פסק דין התובעות 2 ו-3 הן צעירות שבתקופה הרלבנטית שרתו שירות חובה בצה"ל. התובע 1 הוא אביה של התובעת 2. הנתבעת היא החברה המנהלת של המלון באילת הידוע כמלון "טופז" (להלן: "המלון"). התובעות 2 ו-3 הזמינו אירוח של 3 לילות על בסיס לינה וארוחת בוקר במלון שתחילתם ביום 30/10/07. מחיר האירוע 1,090 ש"ח. הואיל והתובעות 2 ו-3 מתגוררות בראשל"צ הרי שהעלות הכוללת עבורן כללה גם את הטיסה הלוך וחזור לאילת ולכן עמדה על כ-1,600 ש"ח. כבר ביום הגעת התובעות 2 ו-3 למלון נתקלו לטענתן ברעשים חריגים של קידוח ומיד התלוננו והובטח להן שהדבר יפסק. לטענתן בבוקר למחרת העיר אותן הרעש ושוב לאחר בירור הובטח להן שהרעש יסתיים עד שעות אחה"צ. ביום השלישי כשנשמעו שוב רעשים החליטו התובעות 2 ו-3 לעזוב את המלון יום אחד לפני תום תקופת האירוח שהוזמנה ושולמה ועברו למלון אחר, מהלך שעלותו הנטענת 350 ש"ח. הנתבעת העלתה טענות מקדמיות אשר קבעתי שידונו במסגרת פסק הדין. הטענה המקדמית הראשונה היא היעדר סמכות מקומית ולפיה היה על התובעים להגיש את תביעתם בבית משפט לתביעות קטנות בעיר אילת. אני סבור שדין הטענה להידחות. ראשית, כפי שניתן להגיש באילת ניתן להגיש גם את התביעה לבית משפט לתביעות קטנות במקום אחר במחוז הדרום לרבות בעיר אשדוד שכן איזור השיפוט של כל בית משפט במחוז הדרום כולל את המחוז כולו. שנית, אני סבור שסעיף 2(2) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976, מאפשרת הפשרנות לפיה מקום יצירת ההתחייבות הוא בעיר ראשל"צ שכן האירוח במלון הוזמן טלפונית מראשל"צ וגם התשלום עבורו נעשה באותה שיחת טלפון. גם שיקולים מעשיים תומכים בגישה הזו מכיוון שהעברת התביעה לבית משפט אחר במחוז הדרום שהיא הפיתרון הנכון במקרה של חוסר סמכות מקומית לא היתה משנה דבר פרט להגדלת ההוצאות של הצדדים, מהלך שאיש לא היה מרוויח ממנו. בנסיבות אלה סברתי ועודני סבור שמן הדין לדון בתביעה לגופה כאן. טענה מקדמית אחרת שאף לגביה קבעתי שיש להכריע בה במסגרת פסק הדין היא כי אין יריבות בין הנתבעת לתובע 1 ועל כן יש לדחות את תביעתו שלו. בתביעה נכלל סכום של 2,000 ש"ח בגין מה שהתובע 1 רואה כזילות כלפיו וסכום של 1,500 ש"ח נוספים בגין מה שהתובע 1 מתאר כשעות עבודה, טלפונים, פקסים ואגרות. אכן אין יריבות חוזית בין התובע 1 לנתבעת משום שגם אם הוא שילם עבור החופשה הרי עשה כן עבור התובעות האחרות ולא עבור עצמו, וגם העובדה שהנתבעת דורשת התחייבות הורה לשיפוי הנזק כאשר האורחים בני פחות מ-21 אינה הופכת את ההורה לצד לחוזה. יחד עם זאת, נזק יכול להיגרם לא רק לצדדים הישירים לחוזה והתביעה היא לא בהכרח חוזית וניתן לראותה גם כנזיקית וכידוע חובת זהירות נזיקית יש גם כלפי מי שאינו צד לחוזה. אי אפשר לומר מצד אחד שהתובעות 2 ו-3 אינן יכולות לתבוע הפסדים שלא נגרמו להן אלא לתובע 1 כאשר ניסה לסייע בידן, ומצד שני לומר שהתובע 1 עצמו אינו יכול לתבוע פיצוי על נזקיו משום שלא הזמין ולא קיבל שירות מהנתבעת. גישה כזו תביא לכך שיהיו ניזוקים ויהיו נזקים אשר מי שאחראי להם לא ישלם את מחירם לעולם מפני שלא יהיה למי לשלם. ברור שזו אינה תוצאה ראויה ולא כך יש לפרש את הדין. עתה יש לדון בתביעות לגופן מבחינת אחריות ומבחינת נזק. בכל הנוגע לאחריות, טענת המלון היא כי שיפוצים הם חלק הכרחי ובלתי נפרד מהשיגרה שלו ומצרכי האחזקה התקינה. טענה זו נכונה אילו דובר באותם שיפוצים שתיאר נציג הנתבעת שהם קילוף וגירוד קירות וצביעתם מחדש. שיפוצים כאלה נעשים בתוך חדר וכמעט שאינם מורגשים כלל אפילו בחדרים הצמודים אליו. במקרה דנן דובר על פי גרסת התובעות שאני מאמין לה, מה גם ששמעתי הקלטה קצרה שהוקלטה במכשיר הטלפון הנייד של אחת מהן ובה נשמע רעש חזק מאוד של מקדח עד כדי שקולה של בעלת המכשיר היה צריך להיות גבוה מאוד כדי שישמע. למותר לציין שהנתבעת לא הביאה כל ראיה (להבדיל מטענת נציגה שהוא החשב שלה ואינו יכול להעיד מידיעה אישית בנושא זה) על מהות השיפוצים ועל השעות והימים שבהם התבצעו השיפוצים. ללא ספק שיפוצים כאלה מתועדים ואם משתתפים בהם מי שאינם עובדי המלון אלא גם נותני שירותים חיצוניים אז יש גם התקשרות, תיעוד על תשלומים וכו'. כל אלה לא הובאו אף שהם בשליטת הנתבעת כפי שלא הובאו לעדות גם עובדי הקבלה במלון, מנהל המשמרת התורן בימים הרלבנטיים ומנהל או מנהלת המלון עצמו. המסקנה מכל האמור לעיל היא כי לגופו של ענין אני מאמין לתובעות שהיתה סיבה טובה מאוד לכך שנאלצו לעזוב את המלון כי יממה לפני המועד המוסכם ושהנאתן מהחופשה הקצרה שקיבלו מהצבא נפגעה קשות. אינני מקבל גרסת הנתבעת שמדובר בתיקונים רגילים שאינם כרוכים ברעש יוצא דופן ואף אינני מאמין שלא היו תלונות נוספות. גם בנקודה זו אני מעדיף עדות התובעת 2 בדבר מתלוננים נוספים ומאמין לה. כעת יש לעבור לשאלת הנזק. אף שהתובעות 2 ו-3 שהו במלון 3 ימים מתוך 4 (שני לילות מתוך שלושה) וקיבלו בו שירותי לינה וארוחת בוקר, נראה בעליל שהנאתן מהשהייה הזו נפגעה קשות. אדם המקבל חופשה קצרה אינו בוחר לבלות אותה במרחק מאות קילומטרים ממקום מגוריו תוך תשלום מאות שקלים עבור טיסה לשם רק כדי להגיע למלון הנמצא בשיפוץ רועש. אדם פועל כך כדי שיוכל לבלות כרצונו ולנוח כרצונו ולא להיות חשוף להפרעות ורעשים חריגים. למותר לציין שגם הנתבעת עצמה אינה טוענת שטרחה להביא לידיעת התובעות דבר קיום שיפוצים, לא בעת ההתקשרות ואף לא בעת שהגיעו למלון על מנת לקבל את החדר. המסקנה היא שהתמורה שהתובעות קיבלו לסכום ששילמו ועומד על 1,090 ש"ח היא תמורה חלקית מאוד שאני מעמיד אותה על דרך האומדן על 390 ש"ח ומכאן שיש להשיב להן 700 ש"ח. זאת בנוסף לכך שיש לשפות אותן באופן מלא על עלות הלילה האחרון במלון אחר בסך 350 ש"ח. לא ברור מדוע זכאיות התובעות להחזר עבור כלכלה שהרי ממילא רכשו רק שירותי לינה וארוחת בוקר אצל הנתבעת ואילו שאר כלכלתן אינה עניינה של הנתבעת ולא ניתן לתבוע. כאשר אני מסתכל בקבלות שבנספח 7 לתביעה אני רואה קבלות בגין רכישת מזון בשעות הצהריים והלילה שאינן ממן הענין. הוא הדין בעלות המונית הכלולה בנספח 7, שלא ברור לי מדוע סבורות התובעות שנסיעה במונית מחוץ למלון צריכה להיות מוטלת על הנתבעת שהרי ממילא היו צריכות לעזוב את המלון באמצעי תחבורה כלשהו גם אם ביום אחד לאחר מכן. אותו דין חל גם על עלות הטיסות. התובעות טסו לאילת ושהו בה ואין מקום להטיל את עלות הטיסות על הנתבעת מה גם שלפחות ביממה האחרונה היו התובעות 2 ו-3 במלון אחר בעיר אילת. עלות הטיסות היא עלות שהיו נושאות בה גם אלמלא הפגמים באירוח במלון. מכאן מתחילים הסעיפים הגדולים של התביעה. 1,000 ש"ח לכל תובעת בגין בזבוז החופשה מהשירות הצבאי, עוד 1,000 ש"ח לכל תובעת בגין אי קיום התחייבות, 1,500 ש"ח בגין הוצאות התובע 1 ו-2,000 ש"ח בגין זילות התובע 1. כנראה שהתובע 1 ואף התובעות 2 ו-3 סבורים שבית משפט לתביעות קטנות הוא מקום המחלק כסף. יש כאן כפילות ואף שילוש של אותה טענה עצמה והיא שנגרמו נזקים של עוגמת נפש וטירחה בשל הפרת ההתחייבות לתת שירותי אירוח למי שלא בתוך מבנה המצוי בשיפוץ רועש. הניסיון לתת לנזק הזה שלושה או ארבעה שמות ולקוות שהפיצוי יכפיל את עצמו בהתאם הוא בלתי ראוי ולכל הפחות גובל בחוסר תום לב. בית משפט לתביעות קטנות נועד לתת מענה מהיר לתביעה, ולא נועד לשרת מה שנראה יותר כתאוות בצע מאשר כתביעה הוגנת ועניינית. אני מעמיד נזקי שתי התובעות 2 ו-3 יחדיו בתחום הלא ממוני על סך כולל של 1,000 ש"ח לשתיהן. כמו כן אני מוכן לקבל שגם לתובע 1 נגרמה עוגמת נפש ונדרשה ממנו השקעה של זמן ומאמץ שבשום פנים ואופן אינני יכול להבין כיצד היא יכולה להגיע ל-1,500 ש"ח, ואני קוצב נזקי התובע 1 לסך של 300 ש"ח. התוצאה הסופית היא שהנתבעת מחויבת לשלם לתובעות 2 ו-3 יחדיו סך של 1,000 ש"ח בגין נזקים לא ממוניים, סך נוסף של 700 ש"ח כהחזר חלקי של הסכום שקיבלה וסך נוסף של 350 ש"ח בגין עלות האירוח בלילה האחרון במלון אחר ובסך הכל 2,050 ש"ח לתובעות 2 ו-3 יחדיו. עוד מחויבת הנתבעת לשלם לתובע 1 סך של 300 ש"ח. כל הסכומים הנ"ל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (26/3/08). נוכח ההפרזה הקשה בסכום התביעה אני מחייב הנתבעת אך בתחום ההוצאות רק בהחזר אגרה בסך 99 ש"ח אשר תוחזר לתובע 1 שהוא המשלם על פי הקבלה שבתיק בית המשפט, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 26/3/08. המועד לתשלום כל חיובי הנתבעת עד ליום 12/11/08. בית מלוןבתי מלון (תביעות)