פסק דין בפני תביעה ותביעה שכנגד שמקורן בארוע של חתונה שהזמין הנתבע (התובע שכנגד) אצל התובעת (הנתבעת שכנגד). הארוע הוזמן ביום 15.10.07 ליום 26.12.07. ההזמנה היתה ל- 350 מנות לפי 105 ₪ למנה. ביום ביצוע ההזמנה שילם הנתבע 5,000 ₪ מקדמה. על פי האמור בהזמנה ביטול הארוע יחייב תשלום פיצוי של 50% ממחיר ההזמנה. ביום 1.11.07 הודיע הנתבע לתובעת כי הוא מבטל את ההסכם וזאת בעקבות כך שהוסר ההכשר של "רבנות ירושלים מהדרין" שהיה לתובעת. התובעת סברה שהנתבע לא רשאי לבטל את הארוע ולפיכך עשתה שימוש בשיק הבטחון שמסר לה הנתבע, מלאה את הסכום של מחצית הארוע והגישה אותו לביצוע. הנתבע הגיש התנגדות לביצוע שטר ובה טען כי ביטל את הארוע עקב הסרת ההכשר וכי לאחר מכן אמנם הוצע לו הכשר אחר, ואולם זאת בתנאי שיוסיף עוד 2,000 $. לכך הוא לא הסכים. הנתבע קיבל רשות להתגונן על ידי כב' הרשמת עינת אבמן מולר, הדיו הועבר לפסים של תביעה בסדר דין מהיר והצדדים הגישו כתבי טענות וכן הגיש הנתבע תביעה שכנגד בגין עגמת הנפש שנגרמה לו עקב הסרת הכשרות והצורך למצוא בסמיכות לארוע אולם אחר. טענות התובעת הן : א. א. לא נכתב בהסכם בשום מקום שהתובעת מתחייבת להכשר כלשהו. ב. ב. לתובעת היו הכשרים נוספים של רבנות ירושלים וכן של "כתר הכשרות" למהדרין מן המהדרין גלאט כושר. ג. ג. הובטח לנתבע שאם הכשר "רבנות ירושלים מהדרין" לא יוחזר עד הארוע הוא יקבל הכשר "עדה חרדית (אייכלר)". ד. ד. הסרת ההכשר לא נבעה מענייני כשרות אלא משום שהתובעת סרבה להתדיין בפני ביה"ד של הרבנות. ה. ה. התעודה הוחזרה לתובעת לאחר מס' ימים כך שבמועד הארוע היה ההכשר של "רבנות ירושלים מהדרין" לאולם. התובעת טוענת איפוא שביטול ההסכם על ידי הנתבע נעשה שלא כדין ולפיכך יש לחייבו במלוא סכום התביעה בסך 17,302 ₪ וכן ההוצאות ושכ"ט שנפסקו בהוצל"פ בעת הגשת השיק לביצוע. הנתבע טוען כי: א. א. תנאי יסודי ובסיסי להתקשרותו היתה תעודת הכשר של "הרבנות ירושלים מהדרין" שהיתה תלויה בחדרו של מנהל התובעת שהציג לנתבע את התעודה במועד ההתקשרות. ב. ב. ביום 28.10.07 נודע לו כי ההכשר הוסר ולפיכך כאדם דתי-חרדי הוא לא יכל לעשות את הארוע באולם ולכן הודיע על ביטול ההסכם. ג. ג. ההסכם הוא סטנדרטי ואינו ממצה את כל המוסכם ואת כל מה שהוצג בפני הנתבע בעת ההתקשרות כולל תעודת ההכשר. ד. ד. מיד כשנודע לו על הסרת ההכשר הוא הודיע על ביטול הארוע וזאת כדי שהתובעת תספיק למצוא ארוע חלופי לאותו מועד. ה. ה. לא היה מקום לחייב אותו לחכות ולראות אם ההכשר הוחזר שכן דובר בכ- 6 שבועות לפני הארוע. ו. ו. ברור לכל שציבור חרדי לא יופיע לארוע באולם שאין בו הכשר מהדרין. ז. ז. הסרת הכשרות מהדרין פוגעת באמון וכך שגם אם היא תוחזר לאחר מכן לא ניתן לבצע את הארוע באולם. ח. ח. מתן הכשרות של "העדה החרדית (אייכלר") הותנה בתשלום נוסף של 2,000 $ עבור הכלים לכן לא היתה הסכמה לכך והנתבע לא חתם על כך למרות שהתובעת ביקשה ממנו לחתום. ט. ט. סיבת הסרת הכשרות אינה חשובה עצם הסרת הכשרות מצדיקה ביטול ההסכם. התובע כאמור הגיש גם תביעה שכנגד בגין כך שהארוע בסופו של דבר התקיים באולם קטן יותר עם פחות משתתפים וכן בשל הלחץ וחוסר הוודאות עד שמצא אולם אחר. העידו בפני מנהל התובע והנתבע. כל צד חזר על טענותיו. מנהל התובעת הסביר שתעודת הכשרות לא הוסרה אלא האולם החליט להחזיר אותה לפי מכתב שצורף כנספח לכתב ההגנה. לדבריו הסרת ההכשר מטעם הרבנות לא נבעה מסיבות של כשרות אלא מסיבות חיצוניות ומכל מקום הוא הבטיח את הנתבע בכך שאם עד הארוע לא יוחזר ההכשר למהדרין הוא יקבל הכשר עדה חרדית (אייכלר) הוא אישר שמדובר בתוספת של 2,000 $ ואולם זאת עבור הכלים ולא עבור האולם (עמ' 2 שורה 21). הנתבע חזר והעיד כי אמנם הוצע לו לערוך את הארוע בהכשר עדה חרדית (אייכלר) אך זאת בתוספת 2,000 $ וכן העיד הנתבע כי האמון באולם נפגע ואף אם היה מוחזר ההכשר חלק גדול מהאורחים לא היה מתייצב עקב פגיעת האמון והסרת ההכשר. לאחר עיון, בטענות הצדדים באתי למסקנה כי יש לדחות את התביעה ולחייב את התובעת להשיב לנתבע את הסך של 5,000 ₪ ששולמו על ידו כמקדמה, ואלה הנימוקים: אמנם נכון שבהסכם עצמו אין התחייבות להכשר כלשהו אך מאידך ברור שההכשר הוא הבסיס להסכם כולו. אין ספק שאדם חרדי, והנתבע שהופיע בפני נראה לבוש כאדם חרדי, לא יקיים ארוע במקום שהוא ללא הכשר. למי שמצוי בענין ידוע שגם סוג ההכשר חשוב מאוד. לא כל אדם אוכל מכל הכשר. ברור כי לאדם חרדי יהיה חשוב שההכשר יהיה ל"מהדרין" וגם לא כל הכשרי המהדרין זהים, יש כאלה שאוכלים מהכשר מהדרין מסוים ואינם אוכלים מהכשר אחר על אף שגם הוא מהדרין. התוצאה היא איפוא כי ברור ומונח בבסיס ההסכם, אם אם הדבר אינו מצוין בו במפורש, ובודאי כאשר הארוע מוזמן על ידי מי שמשתייך למגזר החרדי, שלמקום קיים הכשר כפי שהוא מוצג בעת חתימת ההסכם. בנדון דנן, אין מחלוקת שעל קיר המשרד של מנהל התובעת היתה תלויה תעודת ההכשר של "רבנות ירושלים מהדרין". הצדדים חלוקים אם היו תלוים הכשרים נוספים אם לאו, ואולם לטעמי די בכך שהכשר זה היה תלוי ולדברי הנתבע הוא אף הופנה במפורש אליו, כדי לאפשר למי שמקפיד על ההכשר הזה דוקא לבטל את ההסכם אם מתברר לו שההכשר הזה אינו קיים עוד. אינני סבור שכאשר מדובר בתקופה של כחודשיים לפני הארוע היה אפשר לחייב את הנתבע להמתין אולי הדבר יתוקן וההכשר יוחזר. ומה אם היה מתברר רק שבוע לפני הארוע שההכשר לא הוחזר??? הנתבע גם לא היה חייב לקבל את ההצעה החלופית של הכשר העדה החרדית (אייכלר). ראשית, כפי שנכתב לעיל לא כל אדם אוכל כל הכשר אף אם הוא מהדרין. לנתבע הוצגה תעודת הכשר של רבנות ירושלים מהדרין והוא רשאי היה לסמוך על כך שזה ההכשר שיהיה. שנית, מהעדויות כולן עולה כי הכשר זה היה מותנה בתשלום נוסף של 2,000 $ אמנם לא בהכרח תשלום לאולם ואולם מבחינת המזמין מה זה משנה למי הוא צריך לשלם את התוספת, כל עוד ההכשר האחר כרוך בתוספת מחיר הוא רשאי שלא להסכים. גם הטענה לפיה ההכשר לא הוסר מטעמי כשרות אלא מטעמים אחרים (סרוב לדון בביה"ד הרבני) אין בה כדי להביא לתוצאה אחרת. מבחינת המזמין ההכשר הוסר, וממילא הוא ומוזמניו לא יוכלו לאכול מן האוכל המוגש בארוע, בין אם סיבת הסרת ההכשר היא זו או אחרת ובין אם מדובר בהסרת ההכשר על ידי נותן ההכשר או החזרתו על ידי מקבל ההכשר. התוצאה היא איפוא שההסכם בוטל על ידי הנתבע כדין לאחר שתנאי בסיסי לו, אף אם אינו כתוב בחוזה עצמו אך ברור שהוא היה הגורם להסכם, הופר. לא היה מקום למלא את שטר הבטחון ולהפקידו ולהכניסו לגביה בהוצל"פ. כיון שההסכם בוטל כדין על התובעת להשיב לנתבע את הסכום ששולם עם כריתת ההסכם בסך 5,000 ₪ (מקדמה). אין מקום לפסיקת פיצויים נוספים לנתבע שכן לא הוכח שההכשר נלקח מהתובעת בעקבות רשלנות או הפרת תנאי הכשרות. לא הוכחה אשמת התובעת בכך שההכשר נלקח ממנה לפיכך אין מקם לחייבה להוציא עוד כספים משלה בשל כך שההכשר נלקח ממנה. אני דוחה איפוא את התביעה הראשית ומורה לסגור את תיק ההוצל"פ 03/07848/08/2 ובאשר לתביעה הנגדית אני מחייב את הנתבעת שכנגד (התובעת בתביעה המקורית) להחזיר לתובע שכנגד הסכום ששולם לה כמקדמה בסך 5,000 ₪. בנסיבות שתוארו אין צו להוצאות. אירועים (תביעות)נישואין / חתונהרבנות