פסק דין השופט יגאל פליטמן 1. זהו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (בל 3724/02; סגנית השופט הראשי איטה קציר) בו התקבלה תביעת המשיבה לקבלת גמלת הבטחת הכנסה החל מחודש ינואר 2002 ואילך. עניין לנו בסוגיית הרכב כשולל זכאות לגמלת הבטחת הכנסה עפ"י חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 (להלן - "החוק"). להלן עובדות המקרה כפי שעולות מפסק הדין האזורי: 2. תביעתה של המשיבה לתשלום גמלת הבטחת הכנסה נדחתה פעמיים ע"י המוסד: בפעם הראשונה מכוח סעיף 9 לחוק מכיוון שעפ"י טענתו המשיבה השתמשה באופן קבוע ברכב, ובפעם השניה גם מכוח הוראות סעיף 19 לחוק, בטענה כי המשיבה מסרה מידע כוזב לעניין השימוש ברכב ולעניין קשריה ויחסיה עם בעלה. בגין החלטות אלה הגישה המשיבה תביעה לבית הדין האזורי. 3. המשיבה נשואה לתושב ג'נין ברכאת גראר, והיא אם לשלושה ילדים. בפועל הבעל אינו מפרנס את המשיבה וילדיה מכיוון שאין בידו היתר כניסה לישראל ועבודה בתחומה. 4. אביה של המשיבה, אולג סלניקוב, המתגורר עם אשתו בנתניה (לאם אין רישיון נהיגה), הינו הבעלים הרשום של שני רכבים: רכב רנו מס' רישוי 88-311-44 משנת ייצור 1988 (להלן - "הרכב"), ורכב מסוג ניסאן משנת ייצור 1995. 5. האב נוהג להגיע לעתים קרובות לחיפה כדי לראות את המשיבה וילדיה וגם לצורך פגישות במועדון בולאים הנערכות בד"כ בימי א' בשבוע. כאשר מגיע האב לחיפה, הוא נוהג לתת למשיבה את רכב הרנו על מנת שתשתמש בו לצרכיה. 6. האב העיד בפני ביה"ד האזורי כי הוא נוהג להשתמש ברכב הרנו כדי לנסוע במסגרת עבודתו בשבילי עפר, וברכב הניסאן הוא משתמש לנסיעה בכבישים המשופרים. לדבריו, הוא מחזיק ומשלם את הביטוח על שני כלי הרכב ומתחזק אותם גם מבחינת התשלומים עבור דלק. עם זאת, ביטוח החובה של רכב הרנו הוא על שמו ועל שם המשיבה. 7. המשיבה העידה בפני בית הדין האזורי כי היא נעזרת בהוריה ומשתמשת ברכב כדי לנסוע לבקרם ולצרכים משפחתיים נוספים. לדבריה, הרכב משמש אותה בנסיעות בין-עירוניות למשפחתה ובחזרה יחד עם שלושת ילדיה הקטנים, ולביקורים בחוף הים בנתניה יחד עם הוריה. פסיקת בית הדין האזורי: 8. בית הדין האזורי התרשם כי המשיבה מצויה במצוקה אמיתית כאם חד הורית לשלושה ילדים קטנים, אשר בעלה אינו יכול לעבוד ולפרנס את המשפחה וגם לא לסייע למשיבה בחיי היום-יום. 9. בית הדין קבע, כי אביה של המשיבה לא העביר לידיה את הבעלות על הרכב, ומאפשר לה לעתים להשתמש בו, בגדר עזרה של הורה לילדו. הוריה של המשיבה נותנים למשיבה את הרכב לשימושה בהתאם לצרכיה ולמטרת ביקורים משפחתיים בנתניה. כן משמש לה הרכב להגעה לטיפולים רפואיים עם הילדים ולצרכי יום-יום נוספים. 10. בית הדין התבסס בפסק דינו על עב"ל 94/03 ענת עמוס נ' המוסד לביטוח לאומי, גם שם נדון מקרה של אם חד הורית עם נסיבות אישיות קשות. 11. בית הדין האזורי קיבל את התביעה וקבע כי השימוש ברכב נעשה במסגרת עזרה משפחתית מצד אבי המשיבה ולא מדובר ב"שימוש כמנהג הבעלים" אשר שולל את הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה. כן נפסק כי המערער יישא בהוצאות המשפט של המשיבה. מכאן הערעור בפנינו, שהוגש כבר ביום 28.11.04. 12. ביום 1.3.05 הוגשה בקשה מוסכמת מטעם הצדדים לדחיית מועד הדיון עד לאחר שיינתן פסק דין בתיק עב"ל 1010/04 המוסד לביטוח לאומי נ' זהבה עמר (להלן - "פרשת עמר"), העוסק בתנאים לשלילת הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה בגין שימוש ברכב מנועי ובפרשנותו של סעיף 9א לחוק. פסק הדין בפרשת עמר ניתן ע"י בית דין זה ביום 15.3.05. טענות הצדדים: 13. המערער טען את הטענות הבאות: א. עפ"י ההלכה הפסוקה, שימוש קבוע ברכב מנועי שולל תשלום גמלת הבטחת הכנסה לפי החוק. בית הדין האזורי טעה בקובעו כי המשיבה עושה שימוש קבוע ברכב אך היא זכאית לגמלת הבטחת הכנסה. ההלכה אושרה בפסק הדין בפרשת עמר, שם נקבע כי תובע גמלה אשר עשה שימוש קבוע ברכב, הגם שלא נשא בפועל בתשלום הוצאות אחזקתו, תישלל זכאותו לגמלה. בפרשת עמר אין שינוי של ההלכה אלא בחינה של הכללים לשימוש ברכב לצורך הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה. ב. מהראיות שהוצגו בפני בית הדין האזורי עולה כי הרכב עמד לרשותה של המשיבה באופן קבוע. קיימות סתירות רבות בין הגרסאות שהציגה המשיבה ואביה, ובית הדין התעלם מכך שהמשיבה נצפתה ע"י חוקר המוסד 5 פעמים כאשר היא נוהגת ברכב. ג. ההבחנה שביצע בית הדין האזורי בין מי שרשום כבעלים של הרכב לבין העושה בו שימוש שוטף אינה מתיישבת עם תכלית החוק, ופותחת פתח לשימוש קבוע ברכב כמנהג בעלים בזמן שהרישום כבעלים הוא על שם קרוב משפחה. ד. בית הדין האזורי טעה בקובעו כי מהקבלות שצירף אבי המשיבה עולה כי הוא זה שנשא בתשלומים עבור הדלק לרכב. ה. ההבחנה בין מי שכל הוצאותיו ממומנות ע"י אדם אחר לבין מי שמשתתף בהוצאות אחזקת הרכב בעייתית מבחינת היכולת לבחינת אמיתותה. ו. בית הדין קמא לא התייחס לכך שתביעתה של המשיבה לגמלה מיום 14.7.02 נדחתה גם מכוח הוראות סעיף 19 לחוק - המשיבה מסרה מידע כוזב אודות מהות יחסיה עם בעלה וכן אודות השימוש שעשתה ברכב. 14. מנגד, טענה המשיבה את הטענות הבאות: א. בית הדין האזורי פסק בעניין עפ"י ההלכה שהיתה נהוגה באותו הזמן, המגולמת בעב"ל 1066/02 דורית מלכה נ' המוסד לביטוח לאומי ובעב"ל 94/03 ענת עמוס נ' המוסד לביטוח לאומי (להלן - "ההלכה הקודמת"). בית הדין קבע בהתאם להלכה הקודמת, כי המשיבה אינה נושאת בהוצאות אחזקתו של הרכב על אף שהיא משתמשת בו, והיא לא הפיקה מהרכב טובת הנאה ולכן זכאותה לגמלה אינה נשללת. לאחר הגשת הערעור, ניתן פסק דין בפרשת עמר, אשר שינה את ההלכה הקודמת שהיתה נהוגה בזמנים הרלוונטיים לתובענה. בפרשת עמר נקבע, כי בהתקיים שימוש קבוע ברכב עפ"י המבחנים שנקבעו בו, גם אם המשתמש ברכב אינו נושא בהוצאות אחזקתו, נשללת זכאותו לגמלת הבטחה בכנסה. אין מקום להחלת ההלכה החדשה באופן רטרואקטיבי בשל הפגיעה בציפיות הציבור, ובשל העובדה כי עסקינן בחוק סוציאלי. לפיכך ההלכה הקודמת היא הרלוונטית לעניינינו. ב. ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים עובדתיים שנקבעו ע"י הערכאה הדיונית, דוגמת שאלת זהות האדם שנשא בהוצאות הדלק של הרכב. ג. המערער זנח את טענתו לעניין סעיף 19 לחוק במהלך הדיון בבית הדין האזורי. דיון והכרעה: תחולה רטרואקטיבית של הלכה חדשה: 15. האם ההלכה שנקבעה בפרשת עמר חלה באופן רטרואקטיבי גם על המקרה שבפנינו? שאלת תחולתן של הלכות חדשות נדונה בבית המשפט העליון ברע"א 8925/04 סולל בונה נ' עזבון המנוח אחמד עבד אלחמיד, תק-על 2006(1) 2609 (מיום 27.3.2005). בפרשה זו נקבע כי ככלל, תחולנה הלכותיו של בית המשפט למפרע. איננו רואים סיבה מספקת שלא לנהוג כך גם בענייננו, בעיקר לאור התנהלות ההליכים בין הצדדים בבית דין זה. ב"כ המשיבה, אשר טוען כעת כי אין להחיל את ההלכה בפרשת עמר על התיק שבפנינו, הסכים לדחות את הדיון בערעור זה עד לאחר מתן פסק הדין בפרשת עמר. בסעיף 2 לבקשה המוסכמת מיום 1.3.03 נאמר: "הואיל ונכון למועד זה טרם ניתן פסק דין בתיקים שאוחדו כאמור לעיל, ומאחר שפס"ד זה עלול להשפיע גם על גורלו של תיק זה, מוסכם בין הצדדים כי הדיון בתיק זה ידחה עד לאחר מתן פסק הדין האמור". מכאן עולה בבירור כי ב"כ המשיבה הסכים כי ההלכה בפרשת עמר תחול גם בעניינינו, אחרת לא היה כלל צורך בדחיית מועד הדיון, ועל כן אין בידינו לקבל את טענתו לפיה ההלכה לא תחול רטרואקטיבית. כמו כן, אין באסמכתאות שהביאה המשיבה משום תמיכה ממשית לטענתה בעניין. כן טוענת המשיבה בסיכומיה כי יש להחיל על המקרה שבפנינו את ההלכה הקבועה בפסק הדין בעניין דורית מלכה, אשר לטענתה היתה בתוקף בעת מתן החלטות המוסד בתביעותיה לגמלת הבטחת הכנסה. אולם, החלטות המוסד ניתנו ביום 4.6.2002 וביום 23.10.2002, בעוד שפסק הדין בעניין דורית מלכה ניתן לאחר מכן, ביום 19.6.2003. כך גם פסק הדין בעניין ענת עמוס, עליו סומכת המשיבה את ידיה, אשר ניתן ביום 8.6.2004. אשר על כן, ההלכה שחלה בעניינינו היא ההלכה שנקבעה בטרם שונתה ע"י ההלכה הקודמת, דהיינו ההלכה כפי שאושרה בשנית בפרשת עמר. ההלכה שנקבעה בפרשת עמר: 16. בפסק דינו בפרשת עמר, התווה הנשיא אדלר את המסגרת הנורמטיבית אשר תנחה אותנו בסוגיה העקרונית העוסקת בשלילת הבטחת הכנסה בגין שימוש ברכב. בפסק הדין הובהר כי אין מקום לשנות את ההלכה העקבית לפיה שימוש קבוע ברכב שולל את הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה. לעניין ההשתתפות בהוצאות אחזקת הרכב נקבע בפסקה 10 לפסק הדין: "השימוש ברכב מצביע על כך שלמשתמש די אמצעים כספיים כדי להתפרנס בכבוד. רכישת רכב משומש צנוע ו/או שימוש קבוע בו, לרבות מימון ביטוח רכב, הוצאות דלק והחזקה שוטפת, יכולים להגיע לגובה של קצבת הבטחת הכנסה ולפעמים למספר לא מבוטל של קצבאות חודשיות. לשון אחרת, מי שבידו לשאת בעלות השימוש ברכב חזקה שיכול להמיר את כספי השימוש ברכב לצורך מחיה ואל לו להסתמך על הקופה הציבורית... יודגש, כי האמור עד כה יפה גם מקום בו המבוטח אינו משתתף בהוצאות החזקת הרכב או משתתף רק בהוצאות התדלוק. זאת, על שום שיש לראות במבוטח שכזה כאילו ניתן לו על ידי בעל הרכב, סכום שווי הרכב וכן סכום שווי השימוש ברכב, לרבות אגרת הרישוי השנתית, הוצאות הביטוח והוצאות התיקונים והטיפולים ששיעורם, למצער, כשיעור הגמלה. לשון אחרת, אדם הסמוך על שולחן זולתו אינו זכאי להבטחת הכנסה. זאת ואף זאת, כלל ידוע במשפט הביטחון הסוציאלי הוא, כי למוסד אין חוקרים אשר יכולים לבדוק את מצבו הכספי של כל מבוטח. על מנת להחליט אם מבוטח זקוק להבטחת הכנסה החוק מדגיש סימנים המצביעים על הכנסה מינימלית. כך, השימוש ברכב מצביע על הכנסה מינימלית והוא מדד אפשרי ומדויק אשר אינו חודר לפרטיות המבוטח (ההדגשה הוספה - י.פ)". בפסק הדין בפרשת עמר נקבעו אמות המידה לבחינת השימוש ברכב אשר מצדיק שלילתה של גמלת הבטחת הכנסה. נקבע, כי המבחן העיקרי בסוגית השימוש ברכב הינו, הפקת טובת הנאה מהשימוש ברכב. פסק הדין מעגן את החזקה, לפיה מי שמשתמש ברכב באופן קבוע, בניגוד לשימוש אקראי, בודד או חד פעמי, מפיק משימוש זה טובת הנאה שוות ערך לסכום כסף העולה על קצבת הבטחת הכנסה. פסק הדין מונה רשימה של מבחנים על פיהם ניתן לקבוע האם השימוש ברכב הוא שימוש קבוע. להלן המבחנים, המופיעים בפסקה 11 לפסק הדין: "המבחן האחד - תשלום תמורה ממשית עבור השימוש ברכב או השתתפות בהוצאות אחזקת הרכב. בהקשר זה יבחן בית הדין האם המבוטח משתתף בהוצאות הדלק, ביטוח, רישוי, תיקונים וכדומה. ככל שהמבוטח נוטל חלק גדול יותר באחזקת הרכב כך תגבר ההנחה שהוא עושה שימוש קבוע ברכב. המבחן השני - כאשר הרכב עומד על יד ביתו של המבוטח ההנחה היא, שהמבוטח משתמש ברכב בקביעות. לחילופין, הרכב נמצא בקרבת המבוטח, ובעל הרכב לא נמצא במקום באופן קבוע. המבחן השלישי - עדות חוקר המוסד או עד אמין אחר לפיו המבוטח נהג ברכב לפחות פעמיים תוך פרק זמן קצר. ברי, כי המוסד איננו מסוגל להעמיד חוקר לצד כל מבוטח ועל כן הוכחה שהמבוטח נהג פעמיים ברכב תוך פרק זמן קצר היא הוכחה סבירה לשימוש קבוע. המבחן הרביעי - כאשר נסיבות השימוש ברכב מצביעות על כך שהמבוטח מפיק הכנסה או כי סביר להניח שהוא מפיק הכנסה, מאילו ברור שכמוהו כהפקת הכנסה מכל נכס אחר. המבחן החמישי - מקום בו המבוטח עושה מאמצים להסתיר את השימוש ברכב עשוי הדבר להוביל למסקנה שראוי שהמבוטח יחשב כמי שמשתמש ברכב באופן קבוע. בהתאם לסעיפים 19 ו - 20 לחוק הבטחת הכנסה רשאי המוסד לצורך קביעת זכאותו של תובע לגמלה או להמשך תשלומה לדרוש מתובע הגמלה למסור למוסד, בין היתר, כל ידיעה או מסמכים שברשותו או שבאפשרותו לקבלם. כמו כן, עליו להודיע למוסד על כל שינוי שחל במצבו המשפחתי ובהכנסותיו. אי עמידה באמור עשויה להשפיע על הזכות לקבלת הגימלה". נקבע כי לצד שקילת המבחנים הנ"ל, יש תמיד לשקול את מכלול הנסיבות בכל מקרה ספציפי. 17. במאמר מוסגר יצוין, כי ביום 26.12.2006 התקבל בכנסת חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 28), התשס"ז-2007 (להלן - התיקון). עפ"י התיקון, יתאפשר למקבלי גמלת הבטחת הכנסה להמשיך להחזיק ברכב וגמלתם לא תישלל מהם בהתקיימם של תנאים מסוימים. לצד זאת, הבהיר המחוקק את הגדרת "רכב" בסעיף 9א לחוק ככוללת רכב "שבבעלות התובע או שבשימושו של התובע או ילדו הנמצא עמו". בתיקון נוספו לסעיף 9א(ג) לחוק, הקובע את החריגים בהם לא יראו רכב כנכס אשר ממנו מופקת הכנסה, שתי פסקאות נוספות כאמור להלן: "(6) לתובע הכנסה חודשית מן המקורות המפורטים בסעיף 1)2) או (2) לפקודה, בסכום העולה על 25% מהשכר הממוצע, ואם הוא או בן זוגו הגיעו לגיל פרישה - בסכום העולה על 17% מהשכר הממוצע, אין לתובע רכב נוסף וברכב מתקיים אחד מאלה: (א) נפח מנועו אינו עולה על 1,300 סמ"ק ובחודש שבעדו משתלמת הגמלה מלאו שבע שנים או יותר מחום שנח הייצור שלו; (ב) נפח מנועו אינו עולה על 1,600 סמ"ק ובחודש שבעדו משתלמת הגמלה מלאו שתים עשרה שנים או יותר מתום שנת הייצור שלו; (7) לתובע אין הכנסה חודשית מן המקורות המפורטים בסעיף 1)2) או (2) לפקודה, או שהכנסתו כאמור פחותה מן הסכומים שברישה של פסקה (6), ובלבד שהתקיימו כל אלה: (א) בחודש שבעדו משתלמת הגמלה או בחודשיים שקדמו לו, התובע פוטר מעבודתו; לענין זה, "פוטר" - לרבות התפטרות בנסיבות שהיו מזכות אותו בדמי אבטלה בעד 90 הימים הראשונים מיום הפסקת העבודה, לפי הוראות סעיף 166(ב) לחוק הביטוח; (ב) בחודש שבעדו משתלמת הגמלה, אין לתובע רכב נוסף וברכבו מתקיימות הוראות פסקה 6(א) או (ב); (ג) בעשרת החודשים שקדמו לחודש שבו התובע פוטר, השתלמה לתובע גמלה לפי חוק זה והתקיימו בתובע התנאים המפורטים בפסקה (6);". תחילתו של התיקון נקבעה ליום 1.1.07 והוא יחול על גמלה המשתלמת בעד חודש ינואר 2007 ואילך, ולפיכך אין בו כדי להשפיע על המקרה שבפנינו. ומן הכלל אל הפרט: 18. עפ"י ההלכה בפרשת עמר, עלינו לבחון האם המשיבה עשתה שימוש קבוע ברכב עפ"י המבחנים השונים. 19. מעיון בפסק הדין האזורי עולות המסקנות הבאות: א. קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי אינן ברורות די הצורך. בפסקה 6 לפסק הדין נאמר כי אביה של המשיבה נוהג לתת לה את הרכב בימי א' בשבוע כאשר הוא מגיע לחיפה. מאידך עולה מפסק הדין כי הוריה של המשיבה נתנו לה את הרכב לשימושה במסגרת עזרה משפחתית, והיא משתמשת בו גם כדי לנסיעות בין עירוניות למשפחתה ובחזרה, לביקורים בחוף הים בנתניה, לטיפולים רפואיים עם הילדים לצרכים יומיומיים נוספים. ב. בית הדין האזורי נתן משקל נכבד בפסיקתו להתרשמותו בדבר מצוקתה הכלכלית של המשיבה ג. כן נתן בית הדין האזורי משקל לעדותו של אביה של המשיבה לפיה הוא זה שנושא בהוצאות אחזקת הרכב, לרבות הוצאות הביטוח והדלק. ד. בית הדין האזורי התבסס על פסק הדין בעניין ענת עמוס, שם מדובר בנסיבות אשר ניתן להשוותן לנסיבות המקרה שבפנינו. 20. מעיון בכלל החומר בתיק, אין מנוס מקבלת הערעור וביטול פסק הדין האזורי, אשר אינו עולה בקנה אחד עם ההלכה בפרשת עמר. השימוש שעשתה המשיבה ברכב הינו שימוש קבוע אשר שולל את זכאותה לגמלת הבטחת הכנסה, מהנימוקים להלן: ראשית, שוכנענו כי אין מדובר בשימוש אקראי, בודד או חד פעמי ברכב, להורי המשיבה היה רכב אחר לשימושם והמשיבה עשתה שימוש קבוע ברכב נשוא הערעור. אותו שימוש נעשה לצרכים יומיומיים שונים, כגון נסיעות לביקור בני משפחה, ביקורים בחוף הים, וטיפולים רפואיים לילדים. שנית, משמדובר בשימוש קבוע ברכב ראוי לראות למעשה במשיבה, שנהגה בו מנהג בעלים, כבעליו האמיתיים של הרכב. שלישית, אין נפקא מינא מי נשא בהוצאות אחזקת הרכב. גם במקרה בו המבוטח אינו נושא כלל בהוצאות אחזקת הרכב, אך משתמש בו באופן קבוע, הוא אינו זכאי לגמלת הבטחת הכנסה. רביעית, משהמשיבה נהגה ברכב מנהג בעלים יש לראותה כמי שקבלה טובת הנאה מהוריה לאחזקתו ואין זה משנה עם הוצאות האחזקה הוצאו ישירות על ידה או מומנו ע"י הוריה. סוף דבר 21. הערעור מתקבל ללא צו להוצאות. הבטחת הכנסהרכב