##אחריות הבנקים:## מגמת הפסיקה היא להרחיב את אחריות הבנקים כלפי ציבור לקוחותיהם וכלפי הציבור בכללותו. מגמה זו מבוססת על התפיסה שלבנקים תפקיד ציבורי חשוב במערכת כלכלית תקינה ועל ההכרה בעוצמתו הרבה של המוסד הבנקאי. הבנקים נתפשים כבעלי מעמד מעין ציבורי. בשל מעמדם הם זוכים לאמון גורף, עד כי אלה הבאים עימם במגע נוטים לסמוך על פעולותיהם ועל מצגיהם אף ללא חקירה ודרישה. יפים לעניין זה דבריו אלה של המלומד אריאל פורת: "...לקוחות ושאינם לקוחות נוהגים לתת אמון מיוחד בבנקאי שעימו הם באים במגע, כמו גם בכישוריו של הבנק ובאמצעיו הטכניים. במקרים רבים אין הם נדרשים לחוות-דעת נוספת לפני שהם נוהגים על-פי עצתו, ואף אין הן בודקים בעין בוחנת את פעולותיו... זה האחרון (פקיד הבנק שעימו נמצא הלקוח בקשר יומיומי. מ' י') נתפס בעיני רבים כאיש-אמון הבקיא במלאכתו ושעיקר ייעודו ליתן שירות מקצועי הוגן לציבור. התפקידים הציבוריים הציבוריים שממלאים הבנקים רק מחזקים רושם זה. הבנקים מצידם שוקדים על הגברת אמון הציבור בהם, ואך סביר שיוטלו עליהם חובות הבאות להגשים את הציפיות הסבירות שהם עצמם תורמים להיווצרותן" (א' פורת "דיני הנזיקין" ספר השנה של המשפט בישראל תשנ"ב-תשנ"ג 301, 324). לא בכדי נאמר כי הבנקים הם "סוכנות חברתית" וכי בשל כך, לצד היתרונות המוקנים להם מכוח הדין, מוטלות עליהם חובות אמון מוגברות כלפי הציבור בכלל וכלפי הלקוח בפרט (ראו למשל ע"א 11120/07 שמחוני נ' בנק הפועלים, ניתן ביום 28.12.09, רע"א 9374/04 אי. אנד ג'י. מערכות מתקדמות למורה נהיגה בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, ניתן ביום 11.11.04,; מ' רובינשטיין ו-ב' אוקון "הבנק כסוכנות חברתית" ספר שמגר מאמרים חלק ג' 819 (2003)). ##חובת האמון המוטלת על הבנקים:## מערכת היחסים שבין הבנק ללקוח מטילה חובת אמון על הבנקים. חובת האמון המוטלת על בנק כלפי לקוחו היא חובה רחבה החלה לגבי כל הפעולות, השירותים והעסקאות שמבצע הבנק עבור הלקוח והיא צריכה להתקיים עוד לפני כריתת החוזה. תכלית חובת האמון היא הבטחת מידה גבוהה מאד של אמינות, מקצוענות, יעילות וזהירות במתן השירות על ידי הבנק (ר' פלאטו-שנער דיני בנקאות - חובת האמון הבנקאית 78 (2010); להלן: "פלאטו-שנער דיני בנקאות"); ר' בן אוליאל "משכנתא בנקאית בכלל ומשכנתא על בית מגורים בפרט - סקירה ביקורתית" דין ודברים ה 119, 149 (2010. היקפה של חובת האמון הנדרשת מהבנק נגזר, בין היתר, ממידת ההסתמכות של הלקוח על הבנק והפקידים הפועלים מטעמו. ככל שהסתמכותו של הלקוח על הבנק הינה משמעותית ועמוקה יותר, כך תגבר חובת האמון שהבנק חב ללקוח. מידת ההסתמכות של הלקוח תקבע על פי סוג השירות או הפעולה המבוצעים על ידי הבנק. ניתן להניח שככל שהעסקה מורכבת יותר, או ככל שהעסקה דורשת מהבנק שיקול דעת רב יותר לצורך ביצועה, מידת הסתמכותו של הלקוח על הבנק רבה יותר. ועל כן, רמתה של חובת האמון שתוטל על הבנק תהיה גבוהה יותר. מידת ההסתמכות נלמדת גם מזהות הלקוח העומד מול הבנק (פלאטו-שנער, דיני בנקאות בעמ' 80 - 81; 98 - 99). פרט לחובת האמון האמורה, חלה על הבנק אף חובת גילוי, שביטויה רחב: לא רק מסירת נתונים (המהווה חובת גילוי במובן הצר) אלא אף חובת הסבר מקיפה, שהיוזמה לה צריכה לבוא מהבנק עצמו, וכן חובה לוודא כי ההסבר נהיר ללקוח וכי הלה נתן הסכמה מודעת לכל פרטי העסקה. על הבנק מוטלת חובה להדגיש ולהבליט בפני הלקוח פרטים מסוימים ומהותיים לעסקה או השירות הניתנים לו. על הבנק להסביר למתקשר באופן ראוי ובהיר את משמעות המסמך שעליו הוא עומד לחתום, את היקף תחולתו ואת תוצאותיו האפשריות, ואין הבנק יוצא ידי חובתו בהסתמכותו על לשון המסמכים (ראו לאחרונה ע"א 9120/09 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' פלקסר; להלן: "פרשת פלקסר"). כך, יש להכיר בחובת הסבר מקום שבו הבנק יודע כי המתקשר אינו מסוגל לקרוא את המסמך, לדוגמא, בשל קשיי שפה. חובות המשנה הנזכרות (וחובות אחרות שאינן לכאן) מרכיבות את חובת הגילוי במובן הרחב (פלאטו-שנער דיני בנקאות בעמ' 75, 199, 237; בן אוליאל "משכנתא בנקאית" בעמ' 154). ##חוזה שנערך בין בנק ללקוח:## הבנק הוא "צד חזק" והוא בעל חובות אמון כלפי הציבור בכלל וכלפי הלקוח בפרט, בהיותו ספק שירות חיוני ובעל עוצמה רבה (ע"א 3352/07 בנק הפועלים בע"מ נ' קריסטין הורש (7.12.09). כן ראו: דנ"א 1740/91 בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ נ' קוסטמן, פ"ד מז(5) 31, 46 1993); ע"א 7825/01 דאטא סימנס אנד סופטוור אינק נ' בנק דיסקונט לישראל, פ"ד נח(5) 384, 356 (2004)). ##חובת הגילוי של הבנק:## כך גם חובת הגילוי מכח חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א - 1981, ומכח סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) - התשל"ג - 1973, מחייבת בנקאי המחתים ממשכן על כתב משכנתא ליידע אותו לגבי חובות קיימים ועתידיים, ולגלות את גובה החובות הקיימים, בחשבונות שאותם באה המשכנתא או הערבות להבטיח. חובה זו מוטלת עליו, עובר לחתימה על כתב המשכנתא. (ת"א (מחוזי ת"א) 2675/00 המנוח סעיד חסן סולטאני ז"ל נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-מח 2006(3), 7755 , 7759 (2006)). ד"ר רות פלאטו-שנער, במאמרה "חובת הגילוי הבנקאית כלפי הממשכן נכס להבטחת חיובו של אחר", הפרקליט מט(2) 385, (2007), מציינת: "תאוריית האמון הפכה לערך מרכזי בדיני הבנקאות שלנו. אם בעבר הוכרה חובת האמון רק כלפי לקוחות הבנק, כיום ניכרת מגמה ברורה של הרחבת החובה והחלתה גם כלפי זכאים נוספים, לרבות כלפי אלו הממשכנים נכס להבטחת חובות של אחר... עיקרון האמון מוליד חובת גילוי במובן הרחב. חובת הגילוי במובן הרחב כוללת לא רק גילוי טכני של עובדות ונתונים, אלא גם, ובעיקר, חובה להסביר לממשכן את משמעותה המלאה של העסקה על כל פרטיה, וחובה להשיג את הבנת הממשכן לכל המידע וההסברים שנמסרו לו... לאור זאת, מקובלת עליי קביעתו העקרונית של בית המשפט בדבר הטלת חובת גילוי במובן הרחב על הבנק כלפי הממשכן." (שם, 402). ##עיקול מסגרת האשראי:## בע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לז(2) 673 (1983) דובר בעיקול שהוטל במסגרת הליכי הוצאה לפועל, על חשבונה של חברה בבנק לאומי. בעת הטלת העיקול הראה חשבון החברה יתרת חובה. החשבון נוהל על פי הסכם בין הבנק לחברה שעניינו: "תנאי ניהול חשבון חוזר דביטורי", במסגרתו הוקנתה לבנק הזכות שלא לתת אשראי, או להפסיק את האשראי לחברה, על פי שיקול דעתו וללא הודעה מוקדמת. בית המשפט העליון דן בשאלה האם ניתן לעקל את זכות החברה לקבלת אשראי נוסף מהבנק, וקבע כי היות ולבנק נתון שיקול דעת האם לאשר את מתן האשראי, ואין לחברה החייבת עילה לחייב את הבנק במתן האשראי, אין מדובר בזכות עתידית הניתנת לעיקול, אלא בציפייה או תקווה לקבלת הכסף, אשר אינן ניתנות לעיקול. בית המשפט העליון נתן דעתו גם לכך שצו העיקול באותו עניין נוסח באופן לאקוני תוך התייחסות ספציפית לסכום כסף מסויים בחשבון הבנק של החברה. במקביל לפסקי הדין הנ"ל קיימת פסיקה המכירה, כחריג לעקרון הכללי, בכך שבמקרים בהם קיימת מידה רבה של הסתברות למימושה של הזכות העתידית, ניתן לעקלה גם טרם נתגבשה. כך, בר"ע 416/86 דנוך נ' עמר, פ"ד מ(3) 775, נקבע כי דמי מפתח עתידיים של בתי עסק, להבדיל מדמי מפתח עתידיים של דירות מגורים, ניתנים לעיקול משום האפשרות הגדולה יותר למימושם. זאת, על פי פרשנות בית המשפט העליון לפסיקה זו ברע"א 134/88 חסיד לוי נ' כקשור, פ"ד מב (4) 198 (1988). ##מסגרת אשראי:## המונח 'מסגרת אשראי' הוגדר בכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב-1992, כך: ""מסגרת אשראי" - סכום מרבי שתאגיד בנקאי הסכים מראש לכבד במסגרתו משיכות מחשבון עובר ושב של הלקוח". ביום 1.1.2006 נכנסה לתוקף הוראת המפקח על הבנקים לניהול בנקאי תקין, הוראה מספר 325 (להלן: הוראה 325 או ההוראה), שעניינה "ניהול מסגרות אשראי בחשבונות עובר ושב". ההוראה מחייבת את הבנקים לניהול מסגרות אשראי באמצעות הסכם מסגרת אשראי בכתב שיחתם מראש עם הלקוח, ותקבע בו תקרת אשראי ממנה הבנק והלקוח אינם רשאים לחרוג. ההוראה אינה אוסרת העמדה חד צדדית של מסגרות על ידי הבנקים, אך קובעת מגבלות על עלות מסגרת כזו. בדברי ההסבר להוראה 325 נאמר: "הוראה זו נועדה למזער את אי הוודאות הנגרמת ללקוח ולתאגיד הבנקאי כאחד כתוצאה מפרקטיקה המאפשרת חריגות אשראי בחשבונות העובר ושב. מנקודת מבטו של הלקוח קיימת אי וודאות באשר למסגרת האשראי המועמדת לרשותו בפועל, לחיובים הספציפיים שיכובדו לחשבונו, לתנאים ולשיקולים העשויים להנחות את התאגיד הבנקאי בהחלטותיו אלו על פני זמן ולעלות האפקטיבית של כלל האשראי בו יעשה שימוש על פני זמן. מנקודת מבטו של התאגיד הבנקאי נפגמת באופן מהותי השליטה בסיכוני האשראי וביכולתו להעריך מראש את סיכוני התיק ורווחיותו בראייה כוללת. העקרונות הכלולים בהוראה זו נועדו למזער את אי הוודאויות המתוארות לעיל... הוראה 325 נועדה בראש ובראשונה להתמודד עם הפרקטיקה לפיה בנקים אפשרו ללקוחותיהם לחרוג ממסגרות האשראי המאושרות, דבר אשר גרר חיוב בריביות חריגות. זאת, על ידי חיוב הבנקים להעמיד מסגרת אשראי מתאימה מראש, ולא לאפשר ללקוחות לחרוג ממנה, אלא בנסיבות חריגות. בנוסף, ההוראה נועדה לאפשר ללקוח וודאות באשר לחיובים שיכובדו על ידי הבנק. אמנם אין בהוראה 325 הוראה המחייבת את הבנק לכבד כל משיכת יתר במסגרת האשראי, אולם, הרציונל העומד ביסודה, כפי שנאמר בדברי ההסבר, הוא להביא לוודאות ביחס למסגרת האשראי המאושרת, על ידי צמצום שיקול הדעת של הבנק הן באישור חריגות ממסגרת האשראי, הן בהחלטה האם ליתן אשראי עד לגובה המסגרת שנקבעה. ##הזכות למשיכת יתר במסגרת אשראי:## הזכות למשיכת יתר על פי הסכם מסגרת אשראי הינה זכות חוזית. ניתן לעקל זכות חוזית המוחזקת בידי צד שלישי, ובמקרה זה המעקל נכנס לנעליו של החייב במערכת היחסים שבין החייב לצד השלישי (ד"נ 30/67 שטרן נ' שטרן, פ"ד כב(2) 36, 41 ו-49 (1968)). בע"א 6574/99 מדינת ישראל, משרד השיכון נ' עו"ד בנימין קרייתי, פ"ד נח(3), 313 , 319-320 (2004), נאמר על מהות העיקול המוטל על זכות חוזית של הנתבע אצל צד שלישי: "כאשר מוטל עיקול על זכות חוזית של הנתבע, אין המחזיק חופשי לעשות פעולות שאינן מתיישבות עם מהותו של העיקול. כשם שנאסר על הנתבע או המחזיק להבריח את המעוקלים, כך נאסר עליהם לרוקן זכויות בנכס המעוקל, למשל בדרך של שינוי התמורה הכספית המגיעה לנתבע מהמחזיק (א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית, תשס"ג-2003) 427). פירושו של דבר, שעם הטלת העיקול על הזכות החוזית, נאסר על המחזיק לשלם לנתבע את התמורה המוסכמת במועדה. החיוב החוזי "מוקפא" בתקופת העיקול". ##חובת הבנק לספק שירותים:## סעיף 2 לחוק הבנקאות קובע כדלקמן "(א) לא יסרב תאגיד בנקאי סירוב בלתי סביר לתת שירותים מהסוגים הבאים : (1) קבלת פיקדון כספי במטבע ישראלי או במטבע חוץ ; (2) פתיחת חשבון עובר ושב במטבע ישראלי, וניהולו כל עוד מתקיימת אחת מאלה : (א) החשבון ביתרת זכות לטובת הלקוח ; (ב) הלקוח עומד בתנאי ההסכם בינו לבין התאגיד הבנקאי בקשר לניהול החשבון ; (3) מכירת שיקים בנקאיים במטבע ישראלי ובמטבע חוץ ; (4) בוטל; אולם אין חובה לתת שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח. (ב) התניית תנאים בלתי סבירים למתן שירות דינה כדין סירוב בלתי סביר לתיתו. (ג) הנגיד רשאי, לאחר התייעצות עם הועדה המייעצת ובאישור שר האוצר, לקבוע בצו שהוראות סעיף זה יחולו על שירותים נוספים. (ד) בלי לגרוע מדרכי הוכחה אחרות בדבר הסבירות של סירוב כאמור, רשאי תאגיד בנקאי להודיע למפקח על מדיניות עסקית שקבע לענין מתן שירותים, ואם לא נתקבלה מהמפקח הודעה על התנגדותו למדיניות האמורה, ייחשב כסביר סירוב הנובע מאותה מדיניות" הוראה זו כוללת הסדר מיוחד המטיל על תאגיד בנקאי חובה סטטוטורית לספק שירותים מסויימים שיוחדו לתאגידים בנקאיים, כאשר בין השירותים הללו נמנית החובה לנהל חשבונות של לקוחות. מכלל הלאו המופיע ברישא של סעיף 2(א) הנ"ל ניתן לשמוע את ההן: תאגיד בנקאי רשאי לסרב ליתן את השירותים המנויים בסעיף ובלבד שמדובר בסירוב סביר. בענין זה שותף אני לדעתו של פרופ' ריקרדו בן אוליאל, אשר מצאה ביטוי בספרו "דיני בנקאות" (חלק כללי, תשנ"ו-1996), עמ' 433 לפיה: "הן הדין הכללי והן ההסדר החקיקתי המיוחד מרשים לבנק לסגור את חשבון הלקוח לאחר שמצא סיבה סבירה לכך" ##פעולה בנקאית סבירה:## הבסיס הנורמטיבי להחלת מבחן הסבירות המינהלי על תאגידים בנקאיים מצוי בהוראות חקיקה שונות המטילות מכוח הדין ביצוע תפקידים בעלי אופי וסממנים מנהליים על תאגידים בנקאיים. תפקידים אלה מתווספים לפעולותיהם של התאגידים הבנקאיים בתחום המשפט הפרטי בתוקף היותם גופים עסקיים, ובכך הם יוצרים זיקה חזקה בין התאגידים הללו למישור המנהלי. הקמתו וקיומו של תאגיד בנקאי הוא עניין הנוגע לציבור בכללותו (ראו: פרופ' בן אוליאל, עמ' 45). פעילותו של התאגיד הבנקאי מוסדרת במספר חיקוקים וביניהם פקודת הבנקאות, חוק הבנקאות (שירות ללקוח), חוק איסור הלבנת הון תש"ס-2000, הוראות של המפקח על הבנקים וכללי הבנקאות המפורסמים על-ידי נגיד בנק ישראל. לעיתים משמש התאגיד הבנקאי אף ככלי לביצוע מדיניות כלכלית המותוות על-ידי הרשות המבצעת, או על-ידי בנק ישראל. יוצא איפוא כי בד-בבד עם התנהלותו העסקית מבצע התאגיד הבנקאי אף תפקידים בעלי גוון מנהלי המוטלים עליו עפ"י דין. בביצוע תפקידיו אלה מצוי התאגיד הבנקאי תחת פיקוח של רשות מנהלית וכפוף לביקורת מצדה. בפסק-דין ע"א 294/91 חברה קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום, פ"ד מו(2), 464 (1992) הוכרה האפשרות להחיל נורמות מהמשפט המנהלי על גוף "דו-מהותי" המתאפיין בסממנים ציבוריים ופרטיים כאחד. בית המשפט העליון חזר על הלכה זו בע"א 3414/93 שמחה און נ' מפעלי בורסת היהלומים (1965), פ"ד מט(3), 196, שם הוכרה האפשרות להחיל נורמות ציבוריות גם על גוף עסקי. לענין זה ציין בית המשפט העליון את הסממנים הציבוריים בתפקיד אותו ממלא הגוף, כגון היקף הציבור אשר נזקק לשירות אותו מבצע הגוף, אופי היחסים בין הגוף לציבור אותו הוא משרת, נחיצות וחיוניות השירות אותו הוא מבצע וכן הפיקוח על פעילותו של הגוף. כפועל יוצא מהלכה זו, פעילויות מסויימות של התאגיד הבנקאי שהן ייחודיות לו ובעלות חשיבות משמעותית לתפקודה של המערכת הפיננסית - מקבלות גוון ציבורי-מינהלי ולכן ראוי כי יחסו בצלו של המשפט המנהלי. בנקבנקאות