ערעור החלטת המנהל המיוחד

החלטה מונח בפני ערעורו של מר פלוני (להלן: "המערער") על החלטת המנהל המיוחד של חברות מנעולי ירדני בע"מ וירדני מנעולי בטחון (2003) בע"מ (להלן: "המנהל המיוחד" ו"החברה", בהתאמה), לדחות את רובה המכריע של תביעת החוב שהגיש. המוסד לביטוח לאומי וכונס הנכסים הרשמי תומכים בעמדת המנהל המיוחד. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמסמכים שצורפו אליהן, ניתנת החלטתי זו. 1. מעיון בכתבי הטענות, נקל לראות כי לב-ליבו של הערעור נעוץ במחלוקת עובדתית פשוטה שהתעוררה בין הצדדים, ובמילים אחרות: המערער חולק על הגרסה העובדתית שאימץ המנהל המיוחד, לפיה היוותה הרחקתו ממקום העבודה פיטורין לכל דבר ועניין, ומכאן שיחסי העובד-מעביד וזכאותו לשכר הסתיימו זמן רב טרם ניתן לו מכתב הפיטורין הרשמי. לשיטת המערער, אין עסקינן אלא ב"השעיה", אשר לא ניתקה את היחסים בין הצדדים, ואי לכך הסתיימה זכאותו לשכר אך חודשים מאוחר יותר, לאחר שנמסר לו מכתב הפיטורין. 2. טרם אגש להכריע במחלוקת לגופו של עניין, אקדים ואזכיר, כי בנסיבות המקרה עסקינן בערעור על החלטת בעל תפקיד בכובעו המעין-שיפוטי, ולא בבקשה למתן הוראות. לשון אחר: במקרה דנן, משמש בית המשפט של חדלות פרעון לא כערכאה דיונית, אלא כערכאת ערעור, על כל המשתמע מכך מבחינת היחס אל המסכת העובדתית שנקבעה בידי בעל התפקיד. אמנם, להשלמת התמונה יאמר, כי בעל התפקיד אינו נחשב לערכאה שיפוטית לכל דבר ועניין, והיכולת להתערב בעובדות שקבע במסגרת הערעור רחבה יותר, למשל, ממצב בו יושב בית משפט מחוזי כערכאת ערעור על בית משפט השלום. אלא, שחרף זאת, הרי שקביעת העובדות עודנה נתונה בראש ובראשונה לבעל התפקיד, ובית המשפט של חדלות פרעון לא ימהר להתערב בקביעותיו אלו, וזאת להבדיל מקביעות משפטיות או היסקים מן המסכת העובדתית (לעניין זה, ראה גם האמור בפסק הדין בפש"ר 2347/99 בש"א 29582/00 מוריאנו נ' מס). 3. מכל האמור לעיל עולה, שבפני המערער עומד מכשול משמעותי, בדמות קביעתו העובדתית של בעל תפקיד, אשר בחרה לאמץ את הגרסה העובדתית לפיה אין הוא זכאי לשכר מן הרגע בו הורחק מן העבודה. על המערער מוטל, למצער, הנטל להוכיח לערכאת הערעור, כי קביעתו של המנהל המיוחד הינה שגויה או בלתי סבירה באורח כזה, אשר מצדיק התערבות ושינוי אותה קביעה בערכאת הערעור. 4. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הרי שנחה דעתי, כי לא זו בלבד שהמערער לא עמד בנטל המוטל עליו, אלא שמכתבי הטענות ומהמסמכים המצורפים אליהם, עולה תמונה חד-משמעית לפיה צדק המנהל המיוחד בקביעת המסכת העובדתית, באשר ניכר כי בנסיבות המקרה, הגרסה לפיה היוותה הרחקתו של המערער מן העבודה בגדר פיטורין דה-פקטו, מסתברת יותר (ובאורח משמעותי) מגרסת המערער, קל וחומר שזו הגרסה שעומדת במבחן מאזן ההסתברות האזרחי. 5. דומה, כי כל הראיות (שאינן שנויות במחלוקת לכשעצמן) מצביעות באותו כיוון, וכך מתבקש אף לפי שורת ההגיון: השעיה של עובד ממקום העבודה, הינה מעצם טיבה עניין זמני, אשר כרוך בדרך-כלל בטבורו בבירור שיש לעשותו (למשל: בירור אשמה כזו או אחרת בטריבונל חיצוני), בעוד פיטורין הינם, מעצם טיבם, סופיים יותר, ואינם מקיימים תלות כזו. בנסיבות המקרה, הרי שמהתנהגות הצדדים עולה, באורח חד-משמעי, כי אומד-דעתם של מנהלי החברה דאז היה סיום חד-משמעי של יחסי העבודה, וכך הבין זאת אף המערער. א. הרחקת המערער ממקום העבודה נעדרת כל אלמנט של זמניות, או של קשר לבירור שיש לעשותו באותה תקופה. בלא לקבוע מסמרות במחלוקת שבין הצדדים על נוסחן המדוייק של ההתבטאויות בעל-פה, הרי שאין מחלוקת כי כל מכתביו של המערער אשר ביקש להחזירו לעבודה נדחו, דבר המתיישב אף הוא עם פיטורין. ב. הממצאים במסמכי הנהלת החשבונות של החברה עולים בקנה אחד עם פיטורין, ולא עם השעיה זמנית. אין ספק, כי החברה לא ראתה עצמה כחבה בתשלומים כלשהם למערער בתקופה שבמחלוקת, דבר המחזק את הסבירות כי המערער לא נחשב עוד לעובד החברה. בכך, שונה עניינו באורח ברור מעניינם של עובדים אשר שכרם לא שולם נוכח קשיים אובייקטיביים של חברה ערב קריסה. לא כך, כאמור, בנסיבות המקרה דנן. ג. המערער עצמו פנה לביטוח הלאומי, ביקש וקיבל דמי אבטלה. חרף כל נסיונותיו של המערער לטשטש את חשיבות הדבר, הרי שעולה מכאן מסקנה ברורה, לפיה המערער הבין היטב שהעסקתו בחברה הגיעה לקיצה, ונהג בהתאם. בעניין זה, ספק גדול אם ניתן לקבל את גרסת המערער כי עשה זאת "עקב יאוש" - ואף אם כך הוא הדבר, הרי שאותו יאוש אך מאושש את העובדה, כי ידע היטב כי פוטר, באשר אם עסקינן היה בהשעיה, הרי שהיה יודע אל נכון כי אין עסקינן אלא במצב זמני. כל זאת, כאשר עסקינן בעובד בכיר, בעל ידע וכשרונות המבדילים אותו הבחן-היטב מעובדים זוטרים וקשי-יום. 6. לאור כל האמור לעיל, הרי שאף אם ניתן היה לייחס משקל ראייתי מסויים לעובדה כי מכתב הפיטורין הרשמי נשלח מספר חודשים מאוחר יותר, הרי שמשקל הראיות האחרות גדול בהרבה, ודי בו כדי להכריע את הכף. לעניין זה אעיר, כי לא פעם קיים מרווח זמן בין הפיטורין בפועל, לבין הוצאת מכתבי הפיטורין - לעיתים עד כדי כך, כי העובדים פותחים בהליכים בכדי לגרום להנהלת החברה (בין אם ההנהלה המקורית או המפרק) כדי להביא אותה למסור לידיהם את מכתבי הפיטורין לאלתר. 7. בשולי הדברים יוער, כי אין לי אלא להצר על התנהלות המערער, אשר דומה כי "שכח" להזכיר את העובדה כי ביקש וקיבל דמי אבטלה בכתב הערעור, ו"נזכר" בכך רק לאחר שהדבר הופיע בכתבי טענותיהם של המשיבים. מעבר לדרוש יוער, כי יתכן שאף מכך מתחזקת הגרסה, לפיה ידע היטב כי לעובדה זו משקל ניכר העומד לו לרועץ, וזאת שלא בכדי. 8. משהגענו לכאן, לא נותר לי אלא לדון ולדחות בקצרה את טענות המערער הנוגעות לפדיון החופשה. בעניין זה, אין לי אלא לאמץ את עמדות המנהל המיוחד והמוסד לביטוח לאומי המדברות בעד עצמן. די אם אוסיף ואעיר, בקצירת האומר, כי דיני חדלות הפרעון נוטים למנוע מצדדים לחוזים להרחיב את המסגרת הקוגנטית והמוגבלת של הקדימות הניתנת לעובדים (או לכל נושה אחר הנהנה ממעמד מועדף על זה של הנושים הרגילים, בין אם בגין דין קדימה ובין אם באורח אחר), ולמנוע מצדדים להרחיב אותה על-ידי הסכמה חוזית ביניהם. לעניין זה, ראה בין היתר את האמור בפש"ר 1504/00 בש"א 18240/01 לבידי אשקלון; מה שנאמר שם לעניין דין קדימה ועדיפות על נושים רגילים, נכון אף לעניין גמלת הביטוח הלאומי, המשולמת מכספי ציבור. 9. סוף דבר; דין הערעור להדחות, באשר נחה דעתי כי קביעותיו של המנהל המיוחד סבירות, הולמות את הדין, ואין כל עילה להתערב בהן. תוצאה זו צודקת אף במובן זה, כי ראויה היא האבחנה בין עובדים אשר עבדו בפועל ערב קריסת החברה, אשר מנעה מהם את המגיע להם בזכות, לבין עובדים אשר יחסי העבודה שלהם עם החברה הסתיימו מסיבות אחרות לחלוטין, ובפועל לא עבדו כלל באותה תקופה. אין זה ראוי או צודק להשוות את מעמד האחרונים עם הראשונים. 10. אי לכך, הערעור נדחה. בנסיבות המקרה, ישא המערער בהוצאות המנהל המיוחד בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ, אשר ישאו הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. מנהל מיוחדערעור