סעיף 13(א) לחוק חוזה הביטוח קובע למעשה כי זכותו של המבוטח על-פי חוזה הביטוח ניתנת להעברה שעבוד או עיקול. להלן לשון החוק: "קביעת מוטב שאינו המבוטח, אין בה כדי למנוע מהמבוטח להעביר או לשעבד את זכויותיו על פי החוזה, או כדי למנוע מנושי המבוטח לעקל זכויות אלה, והכל כל עוד לא קרה מקרה הביטוח; אולם אם היתה קביעת המוטב בלתי חוזרת, יהיו העברה ושעבוד של זכויות המבוטח טעונים הסכמת המוטב בכתב, ונושי המבוטח אינם רשאים לעקל זכויות אלה." פרופ' ידין בספרו "חוק חוזה ביטוח, התשמ"א-1981" פירוש לחוקי החוזים, עמוד 60 (גד טדסקי עורך, התשמ"ד) התייחס לשאלה זו וסבר כי למעשה זכותו היחידה של מבוטח על-פי חוזה הביטוח היא הזכות לדרוש את תשלומי התגמולים למוטב, בהתאם לסעיף 12(א) לחוק חוזה הביטוח, ואין למבוטח זכות לתגמולי הביטוח, ובלשונו של פרופ' ידין: "אם זכויות המבוטח על פי החוזה יהוו למעשה נכס בעל ערך אשר המבוטח יצליח להעביר או לשעבד ואשר לנושיו כדאי יהיה לעקלו - זוהי שאלה אחרת, כי אין למבוטח זכות לתגמולי ביטוח; כל מה שיש לו היא הזכות לדרוש תשלומם לידי המוטב. לפיכך קיים ספק אם בכלל תהיה לכל ההוראה הזאת משמעות מעשית." עמדתו הנ"ל של פרופ' ידין אומצה גם על-ידי המלומד ירון אליאס דיני ביטוח כרך א', עמוד 628 (מהדורה שנייה, תשס"ט- 2009) שציין בספרו בהתבססו על דבריו של פרופ' ידין, כי הואיל ולמבוטח אין זכות לתגמולי הביטוח, וזכותו מתמצה בדרישת התשלום למוטב בלבד, הרי שעיקול שהוטל על זכות זו אינו פוגם בזכותו של המוטב לקבל את כספי הביטוח, ובלשונו של אליאס: "פרופ' ידין מציין כי להעברה, שעבוד או עיקול של זכות המבוטח אין כל משמעות מעשית, שכן למבוטח אין זכות לתגמולי ביטוח. כל מה שיש לו הוא הזכות לדרוש תשלומם לידי המוטב. מכאן, שהטלת עיקול על פוליסה לביטוח חיים למשל, אינה פוגמת בזכותו של המוטב לקבל את כספי הביטוח. האדם הזכאי לקבל את תגמולי הביטוח בקרות האירוע המזכה הוא המוטב. העיקול על זכויות המבוטח מוגבל לזכויות המוקנות לו בחוזה. מובן אפוא כי עיקול זה אינו יכול לתפוס ברשת זכות שאינה מוקנית לו מלכתחילה (קבלת תגמולי הביטוח)." בהתאם לאמור, וכפי שקבע בית משפט קמא בהתבססו על נימוקיו בפס"ד בן דוד, ובהתאם לעיקרון לפיו הנושה אינו יכול לעקל יותר ממה שיש לחייב, הרי שבנסיבות העניין, משזכותו של המבוטח על-פי סעיף 13(א) לחוק חוזה הביטוח, היא אינה הזכות לקבל את תגמולי פוליסת ביטוח החיים שערך (שכן "מקרה הביטוח" בפוליסת ביטוח חיים הוא מותו של המבוטח ומשכך, ברי כי המבוטח לעולם לא יהיה יכול להנות מתגמולי הביטוח), הרי שאף אם נרשם עיקול על-ידי המערערת, בין אם בטרם נקבע מוטב על-ידי המבוטח-המנוח ובין אם לאחר מכן, הרי שעיקול זה אינו תופס ואינו חל על תגמולי הביטוח, שכן זכות זו כלל לא הייתה של המבוטח אף בטרם קרות מקרה הביטוח. יפים לעניין זה דבריה של כבוד השופטת מני-גור שדנה בסוגייה דומה במסגרת הפ (הרצליה) 80/05 גלעד נ' גלעדי (לא פורסם 19.12.05) (להלן: "פס"ד גלעד"), וקבעה מהנימוקים שפורטו לעיל כי זכות המוטב בביטוח חיים עדיפה על-פני זכות המעקל: "בחוזה ביטוח אם כן בו אירוע הביטוח הינו מוות ולא הגעה לגיל מסויים, אין המבוטח יכול לדרוש את תגמולי הביטוח. שכן בשעה שאלה "יקרמו עור וגידים", כבר עבר המבוטח מעולמינו לעולם שכולו טוב, והזכות של יורשיו תהא לדרוש את קיום החוזה והעברת התגמולים למוטב. עוד בחייו לא היה למבוטח כל זכות לקבל את תגמולי ביטוח החיים אלא אם כן כאמור, תניה נוספת בחוזה היתה הגעה לגיל פרישה, או אז היו למבוטח זכויות אף בחייו." בנסיבות אלו, לא ניתן לעקל את תגמולי הביטוח, שכן לא מדובר ב"נכס" ואף לא ב"זכות עתידה" גם בפרשנותה הרחבה ככוללת ציפייה לזכות שטרם התגבשה, שכן לא קיים כלל מצב בו הייתה יכולה לצמוח למנוח טובת הנאה כלשהי מהכספים (ראו לגבי "נכס" הניתן לעיקול ע"א 3553/00 אלוני נ' זנד טל מכוני תערובת בע"מ, פ"ד נז(3) 577 (2003)). ביטוח חיים בירושה : סעיף 13(א) לחוק חוזה הביטוח קובע כי כעיקרון ניתן לעקל זכויות של מבוטח על-פי חוזה ביטוח. כאמור, קביעה זו שרירה וקיימת בכל הקשור לחוזים אחרים שאינם חוזים מסוג ביטוח חיים. כמו כן, ניתן לראות כי בעניין ברע (חיפה) 1341/05 קיפניס נ' בנק הפועלים (לא פורסם, 13.2.06) עשה בית המשפט אבחנה בין סוגים שונים של חוזי ביטוח חיים, וקבע כי סעיף 13(א) לחוק חוזה הביטוח חל רק על רכיב החיסכון שבפוליסת הביטוח ולא ברכיב הסיכון. למעשה, כבוד השופטת בר זיו בעניין קיפניס, קיבלה את האבחנה שעשה ראש ההוצאה לפועל לעניין עיקול על-פי סעיף 13(א) לחוק חוזה הביטוח בין מרכיב החיסכון בפוליסת ביטוח החיים לבין מרכיב ה"ריסק" שבפוליסה וקבעה כי: "גם הוראת סעיף 13(א) לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א- 1981, במשולב עם הוראות הפוליסות, כפי שנסקרו בהרחבה על-ידי כבוד הרשם (אי מתן אפשרות לקביעת מוטב בקביעה בלתי חוזרת וזכות המבוטח לשעבדה) תומכים במסקנה לפיה נשמרו זכויות המבוטח לערכי הפדיון, במובחן מזכויות המוטב (ריסק)." הטעם לאבחנה הנ"ל הוא ההבדל המהותי שבין שני הרכיבים הנ"ל, כך שבעוד רכיב הסיכון של פוליסת ביטוח החיים, לעולם לא יתממש בחייו של המבוטח והוא לא יכול להנות ממנו, כפי שצויין לעיל, הרי שרכיב החסכון ניתן למימוש בחייו של המבוטח והמבוטח עשוי להנות ממנו עוד בחייו, ומשכך ניתן כעיקרון לעקלו. כאן המקום לציין כי בפס"ד קורן שניתן על-ידי כבוד השופט בר-אופיר בו נקבע כי כעיקרון הזכות של המעקל גוברת על זכותו של המוטב בהתאם לסעיף 13(א) לחוק חוזה הביטוח, "הנחת העבודה" הייתה כי זכותו של המבוטח שעוקלה היא הזכות לקבל את התמלוגים עם קרות מקרה ביטוח, ובית המשפט לא דן בשאלת טיבה של זכות המבוטח, ואף לא עשה את האבחנה הנ"ל בין רכיבי פוליסת ביטוח החיים, ומשכך בתי משפט השלום בשורה של פסקי דין "סטו" מפסק דין זה (ראו: בשא (ירושלים) 8991/06 כלל חברה לביטוח נ' אלכסנדרוביץ' (לא פורסם 16.7.07), פס"ד גלעד, פס"ד בן דוד, הפ (תל-אביב) 200883/06 עמר נ' הפניקס חברה ישראלית (לא פורסם, 7.7.08), הפ (הרצליה) 1887-07-07 ברלר נ' איילון) וקבעו כי בהתאם לכלל לפיו לא ניתן לעקל יותר ממה שיש לחייב, ובהתחשב בטיב הזכויות שהיו בידי המבוטח בחייו - זכותם של המוטבים גוברת (לביקורת על הדיון החסר שבפס"ד קורן לעניין טיב הזכויות של המבוטח בביטוח חיים ראו: שחר ולר, חוק חוזה הביטוח תשמ"א-1981 כרך ראשון (2005) 406 הערת שוליים 2, וכן ביקורת שנמתחה על פסק דין זה במאמרה של חנה הרדוף, עיקול זכויות המוטב בביטוח חיים, הפרקליט, מה (תש"ס) 211-216). הפרשנות הנ"ל שעושה אבחנה בין רכיבי הפוליסה בביטוח החיים, מביאה לכך שסעיף 13(א) לחוק חוזה הביטוח לא רוּקן מתוכן והוא מתיישב עם העיקרון הבסיסי בדיני העיקול לפיו לא ניתן לעקל זכויות שלא היו של החייב. כמו כן, פרשנות זו מתיישבת עם סעיף 147 לחוק הירושה, הקובע כי סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על-פי חוזה ביטוח אינם בכלל העזבון, וזו לשון הסעיף: "סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קיצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה, אינם בכלל העזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעזבון." משכך, לכאורה ניתן לומר שרכיב החסכון בפוליסת ביטוח החיים לא משולם בהכרח "עקב מותו של אדם" ועל-כן הוא נכלל בגדר העזבון והנושים רשאים להיפרע מכספים אלה וכן להטיל עליהם עיקול בהתאם לסעיף 13(א) לחוק חוזה הביטוח. יצויין לעניין זה, כי האבחנה בין כספי הסיכון לבין כספי החיסכון בפוליסות ביטוח החיים אומצה בהצעת חוק דיני ממונות (חלק ירושה) שמוצע בה לשנות את לשון סעיף 147 לחוק הירושה כך שיקבע כי לא יכללו בעזבונו של אדם: "כספים שיש לשלמם על פי פוליסת ביטוח חיים, שאינם בשל מרכיב החיסכון שבפוליסה..." ובדברי ההסבר להצעת החוק צויין כי: "מוצע כי מספר סוגים של כספים שיוותרו מחוץ לעיזבון יצומצם וזאת בהתאם למיון הכספים על פי מהות הזכות "הנחסכת". ככל שהזכות היא זכות עצמאית של השאירים או המוטבים, אשר נוצרת עם הפטירה, לא ניתן לקבוע כי יש להכלילם בעיזבון והם יוותרו נכסים שמלבר עיזבון. זאת לעומת זכויות הנצברות לטובת המוריש שאותן אין סיבה להחריג כאמור. פסקה (1) עוסקת בכספי ביטוח החיים שהם "ריסק" בלבד. כאמור לעיל, כספים אלה, בעיקרם, אינם משקפים צבירה של נכסים מצדו של המוריש, אלא מהווים זכות עצמאית של המוטבים שנקבעו לעת אירוע הפטירה." ביטוח חיים - התאבדות : עיקרון יסודי בדיני הביטוח הוא כי "נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או בידי המוטב במתכוון, פטור המבטח מחבותו" (סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח; ראו גם: ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(1) 311, 324-322 (1993), להלן: עניין סלע). עיקרון זה מקבל משנה תוקף מקום בו אחד מן התנאים לקיומו של מקרה הביטוח הוא כי הנזק אירע בתאונה. אכן, תאונה מטבעה אינה אירוע מכוון. כבר נפסק כי "תאונה מעצם טיבה הינה בלתי צפויה, בלתי מכוונת ופתאומית" (ענייין צמח, בעמ' 263-262; ראו גם: עניין סלע, בעמ' 323; ירון אליאס דיני ביטוח כרך ב 951 (מהדורה שנייה, 2009)). משום כך, מקום בו גרם המבוטח באופן מכוון למותו, לאמור: התאבד, לא ניתן לומר כי מותו נגרם בתאונה (ראו: עניין צמח, בעמ' 263-262). עם זאת, לעיקרון יסוד זה נקבע חריג בסעיף 50 לחוק חוזה הביטוח, המורה כאמור כי בביטוח חיים נשמרת הזכאות לתגמולי ביטוח גם מקום נגרם מותו של המבוטח בהתאבדות (ובלבד שזו אירעה למעלה משנה לאחר כריתת החוזה). ניתן להצביע על מספר טעמים לקיומו של חריג זה, דווקא בהקשר של ביטוח חיים. ראשית, ניתן להניח כי מקום בו אירעה ההתאבדות למעלה משנה לאחר כריתת חוזה הביטוח, הרי שבעת כריתת החוזה לא גמר המבוטח בליבו להתאבד, החוזה לא נכרת מתוך כוונה לגרום לקרות מקרה הביטוח ולזכות בתגמולים, וכריתת חוזה ביטוח החיים אינה מעודדת התאבדות. שנית, בביטוח חיים אין האדם שהתאבד, מטבע הדברים, נהנה מתגמולי הביטוח. בדרך-כלל הנהנים הם המוטבים, תלויי המנוח, אשר לא תרמו להיווצרות הנזק ומנקודת מבטם אף מדובר בנזק שהוא "בלתי צפוי ופתאומי" (לדיון בטעמים השונים ליצירת החריג הקבוע בסעיף 50 לחוק, ראו: אליאס, בעמ' 969; שחר ולר חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 כרך שני 92 (2007); מאיר יפרח ורפאלה חרל"פ ששון - דיני ביטוח 142 (מהדורה שנייה, 2001)). החריג הקבוע בסעיף 50 לחוק חוזה הביטוח כלול בפרק ב' לחוק, שעניינו ביטוח חיים. עם זאת, סעיף 54(א) לחוק קובע כי מקום בו שיעור התגמולים מוסכם מראש - כבמקרה שלפנינו - יחולו הוראות פרק ב' גם על ביטוח תאונה, מחלה ונכות - בשינויים המחויבים. ברי כי ישנם סעיפים בפרק ב' אשר לפי עניינם אינם חלים על ביטוח תאונה, מחלה ונכות - כגון סעיפים 47-46 שעניינם המרה ופדיון של פוליסת ביטוח חיים. בהיעדר מרכיב של חיסכון בביטוח תאונות, אין סעיפים אלה מתאימים לחול עליו. מנגד, קיימות הוראות בפרק ב' אשר לכאורה נראה כי ניתן להחילן ללא קושי על ביטוח תאונות, כגון הוראת סעיף 45(א) בדבר זכותו של המבוטח לבטל את החוזה בכל עת, בדרך של הודעה בכתב. בעניין צמח, שבו נדונה פוליסת ביטוח חיים שכללה גם פיצוי נוסף אם מותה של המבוטחת ייגרם בתאונה, ציין בית המשפט העליון - ביחס לפיצוי נוסף זה - כי: לכאורה, לאור האמור בסעיף 50 לחוק ולאור הזמן שחלף בין כריתת חוזה הביטוח לבין מועד התאבדות המנוחה, הגיעו למערער תגמולי הביטוח (שם, בעמ' 262). החרגת מעשה ההתאבדות מגדר הגדרת "התאונה" אינה אלא ביטוי לעיקרון הכללי, הקבוע בסעיף 26 לחוק, ולפיו אין לחייב את המבטח בגין נזקים שהמבוטח גרם להם בכוונה. עיקרון זה אינו מוחלט, ומקום בו מעשהו המכוון של המבוטח הוא התאבדות, והנזק שנגרם הוא מותו שלו, קובע סעיף 50 כי לא תיפגם הזכאות לתגמולים. הוראה זו היא הוראה קוגנטית, אשר אין להתנות עליה "אלא לטובת המבוטח או המוטב" (סעיף 52 לחוק חוזה הביטוח). לפיכך, אין טעם מבורר שלא להחיל הוראה זו גם מקום בו הוגבל הביטוח, שכלל גם ביטוח מפני מוות, למקרים של תאונה, ובמילים אחרות: הגדרת המקרה הביטוחי כ"מוות עקב תאונה", תחת הגדרתו כמוות מכל סיבה אחרת, אינה מחייבת סטייה מנקודת המוצא שלפיה יחולו הוראות פרק ב' על ביטוח תאונות שבו סכום התגמולים קבוע מראש. ודוק: סעיף 54(א) לחוק מתייחס ל"ביטוח תאונה", בין אם האירוע שהתרחש בפועל היה תאונה או לא. לצורך סעיף זה, העיקר הוא סוג הביטוח ולא סוג האירוע שהתרחש בפועל. לפיכך אין ממש בטענה כי סעיף 54(א) חל רק מקום התרחשה תאונה בפועל, והחשוב לענייננו הוא שהביטוח היה מסוג "ביטוח תאונות". עם זאת, אין זה הטעם היחיד לעמדתי, ואף לא בהכרח הטעם החשוב ביותר. גם בעצם רצונם המשותף של המבטח ושל המבוטח להחריג מגדר הפוליסה מקרים של מוות שנגרם בכוונת המבוטח, אין כדי לשמש טעם לאי-החלת כלל קוגנטי שמטרתו היא למנוע החרגה זו בדיוק. כפי שכתב עו"ד ירון אליאס בספרו הנ"ל: הרעיון המצוין שלפיו "מעשה התאבדות כשלעצמו אינו בגדר תאונה", מהווה נגזרת של העיקרון הבסיסי הקבוע בסעיף 26 לחוק (שלילת הזכאות לתגמולים ממי שגרם לנזק במתכוון). על כן, אין לחלץ ממנו כל מסקנה לעניין תחולתו של סעיף 50 על פוליסה לחוק, המהווה סייג קוגנטי לעיקרון זה. לדעתנו, השאלה הרלבנטית בקשר לתחולת סעיף 50 על פוליסה לביטוח תאונות אישיות אינה אם התאבדות המבוטח היא "תאונה" אם לאו - שכן הכל מסכימים כי אין מדובר ב"תאונה" - אלא אם תחולתו של סעיף 50 משתרעת גם על גרימה מכוונת של נזק (מוות) המכוסה בפוליסה לביטוח תאונות אישיות... אין כל יסוד להבחין - לעניין תחולת סעיף 50 - בין פוליסה לביטוח חיים רגילה, המכסה מוות מכל סיבה שהיא, ובכלל זה מוות שנגרם כתוצאה מתאונה, לבין פוליסה לביטוח תאונות המעניקה למבוטח כיסוי בגין מקרה מוות שנגרם עקב תאונה בלבד. בשני המקרים עומד מעשהו המכוון של המבוטח בניגוד למהותו של הביטוח, אולם בשניהם חל הרציונל שביסוד הוראת סעיף 50 לחוק אשר לפיו, בתנאים הקבועים בסעיף, יש לפצות את המוטבים חרף מעשהו המכוון של המבוטח. במילים אחרות: מנקודת המבט של הוראת סעיף 50 לחוק, אין כל רלבנטיות לשאלה אם מבוטח שהתאבד בוטח בביטוח חיים רגיל או בביטוח תאונות אישיות המעניק כיסוי מפני מוות בתאונה (שם, בעמ' 974-973). במקרה זה לא נדרשנו לתנאי הפוליסה הקונקרטית גם מטעם נוסף, והוא טיבו של הליך זה כערעור ברשות שעניינו השאלה העקרונית בדבר תחולתו של סעיף 50 לחוק חוזה הביטוח על "ביטוח תאונות המבטח גם מקרי מוות". דוקטרינת הציפיות הסבירה של המבוטח : מקורה של דוקטרינת הציפיות הסבירה של המבוטח במשפט האמריקאי. דוקטרינה זו מאפשרת לבית המשפט לפרש פוליסת הביטוח בהתאם לציפיות הסבירות של המבוטח ולפסוק בניגוד לתנאים מפורשים בחוזה הביטוח. יצויין, כי בניגוד לכלל הפירוש נגד המנסח , שתחולתו מותנית בקיומן של מספר פרשנויות אפשריות, דוקטרינה זו חלה גם כאשר לא קיימות שתי אפשרויות פרשניות (י.אליאס, דיני ביטוח, כרך א', תשס"ט-2009, בעמ' 86-88). ברע"א 3128/94, אגודה שיתופית בית הכנסת רמת חן נ' סהר חברה לביטוח, פד"י נ(3)281, אומצה במשפטנו דוקטרינת הציפיות הסבירה של המבוטח, באופן חלקי. כב' השופט בך קובע בעמ' 299 לפסק הדין: "כשלעצמי הייתי לוקח בחשבון גם את הדוקטרינות האמריקניות שתוארו לעיל, אך הייתי מצמצם את תחולתן לאותם מקרים שבהם אין הפוליסה מכילה פתרון חד משמעי למצב שהתהווה או למקרים שבהם מוביל הכתוב לתוצאה אבסורדית אשר הדעת אינה סובלתה (ההדגשה איננה במקור - נ"ש)". גם כב' השופט חשין קובע באותו פסק דין, בעמ' 305: "בצד טכניקות אלו שפיתחו, יצרו בתי המשפט גם עקרונות מהות דינמיים להגנתם של מבוטחים. כך למשל, נולד העיקרון - שהתפתח בעיקר בארצות-הברית ואשר על פיו יש וראוי לפרש חוזה ביטוח על פי ציפיותיו הסבירות של המבוטח ... חברת הביטוח היא שכתבה את החוזה והטביעה את ציפיותיה בנוסחו, ועתה - לעת פירושו של החוזה - כמו הגיעה שעתו של המבוטח, שגם ציפיותיו תזכינה לביטוי ביחסי הזכות-חובה שנוצרו בין חברת הביטוח לבינו". השופט קדמי גם הוא קובע בעמ' 307 לפסק הדין : "נכון וראוי לפרש את הוראות הפוליסה על בסיס העיקרון של 'כיבוד ציפייתו הסבירה של המבוטח' ... תוכנה של 'ציפייתו הסבירה של המבוטח' מחוזה ביטוח שהוא חותם עם מבטח, מושפע במידה רבה מתוכנה של 'הציפיה הסבירה' של המבטח בדבר חובת הזהירות שנוטל על עצמו המבוטח". דוקטרינה זו, בדבר ציפייתו הסבירה של המבוטח מוצאת את ביטויה גם בע"א 11081/02 הנ"ל. בסעיפים 56-57 לפסק הדין נקבע: "דוקטרינה זו מאפשרת לבית המשפט להתרחק מן האמור בחוזה עצמו, ולקבוע כי ציפיותיו הסבירות של המבוטח יזכו להגנה אף כנגד התנאה נוגדת בחוזה, כל עוד לא הוכח כי תניה זו הובאה במפורש לידיעתו של המבוטח ... אין צורך לנקוט עמדה בשאלה האם יש לאמץ תאוריה זו במקומינו ובאלו סייגים ומגבלות. די לצורך ענייננו בהצבעה על קיומה, המשתלב במגמה הכללית של המשפט להביא לאיזון ערכים ראוי בתחום חוזה הביטוח, החותר לכיבוד האינטרסים ההדדיים של הצדדים,כדי להביא לתוצאה צודקת והוגנת במסגרת איזון זה". שימוש בדוקטרינה זו נעשה גם בת"א(חי')2701/06, פרנקו נ' איילון חברה לביטוח בע"מ, לא פורסם. באותו מקרה, נערך לתובעת ביטוח למחלות קטלניות, אשר כלל, בין השאר, ביטוח במקרה של "גידול שפיר של המוח". הסעיף הרלוונטי בנספח לאותה פוליסה הגדיר גידול זה, תוך קביעה כי הכיסוי אינו כולל ציסטות, גרנולומות, המטומות, גידולי קרומי המוח ועוד. באותו מקרה, לא היתה מחלוקת כי לתובעת התגלה גידול שפיר במוח, שבעטיו התובעת נותחה וקיבלה טיפולים שונים, אלא שהמבטחת דחתה את בקשת התובעת לשיפוי. זאת מן הטעם, כי מדובר בגידול שפיר בקרום המוח שאינו מכוסה בפוליסה ולמרות שהמדובר בגידול מסכן חיים ותופס מקום, כאמור בחלקה הראשון של ההגדרה. חרף לשון הפוליסה, בית המשפט קיבל את התביעה, בין השאר בהסתמך על דוקטרינת הצפיות הסבירה של המבוטח. וכך נקבע בסעיף 35 לפסק הדין: "במקרה דנן הסייגים מרוקנים למעשה מתוכן את הכלל. תוצאה זו אינה מתקבלת על הדעת, אינה סבירה כך שהחלת הדוקטרינה בגרסתה המצמצמת דיה כדי להביא למסקנה כי דין הסייג להתבטל. מעדות התובעת עולה כי ציפתה לקבל כיסוי ביטוחי לכל אחת ואחת מהמחלות הקטלניות המנויות בפוליסה ולא העלתה על דעתה כי בעקבות הסייגים 1% בלבד מהגידולים השפירים במוח יהיה מכוסה בפוליסה. כמו כן הדיוט לא יבין כי זולת הכותרת 'גידולים שפירים במוח' ריקה התניה החוזית מתוכן. אין זה סביר לדרוש ממבוטחים לפנות לקבלת ייעוץ מקצועי טרם התקשרות בחוזה ביטוח". ביטוח חייםעיקול