חוק הספורט מטיל חובת ביטוח, זאת בסעיף 7 לחוק: "(א) אגודת ספורט, ארגון ספורט, התאחדות ואיגוד יבטחו את הספורטאים הנוטלים חלק בתחרויות ספורט המאורגנות בידם או מטעמם. (ב) השר (שר החינוך והתרבות - א. ז.) רשאי לקבוע בתקנות, לאחר התייעצות בממונה על הביטוח במשרד האוצר ובארגוני הספורט, את סכומי הביטוח המזעריים ואת פרטי הביטוח, לענף ספורט, כולו או מקצתו". בת"א (מחוזי ירושלים) 240/94 לוין נ' אגודת ספורט שמשון ת"א, דיני מחוזי, כרך כו' (4), 396 (1996). דובר בפציעתו של שחקן בעת משחק כדורגל; התעוררה השאלה בדבר חלותה של פוליסת הביטוח בנסיבות שבהן, ככל הנראה, לא הופיע שמו של התובע ברשימה שהועברה לחברת הביטוח. התובע, באותו מקרה, גם הצהיר כי עשה כל מאמץ אפשרי כדי לקבל את הסכומים המגיעים לו על פי הפוליסה, אך הדבר לא עלה בידו בשל סירוב המבטחת לשלם לו פיצוי, בטענה כי אין הוא כלול ברשימות השחקנים שהועברו אליה. מטעם האגודה העידו עדים שסיפרו כי בתקופה הרלוונטית (שלהי שנת 1989 ותחילת שנת 1990) לא הייתה משמעות לרשימות השמיות של השחקנים. במצב דברים זה, הגיע כב' השופט עזרא קמא לפתרון, שלפיו "לכאורה, נראה כי ניתן להתבסס על הפוליסה ולהביא לתשלום סכום הפיצוי המגיע על פיה נכון להיום - אם במישרין ואם בעקיפין באמצעות הנתבעת. השאלה במקרה זה תהיה אם סכומי הפיצוי לפי הפוליסה הם סבירים. בכל מקרה, נראה כי אירע מקרה ביטוח המפורט בפוליסה, והתובע כמי שנכלל בשחקני... האגודה הנתבעת זכאי לפיצוי שלפי הפוליסה" (סעיף 9 לפסה"ד). כב' השופט קמא הגיע למסקנה, לפיה "נראה לי לקבוע, כי הנתבעת אחראית לפיצוי נזקי התובע לפי הסכום הקבוע בתקנות שלפי חוק הספורט, כשהם משוערכים להיום, ועל בסיס הנכות והנזקים שנגרמו לתובע...". ד"ר דרורה פלפל, מציינת בספרה, "הספורט בראי המשפט", הוצאת פרלשטיין-גנוסר 1994, בעמ' 272, כדלקמן: "סעיף 7 לחוק הספורט מחייב אגודת ספורט, ארגון ספורט, התאחדות ואיגוד, לבטח את הספורטאים שנוטלים חלק בתחרויות ספורט המאורגנות על ידם או מטעמם. חובת הביטוח היא בעת משחק ולא בעת אימון." (ההדגשה שלי - ב.ט). כן ראה בעניין זה, פסק דינו של כב' השופט שנלר, בת.א (שלום פ"ת) 1449/00 בועז סנדלר נ' עירית פתח - תקווה, תק-של 2001(1), 862 , 866 (2001) שם נקבע :"...הרובד השני, עניינו פעילות ספורט תחרותית. כפי שצויין לעיל, הן ביחס לחובת הביטוח והן ביחס לנושא הבדיקות הרפואיות, מצויין מפורשות כי לא מדובר בפעילות ספורט מאורגנת, אלא בתחרות ספורט מאורגנת...... המסקנה המתבקשת הינה, שרק פעילות ספורט תחרותית, מאורגנת, הממלאת אחר הסממנים המפורטים לעיל, תחייב עריכת ביטוח ובדיקות רפואיות מוקדמות." מהאמור עולה כי חוק הספורט, אינו קובע חובת ביטוח רחבה וכללית המתייחסת לכל פעילות ספורט, באשר היא. אמנם נכון הוא כי העוסק בספורט, עלול להפגע, בנסיבות שאינן מקימות אחריות בנזיקין, שכן העיסוק בספורט, כרוך מעצם טיבו וטיבעו, בסיכונים מסויימים, אלא שזהו הסיכון שאדם נוטל על עצמו, בעצם השתתפותו בפעילות ספורט, כדברי כב' השופט, כתוארו אז, ברק, בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1), 113 , (1982):"חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון. על-כן, מי שמשתמש במתקן ספורט - אם כמשתתף ואם כצופה - עשוי להיפגע מסיכונים, הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות. "מי שלוקח חלק בספורט כזה, מקבל את הסכנות הטמונות בו, במידה שהן ברורות ונחוצות, בדיוק כמו סייף המקבל את הסיכון של דקירה ממתנגדו וצופה במשחק כדור המסתכן במגע עם הכדור" (שם בעמ' 120- 119 ). חוק הנהיגה הספורטיבית : האינטרס החברתי והפרטי בכך שהנהנים מפעילויות מסוכנות יחויבו בעריכת ביטוח מתאים מתקיים בין היתר ביחס לפעילות ספורטיבית, הכרוכה כאמור מעצם טיבה בסיכונים מוגברים לספורטאים. הנהיגה הספורטיבית-אתגרית היא דוגמא מובהקת לכך. נראה כי לא ניתן להפריז בחשיבותו של ביטוח המיועד להטבת נזקי גוף העלולים להיגרם בעטיה של פעילות ספורטיבית מסוכנת (Tim Kevan, Dominic Adamson & Stephen Cottrell, Sports Personal Injury: Law and Practice 259-264 (2002) (להלן: Kevan, Adamson & Cottrell); דרורה פלפל הספורט בראי המשפט 272-274 (1994)). האינטרס החברתי המובהק הקיים בעריכת ביטוחים מתאימים בכל הנוגע לפגיעות הנובעות מפעילות ספורטיבית קיבל ביטוי בהוראת סעיף 7(א) לחוק הספורט, התשמ"ח-1988, הקובע: (א) אגודת ספורט, ארגון ספורט, התאחדות ואיגוד יבטחו את הספורטאים הנוטלים חלק בתחרויות ספורט המאורגנות בידם או מטעמם. ביום 29.12.2005 פורסם חוק הנהיגה הספורטיבית, התשס"ו-2005, שתחילתו ביום 15.3.2007 (להלן: חוק הנהיגה הספורטיבית). חוק זה מסדיר את תחום הנהיגה הספורטיבית מהיבטים שונים וקובע, בין היתר, הוראות עונשיות לכל המשתמש ולכל הגורם או המניח לאחר להשתמש בכלי תחרותי ללא ביטוח מתאים. לעניין זה קובע סעיף 15 לחוק הנהיגה הספורטיבית: 15. חובת ביטוח (א) לא ישתמש אדם, ולא יגרום ולא יניח שאדם אחר ישתמש, בכלי תחרותי שניתן עליו רישיון כלי תחרותי, אלא אם כן יש על שימושו שלו או של האדם האחר באותו כלי תחרותי, פוליסת ביטוח בת-תוקף שהוציא מבטח, לפי הוראות שיקבע השר, בהתייעצות עם המפקח על הביטוח, המבטחת את בעל הכלי התחרותי ואת הנוהג בו כמפורט להלן: (1) מפני חבות בשל חילוץ, פינוי, טיפול רפואי, עזרה, שירותי סיעוד ושירותי שיקום שיינתנו לנוהג בכלי התחרותי, בשל נזק גוף שנגרם לו עקב נהיגה ספורטיבית שנערכה לפי הוראות חוק זה; (2) מפני חבות בשל נזק גוף שנגרם לאדם על ידי כלי תחרותי עקב נהיגה ספורטיבית, למעט לנוהג בכלי התחרותי. (ב) על אף הוראות סעיף קטן (א), רשאי השר, בהתייעצות עם המפקח על הביטוח, לקבוע סוגים של כלים תחרותיים, תחומים של נהיגה ספורטיבית וסוגים של מסלולי מירוץ מאושרים, שלגביהם תחול חובת הביטוח לפי סעיף זה על בעל הרישיון לפי סעיפים 8 או 9, לפי הענין. (ג) בסעיף זה, "מבטח" - כמשמעותו בחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ"א-1981. בסעיף 23(ג) לחוק נקבע כי כל המפר את הוראות סעיף 15 הנ"ל דינו מאסר שנה או קנס. הוראות חוק הנהיגה הספורטיבית אינן חלות בענייננו משום שהאירועים נשוא הערעור התרחשו כשתים עשרה שנים טרם כניסתו של החוק לתוקפו. יתרה מכך החוק מתייחס בעיקרו לנהיגה ספורטיבית בתחומי ישראל (ראו: סעיף 2(ג) לחוק הנהיגה הספורטיבית; הצעת חוק הנהיגה הספורטיבית, התשס"ה-2004, ה"ח 474, 476), בעוד שהמקרה נשוא הערעור שלפנינו אירע במצרים. יחד עם זאת, התפתחות חקיקתית זו מעידה כי נהיגה ספורטיבית הינה אחת מאותן פעילויות מסוכנות אשר יש להבטיח כי תעשנה תחת מטרייה של כיסוי ביטוחי לנוטלי הסיכון, והמחוקק דאג להבטיח קיומה של פוליסת ביטוח מתאימה למשתמשים בכלי תחרותי על ידי הטלת החובה לדאוג לכך על מי שנהנה מפעילות זו (ולא על כלל הנהגים - ראו סעיפים 34-35 לחוק הנהיגה הספורטיבית המוציאים את הנהיגה הספורטיבית מתחום תחולתם של פקודת ביטוח רכב מנועי וחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975). יצוין כי סעיף 30(ב) לחוק מורה ש"לנוהג בכלי תחרותי לא תהיה עילת תביעה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], כלפי נוהג אחר בכלי תחרותי, בשל נזק שנגרם לו עקב נהיגה ספורטיבית, אלא אם כן הנזק האמור נגרם לו על ידי הנוהג האחר, במתכוון" - קרי, בין הנהגים לבין עצמם בא הכיסוי הביטוחי המנדטורי תחת הכיסוי הנזיקי. לא למותר לציין, בהקשר זה, כי בענייננו חייבו מארגני המרוץ את המשתתפים לדאוג לביטוח חובה ישראלי ומצרי וכן המליצו - ודוק: המלצה בלבד - לדאוג לביטוח תאונות אישיות. דיני ספורטשאלות משפטיותתאונות ספורטפוליסהחובת ביטוחביטוח ספורט