ספריה ציבורית הגנת הצרכן

החלטה 1. המבקשים, דב רבקה ואסתר שוורץ, הם תושבי העיר חדרה ומנויים בספריה הציבורית-העירונית המכונה "יד לבנים" מאז 1995 ועד עתה, באופן רצוף. הספריה הוכרה על ידי שר החינוך והתרבות, כספריה ציבורית לעניין חוק הספריות הציבוריות, וזאת בהודעה שפורסמה ביום 14.4.76, בילקוט הפרסומים 2213 עמ' 1,642. 2. עפ"י הסדר מיוחד בין וועד העובדים של מפעלי נייר חדרה בע"מ, בו עבד המבקש מר דב שוורץ, חתם מר שוורץ מדי שנה על טופס במקום עבודתו המאשר תשלום עבור השאלת ספרים בספריה, בעבור בני ביתו, היינו מבקשות 2 ו- 3, תוך ניכוי 1/3 מעלות דמי המנוי ממשכורתו. ב- 2/3 התשלום הנותר, נשא עפ"י אותו הסדר, מקום עבודתו של מר שוורץ - מפעלי נייר חדרה. מר שוורץ, עפ"י בקשתו, שילם למשיבה באמצעות מקום עבודתו עבור בני משפחתו המבקשות 2 ו- 3 דמי מנוי בין היתר, בשנים 1995-1996, 1997-1998 ו- 1998-1999. מספר שנים לפני הגשת תובענה זו, היה מר דב שוורץ בעצמו מנוי בספריה, כך עולה מהבקשה בכתב. אין מחלוקת כי העיריה גבתה דמי שימור ושיפור למנויים בספריה כאשר, לדעת המבקשים, בכינוי התשלום, כ"דמי שימור ושיפור", הסתתרה דרישה לתשלום דמי מנוי. 3. עפ"י סעיף 7 לחוק הספריות הציבוריות תשל"ה1975-, שירותי ספריה ציבורית יינתנו חינם, אולם ניתן לגבות תשלומים בשל איחור בהחזרת ספרים, או בשל אי החזרתם, או בשל השחתתם, או בשל שירותים מיוחדים שניתנו, הכל כפי שקבע השר. מכח סעיף זה, התקין שר החינוך את תקנות הספריות הציבוריות (שירותים) תשל"ח1978- ותקנות הספריות הציבוריות (תשלומים) תשל"ח1978- הקובעות מקרים ספציפיים שבגינם ניתן לגבות תשלום בספריה ציבורית, בהתאם לסעיף 7 הנזכר לעיל. 4. סבורים המבקשים כי בגביית דמי המנוי הנזכרים מעלה, פעלה המשיבה - עירית חדרה, בניגוד להוראות סעיף 7 לחוק הספריות הציבוריות, הקובע כי שרותי ספריה ציבורית יינתנו חינם ובניגוד לתקנות אשר מפרטות בדרך של רשימה סגורה, את התשלומים שספריה ציבורית רשאית לגבות ממנוייה, כגון תשלומים בגין השחתת ספרים ותו לא. 5. התביעה שבפנינו הוגשה כבקשה להכיר בה כתביעה ייצוגית. לדעת המבקשים, אין כל טעם ותכלית כלכלית בבירור פרטני של התובענה (שאותן מעריכות המבקשות ב- 176 ש"ח), כאשר מצד אחד בירור תביעה בסדר גודל כזה אינו מועיל למבקשים משום שעלות הבירור יקרה יותר מכל סכום שייפסק, והוא גם יכביד באופן לא פרופורציונאלי על מערכת המשפט, ומאידך, אם המבקשים יזכו בתביעה והעיריה תחוייב להשיב להם את מה שגבתה שלא כדין, לא יהא בכך כדי לחייב את העיריה להשיב את מה שגבתה שלא כדין ממנויים אחרים. עוד מציינים המבקשים, כי חלוף הזמן של בירור התביעה יגרום להתיישנות של חלק מהתביעות הפוטנציאליות של מנויים אחרים, בעוד שההכרה בתובענה הזאת כתובענה ייצוגית, עוצרת את מירוץ ההתיישנות לגבי כל מנוי הספריות הציבוריות שבתחום המשיבה, וזאת החל ממועד הגשת התביעה. בהתייחס לגודל הקבוצה, טוענים המבקשים כי הם מעריכים את מספר החברים בקבוצה ב- 5,000 איש לפחות. הסכום הנתבע הוא כאמור, נמוך מאוד, ואין לכן כל הגיון בתכלית בבירור התביעה באופן פרטני. המבקשים טוענים שאין לפקפק בתום ליבם ויש להם אינטרס לגיטימי לזכות בתביעה, וכן הם מיוצגים על ידי שני משרדים אשר תחום התמחותם בתחום האזרחי ויש להם גם נסיון בניהול תובענות, לרבות תובענות ייצוגיות. עוד טוענים המבקשים, כי לכל אחד מחברי הקבוצה הפוטנציאלים אינטרס משותף לדעת אם דמי המנוי שנגבו ממנו, נגבו כדין, ואם לאו, האדם זכאי להשבתם. 6. בסיכום, סבורים המבקשים כי תביעת ההשבה במקרה זה, ראוייה להידון כתובענה ייצוגית, בין היתר באשר מספר החברים בקבוצה גדול והם אינם ניתנים לאיתור באופן אינדבדואלי, מאידך, נזקו של כל חבר בקבוצה קטן במונחים אבסולוטיים, כך שאין צידוק כלכלי להגשת תובענה יחידנית, צודקת ככל שתהיה. לדעתם, בהיות השאלה המשפטית הבסיסית אחידה ומשותפת לכל חברי הקבוצה, הרי שבירור התובענה כתובענה ייצוגית יהיה יעיל ביותר ויחסוך זמן שיפוטי ניכר, מה גם שהשאלות המשפטיות שמעוררת התובענה הינן פשטות, ברורות ונוגעות לכל מנויי הספריות הציבוריות שבתחומי המשיבה. אם יינתנו הסעדים המבוקשים, כולם או מקצתם, תהיה המשיבה, עירית חדרה, חייבת להשיב לחברי הקבוצה את דמי המנוי לספריות שגבתה מהם שלא כדין. החישוב יהיה פשוט ביותר בהתאם לדמי המנוי ששילם כל מנוי ומנוי ולתקופה ששילם. אשר על כן מתבקש בית המשפט להכיר בתביעה כתביעה ייצוגית, עפ"י חוק הגנת הצרכן, התשמ"א1981-, ולחילופין עפ"י תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. 7. אציין עוד כי הבקשה בכתב המתוקנת להכיר בתביעה כתביעה ייצוגית, נשוא הדיון שבפניי, הוגשה ביום 17.6.01, היינו לפני כ- 4 חודשים. 8. תגובת המשיבה לבקשה המתוקנת לאישור התביעה כתביעה ייצוגית ניתנה ביום 2.7.01. לדעת עירית חדרה, אין הבקשה מגלה כל עילה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית, ולכן יש לדחותה. בקליפת אגוז, סבורה עירית חדרה כי אין לראות במבקשים "צרכן" עפ"י חוק הגנת הצרכן התשמ"א1981-, ואין לראות את העיריה כ"עוסק", והכל עפ"י הגדרת סעיף 1 לחוק הנזכר. עירית חדרה אינה מעניקה שירותי ספריה "דרך עיסוק" כפי שמוגדר "עוסק" בסעיף 1 לחוק הנזכר, אלא פועלת מכח הסמכויות והחובות הקבועות בחוק. בפועלה במסגרת הסמכויות השלטוניות הנתונות בידיה, פועלת המשיבה לשם קיום האינטרס הציבורי ורווחת הציבור, ולא לשם מטרות רווח. שירותי הספריה, הולדתם בחוק הספריות, דהיינו, הינם בעלי אופי שלטוני בסיסי, ולפיכך אין לראות בהם "עסק". עוד מציינת עירית חדרה, כי דמי השימור והשיפור, אליהם התייחסנו קודם, אשר נגבים מאת מקבלי שירותי הספריה, מיועדים ומנוצלים במלואם לשם החזקת והפעלת הספריה העירונית, ולשם מתן שירותי ספריה לציבור הרחב, ולא לשם מטרות רווח. לדעת העיריה, רק עסקאות אשר מטרתן עשיית רווחים, אפשר להגדיר אותן במסגרת ההגדרה של "עוסק". עוד אומרת עירית חדרה כי היא פעלה בתום לב לשם מתן שירותי ספריה לתושבים ולחינוך לילדי העיר, אך בעטיין של בעיות מימון הנובעות ממחלוקת בין השלטון המקומי לשלטון המרכזי, נאלצה העיריה לגבות דמי שימור ושיפור. מאחר שעפ"י חוק הגנת הצרכן, נדרש שהסעד לגבי כל אחד מהתובעים יהיה זהה, אין הדבר מתאים למקרה שבפנינו, וזאת משום שסכום דמי השיפור אשר נקבע מכל מקבל שירותים היה שונה, הן מבחינת גובה הסכום והן מבחינת תקופת השירות, כך שאין מדובר כאן בעובדות ובסעדים זהים, ולפיכך לא ניתן לבסס תובענה, גם עפ"י חוק הגנת הצרכן ותקנות הגנת הצרכן (סדרי דין לעניין תובענה ייצוגית) התשנ"ה1995-. סוף דבר, אין לראות בעירית חדרה "עוסק" עפ"י החוק, ואין לראות בפעולותיה לרווחת תושבי חדרה פעולות מסחריות כלכליות, אשר מטרתן לנצל את הצרכנים ולהעצים את הרווח. לא זאת גם זאת, טענת המבקשים כי נגרם להם נזק, היא לדעת עירית חדרה מלאכותית, באשר הם קיבלו שירותי ספריה, שבהעדר אפשרות לממנה, לא היו ניתנים כלל. 9. בסיכום ניתן לאמר, כי עמדת עירית חדרה, בין השאר, נעוצה בכך שמשרד החינוך איננו מקיים את חובתו, לטענתה, עפ"י סעיף 5 לחוק הספריות, ואיננו נותן השתתפות ראוייה של אוצר המדינה, באחזקת וניהול הספריות הציבוריות. זו הסיבה שהעיריה גובה דמי שימור ושיפור, וזאת בהעדר אפשרויות מימון אחרות, כאשר המטרה היא לקיים את הספריות ולאפשר לציבור להינות משימוש בהן. 10. העיריה צודקת בגישתה, כי השתתפות בפועל של 5 אחוז בלבד מאוצר המדינה במימון שירותי הספריות העירוניות הוא תקציב שולי ומגוחך, וצודקת גם בכך, שאחוז ההשתתפות של אוצר המדינה באחזקת ובניהול הספריות צריך להיות משמעותי, שאם לא כן, תצטרכנה הרשויות המקומיות, כפי שגם קורה בפועל, להטיל את עול אחזקת הספריות על הציבור כולו, או לפחות על המנויים בספריות הציבוריות. אין חולק שהמדינה, כאשר חוקקה את חוק הספריות הציבוריות, רצתה ששירותי הספריה הציבורית יינתנו חינם, וכך גם נקבע בחוק, ולכן, גביית תשלומים, אם באופן ישיר תחת הכותרת של "דמי מנוי" ואם באופן עקיף של "דמי שימור ושיפור", אינה עולה בקנה אחד עם החוק הנזכר. בפרשנות של חוק הגנת הצרכן התשמ"א1981-, ובעיקר סעיף ההגדרות שבו (סעיף 1 לחוק) שבו מגדירים "עוסק" כמי שמוכר נכס או נותן שירות דרך עיסוק, כולל יצרן ו"צרכן" כמי שקונה נכס או מקבל שירות מעוסק במהלך עיסוקו לשימוש שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי, נראית לי יותר הפרשנות שאותה מציעים באי כוחם של המשיבה, עירית חדרה. אכן, אני סבור כי אין המשיבה במקרה זה, מעניקה שירותי ספריה "דרך עיסוק", אלא פועלת מכח הסמכויות והחובות הקבועות בחוק, וכאשר היא פועלת במסגרת סמכויותיה השלטוניות, פועלת העיריה לשם קיום האינטרס הציבורי ורווחת הציבור, ולא לשם מטרות רווח. גם קבלת דמי שימור ושיפור במקרה זה, אשר נגבים מהמנויים בספריה, אינם מתקבלים לשם מטרת רווח. אילו היתה כאן מטרת קבלת דמי השימור והשיפור כמטרה רווחית, ניתן היה לראות את העיריה כ"עוסק" עפ"י החוק, אך בחומר הקיים בפניי אין שום ראייה לכך שהיתה מטרה רווחית לעיריה בקבלת דמי השימור והשיפור. לעניות דעתי, אין העיריה "עוסק" עפ"י החוק, ואין לראות בפעולותיה במקרה זה המתייחס לספריות הציבוריות, כפעולות מסחריות כלכליות, אשר מטרתן לנצל את הצרכנים, המנויים, ולהגדיל את רווחיה של העיריה. כאן אני קובע כי הגדרות "צרכן" ו"עוסק" עפ"י סעיף 1 לחוק הגנת הצרכן התשמ"א1981-, אינן חלות על המקרה נשוא הדיון שבפניי, וזאת משום שחוק הגנת הצרכן אינו חל על שירותים הניתנים כחלק מהפעילות השלטונית של גופים ציבוריים. ראה בעניין זה את הנאמר בספרו של פרופ' סיני דויטש "דיני הגנת הצרכן" כרך א', יסודות ועקרונות, עמ' 246 בו אומר פרופ' דויטש: "חוק הגנת הצרכן אינו חל על שירותים הניתנים כחלק מהפעילות השלטונית של גופים ציבוריים". ובעמ' 239 לספרו: "מכירת נכסים או שירותים 'דרך עיסוק', מוציאה ממסגרת הגנת הצרכן מתן שירותים ציבוריים הניתנים כחלק מפעולות שלטוניות שהם חלק מהמשפט הציבורי". אני מסכים, כמובן, שכאשר המדינה פועלת כעוסק, היא כפופה לחוק הגנת הצרכן, וזאת עפ"י סעיף 42 לחוק הנזכר, כי לעניין חוק הגנת הצרכן, דין המדינה כ"עוסק", כדין כל עוסק אחר, ולכן יחידות ממשלתיות העוסקות ככל עוסק אחר במתן שירותים מסחריים לציבור, כפופות לחוק הגנת הצרכן. במקרה שבפניי זה אינו המקרה, וזאת משום שהעיריה איננה נותנת כאן שירות מסחרי לציבור, אלא מאפשרת לו שימוש בספריה ציבורית והכספים שהיא גובה מהציבור במקרה זה, גם אם הם מנוגדים לחוק, כפי שציינתי קודם, לא נועדו למטרות רווח, אלא לאחזקת הספריות כאשר תקציב המדינה אינו עומד בנדרש ממנו לגבי מימון הספריות. מכאן, שחוק הגנת הצרכן התשמ"א1981-, אינו יכול לשמש כבסיס שאליו ניתן לסמוך את הבקשה להכיר בתביעה כתביעה ייצוגית. חלק נרחב מהבקשה לאישור התביעה כתביעה ייצוגית הוקדש לציטוטים מספריה של פרופ' גבריאלה שלו (ראה עמ' 10-14, 16 לבקשה הסופית). המבקשים מנסים ללמוד מציטוטים רבים אלו, כי אין לערוך הבחנה בין חוזים שלטוניים לחוזים מסחריים שהרשות צד להם, וכי יש להחיל את כל דיני החוזים, על עקרונותיהם ועל כלליהם, על כל פעולות הרשות. אין בידי לקבל גישה זו, לפחות ככל שעסקינן בחוק הגנת הצרכן. לשון החוק פשוטה וברורה ומטרתו נהירה - להגן על הצרכנים מפני פגיעתם של עוסקים במהלך עסקים רגיל. אין הדבר כך כאן. המדינה הטילה על העיריה חובה שלטונית לקיים ספריה עירונית, אך אינה מספקת את הכספים הדרושים למטרה זו, ובכך, למעשה, מאלצת את העיריה לבחור בין אפשרות של סגירת הספריה למציאת מקורות מימון אלטרנטיביים. אין המדובר כאן בגריפת רווחים לקופתה של העיריה, כפי שהצבעתי קודם, אלא במתן שירותים שלטוניים לאזרח. אשר לנסיון לבסס את הבקשה על תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי. בעניין זה היו הצדדים ערים להחלטה שנתתי בעניין דומה הנוגע לספריה ציבורית בקרית ביאליק, בת.א. 967/00 (חיפה) בש"א 9560/00, אלינה ומוטי באסין נ' עירית קרית ביאליק. הדברים שאמרתי שם בהחלטה טובים גם הנה ויאומצו, לכן, כחלק מההחלטה בבקשה זו שבפני. אזכיר רק את מה שנאמר על ידי שם, בקטע 9 ו- 10 של ההחלטה בעניין "באסין": "9. גם אם אהדתי נתונה במידה מסויימת למבקשים, הרי אין להתעלם מכך שהתקנה פורשה בפסק הדין הנזכר לעיל ("פרנקישה פלצאינדוסטרי"), בדרך שאינה מאפשרת את מימושה בפרשה שלפנינו. בית המשפט העליון קבע שם, כי המעוניינים צריכים להיות בעלי עניין הזהה באותה תובענה, ואין להרחיב את יריעת התקנה, היינו, אין להרשות לתבוע בתביעה ייצוגית סעד שהוא שונה לגבי כל אחד מהמעוניינים. במקרה שלנו, הסכום הכספי שיגיע לכל אחד "מהמעוניינים" המנויים בספריה (או שהיו מנויים בספריה), בעניין זה בוודאי אין מחלוקת, שונה ממנוי למנוי, ואינו זהה. הסעד יהיה תלוי כאן, כך הדברים נראים, בתקופת המנוי של כל אחד מהמנויים, כאשר החישוב לגבי תקופה זו, אינו יכול להיות אחיד לגבי כל המעוניינים בתובענה הייצוגית. 10. אשר על כן, במקרה שלנו, מאופי התביעה עולה, כי סכומי ההשבה הנדרשים מעירית קרית ביאליק, שונים במידתם מתובע לתובע, ומכאן שאין מסלול התביעה הייצוגית מתאים למקרה. 11. גם הסעד ההצהרתי המתבקש כאן, אם נדחה את הבקשה לסעד כספי, איננו, לאמיתו של דבר "סעד הצהרתי", אלא משמעו, סעד כספי מובהק, שמסתתר תחת כנפיו הרחבות של הסעד ההצהרתי. אם נסיר את האדרת מהבקשה לסעד הצהרתי, נגלה בנקל שהכוונה היא, לאמיתו של דבר, לסעד כספי מובהק. ראה בעניין זה גם את פסק הדין שניתן בת.א. (חיפה) 1318/99 והבקשות השונות בתיק האמור, גדיש קרנות גמולים בע"מ ואח' נ' אלסינט בע"מ ואח' (טרם פורסם), שם אמרנו, והדברים יפים גם הנה, כדלקמן: "לסיכום - הסעד האמיתי המתבקש בתביעה, לכן, איננו סעד הצהרתי גרידא אלא סעד כספי מובהק. סעד זה שונה בשיעורו ובמהותו מתובע לתובע מתוך קבוצת התובעים שייצוגם מתבקש. הסעד הכספי שונה גם בשיעורו ובמהותו מקבוצה לקבוצה בהתייחס לשלושת המועדים שצויינו לעיל, היינו, התקופה בטרם נמכרה השליטה באלביט, תקופת מכירת השליטה בה ותקופת ביצוע העסקאות עם אירופה ישראל ומרכזי שליטה. אם התביעה אינה מעוגנת באותם מעשים ועסקאות המשותפים לכל התובעים, ואם בתביעה לא מתבקש סעד זהה לכל התובעים, לא ניתן לעשות שימוש בתקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי ולא ניתן לקיים דיון הולם ויעיל של התביעה כאן על דרך של שמיעת תובענה ייצוגית". סוף דבר: לא ניתן, לדעתי, לבסס במקרה זה את הבקשה להכיר בתביעה כתביעה ייצוגית על יסודות של פרק ו' 1 לחוק הגנת הצרכן התשמ"א1981-, ולחילופין עפ"י תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. בשולי החלטה זו, יורשה לי להפנות את הצדדים לבג"צ 7273/98 מרכז השלטון המקומי בישראל נ' שר החינוך, התרבות והספורט, שר האוצר ושר הפנים, שניתן לפני כשנה בהרכב של השופטים מ. חשין, י. זמיר ו-ד. בייניש, שעניינו היה "חוק הספריות הציבוריות" התשל"ה1975-, ושבו התעוררה שאלה בנושא הקשיים של אחזקת הספריות והקצבת ממון לקיומן, כאשר העותרים קבלו על כך שהמשיבים, ובראשם שר התרבות, אינם מקיימים את חובתם עפ"י החוק, כאשר אין הם משתתפים בעלות הקמתן של ספריות ציבוריות, תחזוקתן וניהולן בשיעור ריאלי, בו אומר בית המשפט העליון: "מסתבר כי במצוקתן כי רבה, היו מן הרשויות המקומיות שגבו דמים עבור השימוש בספריות הציבוריות, ועתה עומדות הרשויות המקומיות בפני תביעות ייצוגיות להחזרת כספים ששולמו להן - כספים, אשר שימשו, למותר לאמר, להחזקתן של אותן ספריות ציבוריות. לא ידענו מי הם שהגישו תביעות ייצוגיות אלה, ואם אוהבי ספר הם, נתקשה להבין את מניעיהם להגשת תביעות שהגישו...". גם אם הדברים הללו נאמרו "אגב אורחא" ובוודאי שאין כל טענה כי המבקשים אינם אוהבי ספר, חלילה, אלא להפך, הם מנויים ובעלי עניין בקיום הספריות, יש בדברים הללו כדי להצביע על הקושי הגדול שאליו נקלעו הרשויות המקומיות, בנושא הנדון בבקשה זו. הבקשה להכיר בתביעה כתביעה ייצוגית נדחית. עקב החשיבות בעצם העלאת הנושא בבקשה זו, אין צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו. התביעה עצמה (התביעה האישית) תועבר לדיון לבית משפט השלום המוסמך. צרכנותספריות