אירוע מוחי - אירוע חריג

פסק דין השופטת ורדה וירט-ליבנה 1. זהו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר-שבע (השופטת יעל אנגלברג-שהם; בל 1191/03) בו התקבלה תביעת המשיבה להכיר באירוע מוחי בו לקתה ביום 29.1.02 כ"פגיעה בעבודה" כמשמעה בפרק ה' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995. 2. להלן עובדות המקרה כפי שעולות מפסק הדין האזורי א. המשיבה, אשר עובדת כמורה לרייקי, מדיטציה ופרחי באך, נקלעה לויכוח טלפוני עם אחת מתלמידותיה, שהביעה אי אמון ביושרה האישי ואת אי שביעות רצונה מהתנהלות הקורס. בסיום השיחה הוסכם כי המשיבה תחזיר לתלמידה את ההמחאות בגין הקורס אשר טרם נפרעו. המשיבה "לקחה ללב" באופן קשה את דברי התלמידה. כשבוע לאחר הויכוח הטלפוני, שלחה המשיבה בדואר לתלמידה את ההמחאות, נסעה להעביר הרצאה, ולאחריה, עת נסעה לביתה, איבדה המשיבה את התחושה בידיה וברגלה הימנית. המשיבה פונתה לבית החולים, שם אובחן כי לקתה באירוע מוחי. ב. המשיבה הגישה תביעה למוסד לביטוח לאומי להכיר באירוע המוחי כ"פגיעה בעבודה", ותביעתה נדחתה. מכאן תביעתה לבית הדין האזורי. ג. בהחלטת בית הדין האזורי מיום 26.9.04 נקבע כי שיחת הטלפון בין המשיבה לתלמידתה היתה בגדר אירוע חריג בעבודתה של המשיבה. בית הדין מינה את פרופ' אברמסקי כמומחה מטעמו (להלן המומחה) לקביעת הקשר הסיבתי בין האירוע החריג בעבודת המשיבה לבין האירוע המוחי בו לקתה. ד. בית הדין האזורי קבע את התשתית העובדתית שהובאה בפני המומחה, והפנה אליו את השאלות הבאות: "א. האם האירוע המוחי שארע לתובעת ביום האירוע הינו כתוצאה מהמתח והמצוקה הנפשית בו היתה שרויה התובעת כמפורט בסעיף 3 לעובדות? ב. האם ניתן לקבוע כי האירוע המוחי שנגרם לתובעת אירע בשל סיבה פנימית או אחרת שאינה קשורה לעבודתה? ג. מהי הסבירות שה"אירוע" התרחש כתוצאה מהעבודה לעומת הסבירות שהתרחש מסיבה פנימית או אחרת הנעוצה בתובעת? ד. מהי הפגיעה ממנה סובלת התובעת עקב האירוע המוחי? ה. האם קיים קשר סיבתי-רפואי בין האירוע מיום 29.1.04 לבין מחלותיה הנ"ל? ו. האם היתה כאן פגיעה INJURY? ז. האם הפגיעה גרמה נזק? ח. אם לא - האם יש לראות במצב הקיים תוצאה של תהליך תחלואתי רגיל או תוצאה של מחלה טבעית? ט. במידה שהמצב הקיים נגרם גם בגין תהליך תחלואתי וגם בגין תאונת עבודה מיום 7.1.03 האם ניתן לאמר, כי השפעת האירוע על הליקוי הינה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים (כגון: מצב בריאות בסיסי, גיל וכו')?" ה. המומחה השיב על שאלות בית הדין ביום 25.7.05: "א. האירוע המוחי לא היה תוך כדי מצב חריף וקשה של מתח ומצוקה נפשיים, אלא מספר ימים לאחר ויכוח, ובמשך ימים אלו עד האירוע תפקדה בסדר (כולל הרצאה). ב. מהתיק הרפואי ידוע על יתר לחץ דם כבר בשנות השלושים המוקדמות שלה. מ-1979 והלאה נמדדו לחצי דם 140/95, 150/90, 155/90, 160/9; היא היתה במעקב בקופ"ח בגלל ממצא זה. לפיכך נראה שהדמם היה על רקע יתר לחץ דם ממושך. המיקום של הדמם הינו אופייני למיקום של דמם על רקע יתר לחץ דם. כמו כן, לא היתה עדות לסיבה אחרת לדמם כגון אנוריזמה. ג. הסבירות שהדמם אירע כתוצאה מהעבודה הינה נמוכה. ד. הפרעת דיבור (דיספזיה) וחולשה מוטורית בגפיים הימניות (המיפרזיס). ה. כן. עיין תשובתי לשאלה ב'. ו. לא היתה חבלה. ז. הפגיעה, היינו הדמם, גרם לנזק נוירולוגי, עיין תשובתי לשאלה ד'. ח. הדמם הינו תוצאה של מחלת יתר לחץ דם. ט. האירוע נגרם בגלל מחלה. אין הוכחה שהיא תוצאה של תאונת עבודה". ו. באישור בית הדין, נשלחו למומחה שאלות הבהרה מטעם המשיבה כדלקמן: "א. בהנחה ושליחת המכתב (מס' שעות לפי האירוע המוחי) מהווה חלק מהאירוע החריג שקדם לאירוע המוחי - האם יתכן כי אלמלא האירוע החריג לא היה מתרחש האירוע המוחי בתובעת או שהיה מתרחש במועד אחר? ב. מה היה לחץ הדם של התובעת בשנים האחרונות שלפני האירוע המוחי ובמידה והתובעת לא סבלה מלחץ דם גבוה במועד סמוך לאירוע המוחי, האם יש מקום לקבוע כי יתר לחץ דם הוא גורם מרכזי לפרוץ האירוע המוחי?" ז. המומחה השיב לשאלות אלה ביום 19.2.06: "א. אם בית הדין קבע שהיה אירוע חריג ואם בית הדין מניח ששליחת המכתב היתה חלק מהאירוע החריג, אז יתכן שאלמלא האירוע החריג היה הדמם המוחי מתרחש במועד אחר. ב. האישה סבלה מיתר לחץ דם. במכתבי הקודם ציינתי ערכי לחץ דם אחדים שנבדקו לפני האירוע. מצב של יתר לחץ דם הינו מצב מתמשך כרוני עם עליות וירידות ולכן ערך ספציפי גבוה או פחות גבוה ביום מסוים איננו יכול להפחית מהחשיבות המרכזית שיש למחלת יתר לחץ הדם באירוע של פריצת הדמם המוחי". ח. בית הדין האזורי קבע בפסק דינו כי בעניינינו אין חולק כי מחלת יתר לחץ הדם ממנה סבלה המשיבה היא הגורם הרפואי לאירוע המוחי. אולם, מבחינה משפטית מתקיים קשר סיבתי בין האירוע החריג בעבודה לבין האירוע המוחי, הואיל והמומחה אישר כי יתכן והאירוע החריג גרם לאירוע המוחי בזמן בו התרחש, והאירוע המוחי התרחש בסמוך למועד האירוע החריג. בית הדין האזורי מציין כי בחוות הדעת הראשונה המומחה לא לקח בחשבון את העובדות כפי שנקבעו בהחלטה. כן קבע בית הדין כי המומחה קשר באופן ברור את האירוע של שליחת המכתבים לדמם המוחי, והמערערת לא עמדה בנטל לסתור את קיומו של הקשר הסיבתי האמור. בית הדין קבע, בהתבסס על תשובות המומחה לשאלות ההבהרה, כי האירוע החריג יכול והיווה הגורם להיווצרות האוטם במועד בו אירע, וקיבל את התביעה. מכאן הערעור שבפנינו. 3. הדיון בערעור זה נערך בדרך של סיכומים בכתב. 4. תמצית טענות הצדדים א. ב"כ המערער טענה את הטענות הבאות: 1. בית הדין האזורי טעה במשקל שייחס לשליחת ההמחאות כ"אירוע חריג". בהחלטה מיום 26.9.04 מתייחס בית הדין רק לשיחה הטלפונית כאירוע חריג ולא ייחס משקל לכך שחלף שבוע בין השיחה לבין האירוע המוחי. 2. מחוות דעת המומחה עולה מסקנה חד משמעית כי אין לייחס את האירוע המוחי לעבודתה של המשיבה. המומחה לא קשר "באופן ברור את האירוע של משלוח ההמחאות לדמם המוחי. קביעתו בעניין היתה מהוססת. 3. אין באמור בחוות דעת המומחה כדי להרים את הנטל המוטל על המשיבה. ב. מנגד טען ב"כ המשיב 1. בית הדין האזורי קיבל במפורש את עדותה של המשיבה לפיה האקט של משלוח המכתב היה חלק מהאירוע החריג בעבודה. שיחת הטלפון ושליחת ההמחאות מהווים אירוע חריג והם שלובים אחד בשני. 2. המומחה לא התייחס בחוות דעתו הראשונה לאירוע שליחת ההמחאות ע"י המשיבה שאירע באותו יום בו אירע האירוע המוחי. 3. המשיבה הצליחה להוכיח את קיומו של הקשר הסיבתי הנדרש. 5. דיון והכרעה לאחר שעיינו בכלל החומר שהובא בפנינו ובטענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל וזאת מהנימוקים להלן: בהכרעה בשאלת הקשר הסיבתי בין האירוע החריג בעבודה לבין האירוע המוחי בו לקתה המשיבה, היו מונחות בפני בית הדין האזורי מסקנותיו הבהירות של המומחה. חוות דעתו הראשונה של המומחה היתה ברורה ומפורשת, ונשללה בה הטענה כי האירוע המוחי נגרם כתוצאה מהאירוע החריג בעבודה. לדעת המומחה, הסבירות שהאירוע המוחי נגרם כתוצאה מהעבודה היא נמוכה, והוא ייחס את האירוע לרקע של יתר לחץ דם ממושך. הכרעת בית הדין האזורי מבוססת על תשובת המומחה לשאלת ההבהרה, לפיה בהנחה כי שליחת המכתב היתה חלק מהאירוע החריג, ייתכן שאלמלא האירוע החריג היה האירוע המוחי מתרחש במועד אחר. לדידו של בית הדין האזורי, בתשובה זו המומחה קשר "באופן ברור" את האירוע של משלוח המכתב לאירוע המוחי, ועל כן קיבל את התביעה. אין בידינו להסכים לקביעה זו. בפסיקה נקבע זה מכבר, כי אין די בקביעה רפואית לפיה "יתכן" שקיים קשר סיבתי לצורך הרמת נטל ההוכחה המוטל על התובע להוכחת תביעתו (ראה דב"ע לב/104-0 אברהם משולם - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ג' 443; דב"ע נה/116-0 המוסד לביטוח לאומי - איטה שטיין, פד"ע לז 577; עב"ל 213/98 שרלוט וינמן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לח 558). אשר על כן, אין באמור בתשובת המומחה לשאלת ההבהרה כדי להרים את נטל ההוכחה המוטל על כתפיה של המשיבה, זאת בהצטרף לתשובותיו בחוות הדעת הראשונה. אין במונח "יתכן" כדי לקשור באופן ברור את האירוע החריג בעבודה לאירוע המוחי, ואין בו כדי לקבוע כי המשיבה הרימה את נטל ההוכחה הנדרש ממנה כדי להוכיח פגיעה בעבודה. בשולי הדברים יצוין, כי יש בסיס לטענת המערער לפיה בית הדין האזורי התייחס בהחלטתו מיום 26.9.04 רק לשיחה הטלפונית כאירוע חריג וכי שליחת המכתב עם ההמחאות היתה פעולה נלווית ובהמשך לויכוח הטלפוני. אולם, ב"כ המערער בבית הדין האזורי הסכימה, באופן חלקי, לכך שהשאלה למומחה תנוסח כך ששליחת המכתב עם ההמחאות הינה חלק מקביעת בית הדין כי למשיבה אירע אירוע חריג. אולם, התרשמותנו היא כי אם מדובר באירוע חריג הרי שעיקרו היה בויכוח בין המשיבה לבין התלמידה ואילו משלוח המכתב עם ההמחאות היווה המשך לאותו ויכוח ובעילה נלווית לו, כך שהאירוע החריג החל מספר ימים קודם למועד שהמשיבה לקתה באירוע המוחי. כל אלה מביאים אותנו למסקנה, כי המשיבה לא הרימה את נטל ההוכחה כי אכן קיים קשר סיבתי בין האירוע החריג בעבודה לבין האירוע בו לקתה. 6. סוף דבר - הערעור מתקבל. אין צו להוצאות. אירוע מוחיאירוע חריג