פסק דין השופט שמואל צור 1. בית הדין האזורי בנצרת (השופטת אורית יעקבס ונציגי הציבור מר חיים יאנוס ומר מוני סגל; בל 2625/05) דחה את תביעת המערער נגד החלטת המשיב (להלן - המוסד) הדוחה את בקשתו של המערער לדיון מחדש בעניינו עקב החמרת מצבו הנפשי כתוצאה מתאונת עבודה, בהתאם לתקנה 36 לתקנות ביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן - התקנות). 2. המערער נפגע ביום 31.7.96 בראשו בתאונת עבודה (להלן - התאונה). בעקבות התאונה הגיש המערער למוסד תביעה לקביעת דרגת נכות, בה טען לבעיות נפשיות ודכאון עקב התאונה. הוועדה הרפואית, בהחלטתה מיום 19.8.03, דחתה את הערעור וקבעה כי למערער לא נותרה נכות בגין התאונה. המערער הגיש ערעור על החלטה זו לוועדה הרפואית לעררים (להלן - ועדת הערר). בהחלטה מיום 19.1.04, קבעה ועדת הערר כי לא הוכח קשר סיבתי בין התאונה לבין מצבו הנפשי של המערער. על החלטה זו של וועדת הערר לא הוגש ערעור והחלטתה הפכה חלוטה. 3. ביום 5.6.05 הגיש המערער למוסד תביעה לחידוש דיון בדרגת נכותו בתחום הנפשי עקב החמרת מצב (תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956; להלן - התקנות) . לפנייתו זו צירף המערער שני מסמכים רפואיים: האחד - מכתב מד"ר נסרה תאופיק (מיום 24.9.03) לפיו חלו משנת 97 שינויים בהתנהגותו, והשני - אישור הרופאה התעסוקתית מיום 5.6.05 לפי תקנה 36, בדבר קיומה של החמרה במצבו הנפשי. בהחלטה מיום 3.7.05 דחה המוסד את פניית המערער וקבע כי אין מקום להעמיד אותו בפני ועדה רפואית בשל החמרת מצבו מאחר שאין במסמכים הרפואיים שהגיש משום עילה לדיון מחדש שכן ההחמרה במצב הרפואי אינה קשורה לתאונה בעבודה. 4. על החלטה זו הגיש המערער ערעור לבית הדין האזורי בנצרת. בית הדין האזורי דחה, כאמור, את תביעת המערער. בית הדין האזורי קבע כי מכתבו של ד"ר תאופיק היה לנגד עיני הוועדה הרפואית לעררים ולכן אין בו כל חדש שלא היה ידוע לוועדה קודם לכן. אשר לאישור הרופאה התעסוקתית קבע בית הדין כי משעה שהוועדה הרפואית שללה קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין מצבו הנפשי, אין רלבנטיות להחמרה במצבו הנפשי. 5. בערעור בפנינו טוען המערער כי בית הדין האזורי לא נתן את המשקל לעובדה כי הוא מעולם לא סבל מבעיות נפשיות ואלה החלו לאחר התאונה. לטענת המערער, האישורים הרפואיים מייחסים את מצבו הנפשי לתאונה. המוסד תומך בפסק דינו של בית הדין האזורי וטוען כי משעה שהוועדה הרפואית שללה קשר סיבתי בין מצבו הרפואי הנפשי לבין התאונה הרי שגם החמרה במצב הנפשי אינה קשורה לתאונה. 6. לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא בפנינו ולטענות הצדדים, סבורים אנו כי דין הערעור להתקבל. המערער נפגע בתאונת עבודה וטען כי מצבו הנפשי הוא תולדה של תאונה זו. עניינו של המערער נדון בוועדות רפואיות והוועדה הרפואית לעררים שללה את הקשר הסיבתי בין התאונה למצבו הנפשי (החלטת הוועדה מיום 19.1.04). לימים, פנה המערער למוסד בתביעה לדון מחדש בעניינו בעילה של החמרה במצבו הנפשי. פניה שכזו אפשרית לפי תקנה 36 לתקנות והקובעת לאמור: "(א) עברו ששה חדשים מאז נקבעה לאחרונה דרגת נכותו של נפגע, אף אם נקבעה לתקופה קצובה ורופא שאושר במיוחד לכך על ידי שירות רפואי כאמור בסעיף 34(א)(1) או (3) לחוק אישר בכתב בתוקף תפקידו כי הפגימה שבקשר אליה נקבעה דרגת הנכות הוחמרה או כי נתגלתה פגימה חדשה, רשאי הנפגע לבקש קביעת דרגת נכותו מחדש והוראות תקנות אלה יחולו בשינויים המחייבים". לתמיכה בבקשתו צירף המערער מכתב של ד"ר תאופיק מיום 24.9.03 (נספח ב/1 לערעור), אלא שהתברר שמכתב זה היה לנגד עיני הוועדה הרפואית לעררים, כך שאין בו כל נתון חדש היכול לתמוך בטענתו על החמרה במצבו. כך פסק בית הדין האזורי ופסיקתו בנקודה זו נכונה. 7. אולם המערער צירף לפנייתו למוסד גם אישור של רופאה תעסוקתית לעניין תקנה 36 האמורה המעיד על החמרה במצבו הנפשי. בית הדין האזורי פסק שהואיל והוועדה הרפואית לעררים שללה קיומו של קשר סיבתי בין התאונה למצב הנפשי, אין כל רלבנטיות לטענותיו של המערער בדבר החמרה במצבו. פסיקה זו של בית הדין האזורי אינה מדויקת והיא טעונה תיקון. תקנה 36 מאפשרת הגשת תביעה להחמרה במצב הרפואי בשל תאונה בעבודה ובמצב הדברים הרגיל ההחמרה מתייחסת למצב בו הוכר קשר סיבתי בין התאונה לבין המצב הרפואי. אך תקנה 36 אינה שוללת אפשרות לטעון להחמרה גם במצב שבו נשלל הקשר הסיבתי קודם לכן ובלבד שניתן לייחס את ההחמרה במצב הרפואי לתאונה בעבודה. בפרשת "ביטון" (עב"ל 1320/00 מאיר ביטון - קופת חולים כללית והמוסד לביטוח לאומי; פד"ע, לז' 858, 860) היה מקרה הדומה לענייננו ובו פסק חברנו השופט פליטמן כך: "משהוועדה הרפואית לעררים בהליך קודם, שללה קיומו של קשר סיבתי בין המצב הנפשי לתאונה בעבודה והערעור על החלטתה נדחה - אזי בפנינו קביעה חלוטה שאין לערער עליה. אשר על כן, ככל שמדובר במצבו הנפשי של המערער נכון למועד בו הוא נבדק על ידי הוועדה לעררים ששללה את הקשר הסיבתי בין המצב הנפשי לתאונה בעבודה - לא היה מקום למתן אישור החמרה על ידי ד"ר תיבון - פישר, שהרי אין בסמכותה לשנות מההחלטה החלוטה של הוועדה. ברם ככל שהוחמר מצבו הנפשי של המערער מאז שלילת הקשר בין הפגימה לתאונה על ידי הוועדה ועד למועד פנייתו לרופא המאשר, ואותו רופא סבור, כי אותה החמרה, על פניה, קשורה סיבתית גם לתאונה בעבודה - עליו ליתן את אישור ההחמרה". נחזור ונבהיר כי נקודת המוצא לבחינתה [של הרופאה התעסוקתית לפי תקנה 36 - ש.צ] כאמור את קיומו הלכאורי של הקשר הסיבתי בין המצב הנפשי, ככל שהוא אכן הוחמר, לבין התאונה בעבודה, צריכה להיות כי עובר למועד בדיקת המערער על ידי הוועדה לעררים ביום 13.10.97 נשלל קיומו של אותו קשר". מכאן, שככל שקיים קשר סיבתי בין ההחמרה במצב הרפואי לבין התאונה - קיימת עילה לתביעה לפי תקנה 36, אף אם קודם לכן נשלל הקשר הסיבתי בין התאונה למצב הרפואי בזמן התאונה. 8. בשולי הדברים מן הראוי לציין כי, בעניינו של המערער, שאלת הקשר הסיבתי בין התאונה בעבודה לבין מצבו הנפשי כלל לא עלתה בחוות הדעת הפסיכיאטרית של ד"ר פל מיום 15.7.03 שהוגשה לוועדה הרפואית מן הדרג הראשון ואף לא בהחלטת הוועדה הרפואית עצמה מיום 19.8.03, אשר קבעה למערער נכות בשיעור של 0%. עניין הקשר הסיבתי מופיע, לראשונה, כהערה בהחלטת הוועדה הרפואית לעררים, לאמור "הועדה מתרשמת שמדובר במצב שאינו קשור בתאונה עצמה..." אך בסופו של דבר מאשרת הוועדה את החלטת הוועדה הרפואית מן הדרג הראשון (אשר - כפי שראינו - לא שללה את הקשר הסיבתי). במצב דברים זה ניתן לסבור כי החלטת הוועדה הרפואית לעררים - על אף הערתה - לא שללה במפורש את הקשר הסיבתי אשר עמד ביסוד בדיקתה של הוועדה הרפואית מן הדרג הראשון וביסוד העמדה המקורית של המוסד. בכך יש משום תמיכת - מה בעמדת המערער המבקש לפתוח לעצמו שער לבחינת ההחמרה במצבו. 9. לאור זאת הערעור מתקבל במובן זה שאנו מורים להחזיר את עניינו של המערער אל הרופאה התעסוקתית על מנת שתתן דעתה, במפורש, לעובדה שהוועדה הרפואית לעררים שללה את הקשר הסיבתי בין התאונה בעבודה לבין מצבו הנפשי של המערער או, לפחות, העירה על אי קיומו של קשר זה. אם תמצא הרופאה התעסוקתית כי קיים קשר בין ההחמרה במצבו הרפואי של המערער לבין התאונה - החמרה שנוצרה לאחר החלטת הוועדה הרפואית לעררים (19.1.04) - כי אז תתן לו אישור לפי תקנה 36 ועניינו יבוא בפני הוועדה הרפואית לפי אותה תקנה לעניין בחינת ההחמרה במצבו הרפואי. 10. סוף דבר - הערעור מתקבל כאמור. אין צו להוצאות. רפואהועדה רפואיתערר