סעיף 18א(א) לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה

פסק דין העוררת היא אלמנתו של מר אברהם גרינבאום ז"ל - להלן "המנוח", תושב ישראל, שנרצח ביום 7.6.01 ברובע היהודי של העיר ציריך שבשוויץ. היא פנתה אל המוסד לביטוח לאומי וביקשה כי המנוח יוכר כנפגע פעולת איבה. פנייתה נדחתה. התיק הזה סבל דחיות רבות כי בתחילה המל"ל יוצג על ידי פרקליטות מחוז תל-אביב, האגף האזרחי, ורק לאחר דחיות רבות הטיפול הועבר שוב לב"כ המל"ל כמייצג את הרשות המאשרת על פי חוק התגמולים לנפגעי איבה, תש"ל-1970. מאחר שהרצח אירע בחו"ל, בא כוחה המלומד של העוררת נעזר בדיווחים של משרד החוץ, של נציגות משטרת ישראל באירופה, ובפרסומים שונים בעיתונות הישראלית והעולם. במשך חודשים רבים המתנו לעדה מטעם משרד החוץ, עד אשר התאפשר לה להופיע ולהעיד. אותו הדין ביחס לנציגת משטרת ישראל באירופה באותה התקופה. לבסוף, ועד אשר שתי הגברות הנ"ל הופיעו והעידו, החוק תוקן ותוקף התיקון היה רטרואקטיבי, באופן שהתיקון חל גם על המקרה של העוררת בתיק זה. נפרט את הדברים: עד לתיקון החוק ביום 7.12.05, חוק התגמולים הנ"ל חל אך ורק על פעולות איבה נגד ישראלים או נגד אינטרסים של מדינת ישראל, הן בארץ והן בעולם. עד לאותו התאריך הסעיף 18 לחוק לא חל על פגיעה בעם היהודי. החוק לא היה אמור לחול על אירועים אנטישמים - לא בארץ ולא בעולם. התיקון של סעיף 18א(א) קבע כי הוראות החוק בשינויים המחוייבים יחולו גם לגבי תושב ישראל שנפגע פגיעת איבה מפעולת איבה נגד העם היהודי. הן הסעיף והן התיקון שלו חלים כמובן על תושב ישראל בלבד. המנוח הלך ברובע היהודי של ציריך בתאריך הנ"ל, לכיוון בית הכנסת, לתפילת ערבית. כאשר הוא היה מול מסעדה יהודית הוא נורה בידי אלמוני שתי יריות מטווח קצר, התמוטט ונפטר. סיבת שהותו של המנוח בעיר ציריך היתה איסוף כספים לכולל בו הוא היה פעיל. בעת הרצח הוא נשא תיק שחור ובו סכום כסף גדול במזומן, שלא נשדד. המנוח היה בן 71 בעת הרצח, אב ל-11 ילדים וסב לנכדים אשר כיהן כראש ישיבה בבני ברק. המנוח, בעת הרצח, היה לבוש במעיל ובכובע המאפיינים יהודים דתיים וחרדים. משטרת שוויץ חקרה את האירוע והגיעה למסקנה כי האדם היחיד שנעצר ונחקר ביחס לרצח היה אדם ממוצא מזרחי שהסתלק מן המקום, ושהיה מעורער בנפשו ותמהוני. עלינו לקבוע בשלב הזה של הרצאת העובדות כי אין אנו יכולים לקבוע בוודאות שהאלמוני הזה שנחקר ושוחרר היה ערבי. היה רמז לזהותו - ממוצא תורכי. מכיוון שכך, היה ברור מראשית הטיפול בתיק הזה, מן הבחינה המשפטית, כי סעיף 18 לחוק, לפני תיקונו, לא היה יכול לחול על המקרה המצער הזה, מכיוון שלא היתה אפשרות לקבוע שהרצח בוצע בשלב היותו של המנוח ישראלי. אנחנו יכולים לקבוע במידה גבוהה של וודאות שהרוצח ידע שהוא מתנקש ביהודי. הן מקום האירוע והן חזותו של מר גרינבאום המנוח לא הותירו מקום לספק שמדובר ביהודי. היה תיקון נוסף של אותו סעיף 18א(א) והוא תיקון מס' 24. תיקון זה נעשה במסגרת התיקון לחוק ההסדרים במשק המדינה והתקבל ביום 11.1.07. לדעתנו, תיקון זה לא בא אלא למנוע כפילות לשון בתיקון מחודש דצמ' 2005. בסיכומיה של ב"כ המשיב המלומדה היא טענה כי אותו תיקון 24 משנת 2007 שינה פעם נוספת את ההגדרה של פגיעת איבה והחזיר את המצב החוקי לגבי הגדרת "פעולת איבה" למצב שהיה לפני תיקון 22 לחוק. לא קיבלנו טענה זו. המצב דהיום הוא ברור ואיננו ניתן לפירוש אחר - קרי שגם פעולת איבה, להבדיל ממעשה פלילי, על רקע היותו של הנפגע יהודי, נחשב כפעולת איבה אם הנפגע הוא ישראלי - תושב ישראל. ההגדרה לאחר התיקון משנת 2005, שלא השתנתה, חלה באופן מובהק על המנוח. נציגת משטרת ישראל באירופה, גב' יבנין, העידה בבית המשפט ואמרה כי באזור ציריך שבשוויץ היתה וישנה שנאת זרים, ולאו דווקא שנאת יהודים. אנחנו סבורים כי בשל המיקום של הרצח - ברובע היהודי ליד מסעדה יהודית, בדרך לבית כנסת, אפשר לקבוע במידה גדולה של סבירות כי המתנקש ידע שהוא רוצח יהודי ולא זר סתם. בסיכומיה של ב"כ המשיב היא טוענת (סעיף 14 לסיכומים) כי מאחר שלא נתפס רוצח כלשהו, הרי מניעי הרצח אינם ידועים. אין לנו צורך לקבוע את המניע באופן וודאי. הראיות הנסיבתיות מספיקות בענין שלפנינו על מנת לקבוע, כפי שקבענו, שהרצח בוצע בשל היותו של הנרצח יהודי. ב"כ העוררת טוען בסיכומיו כי על אנדרטה שהוקמה בהר הרצל לזכרם של הנספים בפעולות איבה, נחקק גם שמו של המנוח. שמו גם נכלל ברשימת הנפגעים האלה באתר האינטרנט. אילולא היינו קובעים כי התיקון שבחוק חל על המקרה דנן, לא היינו סבורים כי חקיקת שמו של המנוח ברשימה כלשהי קובעת את סיבת הרצח ומניעיו. אנחנו קובעים כי הונח לפנינו חומר דיו שעל פיו ניתן לקבוע את ההנחה שהפגיעה היא פגיעת איבה. זו הפעימה הראשונה שנקבעה בפסיקה שעל העוררת להוכיח, והיא אכן הוכיחה אותה. היא הוכיחה אותה במידת הסבירות הנדרשת בחוק ובפסיקה. על פי כל האמור לעיל, אנחנו סבורים כי העוררת הוכיחה כי בעלה המנוח נרצח בפעולת איבה על פי ההגדרה בסעיף 18א(א) לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל-1970. פסקה מס' 10 הוקראה היום בפומבי במעמד ב"כ המל"ל, ובהעדר ב"כ העוררת. צבאנפגעי פעולות איבה