בבסיס הרעיון של השתתפות עצמית מטרות ורציונאליים שונים, אותם מונה אליאס בספרו, ומביא שלושה טעמים עיקריים: עידוד המבוטח לנקוט באמצעי זהירות למניעת התרחשותו של מקרה הביטוח; שחרור המבטח מעולן של תביעות קטנות, והתמודדות עצמית של המבוטח באותן תביעות קטנות שיכול ועלותן רבה ועל כן יגדילו את שעור הפרמייה ללא צורך (אליאס, כרך א', בעמ' 103). כך גם ניתן להוסיף, כי קיים אינטרס של המבוטח לשתף פעולה עם המבטח, הואיל וגם הוא אמור לשאת באותו תשלום של ההשתתפות העצמית. מנגד, אם ייקבע כי בכל מקרה יהיה על המבוטח לשאת בדמי ההשתתפות העצמית, יהיו הנסיבות אשר יהיו, לכאורה, לפחות חלק מהטעמים האמורים לא יעמדו. האינטרסים המתנגשים שהזכרנו לעיל, עשויים לבוא לידי ביטוי, בעיקר, בעת שעסקינן בהסדרי פשרה. מבחינת המבטחת - עדיף יהיה "לקנות סיכון" ולהגיע לפשרה, לפיה תסכים לתשלום הנמוך מדמי ההשתתפות העצמית, ואזי במקרה שכזה, למעט ההוצאות שנצרכה להם, המבוטח יידרש לשאת באותו תשלום. יתר על כן אם אותה הפשרה תהא בסכום הנמוך מסכום ההשתתפות העצמית, הרי יידרש המבוטח לשלם את מלוא דמי ההשתתפות העצמית לכיסוי ההוצאות המשפטיות, מעבר לסכום הפשרה עם הצד שכנגד. כך גם יכול והמבטחת תעדיף פשרה בסכומים הקרובים לדמי ההשתתפות העצמית, ביודעה כי יהיה עליה לשלם רק את הסכומים העולים מעבר לדמי ההשתתפות העצמית. מנגד, המבוטח, אשר בכל מקרה יידרש לשלם את דמי ההשתתפות העצמית, יעדיף לקנות את אותו סיכון שמבחינתו אינו סיכון שלו כלל ועיקר. מבחינתו, ככל שיהיה חייב בתשלום ההשתתפות העצמית במלואם, בין כחלק מתשלום לצד שכנגד ובין כהחזר הוצאות משפטיות למבטחת, אין כל אינטרס שלא להמשיך את ההליך, וללא פשרה, ובאופן שמבחינתו אין כל שינוי בין כך ובין כך. עדים אנו לא אחת, לצורך לבחון מול עוה"ד המייצג את המבוטח, בפן הפורמלי, האם אכן בפועל מייצג הוא את מרשו, קרי המבוטח, או שמא מייצג הוא למעשה את שולחתו, באופן מעשי, קרי המבטחת אשר מינתה אותו לטפל בתביעה ואשר היא משלמת שכרו. לא למותר להוסיף, כי ניגוד אינטרסים זה, קיים גם בהיבטים נוספים. נניח שעורך דין מונה על-ידי מבטחת ביטוח אחריות מקצועית, לייצג עו"ד בתביעת רשלנות מקצועית שהוגשה כנגדו או דוגמת ייצוג נתבע בעל מקצוע חופשי אחר שנטען כי התרשל. מבחינת המבוטח אכן זכה הוא לייצוג משפטי. אך האם עורך דין המייצג, פועל בפועל לפי הוראותיו או הוראות המבטחת? כך במקרה ובו המבוטח יעדיף כי התביעה תנוהל בבוררות ולא בגלוי בביהמ"ש, כך אם מוכן הוא לתשלום ואף במסגרת פשרה ומבלי שביהמ"ש יקבע ממצאים שיכול ויזיקו לעתידו המקצועי ומנגד אם מתנגד הוא לכל פשרה הואיל ומבקש הוא לטהר את שמו. לעיתים גם לא יהיה נכון המבוטח לפשרה, אשר יכול ובעתיד תגדיל את הפרמיה שתדרש ממנו. בכל אותם מקרים יכול ויטען המבוטח, אני את שלי - קרי ההשתתפות העצמית, אשלם בכל מקרה ועל כן מצופה מעורך הדין המייצגו כי בראש וראשונה ישים מול עיניו את אינטרס הלקוח, דהיינו המבוטח. אך מנגד, פועל עוה"ד לעתים - בלשון המעטה - לפי הנחיות המבטחת השומרת על האינטרסים שלה, שכאמור יכול ויתנגשו באינטרס המבוטח, ולאו דווקא בפן הכספי בלבד. ניתן כמובן להביא דוגמאות נוספות לאותו ניגוד אינטרסים, אך דומה כי די במפורט עד כה על מנת להיווכח בקושי הנעוץ בפשרה, וכן בהחלטות אחרות הקשורות לניהול התיק [ראו הדיון המקיף בסוגיית ניגוד האינטרסים בספרו של ולר, כרך שני, בעמ' 334-337, וכן בעמ' 376-380]. כאמור, לניגוד האינטרסים בין המבוטח לבין המבטחת, יש השלכה ישירה, ויכול והוא יעורר ניגוד אינטרסים אצל עורך הדין אשר מונה לטפל בתביעה מטעם המבטחת. בפן הפורמלי, עורך הדין מייצג למעשה את המבוטח וכך הוא גם מופיע בפני בית המשפט. אולם, בפן המעשי, הרי מונה הוא על-ידי המבטחת, אשר כאמור, יכול והאינטרסים של המבטחת יהיו שונים מהאינטרס של המבוטח. לעניין זה ראו את הדיון בספרו של ולר, שם, בעמ' 342-347. פוליסההשתתפות עצמיתתביעת ביטוח