פסק דין השופט יגאל פליטמן: 1. 1. השאלה העומדת לדיון בפנינו בערעור זה הינה - האם התקיימו יחסי עובד ומעביד בין המערערת לבין אחיה, מר איברהים, מכוחם תהא המערערת זכאית לקבלת תשלום דמי אבטלה על פי חוק הביטוח הלאומי התשנ"ה - 1995 (להלן:"החוק"). בית הדין האזורי בנצרת (השופט ארמון ונציגי הציבור מר איציק רז ומר טוביה לוי; בל 1766/04) השיב על שאלה זו בשלילה ומכאן הערעור שבפנינו. 2. ואלה העובדות הצריכות לענייננו,כפי העולה מההליך בבית הדין האזורי: א. א. בטופס תביעת המערערת מהמוסד לביטוח לאומי (להלן:"המוסד") נכתב כי המערערת עבדה כמזכירה במהלך החודשים 6.02- 31.5.03 אצל אחיה, מר איברהים והיב (להלן:"מר איברהים" או "האח") אשר שימש כקבלן לעבודות עפר. ב. ב. עסקו של מר איברהים היה מנוהל מביתו הפרטי. קו הטלפון הפרטי של מר איברהים שימש גם את העסק. אשתו של מר איברהים לא עבדה בתקופה הרלוונטית ושהתה בבית. ג. ג. עד חודש 5.02 והחל מחודש 6.03, עובר לתקופת העסקת המערערת ולאחריה, לא הועסק כל עובד בתפקיד פקידותי בעסקו של מר איברהים. כל עבודות המזכירות נעשו על ידי מר איברהים. ד. ד. אף בין המועדים 6.02-5.03 פעל מר איברהים בעצמו בטיפול בניירת בעסק ובהכנתה לשם מסירתה למנהל החשבונות שלו. ה. ה. תלושי המשכורת של המערערת אינם משקפים תשלומים נוספים דוגמת נסיעות, דמי חופשה שנתית, דמי הבראה וכיוצ"ב. אין בתלושים פירוט של ניצול ימי החופשה. ו. ו. על תלושי המשכורת של המערערת, בגין החודשים 6.02 - 12.02 נרשם כי הם הודפסו במועדים שונים במהלך חודש 11.01, קרי בשנה הקודמת למועד ביצוע העבודה הנטען בפועל. ז. ז. הסכום הנקוב בתלושי המשכורת של המערערת בחודשים 6.02-8.02הינו 3,500 ₪ והסכום הנקוב בתלושי המשכורת בין החודשים 9.02-5.03 הינו 4,000 ₪. 3. פסק הדין של בית הדין האזורי: בית הדין האזורי דחה את תביעתה של המערערת בקובעו כזאת: "לאחר ששקלנו את הראיות שבפנינו הגענו למסקנה שאין אנו יכולים לראות את התובעת כמי שהרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח שעבדה אצל איברהים.... השיקול העיקרי הפועל נגד גרסת התובע -הוא שיקול של הסבירות. אין זה סביר כי התובעת תעבוד יום עבודה שלם, 5 ימי עבודה בשבוע, וזאת רק כדי לענות לטלפונים, כאשר ממילא, הטלפון של ה"משרד" (שהיה בביתו של איברהים) הוא הטלפון של הבית וממילא אשתו של איברהים מצויה בביתה, ואין שום סיבה שתמנע ממנה לקבל הודעות בעבור איברהים. נציין גם כי על פי "אישור המעסיק" לאיברהים יש מכשיר סלולרי, כך שאין הכרח שהלקוחות או הספקים יטלפנו דווקא אל ה"משרד" כדי להשאיר בעבורו הודעות. עבודת הניקיון של המשרד, לא הייתה יכולה להיות חלק משמעותי מסדר היום של התובעת באשר מדובר בחדר אחד, אשר כמעט ואין באים אליו (לדברי התובעת, בעדותה, היו באים לבקר במשרד "אולי פעם בחודש או פעם בשבועיים"). מטלה נוספת של התובעת, לגרסתה, הייתה להעביר ניירת אל רואה החשבון, אך זה נעשה, על פי עדותה, "אולי פעם בחודשיים", אך אין חולק כי מי שסידר את הניירות והכין אותם לשם מסירתם לרואה החשבון, היה איברהים עצמו. התובעת אינה גורסת כי ביצעה עבודות מזכירות כלשהן, מלבד קבלת הודעות טלפוניות ורישום תוכנן על פתקים (שהושמדו). על כן, גרסתה של התובעת על העסקתה באופן האמור - אינה סבירה בעינינו. בנוסף, ראוי לזכור שאיברהים לא זכר מה היה שכרה של התובעת. הסכומים שהוא דיבר עליהם בהודעה לחוקר אינם מתאימים לתלושי המשכורת. איברהים מסר גם גרסה שגויה של מספר ימי עבודתה של התובעת (בטופס "אישור המעסיק"), וכשתשומת ליבו הופנתה לכך - הוא השיב כי טעה, אך לא מסר כל הסבר סביר באשר למקור הטעות. גרסתו של איברהים על אופן נסיעתה של התובעת לעבודה אינה מתיישבת עם גרסתה של התובעת, לפחות לגבי חלק מהתקופה. כאמור כבר לעיל, לא נראה מתלושי המשכורת שהתובעת זכתה לחופשה שנתית ולתשלום דמי נסיעה. התובעת, אם אכן פוטרה מעבודתה בהודעה שניתנה ביום 15.5.03 לא זכתה למלוא תקופת ההודעה מוקדמת על פי חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות. אם התובעת אכן עבדה עד סוף חודש מאי 2003, היא השלימה שנת עבודה, אך לא נראה כי היא זכתה לתשלום דמי הבראה." 4. תמצית טענות הצדדים בערעור: לוז טענות המערער: א. טעה בית הדין קמא עת דחה גרסת המערערת, הגם כי עדותה בבית הדין הייתה אמינה ונתמכת בהודעות מר איברהים כמעט בכל פרט. בית הדין קמא בחר להתעלם ממרכיבים חיוניים בעדות המערערת, אודות יחסי עובד ומעביד, אשר לא נסתרו. ב. טעה בית הדין קמא משנתן עדיפות יתירה לסבירות שבהיקף עבודת המערערת. עבודתה של המערערת כפקידה, כעובדת ניקיון, כמגישת קפה למגיעים למשרד וכעונה על טלפונים סבירה ומצדיקה עבודה של 5 פעמים בשבוע. אין כללים קבועים מראש להגדרת תפקיד "פקידה" או "מזכירה". מדובר בהשערה שאינה יכולה להוות נימוק לדחיית התביעה. ג. לא ברור מהו הבסיס לקביעת בית הדין קמא, לפיה אשתו של מר איברהים מצויה בבית ולפיכך אין כל סיבה שתמנע ממנה למלא את תפקידה של המערערת. אין בעובדת הימצאות אשת מר איברהים בביתם בכדי להביא את אשת מר איברהים לענות לטלפונים ולרשום הודעות. בנוסף, העדים לא נשאלו על כך. ד. טעה בית הדין קמא עת קבע כי מאחר ולמר איברהים מכשיר סלולרי הרי שאין הכרח שהלקוחות או הספקים יתקשרו למשרד. קביעה זו מבוססת על השערה לפיה כל המחזיק מכשיר סלולרי יכול לוותר על מכשיר טלפון במשרדו או על העסקת פקידה. זאת ועוד, מעדות המערערת עלה כי כשמר איברהים נמצא בשטח לא היה מישהו אחר אשר יכל לענות לטלפונים. ה. טעה בית הדין קמא משראה באי דרישתה של המערערת לזכויות סוציאליות ולפיצויי פיטורין כנסיבות הפועלות לרעתה. טעה בית הדין קמא עת ייחס משקל לאי הדיוק, של מה בכך, בציון שכרה של המערערת על ידי מר איברהים בהודעתו. ו. שגה בית הדין קמא עת קבע כי גרסתו של מר איברהים על אופן נסיעתה של המערערת לעבודה אינה מתיישבת עם גרסת המערערת ולו מן הסיבה כי המערערת לא עומתה בחקירתה הנגדית לגבי סתירה זו ומשכך אין לייחס לה כל משקל. ז. הסיבה לאי העסקת פקיד קודם מועד העסקת המערערת נבע מהיות העסק קטן ובהיעדר צורך בהעסקת פקידה. הסיבה לפיטורי המערערת נבעו ממצבה הכלכלי הקשה של החברה וכאמור בעדות מר איברהים, אשר אושרה בעדות המערערת. ח. אין לבית הדין קמא כל יתרון על פני בית דין זה ולכן לבית דין זה יש מקום להתערב. בנוסף, פסק הדין קמא אינו מושתת על מהימנות ואמינות עדות המערערת, נוכח מועד מתן פסק הדין, בחלוף כשנה מיום שמיעת העדויות וסיכומי הצדדים בעל פה. על כך השיב ב"כ המוסד כי: א. א. בית הדין קמא השתית את פסק דינו על העדויות ועל אמינות העדים. המדובר הוא בקביעה עובדתית שבית דין זה אינו נוטה להתערב בה. ב. ב. יש לתת הדעת לעובדה כי מדובר ביחסים שבין קרובי משפחה, לגביהם קבעה הפסיקה כי יש לבחון ביתר קפידה האם אכן התקיימו יחסי עובד ומעביד. יחסים שלא הוכחו במקרה זה. ג. ג. טרם העסקת המערערת ואף לאחר העסקתה לא עבד אחר במקומה. "המשרד", למעשה, היה בביתו של מר איברהים, אחי המערערת, בעל מכשיר נייד, וזאת שעה שאשתו לא עבדה ושהתה בבית. ד. ד. מהחומר בתיק עולות תהיות שונות. המערערת לא ידעה לומר האם מספר הטלפון במשרד זהה למספר הטלפון בבית. בתלושי השכר אין פירוט של הזכויות הסוציאליות אלא רק סכומים שעלו באופן מוזר לקראת סוף תקופת העבודה. ה. ה. אף מעדות המערערת עולה כי מר איברהים, אחיה, היה מגיע למשרד כפעם בשבועיים או בחודש. כל עבודתה של המערערת הסתכמה בניקוי החדר, אשר כמעט ולא שהה בו איש, ובלקיחת ניירת לרואה החשבון כפעם בחודש. כל אלה מובילים למסקנה כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בתיק זה. דיון והכרעה: 5. לאחר עיון בטענות הצדדים בסוגיה זו ובחינת מכלול המסמכים שבתיק לא השתכנענו שיש מקום לחרוג מן הכלל, לפיו ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית המבוססות על התרשמותה מן העדויות שבפניה. מסקנות בית הדין האזורי והאבחנות, אשר נקבעו בפסק דינו, מעוגנות בחומר הראיות ומושתתות על ההלכות שנקבעו בסוגיה זו של קרבה משפחתית בהקשר יחסי עובד ומעביד. 6. כאשר הצדדים הם קרובי משפחה, יש מקום לבחון בקפידת יתר את טיב היחסים שנוצרו הלכה למעשה (וראה עב"ל 1147/01 מוסטפא כמאל - המוסד לביטוח לאומי [פדע אור (לא פורסם) 03(8) 741] וכן דב"ע לג/ 108-0 המוסד לביטוח לאומי - שרה כץ פד"ע ה' 31). בענייננו, מהחומר המצוי בפנינו, עולות סתירות רבות בין העדויות לאמור בממצאים ובתצהירים. קיימות סתירות לגבי אופי עבודת המערערת. בתשובתה לחוקר המוסד, בהודעתה למוסד לביטוח לאומי, השיבה המערערת כי "אני רק הייתי מנקה ועושה טלפונים, זה מה שאני עשיתי". מנגד, טענה המערערת בחקירתה כי היא הייתה גם כותבת פתקאות. בהקשר זה יצוין כי לא ברור כיצד לא נמצא כל פתק או מסמך מעבודת המערערת במשך שנה שלמה אצל אחיה (וכאמור בהודעת האח למוסד לביטוח לאומי, מיום 27.1.04). תמיהה זו מתגברת נוכח סתירות בהודעת האח למוסד לפיה, מחד, המערערת הייתה רושמת על פתקאות, ומאידך, כי המערערת הייתה רושמת על מחברת בלוקים אשר נמצאה במשרד. 7. זאת ועוד, תמוה בעינינו כיצד המערערת, אשר טענה לעבודתה למשך למעלה משנה אצל אחיה, ציינה כי היא מכירה שמות של שתי חברות בלבד וכי קיימות חברות נוספות אותן היא מכירה אולם היא אינה זוכרת שמותיהן. עוד תמוה הכיצד יתכן כי מועד הדפסת תלושי משכורתה של המערערת נעשה חצי שנה עד שנה קודם מועד העסקתה הנטען בפועל. בנוסף, נפקד מקומם של רכיבי משכורת שונים, המתקבלים על ידי כל עובד רגיל, מתלושי משכורתה של המערערת. 8. מעבר לאמור נמצאה סתירה בהתייחס להיקף עבודת המערערת. במכתב הפיטורים הרשמי נכתב כי היקף העבודה השתרע על פני שישה ימים בשבוע. בהודעת האח למוסד נטען כי המערערת עבדה חמישה ימים בלבד. כך גם עלה מחקירת המערערת. קיימות אף גרסאות שונות בדבר אופן הגעת המערערת לעבודה. מר איברהים טען, בהודעתו למוסד, כי לעיתים היה נותן למערערת רכב מסוג טנדר באמצעותו הייתה מגיעה לעבודה. מנגד, בתשובת המערערת לחוקר המוסד, לשאלה כיצד הייתה מגיעה לעבודה, לא הוזכרה אפשרות זו כלל. אשר על כן, נוכח המקובץ לעיל ולאור תמיהות נוספות שנתגלעו בממצאים שבתיק וכמפורט בפסק דינו של בית הדין האזורי, אנו קובעים כי המערערת לא הרימה הנטל להוכיח כי אכן עבדה אצל אחיה, מר איברהים. 9. סוף דבר - הערעור נדחה. אין צו להוצאות. דמי אבטלה