פיצוי בגין הפלגת נופש

פסק דין 1. זוהי תביעה להשבה ופיצוי בגין הפלגת נופש בת 14 יום. 2. התובעים רכשו מהנתבעת הפלגה בעקבות פרסום באינטרנט, במסגרתו הובטח "נופש חלומי, טיול בלתי נשכח והנאות מושלמות" וזאת ב"אוניה המפוארת ביותר בישראל" "רויאל איריס". 3. התובעים טוענים כי הנתבעת נמנעה מלתת להם בעת ההזמנה הטלפונית את מספר התא, אך הובטח כי התא יהיה במקום טוב ושקט. לכשהגיעו התובעים ועלו לאונייה גילו כי קיבלו את תא מספר 110 ונדהמו לגלות כי זהו תא מבודד ורועש שקירותיו רועדים, דבר שהתגבר בשעת ההפלגה. לטענתם פנייתם לקצין הממונה נענתה בטענה כי האונייה מלאה ואין מקום חילופי, הם נתקלו אף בחוסר רצון מצידו לבדוק את טענותיהם, ונאמר להם כי לעובדים באונייה יש תאים במצב קשה יותר. התובעים טוענים כי כתוצאה מהאמור לא היה להם רגע של הנאה מההפלגה, הם סבלו מרעש, חוסר שינה, כאבי ראש וסיוט מתמשך, וחופשתם נהרסה. לטענת התובעים, הנתבעת ידעה מראש על חסרונות תא מספר 110, ועל בעיות הרעש והרעידות, בשל היותו צמוד לגנרטור (ספק הכוח הראשי של האונייה). התובעים מוסיפים כי עורך הדין של הנתבעת עצמו, גילה להם שהתא היה צמוד לגנרטור ומשם באו כל הרעידות. התובעים טוענים להפרת חובת הגילוי המוטלת על הנתבעת, כי הולכו שולל, וכי אילו ידעו, כלל לא היו יוצאים להפלגה, ואף למכתב התלונה ששלחו לא קיבלו תשובה. 4. הנתבעת מכחישה את הטענות וטוענת כי סיפקה לתובעים כמו גם ליתר משתתפי השייט "שייט תענוגות" מלא ואיכותי הכולל ארוחות, מופעי בידור ושירותים נוספים וכי שמה הטוב של הנתבעת הולך לפניה. הנתבעת מכחישה את טענת הרעש, וטוענת כי האונייה עומדת בכל דרישות הבטיחות לרבות התקנים המתייחסים לרעש וכי החדר בו שהו התובעים שימש וממשיך לשמש נוסעים רבים בכל הפלגה של האונייה ומעולם לא הועלתה כל טענה שהיא לגבי טיב החדר ואיכות השהות בו. הנתבעת טוענת כי ערכה בדיקת רעשים באוניה ואף צירפה חוות דעת שלטענתה מעידה כי אין כל בעיית רעש במי מחדרי האונייה. חוות הדעת הינה מתאריך 23.4.2006, ומתייחסת לבדיקות שנערכו בתאריך 31.3.2006. 5. הנתבעת טענה להיעדר סמכות מקומית לבית משפט זה לדון בתובענה הואיל ולטענתה העיסקה התקיימה במשרדיה. התובעים טוענים כי ההזמנה נעשתה באמצעות שיחה טלפונית מאילת, כל ביצוע ההזמנה היה באילת, והשיחה שנעשתה היתה מאילת. נציג הנתבעת מאשר כי לנתבעת אתר אינטרנט בו קיים מידע הכולל מחירים וטלפונים ליצירת קשר. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים לענין הסמכות המקומית אני מוצא כי יש לדחות את הטענה בדבר היעדרה. תקנה 2(2) לתקנות השיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז - 1976, קובעת כי מקום השיפוט הינו מקום יצירת ההתחייבות. התחייבות נוצרת בקיבול שנעשה בהודעת הניצע שנמסרה למציע במועד שבו הגיעה לנמען [ראה סעיפים 5 ו-60(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973]. יש לבחון מהו המקום בו נמסרה הודעת הקיבול שהביאה ליצירת ההתחייבות בין הצדדים. ההתקשרות נעשתה באמצעות הטלפון, בשיחה שערך התובע עת היה באילת, עם משרד הנתבעת בתל אביב. הנתבעת אינה מכחישה זאת. התשובה לשאלה הפרוצדורלית על מקום הדיון נגזרת מהשאלה החוזית המהותית - היכן בוצע הקיבול אשר שיכלל חוזה. לשאלת מקום כריתת החוזה, כאשר מדובר בעסקה טלפונית, ראה ספרם של פרופ' דניאל פרידמן ונילי כהן, "חוזים", מהדורת תשנ"א-1991, כרך א' עמ' 209, הערה 224: "אולם כבר עמדנו על כך שכאשר נקשר חוזה תוך דיון או שיחה בין צדדים הנמצאים במעמד אחד, קשה לאתר מיהו המציע ומי הניצע... קושי דומה קיים לגבי שיחת טלפון". הנתבעת היא הטוענת להעדר סמכות מקומית, עליה הנטל להביא ראיות לתמיכה בטענתה. היא לא השכילה לעשות כן. בטענה בעלמא כי "העסקה נשוא התובענה התקיימה במשרדי הנתבעת..." לא סגי. בעצם העובדה שצד אחד לשיחה הוא נציג הנתבעת במשרדיה, אין די כדי לקבוע כי זה מקום יצירת ההתחייבות. משלא הובאה תשתית ראייתית לשאלה היכן בוצע הקיבול, יש לדחות את הבקשה. אעיר כי סביר בעיני, בנסיבות הענין, כי הקיבול בוצע דווקא באילת. מן הסתם, נציגת הנתבעת אישרה לתובעים את ההזמנה הטלפונית, ולפיכך הקיבול התבצע על ידי אישור זה שהתקבל אצל התובע שהיה באילת. סעיף 5 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, קובע כי: "הקיבול יהיה בהודעת הניצע שנמסרה למציע..." הדיבר "שנמסרה" מביא למסקנה כי השתכללות החוזה מתבצעת עם המסירה של הודעת הקיבול, ומכאן מסקנתי כי הדבר אירע באילת. בנסיבות הענין, לא ניתן לטעון להיעדר סמכות מקומית הנובעת מהמקום ממנו בוצעה השיחה, ללא הבאת ראיות מוצקות לקיבול במשרדי הנתבעת דווקא. הנתבעת מבקשת להגיע לקהל לקוחות רחב בכל רחבי הארץ, ומפרסמת את ההפלגות ופרטיהן באינטרנט יחד עם מספרי טלפון לביצוע הזמנות מתוך כוונה כי לקוחות פוטנציאליים יבצעו את ההזמנה ותתבצע התקשרות מחייבת בטלפון, כפי שאכן אירע בעניננו. משכך, קיים קושי בקבלת טענת חוסר סמכות מקומית. ראה ענין דומה בבש"א (שלום חיפה) 22199/04 הדקה ה-90 נ' חליווה ואח', לא פורסם: "... הנתבעת משקיעה מאמצים לקשור עסקאות טלפוניות עם לקוחות המצויים בכל רחבי הארץ ולאו דווקא עם כאלו אשר יכולים לסור פיזית למשרדיה, כפי שהיה נהוג לפני שנים. נראה לי כי בנסיבות אלו, שעה שמטרת הנתבעת לפרוץ את הגבולות המקומיים, לא ראוי להעלות טענות בדבר חוסר סמכות מקומית... ". מכל האמור, יש לדחות את הטענה בדבר חוסר סמכות מקומית. 6. לדיון התייצב נציג מטעם הנתבעת אשר לא השתתף בהפלגה נשוא התביעה. מטעם הנתבעת לא הובא עד כלשהוא למעט נציג זה, והוגשה חוות הדעת האמורה וכן חוברת הפלגות נופש לשנת 2007 (נ/1). 7. אני נותן אמון בעדות התובע. מעדותו עולה כי היה צריך לישון לילות שלמים על הכורסאות באולם הקולנוע מפאת הרעש, וכי למרות פנייתם איש לא בא לבדוק את הרעש. התובעת מעידה כי לא יכלה לישון במשך הלילות וכי "זה היה סיוט מתמשך". 8. אל מול עדותם של התובעים לא העמידה הנתבעת כל עדות, למעט עדות הנציג אשר כאמור לא השתתף בהפלגה. לו טענה של ממש היתה לנתבעת כנגד טענות התובעים על הרעש כאמור, הרי שיכולה היתה להביא לעדות מי מאנשי הצוות שהשתתפו בהפלגה. לו בניגוד לטענת התובעים, נערכה בדיקה של תלונתם בזמן אמת, יכולה היתה הנתבעת להביא לעדות את מי שבדק את התלונה. אין בפני כל ראיה לסתור את טענות התובעים. נציג הנתבעת טען כי לא יכול היה להביא עדים לבית משפט באילת ולא רצה לכפות על לקוחות הנתבעת זימון מטעמים שיווקיים. אני דוחה נימוק זה לאי זימון עדים. הנתבעת לא צריכה היתה להעיד לקוחות. מה פשוט מהבאה לעדות של איש הצוות אשר התובעים פנו אליו. לא שמעתי כל נימוק ראוי לאי הבאתו, ולא הוגשה כל בקשה בענין זה. את אי הבאת עדים כאמור, והיעדר נימוק של ממש לכך, יש להחזיק כנגד הנתבעת, והדבר מחזק את גירסת התובעים כי איש לא בא לבדוק את תלונתם. 9. נציג הנתבעת טען כי היה באונייה וביקש להיות בחדר הרועש ביותר בסיפון 2 שאינו חדר 110. הנציג מאשר כי לא היה בחדר 110, אך טוען, ולא ברור מה הבסיס לטענתו, כי היה בחדר הרועש מחדר 110. יש לתמוה כיצד זה נציג הנתבעת מבקש כי נעדיף את עדותו שלו מקום שהוא כלל לא היה בחדר נשוא התביעה. 10. הנתבעת סומכת טענותיה על חוות הדעת שהגישה. הבדיקה האמורה בחוות הדעת נערכה ביום 31.3.2006, ואילו ההפלגה בענייננו יצאה בתאריך 14.10.2007, דהיינו למעלה משנה וחצי לאחר הבדיקה. בדיקה שנערכה זמן כה רב לפני ההפלגה אינה רלוונטית. התובע טען כי מדובר באונייה שגילה 30 שנה ומעלה. טענה זו לא הכחיש נציג הנתבעת. עובדה זו מחזקת את אי הרלוונטיות של חוות הדעת ואת אי האפשרות להתייחס אליה. הנתבעת לא טרחה לערוך חוות דעת עדכנית. חוות הדעת היתה נושא לדיון בתיק אחר הקשור להפלגה אחרת של אונייה זו בת.ק. (חיפה) 2467/07 אלקלעי נגד מנו ספנות בע"מ (אני למד על כך מזהות התאריכים והאונייה). שם נאמר על ידי בית המשפט כי היא "מעוררת יותר שאלות מתשובות כך למשל - באיזה שעה של היום בוצעו המדידות? איזו פעילות בוצעה, אם בוצעה, בקומה 6 עת נבדק הרעש בקומה 7? האם בוצעו המדידות בחדר נשוא התביעה? וכיו"ב". שם מדובר היה במפלס אחר. חלק משאלות אלו ושאלות ונוספות מתעוררות גם בעניננו, ואין עליהן מענה. חוות הדעת עצמה מציינת כי היתה חריגה במספר תאים מצומצם בסיפונים 2 ו - 3. קביעה זו שרלוונטית לענייננו אינה מציינת מספרים ספציפיים של חדרים. לפיכך, אינני מוצא לנכון להסתמך על חוות הדעת או למצוא בה ראיה להיעדר רעש בחדרם של התובעים. 11. נציג הנתבעת ניסה לשכנע בדבר מרחקו של הגנרטור מהחדר - נציג זה איננו מומחה, ועל סמך התרשים הכללי מתוך החוברת, שאליו הפנה, לא ניתן לקבוע ממצא. גם כאן הנתבעת חדלה מלהביא ראיות של ממש לתמיכה בטענותיה. 12. מכל האמור אני מקבל את עדותם של התובעים, אשר לא נסתרה בראיה כלשהיא מטעם הנתבעת, ולפיה ההפלגה אשר אמורה היתה להיות "שייט תענוגות" (כלשונה של הנתבעת) הפכה לסבל מתמשך. יש לקבל את עדות התובעים גם באשר להתייחסות הנתבעת לתלונתם. התמונה שבפני הינה תמונה של חוסר התייחסות ויחס מזלזל לתלונת התובעים, אשר איש לא טרח אפילו לבודקה. 13. באמור לעיל, יצרה הנתבעת מצגים מטעים כלפי התובעים, והפרה את חובותיה בדבר איסור הטעיה, את חובת הגילוי ואת החובה לנקוט בתום לב במשא ומתן, כמו גם לקיים חיוביה בתום לב. 14. סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א - 1981, קובע כדלקמן : "איסור הטעיה 2.(א) לא יעשה עוסק דבר - במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת, לרבות לאחר מועד ההתקשרות בעסקה - העלול להטעות צרכן בכל ענין מהותי בעסקה (להלן - הטעיה); בלי לגרוע מכלליות האמור יראו ענינים אלה כמהותיים בעסקה: (1) הטיב, המהות, הכמות והסוג של נכס או שירות; ..... (4) השימוש שניתן לעשות בנכס או בשירות, התועלת שניתן להפיק מהם והסיכונים הכרוכים בהם;" רעש וקירות רועדים בתא באונייה אשר אמורה להיות "האנייה המפוארת בישראל", במסגרת שייט בו מובטח "נופש חלומי, טיול בלתי נשכח והנאות מושלמות..." הינו עניין מהותי היורד לשורשו וטיבו של השירות המובטח. חזקה על הנתבעת כי ידעה על הליקוי המהותי האמור. משלא טרחה היא להודיע זאת מראש, ומשהבטיחה נציגתה לתובע כי התא יהיה "במקום טוב ושקט", הרי שבכך הפרה הנתבעת, בענין מהותי, את איסור ההטעיה מכח סעיפים 2 (א) (1) ו - 2 (א) (4) לחוק הגנת הצרכן. סעיף 4 לחוק הגנת הצרכן קובע: "חובת גילוי לצרכן 4. (א) עוסק חייב לגלות לצרכן - (1) כל פגם או איכות נחותה או תכונה אחרת הידועים לו, המפחיתים באופן משמעותי מערכו של הנכס; (2) כל תכונה בנכס המחייבת החזקה או שימוש בדרך מיוחדת כדי למנוע פגיעה למשתמש בו או לאדם אחר או לנכס תוך שימוש רגיל או טיפול רגיל; ...... (ב) הוראות סעיף קטן (א) יחולו גם על שירות". רעש ורעידות כאמור הינם פגם המחייב גילוי כאמור. אי מתן הודעה לתובעים בעת ביצוע ההזמנה, על הרעש האמור, אשר חזקה כי קיומו היה ידוע מראש לנתבעת, מהווה הפרה של חובתה לפי סעיף 12 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973, המחייב לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה. ככל שהחדר האמור נקבע רק בעת העליה לאונייה, הרי שגם באי מתן הודעה כי ייתכן ויהיה זה החדר האמור, יש כדי הפרת חובת תום הלב בקיום משא ומתן. בהתנהלות הנתבעת המתוארת לעיל לאחר המצגים וההבטחות, יש הפרה גם של החובה על פי סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), לקיים חיובים הנובעים מחוזה, בדרך מקובלת ובתום לב. 15. הנתבעת הפרה את חובתה לספק לתובעים שייט שקט. מדובר בהפלגה אשר הנתבעת יוצרת לגביה מצגים של נופש והנאה מושלמת. מצגים אלו יוצרים חובה לבדוק מראש ולוודא, בין היתר, כי התא שקט. 16. מכל האמור באתי למסקנה כי הנתבעת יצרה מצגים מטעים כלפי התובעים והפרה את חובותיה כלפיהם - הן חובותיה החוזיות והן חובותיה על פי דין. 17. כתוצאה מההפרות האמורות מצאו התובעים עצמם בהפלגה אשר נמשכה 14 יום, בלא יכולת ביטול, כשהם סובלים מרעש שגרם להם לסבל וחוסר שינה, ופגע באופן מהותי ביכולתם להפיק מהחופשה הנאה. 18. תביעת התובעים כוללת השבה מלאה של הכספים ששילמו ובנוסף 6,000 ש"ח בגין עוגמת נפש מהתעלמות ואי מציאת פתרון הולם לבעייתם במשך שבועיים מלאים. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים באתי למסקנה כי יש לקבל את התביעה במלואה. 19. התובעים זכאים להשבה מלאה של התמורה ששילמו עבור השייט. אכן, כטענת הנתבעת, קיבלו התובעים במהלך השייט שירותים רבים, ארוחות, מופעים ועוד. ואולם, הרעש לא איפשר לתובעים מנוחה ולא איפשר הנאה מהנופש המובטח. מצב דברים זה יורד לשורש השירות אשר התחייבה הנתבעת לספק ואשר הינו במהותו חופשה אשר במסגרתה אין לצפות מהם כי יסכינו עם חדר רועש אשר קירותיו רועדים, עד כדי כך שלא יצליחו לישון והתובע ייאלץ לבלות לילות על כסא בבית הקולנוע. 20. לא הוכח בפני כי התובעים יכלו לבטל את העיסקה. רק כאשר התובעים היו על האונייה נתגלה הרעש שגבר בזמן ההפלגה. אני נותן אמון בטענות התובעים על הסבל הרב, אי ההתייחסות לטענותיהם, והיעדר נסיון למציאת פיתרון, ובטענתם כי לו ידעו על האמור מראש לא היו יוצאים להפלגה. לא שמעתי כל הסבר מניח את הדעת מפי נציג הנתבעת להתנהלותה האמורה. 21. בנסיבות האמורות אינני סבור כי יש להפחית מההשבה לה זכאים התובעים סכום כלשהוא בגין השירותים שקיבלו. אני סבור כי מצב הדברים המתואר לעיל יורד לשורשו של השירות לו היתה הנתבעת מחוייבת, באופן מהותי. סביר בעיני כי התובעים מעדיפים היו שלא לקבל מאומה מהשירותים שסופקו, לו היה ידוע להם מראש על הרעש האמור. 22. אשר לעוגמת הנפש - יש להניח כי הפלגה במשך שבועיים בנסיבות המתוארות לעיל גרמה לתובעים לסבל רב ועוגמת נפש רבה, ואני מוצא את הסכום הנתבע ברכיב זה - 6,000 ש"ח כסביר בנסיבות הענין. התובעים נערכו להפלגה האמורה, פינו מזמנם ועיסוקיהם, והחופשה לה קיוו הפכה לסבל. 23. יש לציין גם את התנהלותה של הנתבעת לאחר ההפלגה, אשר לא טרחה להשיב לפניה בכתב של התובעים. 24. עמדתה של הנתבעת היתה שלילה מוחלטת של כל טענות התובעים, ללא כל ראיה מצידה, ללא כל עד שיכול להעיד מידיעה אישית על פרט כלשהוא, וללא כל נתון אשר יכול היה לסתור את טענות התובעים. בנסיבות אלו עליה לשאת בהוצאות המשפט, אשר יכול היה להתייתר לו נקטה בעמדה סבירה. 25. אשר על כן אני מורה כי הנתבעת תשלם לתובעים בתום 15 יום מהיום סך 17,556 ש"ח, ובנוסף הוצאות משפט בסך כולל של 2,000 ש"ח. ככל שלא ישולם הסך האמור במועדו, ישא הוא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום. נופשפיצוייםהפלגות נופש (תביעות)משפט ימי - דיני ימאות