפסיקו את ההתקשרות, בביטול אמצעי התשלום כדין או בנסיבות אשר אינן מזכות את התובעת בביטול ההטבות בגין הציוד. מחד, כעולה מקביעותיי לעיל, כי הובטחו לנתבעים תנאיי עסקה אשר לא קויימו על ידי התובעת. מאידך, נפרסה לפני ביהמ"ש "מסכת" ההתדיינויות, הבטחות והצעות שניתנו לנתבעים על ידי התובעת. לטענת פרנקו הוצע לנתבעים לבחור בין 3 חלופות להמשך התקשרות - "כמחווה שירותית" (כמפורט בסעיפים 15 ו-18 לתצהיר פרנקו). לבסוף, ניתנה גם "ההצעה הרביעית" ולפיה, תסתיים ההתקשרות בין הצדדים, יושבו לנתבעים התשלומים ששולמו בגין החשבוניות החודשיות, יבוטל הקנס בגין הערך השיורי ובגין יתרת הציוד, והנתבעים מצידם יחזירו המכשירים המשודרגים שנלקחו במסגרת התוכנית. פרנקו טען כי עמדת הנתבעים היתה אחת ויחידה "החזרת הגלגל אחורנית" מבחינת תנאיי תשלום עבור זמן אויר, השארת המכשירים המשודרגים ברשות הנתבעים, ללא תשלום וזיכוי בגין כל התשלומים שבוצעו בהתאם לתוכנית העסקית. הצעה שכאמור התובעת לא יכלה להיענות לה. הנתבעים טענו ש"ההצעה הרביעית" לא הוצעה להם. התובעת מצידה לא הציגה כל מסמך המוכיח כי עלתה הצעה ברוח זו. כל אשר צורף לעניין זה על ידי הנתבעים, דוקא, הם מכתביו של מר שרייבר, מנהל אגף מכירות ארצי לעסקים, אשר הוגשו לבית המשפט בישיבת ההוכחות וסומנו נ/1-נ/3. מכתבים אלה מפרטים את שלוש ההצעות הראשונות בלבד. הגם שהתרשמתי משני הנתבעים כי היו עיקשים בעמדתם להשיג את מבוקשם - חיוב נמוך ככל שניתן ולא נאותו לקבל כל הצעה אחרת, טובה ככל שתהיה, זולת עמדתם- דבר שאיני זוקפת לחובתם, אני סוברת ש"שורש הרע" טמון בהתנהלותו של טפר אל מול הנתבעים או לחילופין ברשלנותה של התובעת להחתים את הנתבעים על כל תנאיי התוכנית העסקית, לרבות לוח התעריפים. התנהלות תקינה שכזו היתה מייתרת את רובו של ההליך או שהתוכנית העסקית כלל לא היתה באה לעולם ביחסי הצדדים. לפיכך, הגם שהנתבעים אינם מכחישים קיומו של חוב לתובעת, בגין חודשי השימוש, כמפורט בכתב התביעה. יתרה מכך, הגב' וקנין אף הודתה, במסגרת חקירתה הנגדית, כי ביטלה את הוראת התשלום לתובעת בשלב מסוים. אני קובעת כי הנתבעים נאלצו לבטל את ההתקשרות עם התובעת משלא קיבלו את שהובטח להם לטענתם על ידי טפר. לכן מסקנתי היא כי אין לחייב את הנתבעים בגין "ערכם השיורי" של המכשירים, אלא רק בגין יתרת התשלום בגין ציוד. סוף דבר, בגין שירותים ישלמו הנתבעים לתובעת סך של 1,800 ₪ בלבד. בגין ציוד ישלמו הנתבעים לתובעת סך של 3,678 ₪ בלבד. מסכומים אלו יש לקזז את תשלומי היתר שנשאו בהם הנתבעים בסך של 2,388 ₪. (סה"כ 3,090 ₪) התביעה שכנגד 17. הנתבעים תבעו במסגרת התביעה שכנגד נזקים אשר נגרמו להם עקב התנהלות התובעת. תחילה אציין כי הנתבעים לא צירפו כל אסמכתא להוכחת הנזקים הנטענים. כל שהוגש לביהמ"ש היו תלושי משכורת של הגב' וקנין, תעריף ארגון המהנדסים וחוות דעת של רו"ח עדי בן אפרים. מעיון בחוות הדעת עולה כי מסקנתו של רו"ח בן אפרים היא שהכנסותיו של מר וקנין גדלו ב- 94.6% בתקופה שבין אוגוסט 2006 ועד מרץ 2007, לעומת התקופה שבין אוגוסט 2005 עד מרץ 2006. בהתאם לחוות הדעת, הגידול בהכנסות נבע מגידול במספר הלקוחות (להלן: "חוות הדעת"). מחוות הדעת לא ניתן ללמוד דבר על נשוא התביעה. לא הוכח כי קיים קשר כלשהוא בין ההליכים נשוא תיק זה לבין הכנסותיו או לחילופין הפסדיו של וקנין כנטען בכתב התביעה. לטענת מר וקנין בשל התעסקותו בשאלת החיובים שנדרש לשלם, הפסיד שעות עבודה ולכן לא עלה בידו לגייס לקוחות כפי שעלה בידו לעשות שנה מאוחר יותר. אין לכך כל התייחסות בחוות הדעת. מר וקנין טוען שהפסקת השירות על ידי התובעת מנעה מלקוחות קיימים ומלקוחות חדשים ליצור עימו קשר. הדבר לא הוכח. ביטול אמצעי התשלום נעשה על ידי הנתבעים לאחר מספר חודשים בהם נעשה על ידם שימוש בשירותי התובעת בגינם לא שולם דבר. התביעה שכנגד הינה תביעת סרק, חסרת כל בסיס ועיגון בראיות ובדין. מקובלת עלי עמדת התובעים ולפיה הוגשה התביעה רק כדי להוות משקל נגד לתביעה עיקרית. הגשת תביעה שכנגד "מנופחת" וחסרת כל בסיס הינה לטעמי שימוש לרעה בהליכי משפט. הנתבעים, חרף ההצעות שהוצעו על ידי התובעת, אשר זכאים היו שלא לקבלן, המשיכו לנהל מו"מ עיקש לשם השגת מבוקשם. הנתבעים בחרו להמשיך ניהולו של המו"מ במקום להתנתק מהתובעת. במצב ובו ביטלו הנתבעים את התשלומים לתובעת, לא יכלו לצפות להמשיך ולקבל שירות בלא תשלום. סוף דבר הנתבעים ישלמו לתובעת סך של 3,090 ₪ בלבד מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. הגם שהתביעה התקבלה בחלקה החלטתי שלא לחייב את הנתבעים בהוצאות ההליך. התנהלותה של התובעת, כפי שפורט לעיל לא היתה תקינה ובעטיה נתגלעו חלק מהמחלוקות. כן קיבלתי את טענת הקיזוז בגין תשלומי היתר. את התביעה שכנגד דחיתי. אני מחייבת את הנתבעים לשאת בשכר טרחת התובעת בגין הליך זה בסך של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. הנתבעים ביקשו להוציא מסיכומי התשובה את פירוט פניות הלקוח. המסמכים הוגשו לתיק ביהמ"ש ולנתבעים, לבקשת הנתבעים עוד ביום 17 מאי 2007, לפיכך לא נעתרתי לבקשה. בשולי דברי ברצוני להעיר תשומת לב הצדדים כי בתיק זה הוגשו בקשות רבות ומיותרות. הצדדים ניהלו הליכי סרק אשר היקשו על ניהולו היעיל של ההליך. אורנג' (פרטנר)סלולר (תביעות)חוב