התרגזות כפגיעה בעבודה (דום לב): 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת הראשית עליה פוגל; בל 218/99) אשר דחה את תביעתה של המערערת למתן פסק דין הצהרתי, לפיו פטירת המנוח ז"ל (להלן - המנוח) ביום 15.06.97 היא פגיעה בעבודה, וכי המערערת זכאית לגמלת תלויים בגין פטירתו זו. 2. להלן תמצית העובדות הצריכות לעניין: א. המנוח שימש כמנהל מחסן וסוכן מכירות בחב' סקלה סחר מזון בע"מ במשך שלוש השנים הקודמים לפטירתו. ב. ביום 13.06.97 בשעות הערב, חש המנוח כאבים באזור הבטן. סוג כאבים זה היה חריג עבור המנוח. יום למחרת, 14.06.97 (שבת) בשעות הצהריים התלונן שוב המנוח על כאבים בבטן ובגב, אולם סבר כי הכאבים נובעים מבעיות בעיכול. ג. ביום 15.06.97 יצא המנוח לעבודתו כרגיל. באותו היום נקבעה למנוח פגישה במסגרת עבודתו בסופרמרקט בפתח תקוה. במהלך פגישה זו, שהיתה פגישת עבודה, חש המנוח כאבים אשר בגינם פנה לבדיקות בקופת חולים בקרית אונו באופן מיידי. ד. בקופת החולים התלונן המנוח על כאבים עזים מזה 3 ימים באזור חגורת הכתפיים עם הקרנה לגפיים עליונות. הכאב תואר כנראה בעל אופי עויתי. ה. רופא המשפחה אליו פנה המנוח הפנה אותו לחדר האחיות לביצוע בדיקת א.ק.ג. ו. בזמן שחיכה המנוח לאחות שתתפנה, התקבלה אצלו שיחה בפלאפון שניתן לו על ידי החברה בענייני עבודה. השיחה הפכה לויכוח בטונים גבוהים, לו היו עדים האחיות ועובדים אחרים שהיו בסביבת המנוח באותה עת בקופת החולים. ז. הויכוח והצעקות גרמו למנוח התרגשות רבה והוא נראה מתוח מאוד. דקות ספורות לאחר מכן נכנס המנוח לחדר האחות, התמוטט ונפטר. 3. בהתאם להחלטת בית הדין האזורי, הממנה את ד"ר עמיקם למומחה רפואי בתיק זה, ואשר ניתנה לראשונה ביום 06.11.02, קבע המומחה הרפואי בחוות דעתו, כך: "א. סיבת פטירתו של המנוח לא ידועה ותישאר עלומה לעולם. וזאת מכיון שלא תועדה או בוצעה אצלו כל בדיקת אק"ג, לפני מותו. וכן בגלל שלא בוצע P.M.. לכן, מה האפשרויות ההיפוטטיות לסיבת מותו, בהעדר כל ממצא כנ"ל? האפשרות הראשונה היא דום לב על רקע אירוע לבבי איסכמי חריף והאפשרות השניה היא קרע של מיפרצת של אבי העורקים (אאורטה). אפשרות שניה זו מועלית על ידי בגלל אופי ומיקום הכאבים שהתלונן עליהם: בבטן ובגב. ובגלל שגם עקב קרע של מיפרצת כזו - המוות יכול לבוא בחטף, בצורה שהמנוח נפטר. ב. בשני המקרים יכול להיות קיים קשר סיבתי. אירוע חריג של התרגזות, יכול להביא להופעה של קרע בפלק טרשתי בעורק הכלילי ובעקבותיו לחסימה של העורק, לאסכמיה או אוטם שריר הלב והתפתחות מידית של פרפור חדרים (דום לב) ומוות פתאומי. גם במקרה של הופעת קרע במיפרצת אאורטלית בטנית, הרי שהתרגזות שמעלה את לחץ הדם (בחולה שסבל מיתר לחץ דם), יכולה לגרום או לקדם את הקרע הגורם לדימום פנימי ניכר ולמוות מהיר. כך שבשתי האפשרויות ההיפוטטיות למותו של המנוח אכן עלול להיות קשר סיבתי בין האירוע החריג לבין מותו. ג. נראה לי שאם נפטר מדום לב על רקע אירוע איסכמי לבבי, הרי שאכן גורמי הסיכון שחקו תפקיד בהתפתחות טרשת העורקים ויצירת הכובד הטרשתי. אך כנראה שעיתוי המוות אכן נקבע ע"י ההתרגזות שנגרמה עקב שיחת הטלפון. גם במקרה שהוא נפטר כתוצאה מקרע של מיפרצת של אבי העורקים, יתר לחץ דים הוא גורם סיכון, להתפתחות מיפרצת שכזו. אך גם במקרה זה העיתוי יכול היה להקבע ע"י ההתרגזות שגרמה לעליה בלחץ דם שהביאה לקרע המיפרצת ולמוות. שוב ברצוני לחזור על כך שכל מה שנכתב לעיל הוא היפוטטי. במקרים שבהם יש אפשרות שתוגש תביעה כלשהי, יש לדרוש שתהיה נתיחה שלאחר המוות, שהיתה קובעת חד משמעית מאיזו מחלה סבל המנוח וממה הוא נפטר. ללא כל תיעוד רפואי על פטירתו של המנוח - הרי כל מה שנכתב הוא בגין ספקולציה." 4. לאור חוות הדעת כאמור הפנו הצדדים למומחה הרפואי שאלות הבהרה שונות, ובסופו של יום קבע בית הדין האזורי בפסק דין מיום 05.02.04, כי דין תביעתה של המערערת להידחות. בבית דין זה הגיעו הצדדים להסכמה ביום 14.07.04, לפיה יושב התיק לבית הדין האזורי, על מנת שתינתן למערערת אפשרות להגיב על שאלת הבהרה שהוצגה למומחה הרפואי, ד"ר ש. עמיקם, ולהפנות אליו שאלות הבהרה נוספות. 5. ביום 20.01.05 נשלחו למומחה הרפואי שאלות ההבהרה הבאות: "המנוח פנה ביום 15.06.97 לקופת חולים והתלונן על כאבים עזים מזה 3 ימים באזור חגורת הכתפיים עם הקרנה לגפיים עליונות. הכאב תואר כנראה כבעל אופי עויתי. המנוח נשלח מיידית לביצוע א.ק.ג. מטעם הנתבע: האם אין בכך כדי ללמוד כי המנוח היה ממילא בעיצומו של תהליך (אירוע לבבי או קרע של אאורטה) שגרם למותו גם ללא תלות בכל גורם אחר?" על כך, השיב המומחה הרפואי בחיוב. השאלות שהופנו למומחה הרפואי מטעם התובע היו כדלקמן: "1. האם נכון שכאבים באזור חגורת הכתפיים עם הקרנה לגפיים העליונות, כפי שמתואר בכרטיס הרפואי, עשויים ללמד גם על בעיה שאינה קשורה לארוע לבבי? 2. האם נכון שקיים מושג של UNSTABLE ANGINA PECTORIS שבו מופיעים כאבים המקדימים אירוע לבבי חריף, כמו אוטם שריר הלב? 3. האם נכון להגדיר את המצב בו היה המנוח כ"אוטם מאיים"? 4. האם נכון שלא תמיד מצב כזה מתפתח לארוע לבבי חריף? 5. האם נכון שבמצב של תסמונת UNSTABLE ANGINA PECTORIS רצוי שהחולה ינוח ויימנע מכל התרגזות או מאמץ? 6. האם נכון שהתרגזות במצב של UNSTABLE ANGINA PECTORIS מגבירה את הסיכון להתפתחות אוטם ו/או ליקוי לבבי אחר אפילו יותר מאשר התרגזות במצב בו אין UNSTABLE ANGINA PECTORIS? 7. לאור האמור לעיל, האם נכון שהתרגזות חריפה ויוצאת דופן, מו זו המתוארת בהחלטת בית הדין, יכולה היתה להוות את הטריגר שיגרום לכך שיקרה אירוע לבבי חריף כתוצאה מהתפתחות של UNSTABLE ANGINA PECTORIS? 8. האם נכון שבכל מקרה ההתרגזות החישה את מועד פרוץ האירוע הלבבי שגרם לפטירת המנוח ואלמלא ההתרגזות, המנוח לא היה הולך לעולמו במועד בו נפטר, אלא אם בכלל, שעות ואולי ימים מאוחר יותר? 9. האם נכון שלהתרגזות היתה השפעה על העיתוי של האירוע הלבבי שאינה פחותה בהרבה מאשר גורמי סיכון אחרים?" 6. כמעט על כל אלו השיב המומחה הרפואי בחיוב, פרט לתשובותיו לשאלות 8 ו- 9, אשר בהן היתה תשובתו: "8. אם אכן סבל מתעוקת לב בלתי יציבה לפני קרות האירועים בעבודה (דבר שאיננו יודעים) ואם אכן קרה לו אירוע לבבי חריף (דבר שאיננו יודעים) ובהנחה שהכאבים המתוארים לא היו פרודרומליים של התקף לב בלתי נמנע (אלא שאפשר למנעו), או אז התשובה חיובית. האם על סמך כל כך הרבה 'אם' ניתן לקבוע הלכה או חוות דעת, כשרב הנסתר על הנגלה. 9. התשובה שלילית לחלוטין. על סמך כל כך מעט נתונים ממשיים ועובדתיים אין אפשרות לקבוע ש'בכל מקרה ההתרגזות החישה את מועד פרוץ האירוע שגרם לפטירת המנוח'. כיצד ניתן לפתור משוואה אחת בת שלושה פרמטרים כששניים מהם הם נעלמים? נעלם מס' 1: איננו יודעים מהי הסיבה שגרמה לתלונותיו הרפואיות לפני האירועים בעבודה. נעלם מס' 2: איננו יודעים ממה המנוח נפטר. הפרמטר היחידי הידוע לנו הוא שבתקופה שבין שני הנעלמים הנ"ל היה לו אירוע של התרגזות חריגה." 7. לאחר שהופנו למומחה הרפואי שאלות הבהרה נוספות, לבקשת המערערת, הוא השיב בין היתר כך: "1. בלתי ניתן לקשור בין ההתרגזות לבין הופעת פרפור חדרים במהלך הופעת אוטם בשריר הלב. 2. לא ניתן לקבוע או לנבא האם אוטם בשריר הלב (אם אכן היה) יגרום לפרפור חדרים ולפטירת הנפגע, בין אם התרגז קודם לכן, ובין אם לא התרגז קודם לכן." 8. לאור האמור לעיל, ומשלא הוכח קשר סיבתי רפואי בין האירוע הלבבי שפקד את המנוח, לבין התרגזותו, ומשלא הוכח כי לאירוע ההתרגזות היתה "השפעה משמעותית" על פטירת המנוח, נדחתה תביעתה של המערערת. 9. בערעור שבפנינו טענה המערערת, כי עיון בתשובות המומחה הרפואי מלמד, כי קיים סיכוי של למעלה מ- 70% שהמנוח נפטר עקב אוטם שריר הלב, או קרע באאורטה. בשני המקרים קיים קשר סיבתי בין ההתרגזות ובין הפטירה. הכאבים בגפיים העליונים עשויים להיות קשורים לאירוע הלבבי, ואם כך אז ייתכן שמדובר בתעוקת חזה בלתי יציבה, שלא תמיד מתפתחת לאוטם, ושלעתים ניתן למנוע התפתחותה לאוטם על ידי המנעות ממאמץ או התרגזות. יתכן גם שהכאבים לא היו קשורים כלל למצבו הלבבי. ולפיכך, קיים קשר סיבתי חד משמעי בין ההתרגזות לבין האוטם. לפיכך, ומשקיימת סמיכות זמנים בין ההתרגזות ואירוע הפטירה, הרי שהיה על בית הדין האזורי לקבל את תביעתה של המערערת באשר לאירוע שאירע למנוח. 10. המוסד לביטוח לאומי סבר, כי מתשובותיו של המומחה הרפואי עולה בפירוש, כי אין קשר סיבתי בין עבודתו של המנוח לבין התרגזותו. לפיכך, סבור היה כי דין הערעור להידחות. הכרעה 11. א. לאחר שנתנו דעתנו לכלל טענות הצדדים, ועיינו בכלל החומר שבפנינו, בתיק בית הדין האזורי ובתשובותיו של המומחה הרפואי, סבורים אנו כי דין הערעור להידחות, כפי שפסק בית הדין האזורי. ב. בהקשר זה מן הראוי לציין, כי אכן שני גורמים ודאיים היו קיימים בסמוך לפטירתו של המנוח. התרגזות וסמיכות זמנים בין ההתרגזות לפטירת המנוח. נתון ודאי רפואי נוסף שהיה קיים הוא הנתון, שהמנוח סבל מתעוקת לב בלתי יציבה כ- 3 ימים לפני פטירתו. נתון זה לא היה בפני המומחה בעת שנתן את חוות דעתו הראשונה, ובכך יש להסביר את ההבדל בין תשובותיו בחוות הדעת לתשובותיו לשאלות ההבהרה לאחר שנודע לו על הכאבים שחש המנוח כ- 3 ימים לפני פטירתו. ג. מאידך, כפי שציינה באת כח המערערת, קיימים שני נעלמים: מהי הסיבה שגרמה לתלונותיו הרפואיות של המנוח כ- 3 ימים לפני מועד הפטירה, ומהי סיבת המוות. לשני נעלמים אלה יש להוסיף נעלם רפואי נוסף. האם אירע למנוח אוטם שריר הלב בטרם הפטירה. המומחה התייחס ל"נעלמים" אלה מלבד לגופו של עניין, בזו הלשון: "האם על סמך כל כך הרבה 'אם' ניתן לקבוע הלכה או חוות דעת שרב בה הנסתר על הנגלה". במשפט זה ביטא המומחה את הקושי שעומד בפני המערערת. הנטל, ודאי הראשוני, להוכחת הקשר הסיבתי בין האירוע בעבודה לפגיעה בעבודה, אם הייתה, ולאחר מכן לפטירה שבאה בעקבותיה, מוטל על "המוציא מחברו" - התובע (המערערת). כאשר קיימים מספר רב כל כך של נעלמים, אין מנוס מן המסקנה שהנטל לא הורם. ד. באת כח המערערת עשתה כמיטב יכולתה בניתוח ראוי לציון, להסיר את ערפל הספקות, אך המציאות הראייתית לא מאפשרת זאת. 12. אשר על כן, אין מנוס מדחיית הערעור. אין צו להוצאות. תאונת עבודה