ביטוח חבות מעבידים - ייעוץ משפטי



פוליסות ביטוח חבות מעבידים
בית המשפט על שיקולי המדיניות המשפטית הנוגעים לפרשנותם של חוזי ביטוח חבות מעבידים, לפיהם בעת מתן הפרשנות לחוזה הביטוח יש להימנע מריקונו של הביטוח מתוכן, בכדי לשמור על האינטרס של העובד לקבל פיצוי אמיתי על הנזק שנגרם לו.

בית המשפט רואה חשיבות מרובה בכך שהפוליסה לא תרוקן מתכנה ותישאר בעלת תחום רחב, וזאת מן הטעם שכרוכים בה האינטרס של העובד לקבל את נזקו, שהרי למרות קיומו של המוסד לביטוח לאומי מן המפורסמות הוא שישנו עדיין פער גדול בין שיעורו האמיתי של הנזק לבין הביטוי של המוסד לביטוח לאומי לאותו נזק. (למידע מפורט מומלץ ליצור קשר עם עורך דין ביטוח חבות מעבידים).

פסק-דין בנושא פוליסת ביטוח מעבידים
השופט עציוני:נ שאלה אחת ויחידה עומדת להכרעה בערעור זה - מהו תקפה ומהו היקפה של התניה השכיחה בפוליסת ביטוח שעושה מעביד למקרה שמישהו מעובדיו ייפגע בזמן העבודה, תניה המחייבת את המעביד לנקוט אמצעי זהירות לשם מניעת תאונות ומחלות.

המערערת לפנינו, חברת הביטוח (להלן - חברת הביטוח), הוציאה פוליסה מעין זו לבקשת המשיב מס' 2 (להלן - המעביד). בסעיף 3 לפוליסה נאמר:ב "המבוטח ינקוט באמצעי זהירות מתקבלים על הדעת כדי למנוע תאונות ומחלות". הנסיבות אשך בגללן הגיעו חברת הביטוח והמעביד לערכאות היו כדלקמן:ו ביום 18.12.67 התקבל לעבודת בנגריית המעביד, המשיב מס' 1, נער כבן 15 שנה. למחרת היום כאשר אחז בידו משור חשמלי לצורך מסור לוחות פורמייקה, קרתה תאונה ואגודל ידו השמאלית נקלע בין שיני המשור ונקטע בקצהו. למשיב מס' 1 נקבעה נכות לצמיתות בשיעור של 10%.

המשיב מס' 1 תבע את מעבידו וזה שלח הודעת צד ג' לחברת הביטוח. תביעתו של המשיב מס' 1 נתקבלה בבית-המשפט המחוזי ועל כך אין עוררין. המחלוקת עומדת כרגע בין המעביד לחברת הביטוח. לטענת חברת הביטוח הפר המעביד את התניה האמורה בפוליסת הביטוח בכך שהורה לעובדו לעבוד בדרך מסוכנת ובלתי-אחראית, ולכן אין חברת הביטוח חייבת לשפות את המעביד על סכומי הפיצויים שנפסקו לחובתו.

בבית-המשפט המחוזי טען בא-כוח המעביד שסעיף מהסוג האמור אינו תקף כלל משום שהוא מרוקן מתכנה את פוליסת הביטוח. הביטוח נעשה כדי לפזר את הסיכון הכלכלי המוטל על המעביד במקרה שעובדו נפגע במהלך העבודה, באופן שעל המעביד   מוטלת החבות לפצות אותו. אם במקרה שהמעביד התרשל וכתוצאה מכך יחוייב לשלם פיצויים, לא תקום חובתה של חברת הביטוח בגלל הסעיף הנ"ל, הרי אין כל ערך לפוליסת הביטוח.

טענה מסוג זה נשמעה כבר בפני בית-משפט זה ב-ע"א 397/58, [1], אך נדחתה על-ידי מ"מ הנשיא השופט חשין. נימוק של השופט חשין היה ש"כאמור, שונה טיבה של הרשלנות המחייבת את המעביד כלפי העובד מטיבה של רשלנות מטעם המעביד הפוטרת את חברת הביטוח מכל אחריות כלפיו. די לציין את העובדה, כי מעביד אחראי כלפי העובד גם אחריות שלוחית, ואילו ביחסים שבין המעביד לבין חברת הביטוח אין המעביד מקפח את זכותו אלא בשל רשלנות אישית בלבד:נ..... משמע שסעיף 3 של הפוליסה אינו עומד בסתירה להוראות פקודת הנזיקין ואין מן ההכרח להכריז עליו כעל סעיף בטל ומבוטל בעיקרו" (שם, פד"י, בע' 1370; פי"ם, בע' 29) את החיוב בסעיף כגון זה רואה השופט חשין בכך ש"הוא עשוי למעט את ההפקרות ואת הזלזול בחיי פועלים מטעם מעבידים. שהרי אלמלא סעיף זה יכול כל מעביד להעסיק את פועליו בדרכי עבודה מסוכנות ביותר, ואף-על-פי-כן לא יהא אחראי בסופו של דבר לתשלום דמי הנזק. השעיר לעזאזל לעולם יהא חברת הביטוח". (שם, פד"י, בע' 1370; פי"ם, בע' 29-30)

אין ספק בעינינו שהסעיף האמור אינו נוגד את תקנת הציבור וכי אין להכריז עליו כעל בטל, אך השאלה העיקרית היא מה תוכן ניתן לו לאותו סעיף, כלומר מה דרגת רשלנות עשויה לפטור את חבת הביטוח מאחריותה כלפי המעביד. בענין זה מתנגשים שני אינטרסים מנוגדים. מצד אחד אם תהיה זו רשלנות רגילה תתרוקן כל הפוליסה מתכנה והיא תיהפך בלשונו של השופט חשין "למלכודת ללכוד בה אנשים תמימים אשר סמכו עליה ועל האמור בה" (שם, פד"י, בע' 1370, פי"ם, בע' 29), ונוסף על כך תסוכל כאן אחת המטרות החשובות ביותר של הביטוח, והיא פיזור הנזק לשם הבטחת עתידו של הנפגע, כלומר למנוע מצב שבו בגלל סיבה כלכלית כלשהי לא יוכל המעביד לפרוע את חובו לעובד הנפגע וזה ייצא כשידיו על ראשו. מצד שני, אם נפרש את הסעיף באופן צר מדי יעניק הדבר חירות למעבידים לנהוג בהפקרות כלפי עובדיהם כשהם משוחררים מן הסיכונים הכלכליים הכרוכים בהתנהגות מעין זו.

ב-ע"א 397/58, [1), לא נכנס השופט חשין לשאלה זו, הוא מזכיר תקדים אנגלי [WOOLFALL & RIMMER, LTD. V. MOYLE, ]1942) ]2,שם העמיד השופט גודארד (GODDARD) את פיטורי חברת הביטוח על יחס של פזיזות (RECKLESSNESS) מטעם המעביד, אך לא הסתמך על תקדים זה, השאיר את השאלה פתוחה ולא קבע הלכה משום שלדבריו הוכחה במקרה זה גם פזיזות מצד המעביד כך שלא היה מקו להכריע בשאלה זו. והוסיף כי ביחס לאמצעי זהירות סבירים שעל המעביד לנקוט בהתאם לתניה הנ"ל "אין לקבוע מסמרות בדבר ולומר:ב אלה אמצעי זהירות סבירים הם ואלה לא. כל מקרה נדון לפי נסיבותיו המיוחדות, ונראה הדבר שבתי-המשפט אינם נוטים להקפיד עם המעביד כחוט השערה ביחסיו לחברת הביטוח" (שם, פד"י, בע' 1370; פי"ם, בע' 30].

  בא-כוח חברת הביטוח טוען לפנינו שהדרגת הרצויה במקרים כגון אלה צריכה להיות "רשלנות רבתי" (GROSS NEGLIGENCE); ולחלופין, כי אפילו נקבעה דרגה חמורה יותר של "פזיזות" ו"אי-איכפתיות", הרי שהוכח לדבריו שהתנהגותו של המעביד במקרה שלנו הגיעה גם לדרגה כזו.

בא-כוח חברת הביטוח בהגינותו הפנה אותנו לפסק-דין של בית-המשפט לערעורים באנגליה בפרשת, (FRASER V. B.N. FURMAN, (1961) (3. במקרה זה היו העובדות כמעט זהות למקרה שלפנינו, כאשר פוליסת הביטוח בין החברה לבין המעביד הכילה את התנאי הזהה שהמבוטח ינקוט באמצעי זהירות סבירים כדי למנוע תאונות או מחלות. השופט DIPLOCK מנתח בפסק-דינו את הגיונה המסחרי של הפוליסה האמורה ומתעכב על האינטרסים עליהם עמדנו לעיל. הוא מפריד בין האחריות שבין המעביד לעובד לבין אחריותו של המעביד כלפי חברת הביטוח. הוא מזכיר את דעתו של השופט גודארד אותה הזכיר השופט חשין, ובסיכום דבריו הוא מביע את דעתו, בקשר לפירוש הנכון שיש לתת לתניה הנ"ל ואלה דבריו:ו

"מה שלדעתי נראה כסביר ביחסים שבין המבוטח ומבטח בלי שהדבר יהיה מנוגד למטרתו המסחרית של חוזה הביטוח הוא שהמבוטח, כאשר הוא ער לסכנה, לא יגרום להתהוותה על-ידי נקיטת אמצעים אשר הוא בעצמו יודע שאין הם מתאימים ומספיקים למנעה. במילים אחרות, אין זה מספיק שמחדלו של המעביד לאחוז באמצעים כלשהם כדי למנוע תאונות ינבע מרשלנותו, מחדל זה צריך לכל הפחות להיות תוצאה של פזיזות, היינו מתוך הכרה מעשית של המבוטח בעצמו בכך שהסכנה אכן קיימת ואפשרית ומתוך אי-איכפתיות לשאלה אם הסכנה הזו אכן תימנע אם לאו. מטרת התניה היא להבטיח שהמבוטח לא יתחמק מנקיטת אמצעי זהירות אשר על-פי הכרתו מן הראוי לנקוט בהם רק משום שהוא מכוסה כנגד הסיכון הכלכלי הכרוך בכך על-ידי הפוליסה" (שם, ע' 61].

ובמקום אחר הוא אומר:

"כפי שכבר הצבעתי על דעתי בקשר לפירוש הנכון שיש לתת לתניה האמורה, הרי שצד שלישי, כדי שיצליח בטענתו, יהיה חייב להוכיח באופן פוזיטיבי ומשכנע שהכשלון לאחוז באמצעי זהירות, או שהאמצעי הספציפי שבו נקטו כדי למנוע את הסכנה שבמכונה, נבעו כתוצאה מפזיזות ואי-איכפתיות, מתוך הכרה מעשית של הסכנה הכרוכה בכך לעובדים ומתוך חוסר דאגה ותשומת-לב למניעת הסכנה" (שם, ע' 62].

בא-כוח חברת הביטוח תוקף דעה זו בשם כיוונים:ב

א. הוא חולק על נכונותה של המדיניות שבה נקט השופט דיפלוק;  

ב. הוא מנסה לאבחן את ההלכה האנגלית בכך שהיא נקבעה למעשה לדבריו בגדר של אימרת אגב - וזאת מן הטעם שבמקרה שם הזמין המעביד את פוליסת הביטוח, אך סוכן הביטוח לא דאג להוציא למעביד את הפוליסה אותה הזמין. להגנתו טען סוכן הביטוח שאפילו היה מוציא את הפוליסה לא היתה חברת הביטוח חבה בגלל התניה האמורה. טוען בא-כוח חברת הביטוח שפסק-הדין נחרץ נגד סוכן הביטוח משום שלא הוכיח שחברת הביטוח אכן היתה נוהגת לפי התניה האמורה, שהרי יתכן שמשיקולי מדיניות מסויימים היתה החברה מעדיפה לשלם ולא לפנות לערכאות בשאלה זו; ולכן לדעתו היתה שאלת פירוש התניה בבחינת ענין צדדי בלבד.

אינני מוכן להסכים לדעה זו של בא-כוח חברת הביטוח, ואפילו פורמלית הדין עמו. והא ראיה כי מפסק-דינו של השופט דיפלוק עולה שהוא בירר את המחלוקת מתוך ההנחה שלא היה כל פגם בדרך בין הסוכן לחברת הביטוח ובהנחה שהפוליסה הוצאה כנדרש ועמדה בתקפה. למעשה הסכימו הצדדים, שהמעבידים רשאים להיות באותו מצב כאילו הסוכן תמציא להם את פוליסת הביטוח.

בעקבות דעתו זו של השופט דיפלוק הלך השופט ROSKLLL בפסק-הדין .‎W. & J [LANE V. SPRATT, (1970) ]4. שוב היו בפני בית-המשפט אותן עובדות ואותה תמה. השופט ROSKILL מצטט בפסק-דינו בהרחבה את דבריו של השופט DIPLOOK, דוחה את טענות בא-כוח הנתבע שפסק-דינו של השופט דיפלוק הוא מוטעה, והוא מאמץ את דעתו של השופט דיפלוק במלואה וסומך עליה בשתי ידיו (ראה שם, ע' 171-170) השקפה זו בענין דרגת הרשלנות העשויה לפטור את חברת הביטוח מאחריותה כלפי המעביד לא רק מעוגנת באסמכתאות הנ"ל, אלא נכונה הא לדעתי גם משיקולי מדיניות.

כפי שביארתי לעיל, הרי חשיבות מרובה רואים אנו בכך שהפוליסה לא תרוקן מתכנה ותישאר בעלת תחום רחב, וזאת מן הטעם שכרוכים בה האינטרס של העובד לקבל את נזקו, שהרי למרות קיומו של המוסד לביטוח לאומי מן המפורסמות הוא שישנו עדיין פער גדול בין שיעורו האמיתי של הנזק לבין הביטוי של המוסד לביטוח לאומי לאותו נזק. האינטרס השני הוא שלא לפגוע באותם משמחים שסמכו על הפוליסה.

המגמה למנוע הפקרתם של עובדים על-ידי מעביד בלתי-אחראי עולה יפה בקנה אחד עם החלת עקרון הפזיזות ואי-האיכפתיות. כך אם נוכיח שהמעביד אכן ביודעין הפקיר את עובדיו בכך שחזה את הסכנה הצפויה להם אך היה אדיש לתוצאותיה, נסיר ממנו את הגנת הביטוח ואז יפול הסיכון הכספי עליו. אך במקרים אחרים של רשלנות שלא יעלו כדי פזיזות ואי-איכפתיות אין מקום לרוקן את הפוליסה מתכנה.

מתוך ממצאיו העובדתיים של השופט דלמטה שעליהם אין אנו עוררין, הרי ברור שלא היתה כאן דרגה של פזיזות ואי-איכפתיות מצד המעביד. השופט המלומד מנה את   נקודות הזכות שבהתנהגותו:ו העובדה שהשיט הנ"ל היתה נהוגה בקרב חברים למקצוע, וכן סבר שהמשיב מס' 1 כבנו של נגר רכש לעצמו מיומנות מסויימת בהפעלת המשור הנ"ל. בסיכום דבריו קובע השופט באופן קטגורי, שלא נראה לו כי הנתבע המעביד נהג דרך הפקרות בפועליו, ונוכח קביעה זו לא נראה לי שמן הצדק יהיה לשחרר את חברת הביטוח במקרה זה מאחריותה.

גם לטענה של היפר חובה חקוקה אין אנו מוכנים להיעתר, כאשר גם בא-כוח חברת הביטוח, בהסתמכו על פסק-דינו הנ"ל של השופט חשין, לא מתעלם מכך שאל היפר החובה החקוקה במקרה שלנו צריך להצטרף יחס של זלזול ואי-אכפתיות כלפי הזולת. בהסתמך על קביעתו של השופט המלומד, ומתוך בדיקה חוזרת של חומר הראיות, אין בכוחנו להשתכנע שאכן היה כאן יחס של זלזול ואי-איכפתיות מצד המעביד כפי שבואר לעיל. מכאן גם אין אנו מוצאים צורך לבחון את הוכחת היחס הנפשי של פזיזות עליה מתעכב בא-כוח המערערת בסיכומיו.

אשר לערעור לענין גובה הנזק, הרי אין אנו מוצאים לנכון להיזקק לו משום שזהו ערעור על קביעות עובדתיות בלבד, וכבר נלאינו מלהעיר לעורכי-הדין שאין בית-משפט זה אכסניה לטענות אלה. אמנם כמו במקרים בים אחרים כך גם במקרה שלנו מזכיר בא-כוח חברת הביטוח בטיעוניו כי ערכאת ערעור לא תתערב כבדבר שבשיגרה בשאלת מהימנות עדים ובקביעות והערכות הנעשות על-ידי ערכאה קמא, אלא שלדבריו המקרה שלו הוא יוצא-דופן.

חוששים אנו שה"יוצא-דופן" במקרים מסוג זה הוא מקרה שבו לא מבקש אחד משני הצדדים להתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה דלמטה.

כאמור לא מצאנו בכל הטענות של בא-כוח המערערת שאמנם ישנן כאן נסיבות יוצאות-דופן המצדיקות סטיה מן העקרון שאין בית-משפט זה עוסק בשאלות עובדתיות. מן הראוי שבאי-כוח הצדדים יקבלו על עצמם פעם אחת לתמיד את עול העקרון הנ"ל ויחדלו להציף אותנו בטענות שמקומן בערכאה הראשונה ולא בערכאת הערעור.

מכל האמור לעיל באנו למסקנה שיש לאשר את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ולדחות את הערעור, מבלי שנבקש את תשובת בא-כוח המשיבים.

המערערת תישא בהוצאות הערעור בסך 2,000 ל"י לכל אחד מן המשיבים. (למידע מפורט מומלץ ליצור קשר עם עורך דין ביטוח חבות מעבידים).



רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון