פסק דין השופטת א' פרוקצ'יה: 1. זהו ערעור על פסיקתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' סגן הנשיא טימור) לפיה נדחתה תביעתו של המערער שעיקרה להורות למשיבים לרשום בפנקס החברים של חברת מלון זוהר באר שבע בע"מ כי הוא הינו בעלים של 12.5% ממניות החברה או ליתן הוראות אחרות שמשמעותן היא כי חלקו במניות החברה עומד על 12.5%, וזאת על דרך ביטול פעולות שנעשו על ידי המשיבים 1 עד 4 לדילול מניותיו בחברה. העובדות 2. העובדות שאינן שנויות במחלוקת הן: בעלי הדין הם בעלי מניות בחברת מלון זוהר באר שבע בע"מ (להלן - "החברה"). בתחילת שנת 1993 הוחזקו מניותיה הרגילות של החברה בידי הגורמים הבאים: בידי השקעות תר בע"מ (להלן - "תר") הוחזקו 50% מהמניות. חברה זו היתה בשליטת איתן ז"ל ( עזבון המשיב 1, להלן - "איתן"), אביו, זאב איזנמן ז"ל (עזבון משיב 3 - להלן "איזנמן") ובני משפחותיהם (להלן - קב' איזנמן). בידי זאב גוטמן ז"ל (משיב 4, להלן - "גוטמן") היו 25% מהמניות ובידי המערער, מאיר קוט (להלן - "קוט" או ה"מערער") הוחזקו 12.5% מהמניות. בידי אליהו גולדשטיין (להלן - "גולדשטיין")) הוחזקו 12.5% מהמניות. גולדשטיין מכר את מניותיו בחברה לתר ביום 25.6.93, כך שלאחר המכירה החזיקה תר ב-62.5% ממניות החברה. באפריל 97 נפטר איזנמן ז"ל ובנו איתן שימש נציגו, ואף יצג את קבוצת איזנמן כדירקטור ויו"ר מועצת המנהלים בחברות הבאות: החברה מלון נאות מדבר בע"מ (להן - "נאות מדבר"), תר, מלון זוהר ירושלים בע"מ (להלן - "זוהר ירושלים"). נכסיה היחידים של החברה היו אחזקות ב-45% ממניות נאות מדבר ו-22% ממניות זוהר ירושלים. איתן וגוטמן החזיקו באופן פרטי בעוד 7% ממניות נאות מדבר וגם למערער עצמו היתה אחזקה אישית במניות נאות מדבר. לשלושת הגורמים - החברה, גוטמן ואיתן היתה שליטה בנאות מדבר. בשנות ה-80 נעשה "הסכם איחוד" לפיו שלוש החברות - החברה, נאות מדבר וזוהר ירושלים ערבו הדדית זו לחובותיה של זו. ביום 16.12.92 כונסה אספה של מנהלי החברה ובה נמסרה הודעה כי לזוהר ירושלים חוב לבנק המזרחי העומד על 700,000 דולר (להלן - "החוב"). על פי הסכם הערבות ההדדית, היה על החברה לפרוע חוב זה. המערער אישר כי גם הוא ביחד עם אחרים היה ערב לחוב זה (פרוטוקול עמ' 9). ביום 28.3.93 כונסה אספה כללית של בעלי המניות בחברה, בה השתתף גם המערער. באספה זו הובא לידיעת בעלי המניות כי בנק המזרחי תובע את פרעון החוב. בעלי המניות שטרם ערבו לחוב נדרשו לערוב לו, ואף עלתה האפשרות כי לצורך פרעון ההלוואה יידרש גיוס הון על פי חלקם היחסי של בעלי המניות באחזקת המניות. לגבי חבר שלא ישתתף בגיוס ההון הוסמכו המנהלים גם להביא לדילול חלקו בהון המניות של החברה כדי לכסות באמצעות הדילול את הצורך בגיוס הון נוסף. (תצהיר קוט, סעיף 5, ונספח ב'). במהלך יולי 1993 נעשה הסדר בין החברה לבין בנק המזרחי והחוב הועמד על 580,000 דולר ושולם על ידי המשיבים תר, איזנמן, גוטמן, איתן, וש.ר.ת. כתוצאה מפרעון החוב על ידם שוחרר המערער מערבותו כלפי זוהר ירושלים (נספח ז לתצהיר איתן). ביום 15.7.93 כונסה אספה מיוחדת של בעלי מניות ובה דווח על ההסדר שהושג לסילוק החוב לבנק המזרחי ועל כיסוי החוב של זוהר ירושלים. באותה ישיבה הוחלט על הגדלת הון המניות הרשום של החברה וכן דווח כי חלק מהחברים העבירו לחברה כהלוואת בעלים סך של כמליון דולר על מנת לשלם את החובות לבנק המזרחי ולזוהר ירושלים. בהמשך לכך, נתקבלה באותו יום החלטת מועצת המנהלים לפיה באשר לחברים העומדים ביתרות זכות בעקבות הלוואות בעלים שנתנו לפרעון החובות כאמור, הלוואותיהם ייחשבו כתשלום במזומן לצורך הקצאה זו (תצהיר המערער נספחים ד' ו-ה'). באותו יום, הוציא יו"ר הדירקטוריון איזנמן ז"ל הצעה לבעלי המניות לרכוש מניות נוספות לפי חלקם היחסי בחברה במחיר 12,056 ₪ לכל אחוז מן המניות הנוספות, וזאת לצורך החזר הלוואות המשיבים ששמשו לכיסוי חוב החברה לבנק המזרחי (נספח ו' לתצהיר המערער) (להלן - "הצעת הרכש"). באותו מסמך נאמר עוד כי שווי החברה המוערך על פי עסקאות רצוניות שבוצעו לאחרונה עומד על כ-1 מליון דולר. שווי החברה התבסס, בין היתר, על אחזקותיה בשיעור 45% בנאות מדבר כאשר שווי מניות נאות מדבר הוערך ב-12,500 דולר לכל אחוז מניה. באופן זה, הוערכו מניות החברה בנאות מדבר ב-562,000 דולר. להערכת השווי הצטרף הסך 440,000 דולר המתייחס לאחזקת החברה ב-22% ממניות זוהר - ירושלים. המערער נכח באספה, לא התנגד לגיוס ההון אך נמנע מלממש את הצעת הרכש ולרכוש מניות נוספות, משלטענתו הצטברות חובות החברה נגרמה בשל ניהול גרוע. עם זאת, בעקבות ההקצאה החדשה דוללו אחזקותיו של המערער בחברה מ-12.5% ל-1% ממניות החברה, ואילו המשיבים קבלו מניות נוספות כמשולמות בתורת החזר הלוואות הבעלים שהזרימו לחברה. בשנת 1996 עתר המערער לביטולה של הקצאת המניות בחברה בטענה כי היא התבססה על מידע מטעה מטעם מנהלי החברה ביחס לשווי האמיתי של החברה ככל שהוא הושפע משווי המניות שהוחזקו על ידה בנאות מדבר. התביעה הוגשה כנגד החברה, מנהליה ובעלי מניותיה האחרים, והתבקש סעד של ביטול פעולת ההקצאה והחזרת המצב לקדמותו מבחינת יחס האחזקות בחברה. בתביעתו טען המערער עוד כי המידע המטעה ביחס לשווי החברה הביא אותו להתנגד להשקעה נוספת בחברה ולהסכים להקצאה הנוספת של המניות ולדילול אחזקותיו בחברה, מקום שאילו ידע את המצב לאשורו היה נמנע מלהסכים לכך. לדבריו, קבוצת איזנמן יצרה תמונת מצב מסולפת לגבי שווייה האמיתי של החברה - דבר שגרר לכאורה צורך בגיוס הון נוסף ובדילול הון המניות, שלאמיתו של דבר לא היה בו צורך. הסילוף נבע מן הדברים הבאים: ב-12.5.93 מכרה קבוצת איזנמן לאחד דרדשתי (להלן - "עיסקת דרדשתי") 50% ממניות נאות מדבר תמורת 1.5 מליון דולר, על בסיס 30,000 דולר לאחוז מהמניות, ומשא ומתן קודם למכירה כזו נעשה עוד במרץ 93' על פי אותם ערכים. לעומת זאת, בהערכת מניות החברה בנאות מדבר לצורך הצעת הרכש הוצג שוויין על בסיס 12,500 דולר לכל אחוז מניות. בכך, על פי הטענה, הוצגה החברה כבעלת שווי נמוך בהרבה מכפי שווייה האמיתי, דבר שהביא בסופו של דבר לדילול אחזקותיו של המערער, תוך פגיעה כלכלית חמורה בו, וכל אלה בלא שנפרשה לפניו ולפני יתר בעלי המניות תמונת המצב העובדתי בשלמותה. אילו חושב שווי החברה על בסיס הנתון כי ערך מניות נאות מדבר עומד על 30,000 דולר לכל אחוז מהמניות, כי אז היחס בין השווי האמיתי של החברה לבין התחייבויותיה היה מותיר יתרה חיובית ולא היה מצריך גיוס הון ודילול מניות כלל. לחיזוק טענתו בדבר השווי האמיתי של מניות נאות מדבר המוחזקות בידי החברה מנה המערער עסקאות נוספות שנעשו במניותיה, שכולן נעשו על בסיס ההנחה כי ערכן עומד על 30,000 דולר לאחוז לפחות. העסקה האחת היא מכירה מגוטמן לאיזנמן ולאיתן על פי שווי זה, ומכירה נוספת מגוטמן לאיתן, איזנמן, תר ולחברה במסגרת הסכם פשרה בת.א. 223/94 (באר-שבע) ביום 16.10.94. כמו כן, בעסקה אחרת משנת 1997 רכשה "תר" מאדם בשם שמעון אמונה 1.9% ממניות נאות מדבר בשווי של 40-50 אלף דולר לאחוז וזאת כאשר השליטה בנאות מדבר כבר היתה בידיה. עוד טען כי בהערכת שווי מניות החברה בנאות מדבר לא נלקח בחשבון כי במועד הצעת הרכש היתה תלויה ועומדת תביעת נאות מדבר כנגד הבנק הבינלאומי שבסופו של דבר ביום 21.12.93 זיכתה את נאות מדבר ב-2 מליון ₪ מכח פסק דין חלוט. גם נתון זה מצטרף להערכת שווי שונה של החברה מכפי שנעשתה על ידי המשיבים לצורך גיוס ההון. המשיבים טענו כי לא היה מקום להסתמך על עסקת אלדרדשתי כבסיס להערכת שווי מניות נאות מדבר. הסכם זה אמנם נחתם לפני ביצוע הקצאה הנוספת, אך נכנס לתוקף רק באוקטובר 93'. המחיר הגבוה של המניות באותה עסקה נעוץ לדבריהם בגורמים שונים שאין להם השלכה ישירה על הערך האמיתי של המניות לצורך הערכת שווי החברה, ובהם העובדה כי העיסקה היתה כרוכה במכירת שליטה המסבירה את התוספת במחיר המניות, וכן נטילת אחריות המשיבים במסגרת העסקה לכסות חובות של נאות מדבר מעל שיעור מסוים, והתחייבותם להשקעה בשיפוצים של מלון נאות מדבר. כן התחייבו איזנמן וגוטמן לפצות את רוכשי המניות במקרה שימונה כונס נכסים או מפרק לזוהר ירושלים, שלה היו ערבים. על פי הטענה, שילוב זה של התחייבויות קבל את ביטויו במחיר מוגדל של מניות נאות מדבר שנמכרו ואין להסיק מכך כי הערך של 12,500דולר לאחוז מניה שננקב בהצעת הרכש הינו שגוי. קביעות בית המשפט המחוזי 3. אלה עיקרי קביעותיו של בית המשפט המחוזי: המערער לא הביא ראיות עצמאיות לגבי שווי החברה עובר להקצאת המניות הנוספות. ההסתמכות על העסקאות השונות בהן נקבע מחיר המניות על בסיס 30,000 דולר לכל אחוז מניה לצורך הערכת שווי החברה היא בעייתית. אשר לעסקת אלדרדשתי - המחיר הגבוה משקף מחיר מיוחד עבור רכישת השליטה, וכן כיסוי אפשרי על ידי המוכרים של חובות נאות מדבר מעבר לרף מסוים, התחייבות הצדדים לשפץ את מלון נאות מדבר, התחייבות לעמוד בתכניות פיתוח וכן התחייבות המוכרים לפצות את הרוכשים אם ימונה כונס או מפרק לזוהר ירושלים. מכאן מסיק בית המשפט קמא כי בהתחשב בכל הנתונים הללו אין מקום להעריך את שווי המניות על פי החוזה כעומד על 30,000 דולר נטו לאחוז מניות ופוסק כי: "בהעדר ראיות ברורות לגבי שווי ההתחייבויות, אין לומר גם שקביעת שווי המניות בסך 12,500 דולר לאחוז בהצעה שנשלחה היתה מטעה בעליל". אשר לעסקה הנוספת בה רכשה תר משמעון אמונה מניות נאות מדבר בשיעור 40-50 אלף דולר לכל אחוז - קובע בית המשפט כי אין ללמוד מכך על שוויין של מניות נאות מדבר, שכן מדובר ברכישה אקראית של אחוז קטן ממניות אלה וכן, העסקה עם אמונה התבצעה בשנת 97, כארבע שנים לאחר שינוי מבנה ההון בחברה, ולכן היא אינה מצביעה על נתונים רלבנטיים במועד הקובע בשנת 1993. אשר לעסקת המכירה של גוטמן במסגרת הסדר הפשרה ב-1994 - קובע בית המשפט כי אכן יש בהסכם זה כדי לעורר סימן שאלה לגבי שוויין האמיתי של מניות נאות מדבר. עם זאת הוא מציין כי רכישה זו אינה אפיינית לעיסקה ממוכר מרצון לקונה מרצון מאחר שנעשתה במסגרת הליכי בית המשפט ותחת אילוצים ששררו אז, ואין הנתונים מאותה עיסקה יכולים להוות תחליף לראיות אובייקטיביות לגבי שוויין האמיתי של המניות. אשר לתביעה שהתנהלה בין נאות מדבר לבין הבנק הבינלאומי, נקבע כי עובדה זו לא הועלמה מעיניו של המערער, ומכל מקום תוצאות הליך זה ניתנו בשלב שהיה מאוחר למועד שינוי מבנה ההון בחברה ולכן לא ניתן היה לקחת אותן בחשבון באותו שלב. בית המשפט קבע עוד כי המערער נכח בכל האספות, שימש דירקטור בנאות מדבר, ורשאי ויכול היה לדרוש ולקבל את מלוא הפרטים הרלבנטיים לצורך הקצאת המניות ולא עשה כן. יתר על כן, הוא נהנה מהקצאת המניות במובן זה שהוא הופטר מערבותו לחובות זוהר ירושלים והפיק בכך תועלת כלכלית משמעותית. מסקנת בית המשפט מהניתוח העובדתי האמור היא כי לא הוכח שהתנהגות המשיבים כלפי המערער נגועה בחוסר תום לב. לא הוכח כי הוא הוטעה או רומה על ידיהם לגבי שווי החברה ושווי מניות נאות מדבר שבהחזקתה. יתר על כן, לאור השנים שחלפו מאז הקצאת המניות, רק נסיבות קיצוניות היו מצדיקות החזרת הגלגל אחורנית על דרך ביטול ההקצאה, ואלה לא נתקיימו כאן. מנימוקים אלה נדחתה התביעה. הערעור 4. ביום הדיון בערעור, הודיעו המערער והמשיבים 1 עד 3 (עזבון איזנמן, איתן, ותר) כי הגיעו להסכם פשרה שפרטיו לא נמסרו, ומכוחו אין המערער תובע עוד סעד כנגדם. נותר, איפוא, ערעור המערער כנגד גוטמן בלבד. גוטמן שימש במועדים הרלבנטיים חבר מועצת המנהלים של החברה, וביחד עם איתן ניהל ניהול פעיל את החברה (תצהיר המערער, סעיף 3(ד)). הצדדים חוזרים בעיקרם של דברים, על טיעוניהם בערכאה הראשונה. הכרעה 5. נפצל דברינו לשניים: מישור אחריות המנהלים כלפי המערער כבעל מניות ומישור הסעד הנדרש. האחריות 6. עילתו המרכזית של המערער כנגד המנהלים איתן וגוטמן נשענת על טענת הפרת חובות אימון כלפיו וכלפי יתר בעלי המניות בשני אלה: ראשית, הערכה בלתי ריאלית של שווי החברה במסגרת הצעת הרכש לבעלי המניות; שנית, העלמת מידע חיוני מבעלי המניות הנוגע לשווי החברה, במיוחד באי גילוי העובדה כי בסמוך לפני הצעת הרכש נקשרה עיסקת דרדשתי למכירת 50% ממניות נאות מדבר על בסיס 30,000 דולר לאחוז מניה. נטען כי הפרת חובות האימון במובנים אלה הביאה את המערער לידי טעות בהנחות-המוצא בדבר שווי החברה ולידי הסכמה שלא מדעת לגיוס ההון ולדילול הון המניות שבידיו מ-12.5% ל-1%. אילו היו מוצגים בפניו נתונים נכונים לצורך חישוב שווי החברה, היה עומד על כך כי לא נתקיים צורך בשינוי מבנה ההון, שכן השווי הנכסי של החברה היה עולה על שווי ההתחייבויות והיתה מתייתרת פעולת דילול הונו והפגיעה בו בעקבותיה. במקביל, ניתן היה לבדוק מהו שיעור ההשתתפות הנדרש מהמערער במימון החוב לבנק המזרחי ולערוך עמו התחשבנות מתאימה לצורך פרעונו. הפרת חובות אימון של מנהלי החברה 7. גוטמן שימש במועד הרלבנטי מנהל בחברה. הוא היה שותף למהלך שהובילה מועצת המנהלים לשינוי מבנה הון החברה ולדילול מניות המערער. האם חב גוטמן חובה מכח תפקידו כמנהל כלפי המערער בתורת בעל מניות, והאם הפר חובה זו? המשפט מטיל על דירקטור בחברה חובת אימון כלפי החברה. "הוא שולט בחברה, הוא מנהל את עניניה כלפי פנים וכלפי חוץ. כל אלה מחייבים כי בצד הכוח תעמוד אחריות, שכן כוח ללא אחריות סופו שרירות" (דברי השופט ברק בע"א 817/79 קוסוי נ' בנק פויכטונגר, פד"י לח(3) 253, 278). משמעות חובת האימון היא כי "על בעל הכח לפעול בתום לב, בהגינות ולמען טובת הגשמת תפקידו" (שם, עמ' 278). חובת האימונים משמעה כי על הכח המניע את פעולת הדירקטור להיות מכוון לטובת החברה ולתועלתה ולא לקידום אינטרס אישי שלו (ע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים של בנק צפון אמריקה (טרם פורסם)). "חובת האימונים אינה מבוססת על קיומה של יריבות בין הדירקטור לחברה. חובת אמונים מבוססת על קיומו של אינטרס אחד בלבד הראוי להגנה והוא אינטרס החברה" (פרשת בנק צפון אמריקה, שם, סעיף 74). דיני הנאמנות והשליחות מקרינים על תוכנה והיקפה של חובת האימון של הדירקטור והיא נגזרת מצרכי החיים, הכלכלה והעסקים (א. פרוקצ'יה, דיני חברות חדשים בישראל, עמ' 335). הארועים נשוא עניננו התרחשו ב-1993 וחלה עליהם פקודת החברות (נוסח חדש). בתיקון מס' 4 לפקודת החברות הוסף סעיף 96 כז, המחיל באורח סטטוטורי את עקרון חובת האימונים של נושא משרה כלפי החברה. תביעתו של המערער כנגד גוטמן מתבססת על הפרת אחריותו כמנהל כלפי בעל מניות בחברה. הדבר מעלה את השאלה באיזו מידה קימת חובת אימון של מנהל כלפי בעל מניות אינדיבידואלי, להבדיל מחובת אימון כלפי ציבור בעלי המניות כולו. בענין זה קבע סעיף 96כז(ב) כי אין באמור בסק'(א) (העוסק בחובות אימון של מנהל כלפי החברה) "כדי למנוע קיומה של חובת אמונים של נושא משרה כלפי אדם אחר". הוראה זו פותחת פתח לייחוס חובת אמונים למנהל לא רק כלפי החברה אלא גם כלפי בעל מניות. ואמנם הצעת החוק לתיקון פקודת החברות בנושא זה (הצח' 1981, תש"ן, עמ' 138) הניחה (שם, עמ' 139) כי הוראה זו נועדה להצביע על כך שאין בה כדי לשלול קיומה של חובת אימון לפי דין או חוזה כלפי אדם אחר, לרבות כלפי בעל מניות. שאלת קיומה של חובת אימון של דירקטור כלפי בעל מניות אינדיבידואלי אינו ענין המובן מאליו. באנגליה שללה ההלכה המסורתית קיומה של חובת אימון של מנהלים כלפי כל אדם ובכלל זה בעל מניות אינדיבידואלי והגבילה את החובה כלפי החברה בלבד (Percival v. Wright, (1902) 2Ch. 421; Gower, Principles of Modern Company Law, 5th ed. P.551; Pennington, Company Law, 7th ed. P. 811). הטעמים לשלילה זו נעוצים, בין היתר, בחשש כי במקרה התנגשות בין טובת החברה לבין טובת בעלי המניות כפרטים עלול להיווצר ניגוד פנימי בין החובות החלות על הדירקטורים, העלול להביא למעגל שוטה שבסופו פגיעה באינטרס החברה. שנית, קיימת סכנה כי חובת אימון כלפי בעלי מניות עלולה להוליד אפלייה והעדפה בתוך קבוצת בעלי מניות בין אלה שהביאו למינויו של הדירקטור לבין אלה המשתייכים לקבוצה אחרת. מורכבות המצבים הללו הצמיחה את העקרון הכללי בדבר אחריות המנהלים כלפי החברה בלבד ולא כלפי בעלי מניותיה כפרטים - כלל שקושי בצידו, בהינתן מצבים רבים בהם יש לפעולתו של מנהל השלכה ישירה על מעמדו של בעל המניות האינדיבידואלי ועל זכויותיו הרכושיות בחברה, ושימוש לא ראוי בכוחו של המנהל עלול להסב פגיעה בבעל המניות (ראה כהן, דיני חברות, שם, עמ' 178). בנוקשות ההלכה האנגלית אשר קבעה כעיקרון כי חובת אימון המנהל היא לחברה בלבד, חלה הגמשה והוכרו מצבים שונים בהם נמצאו מנהלים נושאים באחריות כלפי בעל מניות אינדיבידואלי. זאת, במיוחד מקום בו בנסיבות נתונות נוצר קשר מוגדר בעל אופי מיוחד בין בעלי המניות למנהלים אשר מאפייניו הולידו הסתמכות בעלי המניות על פעולות המנהלים - הסתמכות אשר הולידה חובות אימון מיוחדות כלפיהם, או מקום שהמנהלים בהתנהגותם נטלו על עצמם במפורש או במשתמע אחריות כלפי בעלי המניות (גאואר, שם, עמ' 552; פנינגטון, שם, עמ' 812). בארצות הברית מקובלת גם כן הגישה כי מנהל חב חובת אמונים לחברה בלבד ולא לבעל המניות כפרט. אולם מוכרת פסיקה סותרת לכלל זה ממנה עולה כי ישנם מצבים בהם רואים מנהל כנאמן לבעל המניות הפרטי וכמי שחב חובת אימון גם כלפי חבר בחברה כפרט: Fletcher, Cyclopedia Corporations, 1994, Vol. 3, p. 228, sec. 848. מספר ניכר של חוקים במדינות ארה"ב קובעים כי מנהלים חבים חובת אמון לחברה, ובמצבים מסוימים גם לבעלי המניות. (Henn, Corporations, 3rd ed. P. 625-7) . מסקירה תמציתית זו ניתן לומר: בשיטה האנגלו-אמריקאית, ככלל, מנהל חב חובת אימון לחברה בלבד. עם זאת, בנסיבות מסוימות, הוא עשוי לחוב חובת אימון גם כלפי בעל מניות אינדיבידואלי מקום שנוצרת מערכת יחסים מיוחדת המקימה חובה כזו, בין על בסיס הסכמי, בין על רקע יחסי שליחות, בין על רקע נסיבות אחרות מהן עולה כי המנהלים בהתנהגותם נטלו אחריות כאמור, או מקום ששורת הצדק ועקרונות תום לב כלליים מחייבים כי תקום אחריות כזו. אומר פנינגטון, שם, עמ' 813: "There may be certain situations where directors do owe a fiduciary duty and a duty to exercise reasonable skill and care in advising members in connection with a transaction or situation which involves the company or its business undertaking and also the individual holdings of its members. The clearest example of this is where a takeover bid is made for the company, and its directors advise its shareholders to accept or reject the bid". משהמנהלים מיעצים לבעלי המניות כיצד לנהוג ואיזו דרך פעולה לנקוט, קמה חובת אימון כלפיהם לנהוג ביושר ובהגינות. ניכרת נטייה אף לומר כי בחברות משפחתיות או פרטיות חלות חובות אימון על מנהלים גם כלפי בעלי המניות של החברה, וזאת על שום קשר הגומלין ההדוק בין חברי החברה למנהליה (גאואר, שם, עמ' 552; כהן, שם, עמ' 174; י. גרוס, דירקטורים ונושאי משרה בחברה, עמ' 250-251). הוראות 96כז(ב) לפקודת החברות אינן משקפות מהפכה בהלכה הקיימת ולא נקבע בהן עקרון של חובת אימון כללית של מנהל כלפי בעל מניות אינדיבידואלי. עם זאת, הן בבחינת פתח שניתן להחדיר דרכו, בזהירות ובהדרגה, עקרונות מתפתחים של הרחבת אחריות מנהל גם לגורמים אחרים שמחוץ לחברה, ובעלי מניות פרטיים בכלל זה. משהמשפט מכיר, ככלל, בעקרון כי כח לשלוט ברכוש של אחר מוליד מצידו אחריות וחובות אימון, מתבקשת במצבים מתאימים הרחבת האחריות כאמור גם לגורמים שמעבר לחברה, תוך איזון ראוי בין חובה זו לבין הערך המרכזי בחובת האימון של הדירקטור - ההגנה על אינטרס החברה וטובתה. אינטרס זה היה ונותר הכח המניע העיקרי ביוזמות הפעולה של ההנהלה, והחובה כלפי גורמים אחרים, ובעלי מניות בכלל זה, כפופה לערך העיקרי האמור (השווה ד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו פד"י לז(4) 673, 695-6, בה הוחלה חובת אימון של מנהל חברה כלפי צד שלישי לצורך ניהול משא ומתן בשם החברה). בענייננו, קמה למנהלים איתן וגוטמן אחריות וחובת אימון כלפי בעלי המניות האינדיבידואליים במסגרת תהליך שינוי מבנה ההון בחברה והצעת הרכש שהציגו בפניהם, ובמסגרת הסמכות שנטלו לעצמם להביא לדילול אחזקות החברים שלא השקיעו השקעה נוספת בחברה. המנהלים הציגו בפני בעלי המניות דרכי פעולה אפשריות ביחס לגיוס הון עצמי והעמידו לשיקול דעתם אופציות שונות ביחס לעשייה בקניינם. בפעולות אלה נטלו על עצמם המנהלים אחריות וחובות אימון כלפי בעלי המניות לנהוג בהגינות ובתום לב ולשרת בעת ובעונה אחת את עניינה וטובתה של החברה ואת עניינם הלגיטימי של בעלי המניות. בעלי המניות הסתמכו על המצגים שהונחו בפניהם ושאבו מהם את מלוא הנתונים הנדרשים לצורך קבלת החלטתם. פעולתם של המנהלים בהקשר זה כרכה עמה אפשרות פגיעה בקניינם של בעלי המניות. פגיעה אפשרית זו גם היא הולידה אחריות של המנהלים לפעול בנושא שינוי מבנה ההון וכל הכרוך בכך תוך מיצוי חובות הזהירות והאימון. יתר על כן, מדובר גם בחברה פרטית קטנה שבה היחסים הם כבמעין שותפות ובה קיימת נטייה גוברת לייחס למנהלים חובות אימון כלפי בעלי המניות (ע"א 283/62 הסס נ' לסלו, פד"י י"ז 758) לגבי חברה מסוג זה אמר בית המשפט כי היחסים בה הם כבמעין שותפות המתנהלת מתוך אימון הדדי ולכן נוצרת חובת אימון בין המנהל לבעל מניות לנהוג כלפיו בנאמנות (שם, עמ' 764; וראה גם פרשת קוסוי, שם, עמ' 279; ע"א 995/90 אדורם מהנדסים בע"מ נ' ג"ת , תק' על' 92(2) 2378). יוצא, אפוא, כי במערכת היחסים המיוחדת שנוצרה, חבו המנהלים חובת אימון לנהוג בהגינות וביושר כלפי בעלי המניות בכל הכרוך להליכי שינוי מבנה ההון והצעת הרכש. הפרת חובת האימון 8. מנהלי החברה וגוטמן בתוכם הפרו את חובת האימון כלפי המערער בשניים: ראשית, בכך כי העריכו את שווייה של החברה כשווי נמוך באופן ניכר מהשווי שבו צריך היה להעריכה וזאת על פי אמות מידה שהם עצמם בחרו להשתמש בהם לצורך הערכה כאמור. שנית, לא גילו לבעלי המניות במסגרת מהלכיהם לגיוס הון פרטים מהותיים שהיו נדרשים כדי לאפשר להם לקבל החלטה מושכלת בכל הקשור לשינוי מבנה ההון. הערכה בלתי נכונה של שווי החברה לצורך שינוי מבנה ההון 9. בהצעת המנהלים מיום 15.7.93 בה נקראו בעלי המניות לרכוש מניות לצורך גיוס הון על דרך הגדלת הון עצמי (ת/1 נספח י') הוצג שווי החברה כעומד על 1 מליון דולר. החישוב נעשה, בין היתר, על ידי הערכת שווי המניות של החברה בנאות מדבר, על בסיס 45% אחזקותיה באותה חברה. הערכה זו התבססה על שווי של 12,500 דולר לאחוז מניה אחד. חודשיים לפני מועד הצעת הרכש נחתם ההסכם בין איזנמן וגוטמן לבין אלדרדשתי למכירת 50% ממניות נאות מדבר. הסכם זה התבסס על ההנחה כי ערך מניות נאות מדבר עומד על 30,000 דולר לאחוז. חרף עובדה זו, הציגו המנהלים שפנו בהצעת הרכש לחבריהם את ערך המניות לצורך אותו רכש כבנוי על בסיס 12,500 דולר לאחוז מניה. הפרש ניכר זה בהערכת שווי המניות בשני ההקשרים מותיר תמיהה גדולה לגבי נכונות ההערכה של שווי מניות נאות מדבר לצורך הצעת הרכש. אין צורך להדגיש כי אותה עת היה למנהלים אינטרס אישי ברור להציג שווי נמוך של מניות החברה בעיני בעלי המניות כדי להצדיק את גיוס ההון העצמי בשיעורים שבקשו להשיג, וכדי להניע את בעלי המניות להשתתף בגיוס ההון. מגיוס הון זה אמורים היו המנהלים להפיק תועלת על דרך שיפויים בהחזר הלוואות הבעלים שהשקיעו בחברה. המשיבים העלו טעמים שונים כהסבר לפער בהערכת שווי המניות לצורך שני ההקשרים - החוזה והצעת הרכש, אולם הסברים אלה אינם משכנעים, ובכל מקרה אינם מסבירים פער של קרוב לפי שניים וחצי בין שווי מניות נאות מדבר לצורך חוזה דרדשתי לבין השווי לצורך הצעת הרכש. אכן, עשוי להיות כי מכירת שליטה כרוכה בתוספת פרמיה למחיר המניה אולם ספק אם תוספת פרמיה עשויה להסביר פערים כאלה במחיר לעומת שווי השוק המקובל. לכך נוספו הסברים נוספים כגון אחריות המוכרים לחובות נאות מדבר מעל לסכום מסוים, התחייבות להשקעה כספית בשיפוץ המלון והתחייבות לפצות את הרוכשים במקרה שיתמנה כונס נכסים או מפרק לזוהר ירושלים. נימוקים אלה, ספק אם יש בהם כדי להסביר פער כה גדול בשווי המניות בין חוזה דרדשתי לבין הצעת הרכש. עשוי היה להיות להסברים אלה משקל שכנוע מסוים אילו עמד הסכם דרדשתי זה בפני עצמו, וניתן היה להניח כי הערכת מחיר המניות לצרכיו נעשתה בנסיבות מיוחדות. אלא שבצד הסכם זה ישנן עסקאות נוספות במועדים רלבנטיים המעמידות כולן את מחיר המניה של נאות מדבר על לא פחות מ-30,000 דולר לאחוז מניה. במסגרת הסדר פשרה בת.א. 223/94 מכר גוטמן את מניותיו לאיתן איזנמן, תר וזוהר באר שבע במחיר של 30,000 דולר לאחוז מניה. הווי אומר, זמן לא רב לאחר הצעת הרכש הסכימו המשיבים בינם לבין עצמם לבצע עסקה של מכירת מניות גוטמן בנאות מדבר בשווי של 30,000 דולר לאחוז (ת/3). בית המשפט קמא ער לקושי שעסקה זו מעלה בהשלכתה על שווי מניות נאות מדבר שהוצג בהצעת הרכש אולם אין הוא מסיק מכך מסקנה לגופו של ענין. עוד ניתן לציין כי בעסקה נוספת בשנת 1997 רכשה תר 1.9% ממניות נאות מדבר משמעון אמונה תמורת 40,000-50,000 דולר לאחוז (איתן, פרוטוקול 24, 26). על רקע העובדה כי לתר היתה שליטה בנאות מדבר גם קודם לכן, אין מדובר במחיר שנועד לשקף פרמיית שליטה, אף כי עסקה זו בוצעה זמן ניכר לאחר המועד הרלבנטי לעניננו ומבחינה זו משקלה לצורך שיקוף ערך המניות ביולי 93' קטן יותר. נכון הדבר כי המערער לא הגיש הערכות כלכליות מקצועיות מצידו לגבי שווי החברה עובר להצעת הרכש. אולם המשיבים היו אלה אשר בהצעת הרכש יצרו מצג כלפי בעלי המניות כי שווי מניות נאות מדבר המוחזקות על ידי החברה משפיעה במידה מכרעת על שווי החברה. הם עצמם לא הציגו חוות דעת כלכליות לגבי שווי החברה, אולם הערכת שווי זה בהצעת הרכש באמצעות הערכת מניות נאות מדבר לא דמתה כלל להערכת אותן מניות עצמן על ידם בעסקאות שונות בהן היו מעורבים, ואשר בכולן הערכת שווי המניות לא נפלה מ-30,000 דולר לאחוז מניה. בנתונים אלה, נוצרה חזקה עובדתית כי ערך מניות נאות מדבר אינו נופל מ-30,000 דולר לאחוז. חזקה זו העבירה את נטל ההוכחה המישני למשיבים להפריך חזקה זו ולבסס את ערכן האמיתי של המניות. נטל מישני זה לא הורם על ידי המשיבים, בין על ידי חוות דעת מקצועיות ובין בדרך אחרת, ונותרה הסתברות, כנדרש לצורך מאזן הראיות במשפט האזרחי, כי שווי מניות נאות מדבר במועד הקובע עמד על סכום המתקרב ל- 30,000 דולר לאחוז ומכל מקום, סכום הגבוה באופן ניכר מ-12,500 דולר לאחוז מניה. מסקנה זו מתיישבת עם הפרת חובות האימון של המנהלים, ובהם גוטמן, כלפי בעלי המניות ובתוכם המערער, אשר נועדה להחזיר למנהלים את הלוואות הבעלים שלהם ולעודד גיוס הון עצמי מהחברים במקום שבפועל אפשר וגיוס הון זה לא היה נדרש. אין במסקנה זו כדי לייתר את החובה שנותרה מוטלת על בעלי המניות שלא השתתפו בפרעון החוב לבנק המזרחי לשאת בחלקם בחוב זה, אולם לא בהכרח על דרך גיוס הון או דילול אחזקותיהם בחברה. הפרת חובת הגילוי של המנהלים 10. בהצעת הרכש, הציגו המנהלים נתונים לגבי שווי החברה אשר הסתמכו, בין היתר, על שווי מניות נאות מדבר שבהחזקת החברה. בהערכת השווי כאמור הניחו כי ערך המנייה עומד על 12,500 דולר לאחוז. בהערכה זו לא גילו לבעלי המניות כי בעסקת דרדשתי שכבר נחתמה אותה עת הוערכו המניות על בסיס 30,000 דולר לאחוז. האם באי גילוי כאמור הפרו חובת אמונים כלפי המערער כבעל מניות? חובת הגילוי מוכרת כחלק מחובת תום הלב במשפט. היא חלה כנורמה בסיסית בדיני החוזים במסגרת חובות הצדדים במשא ומתן לקראת ההתקשרות החוזית, בביצוע החוזה ואף בהליך ביטולו. היא מוכרת כחלק מחובת הזהירות בהקשרים שונים בדיני הנזיקין. היא מוכרת בדיני החברות, כחלק מחובות אימון שחבים הדירקטורים כלפי החברה. בסעיף 96 כז(א)(4) לפקודת החברות, במסגרת הגדרת חובת האמונים של נושא משרה כלפי החברה, נזכרת במפורש חובת הגילוי לחברה של כל ידיעה וכל מסמך הנוגעים לעניני החברה שבאו לידי נושא המשרה בתוקף מעמדו בחברה. לחובת הגילוי כחלק מחובת האמונים שחב נושא משרה כלפי החברה הרבה פנים. ההנחה המובנית בחובת הגילוי היא כי חשיפת מלוא הנתונים הנוגעים לחברה מתחייבת כדי להבטיח הליך תקין של קבלת החלטות בחברה. החשיפה גם מבטיחה שלא ייעשה שימוש לרעה במידע חשוב הנוגע לחברה לתועלתו האישית של נושא המשרה. "חובת הגילוי שואבת את השראתה מהשאיפה לגלות ניגודי ענינים בין הנציג לחברה, מהדוקטרינה המקיפה של 'הגילוי הנאות', ושל היותו של הפנס השוטר הטוב ביותר" (דברי י. קרניאל בחיבורו הפרת אמונים בתאגיד, 2001, עמ' 87). בצד העקרון הכללי של חובת הגילוי כלפי החברה, הנגזר מחובת תום הלב המובנית אל תוך חובת האמון של נושאי משרה בחברה, כוללים ההסדרים הסטטוטוריים השונים הוראות מפורשות המעניקות לבעלי מניות זכות לקבל מידע אודות החברה במסגרת זכותם לקחת חלק בהתנהלותה של החברה. הזכות למידע משתקפת בנתונים שהחברה חייבת לספק דרך שגרה במסגרת דו"חות שנתיים (סעיפים 121 עד 128 לפקודת החברות) וכן עומדת לכל חבר זכות עיון בפנקסי הפרוטוקולים של האספות הכלליות (סעיף 120 לפקודה). בחוק החברות החדש הוגדרה בהרחבה הזכות למידע של בעל מניות (סעיפים 184 עד 187 לחוק). היקף המידע לו זכאי בעל המניות מכח זכותו להצביע באספה הכללית נגזר מהמטרה לשמה הוקנתה לו זכות ההצבעה באותו ענין. (י. דנציגר, הזכות למידע אודות חברה, עמ' 259, 261). זכותם של בעלי המניות למידע אודות עניני החברה הוא הפן האחר של חובת המנהלים לספקו כנדרש לצורך ניהול תקין של עיסקי החברה. חובה זו היא חלק מחובות האימון של המנהלים כלפי החברה. מעבר לחובה הכללית המוטלת על נושאי משרה בחברה לספק מידע לבעלי המניות בכל הקשור לעניני החברה ולפעילותה, ישנם מצבים מיוחדים המולידים חובת גילוי מיוחדת של מנהל כלפי בעל מניות כחלק מחובת אימון מיוחדת שהוא חב לו באותם מצבים מיוחדים בהם נוצרת חובה כזו. מקום שמנהלים פונים לבעלי מניות בהצעה לבצע פעולה מסוימת בעניני החברה והצעה זו מחייבת הפעלת שיקול דעת, מתגבשת חובת אימון מיוחדת מכוחה חלה על המנהלים חובה כלפי החברים לפעול בהגינות, בתום לב, ובגילוי מלא של מידע רלבנטי לצורך קבלת החלטה מושכלת. נטל הבאת המידע המלא רובץ על המנהלים. המידע הוא כלי חיוני למימוש זכותו של בעל מניות לעשות במניותיו ובזכויותיו הרכושיות בחברה בדרך שתאפשר לו מיצוי מירב התועלת מרכושו. שלילת זכותו למידע מלא של בעל מניות בנסיבות אלה או הגבלת נגישותו למידע עלולים להגביל באופן משמעותי את יכולתו להעריך הערכה עיסקית כוללת את הנושא העומד בפניו להכרעה, ולהקשות עליו בקבלת החלטה שתתבסס על אדנים רציונליים. במקרה שלפנינו, נקראו בעלי המניות על ידי מנהלי החברה לגיוס הון עצמי על דרך שינוי מבנה ההון של החברה. ניתנה להם גם אופציה שלא להשתתף בגיוס ההון וזאת במחיר אפשרי של דילול הון מניותיהם, על כל הכרוך בכך. לשם קבלת החלטה בענין זה, היה על המנהלים למסור לבעלי המניות מידע מלא אודות מצב החברה, ובתוך כך על שווייה של החברה ביחס להתחייבויותיה. חובת חשיפתו של מלוא המידע בענין זה חלה עליהם עוד ביתר שאת נוכח העובדה שהיה למנהלים ענין עצמאי במהלך זה כדי להחזיר באמצעותו את השקעתם בפרעון ההלוואה לבנק המזרחי. משהנתונים אודות שווי החברה ביחס להתחייבויותיה התבססו, על פי מצג המשיבים, בין היתר על שוויין של מניות נאות מדבר כעולה מהצעת הרכש, חובת הגילוי שחלה עליהם הצריכה גילויה של עיסקת דרדשתי בשל השלכתה האפשרית על ערכן של מניות נאות מדבר, ובעקיפין על שווי החברה. גילוי זה היה מעמיד בפני בעלי המניות מכלול נתונים הנדרשים לצורך הערכת שווי המניות והשפעתן על שווי החברה, והיה מאפשר לבעלי המניות להעריך בצורה שלמה יותר את האופציות השונות העומדות בפניהם אותה עת. להצגת מידע כאמור היתה השלכה ישירה על דרכי מימוש זכות הקנין של בעלי המניות. למניעת המידע נילוותה תוצאה של פגיעה אפשרית בזכות הקנין. אי הידיעה בדבר שווי מניות נאות מדבר בעיסקת דרדשתי תרמה לכך שהמערער לא התנגד לדילול הון מניותיו, שפחתו בעקבות כך מ-12.5% ל-1%. העדר מידע זה שלל ממנו את היכולת לבחון את השפעת העיסקה האמורה על הערכת שווי המניות ואפשר אף להתנגד בעקבות כך לדילול. לא היתה זו חובתו של המערער לעסוק באופן עצמאי בחיקור שוויין של המניות על דרך חשיפת עסקות מנהלים שהועלמו מעיניו, ובענין זה לא נראית בעיני גישת בית המשפט המחוזי אשר לטעמו חלה חובה עצמאית על המערער לבחון ולרדת לחקר האמת בכוחות עצמו. בנסיבות שנוצרו, ונוכח חובת האימון שחבו המנהלים כלפיו, זכאי היה להניח שכל פרט רלבנטי למהלך גיוס ההון יובא לידיעתו כדי לתת בידיו כלים נאותים לקבלת החלטה. היתה זו חובת המנהלים לגלות כל פרט שעשוי היה להיות רלבנטי, ולא להסתיר דבר. אי גילוי פרטי עיסקת דרדשתי על משמעויותיה היווה, בנסיבות הענין, הפרת חובת אימון של המנהלים כלפי בעלי המניות, ובתוכם המערער. מעמדו של גוטמן 11. הגורם המרכזי בניהול החברה לאחר מותו של איזנמן היה איתן. גוטמן שימש אף הוא חבר מועצת המנהלים ונטל חלק פעיל מטעם ההנהלה בכל המהלכים שנגעו לגיוס ההון. לו עצמו היה אינטרס בגיוס זה כאמצעי להשבת חלקו בפרעון החוב לבנק המזרחי. הוא שימש יו"ר האספה המיוחדת של בעלי המניות ב-15.7.93 ונטל חלק פעיל בשכנוע החברים לקבל את הצעת הרכש על בסיס הערכת שווי החברה כפי שהוצג במסמך הצעת הרכש. בנסיבות אלה הפר גוטמן את חובת האימון שחב למערער בתורת בעל מניות הן בכך שהיה שותף להערכה נמוכה בהרבה של החברה מכפי שנראה שסביר היה להעריכה בנסיבות הענין, והן בכך שלא גילה לבעלי המניות את קיומה של עיסקת דרדשתי, ממנה עשויים היו להסיק כי שווי החברה ביחס להתחייבויותיה אינו כפי שהוצג בהצעת הרכש. תוצאות 12. על הפרת אמונים של מנהל חברה חלות הוראות סעיף 96לז לפקודה, הקובע: "(א) על הפרת חובת אמונים של נושא משרה יחולו הדינים החלים על הפרת חוזה, בשינויים המחוייבים." מאחר שגוטמן הפר את חובת האמונים כלפי המערער, יש להחיל על הפרה זו את דיני הפרת חוזה בשינויים המחוייבים. על פי דיני הפרת חוזה, מקום שהופר חוזה, זכאי הנפגע לתבוע את אכיפתו, או את ביטולו, וזכאי הוא לפיצויים בנוסף לתרופות אלה או במקומן (סעיף 2 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970). המערער עתר לסעד של ביטול דילול המניות והחזרת המצב לקדמותו באופן שתושבנה לו אחזקותיו במניות החברה בשיעור 12.5%. זהו, לאמיתו של דבר, סעד של השבה בעקבות ביטול פעולת הדילול, שחלים עליו, בשינויים המחוייבים, הוראות סעיף 9 לחוק התרופות. על פי הוראה זו, " (א) משבוטל החוזה, חייב המפר להשיב לנפגע מה שקיבל על פי החוזה או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך; והנפגע חייב להשיב למפר מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך. (ב) בוטל החוזה בחלקו, יחולו הוראות סק'(א) על מה שהצדדים קבלו על פי אותו חלק". יש ממש בדרישה לביטול פעולת הדילול על יסוד ההנחה כי הערכת שווי החברה לעומת התחייבויותיה במועד הצעת הרכש לא היה כפי שהוצג על ידי המנהלים, והשווי האמיתי עלה על ההתחייבויות ולא הצדיק פעולת דילול. מצד שני, במסגרת חובת ההשבה חלה על המערער חובה להשיב את מה שהוא קיבל במסגרת הפעולה נשוא ההשבה. מה שהוא קיבל משתקף בפטור שניתן לו עקב הדילול מחלקו בפרעון החוב שהוא ערב לו לבנק המזרחי. יש, איפוא, צורך לחשב במקביל את היקף חבותו היחסית של המערער לחברה בגין פרעון החוב לבנק המזרחי ושיפוי המשיבים שנתנו הלוואות בעלים לצורך כך. אופציה זו של ביטול הדילול אינה ישימה כיום ממספר סיבות: ראשית, חלף זמן רב, כעשר שנים, מאז בוצעה פעולת הדילול, ואין בפנינו נתונים בדבר היחס בין ערך אחזקותיו של המערער טרם הדילול לבין ערך האחזקות של 12.5% בחברה כיום. במובן זה, השבה בעין אינה סבירה כיום. שנית, לא ניתן לבצע את החזר האחזקות במניות בעין שכן כל המניות נמצאות כיום בידי קבוצת איזנמן לאחר שגוטמן העביר לה את חלקו ונותר עם תמורתן הכספית בלבד. עם קבוצת איזנמן הגיע המערער לפשרה שנתוניה המדויקים לא נמסרו לנו, ואין עוד יריבות משפטית ביניהם. בתביעת המערער שנותרה כלפי גוטמן הוא אינו יכול לתבוע החזר מניות, שכן גוטמן נותר בלא מניות בידו. לאור זאת, על ההשבה בעקבות ביטול פעולת הדילול יש להחיל את הכלל כי יש לשלם את השווי של מה שהמפר קיבל בעקבות פעולת הדילול ועל הנפגע להשיב את שווי הדבר שהוא קיבל בעקבות פעולה זו. תביעתו של המערער במקורה היתה לסעד של ביטול פעולת הקצאת המניות והחזרת אחזקותיו המקוריות בחברה. לא נתבע במסגרת זו סעד כספי, והמערער אף לא ביקש את תיקון התביעה בהמשך הדרך כדי להוסיף או להמיר את הסעד מסעד של השבה בעין לסעד כספי. עם זאת, בין המערער לגוטמן הושג הסכם דיוני ב-10.3.99 במהלך הדיון בבית משפט קמא אשר התייחס לעיקול שהוטל לטובת המערער על מניות גוטמן בחברה. על פי הסכם זה העיקול הזמני בוטל כדי לאפשר את מכירת מניות גוטמן לאיזנמן וזאת בכפוף להוראה כי מתוך הסכום שישלמו איזנמן לגוטמן בגין מכר המניות יופקד בנאמנות שווה ערך כספי לשליש מניות שנגרעו מקוט עקב הדילול באופן ש"במקרה וקוט יזכה בתביעה דנא בפסק דין סופי, יעביר אליו עו"ד לוי מתוך הפקדון את הסכום אשר יגיע לקוט באורח יחסי מגוטמן". ביום 25.1.01 הגיעו הצדדים להסכמה נוספת כי עו"ד לוי ישחרר למרשו את הפקדון שנותר אצלו בנאמנות לשם הבטחת תביעת קוט, "ואם יזכה בערעור יגבה זאת בהליכי גבייה" מגוטמן כלשון ההסכם. אף שהיה מקום כי המערער יתקן במהלך ההליכים את התביעה כדי לבססה על שווה ערך כספי לתביעת ההשבה של מניותיו, הרי בהסכמה זו של הצדדים ניתן לראות לצורך הענין הסכמה עקרונית של גוטמן להמרת התביעה להשבה בעין לתביעת השבה בשווה כסף. במסגרת תביעת השבה לשווה-כסף יש להעריך את ערך מניותיו של המערער בטרם דוללו ולנכות מערכן זה את שווי החובות שרבצו עליו שמהם הופטר עקב הדילול, ולהעריך את חבותו היחסית של גוטמן כלפי המערער לאור הנתונים שיתקבלו. מאחר שהתביעה לא תוקנה ולא הוצגה תשתית נתונים המאפשרת הערכה כוללת ומדוייקת של סכום ההשבה, לא ניתן להעניק למערער במסגרת הליך זה סעד כספי כלשהו. לפיכך אציע לחברי לקבל את הערעור במובן זה שתינתן בזה הצהרה בדבר ביטול הפעולות שנעשו על ידי המשיבים לדילול אחזקותיו של המערער במניותיו בחברה, אולם בנסיבות הענין לא ינתן סעד כספי בעקבות הצהרה זו. 13. לאור האמור, אציע לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולהצהיר על כך כי פעולות המשיבים לדילול אחזקותיו של המערער במניותיו בחברה מבוטלות. באי מתן סעד כספי למערער בהליך זה אין כדי למנוע ממנו מלנקוט בהליכים העומדים לרשותו לצורך מימוש זכויותיו כנגד גוטמן כחלקו היחסי בהשבת שווה ערך כספי של מניות המערער שדוללו, בניכוי החובות שרבצו עליו, מהם הופטר עקב הדילול. המשיב גוטמן ישלם למערער את הוצאות משפטו וכן שכ"ט עו"ד בשתי הערכאות בסכום של 40,000 ₪ בתוספת מע"מ. ש ו פ ט ת השופטת ד' ביניש אני מסכימה. ש ו פ ט ת המשנה לנשיא ש' לוין: אני מסכים לאותו חלק מחוות דעתה של חברתי הנכבדה השופטת פרוקצ'יה, ומטעמיה, שגוטמן הפר חובת אמונים כלפי המערער. כמו-כן סבור אני שלפי הנסיבות שנוצרו אין מקום לביטול פעולת הדילול; הסעד האפשרי שנותר לזכות המערער הוא סעד הפיצויים אך סעד זה לא נתבקש לא בערכאה הראשונה ואפילו לא בערכאתנו; ואני מסכים עם גוטמן שההליכים הקשורים לביטול העיקול, בהעדר בקשה לתיקון כתב תביעה, לא הצמיחו למערער תרופה לפיצויים. בנסיבות שנוצרו מסכים אני שתינתן לזכות המערער הצהרה הקובעת שגוטמן הפר חובת אמונים כלפי המערער. המערער יוכל לנסות לפעול על יסוד ההצהרה, ככל שיראה לנכון, מבלי שאני מחווה דעה לגבי סכויי כל הליך נוסף שינקוט. לא הייתי עושה צו להוצאות בערכאתנו. המשנה לנשיא (בדימ') לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. דיני חברותבעלי מניותמניותחוב