פסק דין סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין השאלה המתעוררת בפנינו היא דרך חישוב בסיס השתכרותו של המשיב לצורך דמי אבטלה. העובדות הצריכות לעניין ביום 9.6.1999 נפגע המשיב בתאונת דרכים שהוכרה כתאונת עבודה. ביום 1.12.1999 חזר המשיב לעבודה. רופא תעסוקתי הורה למערער לעבוד במשרה חלקית של 4 שעות ליום, בגין הפגיעה בתאונה. המשיב עשה כך. בשל כך צומצם שכרו. ביום 7.3.2000 נשלח למשיב מכתב פיטורים בו נאמר שהפיטורין נכנסים לתוקף ביום 22.3.2000. הנימוק לפיטורין - מצב בריאותו של המשיב. על כן אישר המוסד לביטוח לאומי תשלום דמי אבטלה למשיב. המחלוקת - דרך חישוב גובה דמי האבטלה. בגין חודש מרץ, 2000, קיבל המשיב שכר מלא. הבסיס הנורמטיבי השאלה היא מהו הבסיס לחישוב השכר. חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] ה'תשנ"ה - 1995 (להלן - חוק הביטוח הלאומי) קובע את דרך חישוב דמי האבטלה, שבעיקרן הם מבוססים על השכר האחרון ערב פיטורי המבוטח. חוק הביטוח הלאומי קובע, בסימן ג': דמי אבטלה חישוב דמי אבטלה [127י] 167(א) דמי האבטלה ליום יחושבו באחוזים מהשכר היומי הממוצע כפי שנקבע בלוח ז', או בצירופיהם, לפי העניין. השכר היומי הממוצע 170(א) השכר היומי הממוצע, לגבי מובטל שאינו חייל, יחושב לפי ההכנסה שממנה מגיעים דמי ביטוח אבטלה, לרבות אותו סכום שממנו היו מגיעים דמי ביטוח אילולא השיעור המרבי הקבוע לתשלום דמי ביטוח, בתקופה של 75 הימים האחרונים שבעדם שולמו דמי ביטוח אבטלה לפני התאריך הקובע. אנו נדרשים לפרשנותו של הביטוי "בתקופה של 75 הימים האחרונים שבעדם שולמו דמי ביטוח אבטלה לפני התאריך הקובע". השאלה היא אם מחשבים את השכר לפי ממוצע 75 הימים שהיו בתכוף לפני פיטורי המשיב או 75 הימים האחרונים בם קיבל המשיב שכר רגיל, בטרם נפגע בתאונה בגינה צומצם היקף עבודתו והופחת שכרו בגין פגיעתו. פסיקתו של בית הדין האזורי השופטת אורלי סלע ונציגי הציבור הגברת גילצר ומר אפטר (תיק בל 004310/00) פסקו כי יש לחשב את הממוצע של התקופה האחרונה בה השתכר המשיב שכר מלא. בתקופה 1.12.1999 עד 1.3.2000 עבד המשיב בחצי משרה עקב מצבו הרפואי בעקבות תאונת הדרכים שהוכרה כתאונת עבודה, ועל כן שכרו בתקופה זו אינו משקף את התכלית שבבסיס תשלום דמי האבטלה. עיקר טענתו של המערער, המוסד לביטוח לאומי שניים הם האדנים עליהם סומך המוסד לביטוח לאומי את טענותיו. האחד, מנוסח סעיף 170(א) עולה כי יש לחשב את בסיס השתכרותו של המבוטח לצורך תשלום דמי אבטלה לפי השתכרותו בשבעים וחמישה הימים שלפני התאריך הקובע, היינו, שבעים וחמישה הימים הסמוכים לפיטוריו. מכאן שמדובר בשבעים וחמישה הימים בם שולם לו שכר חלקי עבור היקף עבודה מצומצם במשרה חלקית. לטענת המוסד לביטוח לאומי חישוב כזה משקף את הכנסתו ותואם את התכלית שבבסיס תשלום דמי האבטלה שכן הכנסת המשיב אותה נדרש המערער להחליף היא ההכנסה האמיתית ששולמה לו בפועל ערב פיטוריו. בידי המבוטח אין אפשרות לבחור בחודשים הרצויים לו לצורך חישוב דמי האבטלה. אין לאפשר למבוטח לבחור את התקופה לפיה הוא מבקש לחשב את ממוצע שכרו. בחודש מרץ, 2000, כמצויין, קיבל המשיב שכר מלא. על כן ציין המוסד לביטוח לאומי כי המחלוקת מצטמצמת לחודשיים. טענתו השנייה של המוסד לביטוח לאומי בערעורו היא כי המשיב לא קיבל דמי פגיעה עובר לפיטוריו כי אם קצבת נכות מעבודה. בתחילה טען המוסד לביטוח לאומי כי בתקופה בה שולמו למשיב דמי אבטלה שולמה לו גם קצבת נכות מעבודה. לטענתו בחישוב הזכאות לדמי אבטלה הובא בחשבון חלק השכר שכבר הובא בחשבון לעניין קביעת קצבת הנכות מעבודה ובכך הוחלף שכרו ערב התאונה פעמיים והמשיב זוכה לכפל תשלום בעניין זה. בהודעתו מיום 10.3.2004 חזר בו המוסד לביטוח לאומי מטענה זו. המוסד לביטוח לאומי טוען כי קצבת נכות מעבודה אינה בגדר שכר עבודה ואין משתלמים בעדה דמי ביטוח. לטענתו אי חיוב הגמלה בתשלום דמי ביטוח לאומי מביא לתוצאה של אי הכללת תשלום זה בחישוב סכום דמי האבטלה. עיקרי טענותיו של המשיב לטענת המשיב אין בסעיף 170(א) לחוק כל דרישה כי שבעים וחמישה הימים האחרונים לפיהם יחושב שכרו היומי הממוצע של המבוטח יהיו דווקא אלה שבסמיכות לתאריך הקובע. הפרשנות המילולית של הוראת הסעיף תומכת בפסק דינו של בית הדין האזורי. מנוסח סעיף 170 לחוק עולה כי המחוקק הבחין הבחנה ברורה בין המילים "לפני" לבין "תכוף" שעה שנקט בלשון שונה בשני סעיפי המשנה. בעוד שבסעיף 170(א) עשה המחוקק שימוש במלה "לפני" הרי שבהוראת סעיף 170(ה) השתמש המחוקק בלשון "בתכוף לפני". כן לומד המשיב על כוונה זו של המחוקק מהוראת סעיף 171 לחוק בה נעשה שימוש במלה "בתכוף". טוען המשיב כי מקום שנעשה שימוש במילה "בתכוף" היתה כוונה לקבוע את חשיבות הסמיכות הצמודה במניין הימים למועד נתון ובכך להגביל את חישוב המועדים. לא כך הדבר בסעיף 170(א). המשיב עומד על כך שפסיקתו של בית הדין האזורי מתיישבת עם תכלית החקיקה לפיה בחינת בסיס השתכרותו של המבוטח לצורך תשלום דמי אבטלה הינה מהותית. בחינה זו אינה נעשית באופן מכני בהתייחס לשבעים וחמישה הימים הסמוכים לתאריך הקובע. יישומה של תכלית זו על עניינו של המשיב מראה כי חישוב בסיס השתכרותו של המשיב לפי השכר שקיבל עת עבד במשרה מלאה הוא זה המשקף בצורה הנאמנה ביותר את שכרו. כן מבקש המשיב ללמוד על תכלית סעיף 170(א) מהוראת סעיף 170(ג) לחוק לפיה, ככל שקיימות אפשרויות שונות לחישוב השכר היומי הממוצע, ייעשה החישוב לפי הנוח ביותר למובטל. מכאן שתכלית ההוראה בסעיף 170(א) הינה לבחון בחינה מהותית את בסיס השתכרותו של המשיב ולא בחינה טכנית גרידא. לחלופין טוען המשיב כי על אף נכותו הזמנית הוא קיבל שכר חלקי בגין עבודתו במשרה חלקית, ובנוסף הוא קיבל דמי פגיעה או קצבת נכות זמנית מעבודה. דמי ביטוח אבטלה שולמו לאורך כל התקופה ובגינם יש פטור מתשלום דמי ביטוח. הן דמי הפגיעה והן קצבת הנכות מושפעות מהכנסתו של המבוטח ומתיימרות להוות תחליף להשתכרותו בפועל מהעבודה בגין תקופת אי כושרו החלקי, בה הפסיד חלק מהשתכרותו הרגילה. משכך טען המשיב כי על המוסד לביטוח לאומי לקחת בחשבון את הכנסתו מדמי הפגיעה או מקצבת הנכות הזמנית ולשקללה כהשלמה להפסד השתכרותו המלאה כתוצאה מאי כושרו הזמני, בנוסף לשכרו בעבודה במשרה חלקית. התוצאה היא כי על המוסד לביטוח לאומי לחשב את דמי האבטלה על סמך רמת השתכרותו המלאה כפי שהיתה בפועל ונשמרה גם בתקופה בה סבל מנכות זמנית ואי כושר חלקי עת קיבל גמלה מחליפת הכנסה. המשיב טען כי אילו הוא היה שרוי באי כושר מלא בתקופה הרלבנטית, היה בסיס השתכרותו נקבע על פי השתכרותו בתקופת עבודתו המלאה. בתקופה זו שולמו דמי ביטוח במלואם. טוען המשיב שהמוסד לביטוח לאומי הבחין אבחנה פסולה בין חישוב דמי אבטלה למבוטח שסבל מאי כושר חלקי בתקופה בה עבד במשרה חלקית לאחר תאונה אך עבד קודם לתאונה במשרה מלאה לבין מבוטח שלפני התאונה עבד במשרה מלאה ולאחריה סובל הוא מאי כושר מלא. מהותם של דמי האבטלה דמי אבטלה מטרתם להחליף הכנסה. הם משולמים למי שעבד והפסיד את עבודתו בפיטורין או בפיטורין קונסטרוקטיביים. מטרתם לשמר במידת האפשר את רמת חייו של המפוטר ומשפחתו לתקופת מה תוך ניסיון לאפשר לעובד המפוטר לחפש עבודה אחרת. על התכלית עמד הנשיא מנחם גולדברג ((דב"ע לט/78-0 אלה טוברובסקי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יא, 191, 193): יש להדגיש אחד העיקרים. אותו עיקר אומר, שאין "ביטוח אבטלה" בא ליתן גמלה למי שהינו "מובטל" רק בשל היותו מובטל. גמלת האבטלה הינה פונקציה של שניים: עבודה ואבטלה. רק מי שעבד בעבר וחדל, יקנה זכות לדמי אבטלה, אם התקיימו יתר התנאים לזכאות. מכאן המשמעות המיוחדת ל"תקופת אכשרה" בהקשר ל"ביטוח אבטלה" - כך שהינה קרובה יותר לאחד "האירועים המזכים" בענפים אחרים. השופט יגאל פליטמן עמד על עיקרון זה: תכלית תשלום דמי אבטלה הינה לאפשר קיום בכבוד ובאותה רמת חיים, פחות או יותר, לנפלט בעל כורחו ממקום עבודתו, וזאת עד שימצא לו מקום עבודה חלופי (עב"ל 1271/00 המוסד לביטוח לאומי- דב קרייזל - טרם פורסם). וראו גם בדב"ע נו/0-345 מרים כהן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לג, 66. דמי אבטלה באים אם כן להחליף הכנסה. על כן הם מחושבים על בסיס ההכנסה האחרונה של המובטל המפוטר. נבחן מה הדין כאשר מנימוקים שונים משתנה השכר לקראת סיום ההעסקה. כיצד תחושב ההכנסה לצורך דמי אבטלה סעיף 171(א) קובע כי דמי האבטלה יחושבו על בסיס "השכר היומי הממוצע ....לפי ההכנסה שממנה מגיעים דמי ביטוח אבטלה ... בתקופה של 75 הימים האחרונים שבעדם שולמו דמי ביטוח אבטלה לפני התאריך הקובע". הוראה זו באה לקיים את תכליתם של דמי האבטלה, היותם תחליף הכנסה, כאשר אלו נלמדים מגובה שכרו של המובטל ערב פיטוריו. לאור תכלית זו על החישוב להתבסס על כן על גובה השכר האמיתי ולא על תנודות רגעיות בגין נסיבות חולפות. ברי על כן ברי שאם בתכוף לפיטוריו של המובטל שונה השכר מסיבה כלשהי אין לקחת שינוי זה בחשבון. יפה ציינה השופטת אורלי סלע בפסק דינה מושא הערעור: אם כאשר מקום בו הועלה השכר פרק זמן קצר לפני סגירת עסק שהיה בקשיים כספיים ונסגר סמוך לאותו מועד, יחושבו דמי האבטלה על פי השכר שלפני אותה העלאה, הרי שאותו דין יחול מקום בו ירד השכר לפרק זמן של חודשיים בלבד לפני פיטורי התובע עקב מצבו הבריאותי, שאז יש לחשב את דמי האבטלה על פי השכר, שלפני אותה הורדה. על עיקרון זה עמד הנשיא סטיב אדלר בעניין גמלה לנפגע בעבודה, שאף היא מבוססת על ההכנסה האמיתית שהיתה לנפגע ערב פגיעתו. באותו מקרה נדון מבוטח שהוא עצמאי ואשר אירעה לו פגיעה בעבודה. נפסק די הכנסתו לפיה ישלם המוסד לביטוח לאומי דמי פגיעה וגימלה תחושב כהכנסה עליה הצהיר לפני קרות התאונה (עב 1171/00 יעקב בן יששכר - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לט, 97): בשורה של פסקי-דין שיצאו תחת ידו של בית-דין זה ושל בג"ץ (בג"ץ 6102/01 אשר נגד המוסד לביטוח לאומי - לא פורסם; עב"ל 354/97 חג'בי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 572 והאסמכתאות שם) נקבעה תקפותה של הוראת תקנה 11. נעמוד על עיקרי הדברים בקצרה: ככלל, גימלה לנפגע בעבודה מכוח חוק הביטוח הלאומי מחושבת למבוטח על בסיס הכנסתו האמיתית, עובר לתאונה. החוק מבקש לדאוג לכך שהכנסת המבוטח עובר לתאונה תשמש בסיס לקביעת שיעור הגימלה בשל החשש כי הכנסת העובד תיפגע עקב התאונה. הכנסתו האמיתית של מבוטח עצמאי, המאופיינת פעמים רבות בתנודתיות, תבוא לידי ביטויה רק בשומה הסופית ולא בשיעור המקדמות ששילם. כלל זה מותנה בדיווחי אמת של המבוטחים. מה הדין כאשר המבוטח העצמאי אינו מדווח נכון? למצב זה מיועדת תקנה 11. על תכליתה של תקנה 11 עמד בית-דין זה לא מכבר בפסק-דין סדיק (עב"ל 20/99 סדיק - המוסד לביטוח לאומי - לא פורסם). תכלית תקנה 11 היא לחסום דיווח לא נכון מצד מבוטחים, בכך שינסו להעלות את גובה הכנסתם לאחר התאונה על-מנת להגדיל את שיעור הגימלה שתשולם להם. תקנה 11 פועלת לעתים לטובת המבוטח ולעתים לרעתו (דב"ע נה/68-0 המוסד לביטוח לאומי - סנונו, פד"ע כח 412; דב"ע נא/138-0 תורג'מן - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם); דב"ע נג/21-0 קבלו - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם); ענב"ל 51013/98 הנו - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם). לאור תכלית זו, נפסק לא אחת כי תקנה 11 עומדת באמות מידה של סבירות ויש ליתן תוקף להוראותיה. יצוין כי המבוטח יכול לצאת נשכר מהוראות תקנה 11 כל עוד הכנסתו תפחת לאחר התאונה וההכנסות המדווחות גבוהות מאלה שנקבעו בשומה הסופית [ההדגשה שלי - א.ב.א.]. על בסיס השכר להיות אמיתי ולא מקרי עקב שינוי מקרי של השכר בתקופה האחרונה. כפי שציין הנשיא סטיב אדלר, כאשר מועלה השכר ערב הזכאות, נבחן השכר האמיתי. כאשר יורד השכר בסיבה כלשהי, מחושב גם אז השכר האמיתי ערב ההורדה. כפי שציין הנשיא "המבוטח יכול לצאת נשכר מהוראות תקנה 11 כל עוד הכנסתו תפחת לאחר התאונה וההכנסות המדווחות גבוהות מאלה שנקבעו בשומה הסופית". ודוק. אילו ערב פיטוריו של המשיב הוא היה מצוי באי כושר מלא במשך 50 יום, היעלה על הדעת שחישוב דמי האבטלה היה נעשה על בסיס ממוצע שבעים וחמישה הימים האחרונים כולל חמישים הימים בם לא השתכר המשיב המפוטר כלל? כמו כן אילו מצבו הכלכלי של המעסיק היה קשה והעובד לא היה מקבל שכר כלל במשך כחודשיים תוך הבטחה שלכשירווח יוחזר שכרו, אלא שלאחר חודשיים הוא מפוטר, היעלה על הדעת שהחודשים בם בהסכמה נדחה שכרו היו נחשבים לחלק מ-75 הימים האמורים? כל דרך אחר לחישוב השכר מזה שבתקופה בה השתכר שכר רגיל ולא מופחת הוא שימוש טכני במלים תחת שימוש בתכלית הברורה, כפי שציין הנשיא סטיב אדלר ביעקב בן יששכר הנ"ל. אין על כן גם לסמוך על העובדה שיש והמחוקק כתב "בתכוף לפני" ויש והוא כתב "לפני". אנו דנים בחישוב אמיתי ולא בבסיס מלאכותי מקרי. בדב"ע נד/77-0 לואיזה לקסר - המוסד לביטוח לאומי (פד"ע כח, 361) נדון מקרה בו המערערת ביקשה לשנות את הבסיס לצורך תשלום דמי פגיעה כך שבמקום חצי משרה יחושבו דמי הפגיעה על בסיס השכר במשרה מלאה. סגן הנשיא סטיב אדלר ציין (בעמוד 366): עבודה חלקית לפני הפגיעה כדבר חריג - המחוקק התחשב גם במבוטח שהיה רגיל לעבוד משרה מלאה, אך בחודשים שלפני תאונת העבודה עבד משרה חלקית מסיבות שונות, כגון: העובד לקה במחלת מקצוע, עובדת בהריון, עובד שבן משפחתו חלה וזקוק לטיפול, וכו' [פסק הדין מפנה לקנות 2 ו-3 לתקנות הביטוח הלאומי (חישוב שכר העבודה הרגיל), התשי"ז-1956) [הערה שלי - א.ב.א.]ו .... מכאן, כי אם מבוטח אינו מקבל "מלוא המשכורת" ברבע השנה לפני המועד בו הוא זכאי לדמי פגיעה, יהיה שכרו לצורך קביעת "שכר העבודה הרגיל לענין סעיף 54 לחוק", "המשכורת בעד שעות עבודה רגילות שהיתה משתלמת לעובד ... אילו עבודתו היתה מלאה". התייחסות התקנות למקרה של נפגע שעבד משרה חלקית בחודשים שלפני הפגיעה, אך היה רגיל לעבוד משרה מלאה, חשובה במיוחד לאלה הלוקים במחלות מקצוע. במקרים רבים מתפתחת מחלת מקצוע במשך זמן ובאופן הדרגתי, כך שאין הפסקה פתאומית של העבודה אלא צמצום הדרגתי של העבודה, כמו במקרה של המערערת. המקרה של המערערת מדגים את הדבר. עבודתה הרגילה של המערערת משך שנים רבות היתה במשרה מלאה, אך בתקופה שלפני המועד אשר נקבע לצורך תשלום דמי פגיעה הופיעו סימנים של המחלה והיקף עבודתה צומצם. התוצאה היתה, כי ברבע השנה שלפני המועד לתשלום דמי פגיעה, המערערת לא קיבלה את "מלוא המשכורת", אלא מחצית ממנה. על כן נקבע באותו עניין הבסיס לחישוב דמי הפגיעה וקצבת נכות מעבודה כעומד על המשכורת שהיתה כשעבדה במשרה מלאה. בענייננו שינה המבוטח את היקף משרתו באופן זמני ממשרה מלאה למשרה חלקית עקב אי כושרו הזמני. יש לחשב את הבסיס לחישוב דמי אבטלה על פי השכר האמיתי שהיה למערער בתקופת עבודתו ולא בתקופת אי עבודתו או עבודתו החלקית בגין התאונה. אם לא תאמר כן לא יהיו דמי האבטלה מבוססים על השכר הריאלי ערב הפיטורין אלא על מקריות של שינוי בסוף התקופה. בדרך זה ישקפו דמי האבטלה את השכר הריאלי של המפוטר בתקופת עבודתו הרגילה וימלאו את יעודם - שמירה על רמת חיים דומה לזו שהיתה לעובד בעת העבודה מיד לאחר פיטוריו על מנת לאפשר לו להשתלב שוב במעגל העבודה. הם לא יהוו תחליף לשכר אלא תחליף לשכר תקופה אנומלית - תקופת אי עבודה מלאה או חלקית. יצויין כי המערער קיבל אף גמלת נכות בתקופת עבודתו האחרונה. אך נראה לי שלצורך פרשנות סעיף 179 ודרך החישוב אין לכך משמעות. חשוב אמנם לציין שבכך משכורתו הריאלית היתה גבוהה יותר, אך גם אלמלא כך היה על המוסד לביטוח לאומי לחשב את שכרו ערב הפגיעה וירידת השכר. המוסד לביטוח לאומי הוא גוף ציבורי. פקיד התביעות הוא גוף מעין שיפוטי. עליהם להפעיל שיקול דעת על פי הנסיבות ותכליתית החוק, ולא לעשות שימוש טכני במלים. הערעור נדחה. המוסד לביטוח לאומי ישלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך -.7,500 ש"ח תוך 30 יום. השופט עמירם רבינוביץ 1. אני סובר שהמסקנה אליה הגיעה חברתי סגנית הנשיא אלישבע ברק - אוסוסקין, היא מסקנה נכונה לאור תכלית החוק כפי שהבהירה הבהר היטב בדבריה. 2. תמיכה במסקנתה זו של השופטת ברק-אוסוסקין אנו מוצאים בתקנות 2 ו- 3 לתקנות הביטוח הלאומי (חישוב שכר העבודה הרגיל) התשי"ז - 1956 (להלן: תקנות דמי הפגיעה). תקנה 2(1) קובעת כי לעניין סעיף 98 בחוק הביטוח הלאומי , חישוב שכר העבודה הרגיל לעניין שיעור דמי פגיעה, לגבי עובד במשכורת, שבעד רבע השנה הרלוונטית לעניין חישוב דמי הפגיעה אין משתלמת לו מלוא המשכורת, יהיה כאמור בתקנה 3 לתקנות דמי הפגיעה, דהיינו: המשכורת בעד שעות העבודה הרגילות שהייתה משתלמת לעובד בעד רבע השנה כאמור בתקנה 2(1), אילו עבודתו הייתה מלאה. במילים אחרות, חישוב השכר נעשה במקרה זה לפי המשכורת המלאה ולא זו החסרה. 3. הוראה דומה מצויה בתקנה 2(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (אימהות) תשי"ד - 1954 (להלן: תקנות אימהות), לפיה אם לא שולם למבוטחת מלוא השכר ברבע השנה שקדם ליום הקובע "מפאת מחלה, תאונה, שביתה, השבתה, חופשה, ימי אבל במשפחה או מכל סיבה אחרת שאינה תלויה בה" - יחושב שכר העבודה הרגיל של היולדת לעניין דמי לידה לפי השכר שקיבלה בפועל ברבע השנה כאמור בצירוף מכפלת השכר הממוצע ליום עבודה המשתלם לה ברבע השנה כאמור במספר הימים בהם לא עבדה מהסיבות האמורות. גם כאן חישוב השכר נעשה לפי המשכורת המלאה ולא זו שנגרעה בשל הנסיבות כאמור. 4. גם על פי סעיף 162 לחוק הביטוח הלאומי, כאשר לא מושלמת תקופת האכשרה מחמת מחלה או תאונה - עד 180 יום, או העדרות אחרת של עובד מעבודתו שאינן תלויות ברצונו עד 30 ימים, אין מונים ימים חסרים אלה לעניין תקופת האכשרה. 5. הוראות אלה בתקנות האימהות ובתקנות דמי פגיעה ובענף דמי אבטלה מצביעות על המגמה לשמר את ההכנסה המלאה של המבוטחים במקרים בהם הכנסה זו יורדת מפאת סיבות שאינן תלויות בהם. אשר על כן, אני מסכים כאמור עם דעתה של חברתי, סגנית הנשיא השופטת אלישבע ברק-אוסוסקין. השופטת נילי ארד האמור בחוות הדעת של חברי בהתייחס למהותם של דמי אבטלה ותכליתם מקובל על דעתי, ואני מצטרפת לתוצאה אליה הגיעו, לפיה דינו של הערעור שהגיש המוסד לביטוח לאומי, להדחות. על כך, אוסיף הערות אלה: בענייננו מדובר בעובד, אשר השליטה על שכרו הייתה כל העת בידי מעסיקו בלבד, ואין טוען לכך כי נעשה שינוי פיקטיבי בשכר ששולם לו במועד כלשהו. אף אין חולק על כך, שעובר לתאונה עבד המשיב במשרה מלאה וכי חזרתו לעבודה בחצי משרה, נכפתה עליו, שלא בטובתו, כתוצאה מפגיעתו בתאונת עבודה. מטעם זה ומפאת נכותו הזמנית, אף שולמה למשיב גימלה מחליפת הכנסה, כהשלמת השתכרותו לכדי משרה מלאה. במצב דברים זה נמצא, כי השכר לאמיתו ששולם למשיב היה בגין משרה מלאה, או חלף משרה מלאה בתקופת הנכות הזמנית. אף מטעם זה, מן הדין הוא שחישוב השכר לצורך תשלום דמי אבטלה, ייעשה על בסיס השכר בגין משרה מלאה, ולא על בסיס משרה חלקית, כטענת המוסד לביטוח לאומי. ומשכך הוא, דין ערעורו של המוסד להדחות. נציג ציבור מר יצחק ברק אני מסכים לדעתם המשולבת של השופטים. נציג ציבור מר דוד בן הרוש אני מסכים לחוות דעתם המשולבת של השופטים. סוף דבר ערעורו של המוסד לביטוח לאומי נדחה. בתוך 30 יום מהיום ישלם המוסד לביטוח לאומי למשיב, מר ימין סילוק הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 7,500 ש"ח. דמי אבטלה