פסק דין המחלוקת 1. האם המשפט השיווקי "הלקוח תמיד צודק" נכון במקרה הנדון? האם אכן יש מקום לחייב את הנתבעת, חברת התעופה "אל-על", בגין נזקים נטענים שנגרמו לנוסע-התובע בשל אי העלתו לטיסה מפריז לתל-אביב (326 ly) ביום 8/12/05 (להלן : "הטיסה")? זו השאלה שבמחלוקת, להלן גרסאות הצדדים. גרסת התובע 2. התובע, רואה חשבון במקצועו, כבן 71 שנה, רכש כרטיס טיסה אצל הנתבעת, מישראל לצרפת וחזרה. על פי הכרטיס שרכש, אמור היה התובע לשוב לישראל ביום 7/12/05, בטיסה היוצאת ממרסיי ישירות לתל-אביב (להלן : "הטיסה המקורית"). 3. אין מחלוקת כי התובע החמיץ את טיסתו המקורית, בשל מחדלו הוא ("הייתי קצת טמבל", עמ' 6 שו' 16, ובהמשך: "ראיתי שטעיתי" , עמ' 7 שו' 3, למרות שבכתב תביעתו בחר לציין כי החמיץ את הטיסה "עקב עיכוב בלתי צפוי", סעיף 9 לכתב התביעה). לפיכך, עם הגיעו לשדה התעופה במרסיי יום לאחר מועד טיסתו המקורית, פנה התובע לטענתו לנציגות הנתבעת שבשדה התעופה ושוחח עם פקידה בשם ניקול. 4. לטענת התובע, ניקול בררה עבורו, לבקשתו, מהן העלויות בהן יצטרך לשאת כדי לקבל לידיו כרטיס טיסה חדש, ובתום הבירורים השיבה לו כי באותו יום, בשעה 22:45 יוצאת טיסה מפריז לתל-אביב עליה יש מקום פנוי, ועליו לשאת מכיסו בתשלום הכרוך בטיסה ממרסיי לפריז. ניקול אף צירפה לכרטיס הטיסה המקורי של התובע פתק בכתב ידה עליו כלולים פרטי הטיסה החדשה (נספח א' לכתב התביעה, הפתק המקורי הוצג בעת הדיון). התובע ציין כי הבין מדברי ניקול כי הוא רשום לטיסה היוצאת מפריז וכי התוספת הכספית היחידה בה עליו לשאת הינה התשלום עבור הטיסה מרסיי-פריז (סעיף 17 לתצהיר התובע). 5. ואכן, התובע ממן מכיסו כרטיס טיסה ממרסיי לפריז בחברת התעופה "אייר פרנס" והגיע לשדה התעופה "שארל דה גול" כשבכיסו סכום במזומן של 13 יורו בלבד. התובע בחר לשהות בשדה התעופה בין הטיסות, ועם פתיחת דלפקי הבידוק התייצב לבידוק הביטחוני ומסר לפקיד המטפל את כרטיס הטיסה המקורי שבידיו. 6. לטענת התובע, הפקיד המטפל קיבל את כבודתו, הצמיד לה פתקים והנפיק עבורו כרטיס עלייה למטוס. בטרם מסר הפקיד לתובע את כרטיס העלייה למטוס, בדק הפקיד שוב במחשב ובקש מהתובע להמתין בצד. או אז התבקש התובע להתלוות לפקיד למשרדי אל על, שם פגש בסופו של דבר את האחראי על תחנת פריז, מר יהודה זיסו (להלן : "זיסו"). זיסו ערך בירורים שונים ואמר לתובע כי עליו לשלם סך של 204$ עבור התוספת בין הכרטיס המקורי לבין הכרטיס החדש (סעיף 24 לתצהיר התובע, פרו' עמ' 11 שו' 5; שו' 10). 7. התובע ניהל דין ודברים עם זיסו, פירט בפניו את השתלשלות הדברים במרסיי ואת הדברים שכביכול נאמרו לו על ידי ניקול, וחלק על דרישת התשלום. לטענת התובע, בתום הדין ודברים מסר זיסו בידיו את כרטיס העלייה למטוס ואמר לו ש"זה בסדר, אתה יכול ללכת", והכול "בחצי חיוך של סידרתי אותך" (סעיף 31 לתצהיר התובע). 8. התובע קיבל את דבריו של זיסו כ"התבדחות לא מצחיקה" (סעיף 32 לתצהיר), סר לשער היציאה ובשעה היעודה עלה למטוס באמצעות הכרטיס שהיה בידו. לטענתו, לאחר שכבר התיישב במקומו במטוס (סעיף 35 לתצהיר), ניגש אליו אחד העובדים ובקש ממנו להתלוות אליו לפתח המטוס. בפתח המטוס עמד זיסו והודיע לו שעליו לרדת מהמטוס היות ולא שילם את התוספת הנדרשת. התובע הבהיר לזיסו כי סבר שמדובר בהתבדחות והציע לשלם את התוספת באמצעות כרטיס האשראי שבידו. 9. זיסו לקח לידיו את כרטיס האשראי, אולם כעבור מספר דקות שב והודיע לתובע שבכרטיס לא עובר ועליו לרדת המטיסה. התובע הבהיר לזיסו שאין בידיו מזומנים וכי הוא מוכן לחתום על כתב התחייבות לתשלום התוספת, אולם זיסו סירב. התובע מציין כי אחד הנוסעים, אותו הוא מכנה "המושיע הזר", היה עד לשיחה ובשלב כלשהו אותו מושיע זר הציע לשלם במקום התובע את התוספת הנדרשת, והתובע שב למקומו. 10. לפתע, התייצבו במטוס חמישה או שישה שוטרים מקומיים חמושים בתת מקלע (סעיף 40 לתצהיר) ודרשו מהתובע לרדת מהמטוס, בטענה כי הינו נוסע בלתי חוקי. כל מחאותיו של התובע לא עזרו והוא אכן הורד מהמטוס, כשזיסו ניצב מחוץ למטוס ומטיח בתובע כי ידאג לכך שיכנס ל"רשימה השחורה" של אל-על. 11. בצר לו, נאלץ התובע לשהות בפריז לילה נוסף, כשהוא ממן מכיסו את השהות במלון, ולרכוש כרטיס טיסה חלופי ביום שלמחרת בחברת התעופה אייר פרנס. בסופו של יום, שב התובע לארץ ביום 9/12/05. 12. עם שובו לארץ, פנה התובע לנתבעת , גולל את סיפור המעשה ודרש פיצוי. הנתבעת דחתה את הדרישה לפיצוי והפנתה את התובע לסוכנות הנסיעות ממנה רכש את הכרטיס המקורי, על מנת לבדוק אפשרות של החזר. לנוכח עמדתה זו של הנתבעת, הגיש התובע לבית המשפט את התביעה שבפניי, המושתת על שתי עוולות: עוולה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 ועוולת הרשלנות על פי פקודת הנזיקין (סעיפים 54 ו-55 לכתב התביעה). הנזקים הנתבעים כוללים את ההוצאות הישירות (מלון, 2402 ₪; כרטיס טיסה חלופי, 3,595 ₪); וכן פיצוי בגין עוגמת נפש, שלצרכי אגרה הועמד על סך של 95,000 ₪. 13. עוד טען התובע כי נסיבות המקרה דנן מצדיקות השתת פיצוי עונשי על הנתבעת. בעניין זה טוען התובע שהנתבעת הינה מוביל אווירי מרכזי, גם אם אינה מכונה יותר "המוביל הלאומי", וככזו קיים אינטרס ציבורי רחב ליתן תגובה הולמת להתנהגותה הנפסדת, תגובה שתאלץ אותה לרענן את נהליה ולנהוג בכבוד בציבור לקוחותיה. גרסת הנתבעת 14. הנתבעת טוענת כי מדובר בתביעה מקוממת ומיותרת שמוטב לולא הייתה מוגשת כלל; לגרסת הנתבעת, לא היה כל רבב במעשיה ו/או העובדים מטעמה, ודווקא התובע הוא שנהג בגסות רוח לאורך כל הדרך והוא שיצר מלכתחילה את כל המצב אליו נקלע, כאשר איחר לטיסתו המקורית ובהמשך סירב לשלם את התוספת הנדרשת, הגם שדרישה זו נמסרה לו במפורש עוד בטרם עלייתו למטוס. 15. לגופו של עניין טוענת הנתבעת כי התובע , באשמתו, החמיץ את הטיסה המקורית. משכך, ברי כי כל שינוי של הכרטיס המקורי דורש תוספת כלשהי ("אני לא מאמין שסוכן הזמנות בכל חברה בעולם יגיד לנוסע שהחלפת כרטיס לא כרוכה בתשלום. זה א"ב של כרטוס בחברות תעופה. זאת לא בסמכות של אף אחד לוותר על זה מלבד מנכ"ל אל על", זיסו בעמ' 18 שו' 15-18). לא זו אף זו, הנתבעת טוענת כי במקרה הנדון לתובע היה כרטיס מקורי מסוג T-CLASS שזהו כרטיס זול, שכמעט אינו ניתן לשינוי. חרף זאת, נמצאה הדרך לשנות כרטיס זה, וכל מה שנדרש מהתובע מסתכם באותה תוספת בסך 204$ ("מצאנו דרך לשנות את זה ל-V ואז לשנות את התאריך", זיסו בעמ' 24 שו' 9). 16. הנתבעת מבהירה כי אמנם הפקיד הראשון שטיפל בתובע בדלפק הבידוק אכן רשם אותו לטיסה והנפיק עבורו כרטיס עלייה למטוס, אולם עוד בטרם נמסר הכרטיס החדש לידיו, הובהר לתובע כי הכרטיס יימסר לידיו רק לאחר תשלום התוספת. זיסו הסביר בעדותו כי פרוצדורה זו נעשתה על מנת להקל על התובע: "כדי להקל על הנוסע אנחנו פוטרים אותו מהכבודה. נעשה לו בידוק ואמרתי שישימו את המזוודות שלו בצד. הלכנו לבדוק את נושא הכרטיס, התקשרנו לקופה בתל אביב והם אמרו שצריך לשלם את ההפרש - 204$. הסברתי לו את זה. הקופה נמצאת קרוב לדלפק הבידוק. אני עובד על דלפק פתוח בצד הקיצוני של כל דלפקי הבידוק. הנחתי את הכרטיס של התובע על הדלפק ואמרתי לו שיסדיר את התשלום כדי שיוכל לעלות למטוס". (עמ' 17 שו' 9-15). 17. הנתבעת מכחישה שמסרה בידי התובע את כרטיס העלייה למטוס. בכתב הגנתה ציינה הנתבעת כי הכרטיס החדש הונח בדלפק בלתי מאויש, והיה נמסר לידי התובע לאחר שזה האחרון היה מציג קבלה מהקופה בדבר תשלום התוספת. לטענת הנתבעת, גובה התשלום היה ידוע לקופאית והיה ידוע מתוך ה-PNR של התובע (דו"ח ריכוז פרטי הזמנה של נוסע, סומן כ-נ/1, ראה דברי זיסו בעמ' 17 שו' 21). יצוין כי בעדותו טען זיסו שהכרטיס הונח על הדלפק שלו, והוא אינו יודע כיצד הכרטיס הגיע לידיו של התובע : "הוא היה בדלפק שלי עם המסמכים שלי. אני לא יודע איך הוא (התובע) לקח אותו". (עמ' 18 שו' 2-3). 18. הנתבעת מציינת שלא יתכן ש"ניקול" או כל פקידה אחרת במרסיי אמרה כביכול לתובע כי לא יידרש להוסיף תוספת כלשהי. ראשית טוענת הנתבעת שאין כלל עובדת בשם ניקול; שנית, הפתק שנמסר בידי התובע מכיל את פרטי הטיסה מפריז לתל אביב, הא ותו לא, ובוודאי שאינו מהווה כרטיס חדש, כטענת התובע בסעיף 16 לתצהירו; שלישית, טענה הנתבעת כי לאף גורם, למעט מנכ"ל הנתבעת, אין סמכות לוותר על תשלום. עם זאת, הודתה הנתבעת כי לא בררה את הדברים עם התחנה במרסיי, בין השאר מכיוון שבאותה שעה לא היה עם מי לדבר (עמ' 25 שו' 1). 19. לפיכך, טוענת הנתבעת כי בידי התובע לא היה כרטיס חדש תקף, וכרטיס זה היה נמסר לידיו כדין רק אם היה משלם את התוספת שנדרשה ממנו מפורשות עוד כשעה וחצי לפני העלייה למטוס (זיסו בעמ' 17 שו' 2-3). משכך, ומשנטל התובע את הכרטיס על דעת עצמו מבלי לשלם את התוספת, הרי דינו כדין נוסע ללא כרטיס, ועל פי תנאי הכרטיס וחוקי הטייס השונים (חוק הטייס (עבירות ושיפוט) התשל"א - 1971; חוק הטייס (ביטחון בתעופה אזרחית), התשל"א - 1971, יכונו להלן: "חוקי הטייס"), בסמכותה של הנתבעת להוריד נוסע שכזה מהמטוס. 20. ואכן, משנוכח זיסו לדעת כי התובע עלה לטיסה, הוא סר למטוס ופגש את התובע ב"שרוול": "בשרוול הוא נתן לי את כרטיס האשראי שלו. רצתי עם הכרטיס על מנת לנות לעזור לו שיוכל להמריא. אני בשירות הנוסע. למרות שחשבתי שהוא התנהג לא כשורה, גנב את הכרטיס והתפרץ למטוס, לקחתי את כרטיס האשראי שלו, רצתי לקופה, הכרטיס לא עבר לאחר שלושה ניסיונות, חזרתי אליו ואמרתי לו שהוא לא יכול לטוס" (זיסו בעמ' 19 שו' 20-24). כלומר, הנתבעת טוענת כי בשלב זה הסכים, למעשה, התובע לשלם את התוספת, אולם התשלום לא התבצע בשל כך שכרטיס האשראי לא עבר. 21. הנתבעת טוענת כי התנהגותה זו מלמדת על כך כי ניסתה ללכת לקראת התובע, ולמרות שעלה שלא כדין למטוס, ניסתה למנוע את הורדתו מהטיסה ולאפשר את הטסתו לישראל. עם זאת, משכשלה פעולת התשלום באמצעות כרטיס האשראי, לא היה כל מקום לנהוג בתובע, פעם נוספת, לפנים משורת הדין, ולכן גם סורבה ההצעה של אותו מושיע זר לתשלום במזומן: "כשנוסע מתפרץ למטוס - אני לא יכול לקבל כסף. אני צריך להביא את הנוסע לקופה ולתת לו קבלה. זה גורם לאיחור נוסף של 20 דקות, ואני לא יכול להרשות לעצמי. החלטנו שאנחנו מורידים את התובע וזהו". ובהמשך: "לגבי המזומן - אני לאיכול לעכב 200 נוסעים. לא ראיתי שטרות, וזה זמן יציאת מטוס. אם המטוס לא יוצא בזמן - הכול יכול להתעכב בשעתיים. מדברים על 11 בלילה. זה לא המקום ולא הזמן לעכב את הטיסה ולמצוא פתרונות חלופיים לנוסע שלא חיפש לפתור את הבעיה מראש, כאשר הוצעו לו הדרכים" (זיסו בעמ' 22, שו' 1-11). 22. הנתבעת מציינת כי בשלב זה החל התובע להתפרץ ולצעוק, והודיע כי הוא לא ירד מהטיסה אלא אם יביאו משטרה (זיסו בעמ' 21 שו' 13; עמ' 23 שו' 1-3; התובע בעמ' 12 שו' 23), ולפיכך, ובהתאם לסמכויות המוקנות לה בחוק, ועל מנת שלא לגרום לעיכובם של 200 נוסעים, הזמינה את המשטרה המקומית. לטענת הנתבעת, עלו למטוס שני שוטרים בלבד, והתובע התלווה אליהם ללא בעיות מיוחדות (זיסו בעמ' 23 שו' 15). 23. הנתבעת מציינת כי פעלה לכל אורך הדרך כמוביל אווירי סביר וכי פעולותיה היו מידתיות ועל פי דין. הנתבעת טוענת כי דין תביעה זו להידחות, אגב חיוב בהוצאות הולמות. ההכרעה 24. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, שמעתי את עדויותיהם של התובע וזיסו וקראתי את סיכומיהם (הארוכים מידי) של הצדדים, קובעת אני כי דין התביעה להידחות. סבורה אני כי לא נפל רבב בהתנהגות הנתבעת והיא פעלה כמתחייב על פי תנאי ההובלה שבין הצדדים; כמתחייב על פי חוקי הטיס ועל פי נהליה היא. עוד שוכנעתי כי הנתבעת פעלה כמוביל אווירי סביר בנסיבות העניין; סבורני כי אין כל מקום להורות על פיצוי מכוח דיני החוזים, הן משום שעילה זו לא נכללה כלל בכתבי הטענות ואם משום שלא השתכלל בין הצדדים כל חוזה בנוגע להטסת התובע מפריז לתל אביב; סבורתני כי לא קמה לתובע על עילה מכוח חוק איסור לשון הרע, והנתבעת פעלה כאמור על פי הסמכויות שמוקנות לה בחוק. 25. לא זו אף זו, הפכתי והפכתי בטיעוני התובע ולא נמצאה כל עילה משפטית אחרת מוכרת הדין המצדיקה את קבלת התביעה במקרה הנדון. הלוא התובע הודה שהוא זה שאיחר את טיסתו המקורית; הלוא גם התובע הודה, בפה מלא, כי הדרישה לתשלום התוספת נאמרה לו מפורשות עוד שעה וחצי לפני העלייה למטוס (התובע בעמוד 11 שורה 10; שורה 20); התובע הוא שבחר להגיע לפריז כשבכיסו 13 יורו בלבד; התובע נמנע ביודעין מלשלם את התוספת לפני עלייתו למטוס ו/או להוציא מזומנים בשדה התעופה; התובע הסכים בסופו של דבר לשלם את התוספת, אולם כרטיס האשראי לא עבר. מה ציפה התובע? שהנתבעת, כ"מוביל מרכזי" או כ"מוביל הלאומי" לשעבר תוותר לו? שמא תסתפק בכתב התחייבות? או שמא 200 נוסעים אמורים להתעכב בפריז עד שהתובע יאות להסדיר את התשלום בסך 204$ בלבד, תשלום שהתבקש ממנו עוד בשלב הבידוק, אולם התובע סבר באופן סובייקטיבי שמדובר בהתבדחות? נראה שמדברי אלו ברור כי התשובה לשאלה שהוצגה בפתיח לפסק הדין היא לאו נחרץ, והלקוח לא צודק במקרה הנדון. אפרט בקצרה את ממצאי שהובילוני לקביעות אלו. הדברים שנאמרו לתובע במרסיי 26. ראשית, אציין כי איני רואה חשיבות רבה בדברים שכביכול נאמרו לתובע במרסיי, היות שבפריז הוכח בפני שהוצגה בפני התובע דרישה לתשלום התוספת כתנאי לעלייה למטוס. לכן, גם אם טענותיו של התובע נכונות לגבי הדברים שכביכול נאמרו לו על ידי ניקול, אין הדבר מעלה או מוריד כהוא זה. 27. אולם, למעלה מן הצורך בחנתי את סוגיית מרסיי ונחה דעתי שהתובע כלל לא הוכיח את טענתו הראשונית לפיה כביכול נאמר לו שהוא רשום לטיסה בפריז ולא יצטרך לזאת בתשלום נוסף: טענה זו לא מגובה במסמך כלשהו. בניגוד לטענה בסעיף 16 לתצהירו, לגביו אמר בחקירתו כי מדובר ב"טעות הדפסה" (עמוד 9 שורה 5) אזי הפתק שנכתב בכתב ידה של ניקול אינו מהווה כרטיס אלקטרוני חדש. פתק זה כולל את פרטי הטיסה מפריז בעט כחול, ותוספת לא ברורה בעת שחור. בוודאי שלא נאמר באותו פתק כי התובע פטור מתשלום נוסף. 28. בנוסף, התובע אינו עקבי באשר לדברים שכביכול נאמרו לו על ידי ניקול. בעוד שבתחילה הצהיר שניקול אמרה לו מפורשות שלא יצטרך להוסיף תשלום (עמוד 8, שורה 5) אזי בהמשך העדות מסתבר כי מדובר בהבנה סובייקטיבית של הדברים: "אני הבנתי שאני לא צריך לשלם וביקשתי ממנה לרשום את זה על הכרטיס, שעם הכרטיס הזה אני עולה למטוס, מפנה שוב לסעיף 13". ובהמשך: "כתובות שם עוד כמה אותיות - המראה ונחיתה. כתובות שם עוד אותיות שהבנתי שהן מאפשרות לי לעלות לטיסה". (התובע בעמוד 8 שורה 16, שורה 23-24). ומניין אותה הבנה של האותיות הכתובות בפתק, אם בעדותו הודה התובע ש"אין לי מושג בקודים של אל על" (עמוד 9, שורה 1-2)? 29. אמור מעתה: לתובע לא הונפק כרטיס טיסה חדש במרסיי; מהפתק שהוצג לא ניתן ללמוד בצורה אובייקטיבית שהובטח לתובע פטור מתשלום נוסף בגין הטיסה. יתכן ומדובר בהנחה סובייקטיבית של הדברים, כפי שהבין שזיסו מתבדח עימו כשביקש את התוספת האמורה. 30. ניקול לא הובאה לעדות על ידי מי מהצדדים ומסתבר בהמשך שככל הנראה שמה של הפקידה לא היה ניקול כי אם נטלי, זאת למד התובע מפסק דין אחר (רביבו ואח' נ' כליפה ואל על, צורף כנספח א' לסיכומי התובע, להלן פס"ד רביבו). עולה השאלה, אם התובע לא זוכר את שמה של הפקידה, כיצד הוא זוכר בוודאות את תוכן הדברים שנאמרו לו על ידה? ומדוע בחרה אותה ניקול/נטלי לכתוב את הפתק בשני עטים שונים? (התובע בעמוד 9 שורה 22-23). 31. מכל המקובץ לעיל אין כל מקום לבסס את הקביעה שהובטח לתובע על ידי מאן דהוא (נטלי ? ניקול?) כי לא יידרש לשלם תוספת כספית כלשהי ודברי זיסו אשר העיד את נוהלי הנתבעת רק מחזקים מסקנה זו: "זאת לא בסמכות של אף אחד לוותר על זה בלבד מנכ"ל אל על" (זיסו בעמוד 18 שורה 17-18). השתלשלות העניינים בפריז 32. כאמור, הגעתי למסקנה כי התובע ידע, לפחות שעה וחצי לפני הטיסה, כי הוא נדרש לשלם את התוספת האמורה; לא מצאתי כל בסיס לתחושותיו הסובייקטיביות של התובע לפיהן סבר כי מדובר בהתבדחות של זיסו. כאמור, הפקיד המטפל אשר הנפיק את כרטיס העלייה למטוס לא מסר את הכרטיס לידי התובע, אלא ביקש שימתין בצד; או אז הופנה התובע לפקידה נוספת; ובסופו של יום טיפל בעניין זיסו, שעדכן את הקופאית בדבר התשלום הנדרש. 33. חיזוק למסקנתי הנ"ל מוצאת אני בעובדה שמזוודותיו של התובע לא הועלו לטיסה אלא נותרו בצד, בהוראתו של זיסו: "נעשה לו בידוק ואמרתי שישימו את המזוודות שלו בצד" (עמוד 17 שורה 9-10). אם נכונה הייתה טענתו של התובע לפיה הפקיד מטפל כבר קיבל אותו לטיסה, מדוע לא נשלחו המזוודות מיד? 34. אינני מקבלת את טענותיו החדשות של התובע בסיכומיו לפיהן שהה ב"שטח הסטרילי" של הטיסה ועוד כהנה וכהנה טענות עובדתיות ומשפטיות שלא בא זכרן בכתבי הטענות ולא זכו לכל הוכחה במסגרת הראיות (ראה למשל סעיפים 12 , 19 , 28 , 35-38 , 71 - 74 לסיכומים). התובע מנסה להיבנות משברירי סתירות כביכול, ניואנסים שונים בעדויות (הדלפק לא מאויש - דלפק של זיסו וכו'), ופסקי דין אחרים שכלל אינם ממין העניין (רביבו), כדי להגיע למסקנות המבוקשות על ידו לפיהן קיבל לידיו כדין את כרטיס העלייה למטוס. כל ניסיונות אלו לא צלחו ואיזו הוכחה טובה יותר דרושה לנתבעת להוכחת גרסתה, אם לא עדות התובע בעצמו: "ש. לטענתך, יהודה נתן לך את כרטיס העלייה למטוס. ח. ת. שני כרטיסים - את כרטיס הטיסה ואת כרטיס העלייה למטוס. הוא לא אמר לי ללכת לקופה. אחר כך הוא התעשת ואמר שהוא אמר לי ללכת לקופה. ש. ש. עלית למטוס אחרי שיהודה אמר לך שאתה צריך לשלם 204$. ח. ת. נכון" (התובע בעמוד 11 שורה 15-21). 35. בנוסף, איני מקבלת את טענתו של התובע שהנתבעת טעתה ו/או התרשלה בכך שהנפיקה לתובע כרטיס עלייה למטוס. ככל הנראה, מנסה התובע להבנות מהאמור בסעיף 2 לת/2, הוא הדו"ח של זיסו בזמן אמת, שם נאמר שה"צ'אק אין" נעשה בטעות. עם זאת, בעדות בפני פירט זיסו את הסיבות לאותו "צ'אק אין" (עמוד 16 שורה 15-25), ובכל מקרה כל עוד לא נמסר הכרטיס החדש לידיו של התובע לא הושלם הליך הקבלה לטיסה. 36. נסיבות הגעת כרטיס העלייה למטוס לידיו של התובע יישארו, ככל הנראה, עלומות, זאת כשזיסו מכחיש בתוקף שמסר את הכרטיס לידי התובע. אניח לטובת התובע כי אכן מדובר באי הבנה מצערת והוא אכן סבר לתומו שאין צורך בתשלום (אף על פי שהדברים נאמרו לו מפורשות). כך או כך, שוכנעתי כי לא השתכלל הסכם חדש כל עוד לא שולמה התוספת, וכדין באו כל הדרישות לתשלום ובהמשך, ההורדה מהמטוס. מתי באו דרישות התשלום? 37. התובע בסיכומיו, כאילו לא התקיים הליך הוכחות כלל, כאילו לא ניתנה עדותו המפורשת בדבר דרישת התשלום עוד כשעה וחצי לפני העלייה למטוס, טען בסעיף 76 לסיכומיו שדרישה זו נמסרה לו באופן מפורש וברור "בדקה ה-90, כשהמטוס על סף המראה". איני מקבלת כאמור טענה זו והראיות מתיישבות כאמור עם המסקנה שהתובע עשה דין לעצמו, החליט כי אין צורך בתשלום התוספת, היות שמדובר בהתבדחות, ועלה למטוס כשאין בידו כרטיס טיסה בתוקף (כל עוד לא שולמה התוספת). לפיכך, רשאית הייתה הנתבעת לפעול להורדת התובע מהטיסה. הפעולות שננקטו על ידי הנתבעת בעת הורד התובע מהטיסה 38. שוכנעתי, כמפורט לעיל, כי הנתבעת נכונה הייתה ללכת לקראת התובע, כשהסכימה לקבל את כרטיס האשראי שנמסר לה על ידו. זאת עשתה, כאמור, לפנים משורת הדין, וכדברי זיסו: "אני איש שירות ואני רואה את עצמי משרת של הנוסע. הוא לקוח שלי ואני מכבד אותו ככזה. אני חושב שבמקרה הזה עשינו מעל ומעבר. ניסינו לעזור לו בכל דרך. הדבר היחידי שלא עשינו הוא לוותר על תשלום שמגיע לנו בדין. התובע הביע נכונות לשלם 10 דקות לפני יציאת המטוס, כשכל הנוסעים ישובים ואני יכול להוציא את המטוס. לקחתי את הכרטיס ורצתי לצ'ק אין. רק אז הוא הביע נכונות לשלם. השיחה באזור הבידוק נמשכה כשעה וחצי והבהרתי לו שהכסף מגיע לנו ושזה לא בסמכותי שלא לגבות. אנחנו מטפלים בפריז בבין 3-14 טיסות ביום". (עמ' 15 שו' 12-19) 39. אמנם אין בפניי ראייה לכך שכרטיס האשראי לא עבר, ועובדה היא כי התובע השתמש בכרטיס מאוחר יותר (נספח ג' לתצהיר התובע), אולם אין לי יסוד להאמין שלא נעשה ניסיון מצד הנתבעת להשתמש בכרטיס - הלוא ביצוע התשלום הזה היה משרת את האינטרסים של שני הצדדים. 40. האם הנתבעת הייתה צריכה לבוא לקראת התובע בפעולות נוספות, דוגמת "כתב ההתחייבות" או לקיחת מזומן מ"המושיע הזה?" סבורתני כי יש להשיב על שאלה זו בשלילה. היעלה על הדעת שנוסע שיעלה על אוטובוס יבקש לדחות את התשלום וליתן בידי הנהג כתב התחייבות? האם 200 נוסעים צריכים להמתין ולהתעכב עד שהתובע ייאות להסדיר את התשלום? האם זיסו הוא עובד בשורות התובע, שאמור להסדיר את התשלום עבורו? אין לי אלא לסמוך את שתי ידיי על דבריו של זיסו בעדותו: " לגבי המזומן - אני לא יכול לעכב 200 נוסעים. לא ראיתי שטרות וזה זמן יציאת מטוס. אם המטוס לא יוצא בזמן - הכול יכול להתעכב בשעתיים. מדברים על 11 בלילה. זה לא המקום ולא הזמן לעכב את הטיסה ולמצוא פתרונות חלופיים לנוסע שלא חיפש לפתור את הבעיה מראש כאשר הוצעו לו הדרכים". (עמ' 22 שו' 7-12). המשטרה 41. כאמור, משקבעתי שבידי התובע לא היה כרטיס טיסה תקף, והכול ממחדליו הוא, אזי רשאית הייתה הנתבעת לפעול להורדת התובע מהטיסה, ולשם כך להיעזר במשטרה המקומית.אציין כי התובע עצמו הודה, הן בתצהירו (סעיף 37) והן בעדותו (עמ' 12 שו' 23) כי ירד מהמטוס רק אם תובא משטרה. התובע יכול היה לחסוך מעצמו את אותה השפלה שאותה היה חווה, לטענתו, אם היה יורד מהטיסה ללא ויכוחים מיותרים, כפי שהיה חוסך את האירוע כולו אם לא היה מתווכח על התוספת של 204$ שנדרשה ממנו מבעוד מועד. 42. בכל מקרה, גם בעניין השוטרים לא דייק התובע, ובחר להציגם כחמישה - שישה שוטרים חמושים בתת מקלעים. זיסו העיד כי היו רק שני שוטרים (עמ' 22 שו' 17), ולא נראה כי לצורך הורדת נוסע מטיסה תישלח כיתת שוטרים. סיכום הדברים 43. התובע איחר לטיסתו המקורית; לתובע לא נאמר כי כרטיס הטיסה שבידו יהיה תקף לקו פריז - תל אביב, זו מסקנה של התובע שלא עוגנה בראיות; לתובע נאמר בפריז לפחות שעה וחצי לפני הטיסה שעליו להוסיף תוספת בסך 204$ כדי לעלות לטיסה; התובע הניח שמדובר בהתבדחות לא מצחיקה ועלה למטוס מבלי לשלם את התוספת האמורה; על הנתבעת לא הייתה כל חובה לנסות להסדיר את תשלום התוספת כשהתובע שוהה במטוס, וחרף זאת קיבלה את כרטיס האשראי לידיה; הנתבעת לא הייתה צריכה להיפרע מאותו מושיע זר עלום או להסתפק בכתב התחייבות. התובע הורד מהמטוס כדין, ולכן - דין התביעה להידחות. 44. לעניין זה, יפים הדברים שנאמרו על ידי כב' השופט אורן שוורץ בפסק דין רביבו, שצורף על ידי התובע לסיכומיו: "ביטחונן העצמי של התובעות בעלייתן למטוס לא היה מוצדק וקשה להבין מהיכן נבע. על פי עדותן, התובעות מרבות לטוס לחו"ל. נדמה כי התובעות היו סבורות שמאחר והטיסה שצריכה להמריא במועד נתון ומדובר בחברת תעופה ישראלית, שהן "תסתדרנה". כדבריהן "אין מצב" שלא יעלו אותן למטוס. ייתכן וזה היה הרקע לכך שלא רצו לנהל שיחה עם פסקל שאינו דובר עברית. כך או כך, ציפייתן והביטחון כי יעלו למטוס לבסוף, ללא תשלום עבור הכבודה העודפת, אינה ציפייה לגיטימית ואינה ראויה להגנה." הוא הדין גם לענייננו. הוצאות, אגב בחינת התנהלות התובע 45. התובע בחר להגיש תביעה המבוססת ברובה על פיצוי בגין עוגמת נפש ופיצויים עונשיים, בסכום העולה על 100,000 ₪; התברר בתום שמיעת הראיות שאין מקום להטיל על הנתבעת פיצוי כלל, לא כל שכן פיצוי עונשי, ולא ברור למי מהצדדים נגרמה עוגמת נפש מרובה יותר מהפרשה. 46. לא זו אף זו, התנהלותו של התובע בעת ניהול ההליכים מהווה המשך ישיר להתנהלותו בעת הפרשה כולה, כשהוא בוחר להכתיב ולשכתב כביכול את העובדות: כך, התברר כי תצהירו כולל אי דיוקים וטעויות (עדות התובע לעניין הכרטיס האלקטרוני החדש, עמ' 9 שו' 4; עדות התובע לעניין מועד קבלת הכרטיס, עמ' 9 שו' 10-11 לפרוטוקול); כך, בהגישו בקשה לתיקון פרוטוקול הכוללת ירידה לפרטי פרטים, בה בעת שהוכח כי אינו זוכר את שם הפקידה; כך, בהגשת סיכומים ארוכים ומייגעים, הכוללים עובדות, טענות ועילות (הפרת חוזה), שלא בא זכרן בכתבי הטענות ולא זכו לכל עיגון בשלב ההוכחות, כשבסיכומים אלו בוחר התובע לכלול תיאורית קונספירציה חדשה, שלפיה הוא הורד מהטיסה כי היה רישום יתר והנתבעת מכרה את מקומו לאחר (סעיף 74 לסיכומים)! 47. במקרה כזה, סבורני כי גם אם עד למועד כתיבת סיכומיו מאמין התובע בצדקתו, עליו לשאת בהוצאות שנגרמו לנתבעת, משהתברר שתחושותיו והבנתו הסובייקטיביים אינן מקימות עילת תביעה מוכרת שבדין ואינן מתיישבות עם העובדות שהוכחו בפני בית המשפט. אי לכך, התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט הכוללות את שכר העד זיסו, שהובא מפריז לצורך העדות, בסך 2,000 ₪, וכן שכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין. הסכומים הללו ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. תביעות נגד חברות תעופהתעופה