אחריות אישית לחוב הרמת מסך

פסק דין רקע עובדתי 1. התובעת עוסקת בשיווק מוצרי חומרה, מחשבים, רכיביהם וציוד היקפי. הנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת") נוסדה בשנת 1990 ועסקה אף היא במסחר במחשבים, חלקיהם וציוד נלווה ובמתן שירותי מיחשוב שונים, ורכשה מן התובעת במועדים שונים מוצרים שונים. הנתבע מס' 2 (להלן: "הנתבע") הינו מנהל הנתבעת, בעל המניות העיקרי ובעל השליטה בה. 2. ביום 24.8.00 מינה בית משפט השלום בחיפה לבקשת בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הבנק") כונס נכסים זמני לנתבעת, וזאת בהתאם לבקשה שהוגשה על ידי הבנק בהסכמת הנתבעת באותו יום או יום לפני כן (המועד על גבי הבקשה איננו ברור, אולם התצהיר הנלווה לה אושר ביום 23.8.00). 3. הנתבעת הגיעה למצב של חדלות פרעון ונותרה חייבת לתובעת בגין רכישות המוצרים ממנה סכום של 129,500 ₪ (להלן: "החוב"). עצם קיום החוב וסכום החוב אינם שנויים במחלוקת. 4. בגין החוב הגישה התובעת תביעה נגד הנתבעים, כאשר לגבי הנתבע טענה היא לאחריות אישית שלו לחוב, מטעמים שונים שיפורטו בהמשך. 5. התביעה נגד הנתבעת נמחקה מחוסר מעש, בהעדר מסירה לנתבעת, כך שהתביעה התנהלה נגד הנתבע בלבד. 6. להשלמת התמונה יצויינו עוד הפרטים העובדתיים הבאים, שברובם לא היו שנויים במחלוקת: א. קשרי המסחר בין התובעת לבין הנתבעת התנהלו בשנים 1995-1996, ולאחר הפסקה של מספר שנים חודשו בשנת 1999, עת החלה הנתבעת לרכוש שוב מוצרים מהתובעת. ב. הסחורה אשר בגינה נוצר החוב נשוא התביעה נרכשה על ידי הנתבעת מהתובעת בחודשים אפריל - יולי 2000, כאשר מועד הרכישה האחרון היה ביום 23.7.00, כחודש לפני הגשת הבקשה למינוי כונס נכסים זמני לנתבעת. ג. תמורת הסחורה שנרכשה על ידי הנתבעת במועדים מוקדמים יותר שולמה כסדרה וללא טענות מצד התובעת. ד. לפרעון חלק מהחוב נשוא התביעה ניתנו על ידי הנתבעת לתובעת ביום 2.7.00 שלושה שיקים מעותדים בסכום כולל של 30,342 ₪. מתוכם נפרע ביום 26.7.00 שיק בסך 10,000 ₪, ואילו שני שיקים נוספים על סך 10,000 ₪ ו-10,342 ₪ שזמני פרעונם היו 11.8.00 ו-18.8.00 לא כובדו מסיבות חוסר כיסוי מספיק. קבעתי כבר עתה כי אותם שיקים נמסרו לתובעת ביום 2.7.00, כטענת התובעת, למרות שהנתבעת טענה כי נמסרו עוד בסוף חודש מאי 2000. הטעם לכך הוא כי לא מצאתי מקום לפקפק ברישומי התובעת בכרטיס הנהלת החשבונות המציינים את המועד 2.7.00 כמועד בו התקבלו השיקים, כאשר מנגד לא הציגה התובעת כל אסמכתא שהיא לטענתה לגבי מועד מסירת השיקים, לא ספח השיק בו מצויין בדרך כלל מועד רישום השיק, ואף לא עותק מכרטסת הנהלת החשבונות שלה. ה. בהתאם לדפי חשבון הבנק של הנתבעת, חוייבה היא ביום 6.8.00 (תאריך ערך) בעמלת הודעת התראה על הגבלת החשבון, ואילו ביום 11.8.00 (תאריך ערך) חוייבה היא בעמלת הגבלת החשבון (לענין זה ר' עדות פקיד הבנק עמ' 11 ש' 10-11, 17-18). ניתן להתייחס, אפוא, אל המועדים הנ"ל כאל מועדים בהם ניתנה התראה על הגבלת החשבון והוגבל החשבון (בהתאמה). טענות הצדדים 7. התובעת טענה כי יש להטיל על הנתבע אחריות אישית לחוב הנתבעת, הן אחריות ישירה, חוזית ונזיקית, כאורגן המנהל את החברה, והן מכח ההלכות בדבר "הרמת מסך" לפי חוק החברות התשנ"ט - 1999 (להלן: "חוק החברות"). 8. התובעת טענה להתנהגות חסרת תום לב מצד הנתבע, ולהצגת מצגים כוזבים על ידו, בכך שביצע רכישות ולא שילם עבורן, ובנותנו שיקים חסרי כיסוי. התובעת טענה כי נפלה קורבן למעשי מרמה ורשלנות מצד הנתבע. עוד טענה התובעת כי הנתבע רכש סחורות מהתובעת בידיעה שלא ניתן יהיה לשלם עבורן. כן טענה התובעת כי הנתבעת פעלה ב"מימון דק" ובלא שתהיה לה כלל מסגרת אשראי בבנק, כשמנגד יתרת החובה שלה בבנק היתה מאות אלפי ₪. עובדות אלה הגבירו לטענתה את הסיכוי לחדלות פרעון של הנתבעת, ולפיכך יש להטיל על הנתבע אחריות אישית לחוב הנתבעת. 9. הנתבע טען כי פעל כלפי התובעת כמנהל סביר, כפי שפעל כלפי יתר הנושים, ללא כונת זדון ומרמה, וכי לא היתה לו ידיעה על כך כי הנתבעת לא תוכל לקיים את התחייבויותיה. הנתבע הוסיף וטען כי פעל בשם הנתבעת בתום לב ובמטרה לאפשר פרעון חובותיה לנושים השונים ובכלל זה לתובעת, כי העריך שהנתבעת תוכל לפרוע בעתיד את חובותיה ועשה כל אשר יכל כדי להגשים זאת. הנתבע הוסיף וטען כי לנתבעת היתה מסגרת אשראי בבנק שהיתה כפופה לשינויים שהיה עושה הבנק בכפוף לעסקי החברה, וכי בסוף חודש יולי תחילת חודש אוגוסט 2000 הפחית הבנק באופן חד צדדי את מסגרת האשראי של הנתבעת, ועקב כך לא יכולה היתה הנתבעת לפרוע את חובותיה, לרבות לתובעת, ונקלעה למצב של חדלות פרעון, בעקבותיו מונה כונס הנכסים. עוד טען הנתבע כי התובעת לא דאגה ליטול ערבות אישית מהנתבע ואין היא יכולה לבוא אליו עתה בטענות ובדרישות אלא אל עצמה בלבד. דיון 10. חדלות פרעון של חברות ותאגידים שונים איננה מחזה נדיר במחוזותינו, למרבה הצער, ובשל כך עולה תדיר השאלה האם ניתן לחייב אישית את האורגנים של התאגיד בחובותיה של החברה. שאלה זו מתעוררת שעה שנושים של התאגידים הנ"ל מגישים תביעות אישיות נגד מנהלים ובעלי מניות של אותם תאגידים. 11. תהא עילתם של אותם נושים אשר תהא, הרי מוטל עליהם הנטל להוכיח מערכת עובדתית מסויימת שיש בה כדי לקיים את יסודות העילה כנגד האורגנים של התאגיד. כך גם מוטל עלי לבדוק לגבי תביעתה של התובעת את העובדות אשר הוכחו על ידה, שכן עובדות אלה מהוות את הבסיס להקמת העילה נגד הנתבע. 12. מן העדויות ששמעתי והמסמכים בהם עיינתי מצטיירת תמונה לפיה פעלו התובעת והנתבעת בשיטת עבודה קבועה בדרך כלל, לפיה רכשה הנתבעת מהתובעת מוצרים שונים, והיתה פורעת את תמורתם אחת לחודש בתנאי תשלום שהיו נהוגים בין הצדדים, שנעו בסביבות 60-90 יום. כך, למשל, ניתנה המחאה על ידי הנתבעת על סך 19,958 ₪ ליום 20.5.00, כאשר הסכום הנ"ל היה יתרת החובה של הנתבעת לתובעת בסוף חודש פברואר 2000. ביום 18.6.00 נפרעה המחאה נוספת על סך 10,521 ₪ של הנתבעת שניתנה בגין יתרת החוב נכון לתחילת אפריל 2000 (לאחר הפחתתו עקב מתן השיק הקודם). 13. התובעת טענה כי בחודשים אפריל - יולי 2000 הגדילה הנתבעת את רכישותיה מן התובעת, ואולם לא מצאתי תימוכין בדו"ח כרטסת הנהלת החשבונות שהגישה התובעת (נספח "ב" לתיק מוצגיה) להגדלה משמעותית של הרכישות. הצטברות החוב לסך של 129,500 ₪ נבעה למעשה מהעובדה כי הצטברו רכישות שתמורתן לא שולמה עקב תנאי התשלום בין הצדדים, ובשל העובדה כי מתוך שלושה שיקים דחויים שניתנו על ידי הנתבעת למועדי פרעון בחודש יולי ובחודש אוגוסט 2000, נפרע רק שיק אחד שמועדו היה יולי 2000. 14. באשר למסגרת האשראי של הנתבעת, הרי לא נמצאו תימוכין לטענת התובעת כאילו פעלה הנתבעת ביתרות חובה גבוהות בבנק בלא שתהיה לה מסגרת אשראי. הנתבע העיד כי מסגרת האשראי של הנתבעת נעה בסביבות 500,000 ₪, וחיזוק לקיומה של מסגרת האשראי נמצא בדפי חשבון הבנק של הנתבעת, לפיהם בראשית כל רבעון בשנת 2000 (בחודשים ינואר, אפריל ויולי) חוייב חשבונה בעמלת הקצאת אשראי (ר' לענין זה גם את עדות פקיד הבנק עמ' 14 ש' 13-16). לא רק זאת, אלא שמאותם דפי חשבון בנק עולה כי בעוד שהחל מחודש אפריל 2000 ואילך הסתכמו יתרות החובה של הנתבעת בחשבונה בסכומים שנעו בין 500,000 ₪ ל-600,000 ₪, הרי דווקא במחצית השניה של יולי 2000 פחתה יתרת החובה של הנתבעת כדי כ-400,000 ₪, אף כי שבה ועלתה לאזור ה-500,000 ₪ בסוף יולי 2000. 15. באספקלריה של מערכת עובדתית זו ועובדות נוספות שיובאו בהמשך יש לבחון את טענות התובעת להטלת אחריות אישית על הנתבע. 16. כאמור, מקורות להטלת חבות אישית על הנתבע קיימים במשפטנו. פקודת הנזיקין מהווה מקור להטלת חבות אישית על הנתבע, וזאת בכפוף לכך כי אכן ביצע הוא אישית מעשה נזיקין, והתקיימו לגביו אישית יסודותיה של עוולה. הנתבע המעוול איננו פטור במקרה זה גם אם ניתן לייחס מעשה נזיקין גם לנתבעת וכלשון כב' הנשיא שמגר: "כפי שאחריותו של התאגיד אינה מותנית באחריותו של האורגן, כך גם אחריותו של התאגיד אינה שוללת את אחריות האורגן" (ע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ פ"ד מח(1), 415, 427; כן ר' לענין זה ע"א 725/78, בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ ודוד רוז נ. אורן ואח', פ"ד לה(4) 253; ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ואח', פ"ד מח(5) 661). 17. גם עילה חוזית יכולה להתעורר במקרים מתאימים כנגד הנתבע בגין הפרת חובת תום הלב על ידו, או בגין כל עילה חוזית אחרת, אף כי הפסיקה מסוייגת בהטלת אחריות אישית חוזית במקרים כגון דא, שכן הנושה החוזי הוא נושה רצוני היכול לבור לו את אופן ההתקשרות החוזית, בעוד שהנושה הנזיקי איננו כזה, וכדברי כב' הנשיא שמגר בענין צוק אור הנ"ל: "הנושה החוזי של החברה יכול לבחור בין מסלול של התקשרות חוזית עם החברה בלבד, לבין מסלול של התקשרות חוזית עם החברה ובעלי השליטה בה. התנאת התקשרות עם החברה בחיוב אישי של מנהליה - חיוב עיקרי או משני (בטוחה קנינית או אישית - ערבות), פירושה העברת נטל סיכון חדלות פרעון החברה מהנושה אל בעלי השליטה (או נושאי המשרה, האורגנים של החברה או כל אדם אחר)....... נושה רצוני-חוזי אשר התקשר עם החברה בלבד אינו יכול לשטוח את טרוניתו כי החברה חדלת פרעון (להוציא, מקרים נדירים דוגמת תרמית)" (שם, עמ' 699). 18. מקור נוסף לחיובו של הנתבע בחיובי הנתבעת הוא הרמת מסך, חוק החברות קובע שלוש עילות להרמת מסך: א. אם התקיים לכך תנאי הקבוע בחיקוק. ב. אם בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן. ג. אם התקיימו תנאי סעיף 6(ג) לחוק החברות (בשילוב עם סעיף 54 לחוק החברות המתייחס לאחריות יחידי האורגן). בהתאם לתנאים אלה, בית המשפט רשאי להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים אחד משניים: "(1) השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם; (2) בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה". 19. הטענות העובדתיות להן טוענת התובעת ואשר לדעתה מקימות כנגד הנתבע, מנהל הנתבעת, את העילות החוזיות, הנזיקיות ואלו לפי חוק החברות הן כדלקמן: א. לנתבעת לא היה כל מימון עצמי. ב. לפי מאזניה של הנתבעת לשנים 1998 ו-1999 צברה הנתבעת הפסדים בשנים אלה. ג. לא הוכח כי לנתבעת היתה מסגרת אשראי מאושרת ומנגד ניהלה היא את עיסקה ביתרת חובה חודשית קבועה שנעה בין 400,000 ₪ ל-500,000 ₪. ד. מהטעמים הנ"ל מדובר בעסק נתון בקשיים שעסק ב"גלגול חובות". ה. הנתבע הציג מצגים כוזבים ולא יידע את התובעת בדבר קשיי הנתבעת. ו. הנתבע ידע עת רכש סחורות מהתובעת כי לא יהא באפשרות הנתבעת לפרוע את חובותיה לתובעת, וכן ידע בעת משיכת השיקים לתובעת כי לא יהא באפשרות הנתבעת לפרעם. ז. גם לאחר חזרת השיקים ומינוי כונס הנכסים הזמני לא מצא הנתבע לנכון ליידע את התובעת באופן כלשהו בדבר קשיי הנתבעת ואי יכולתה לשלם את חובה לתובעת. 20. כפי שכבר ראינו לעיל, לא הצליחה התובעת להוכיח את כל טענותיה. בניגוד לטענתה, הרי הוכח כי לנתבעת היתה מסגרת אשראי בבנק, והתובעת לא הוכיחה כי לא היה לנתבעת כל מימון עצמי. גם נושא הצגת מצגים כוזבים לא הוכח כלל על ידי הנתבעת, ולהיפך, העדה מטעמה אישרה כי טיפלה בכספים ולא במכירות, וכי אם היה לה קשר כלשהו עם הנתבע, היה זה בקשר לכספים שלא שולמו על ידו (עמ' 5 ש' 15-26). הוכח גם כי הנתבעת נחשבה כלקוח טוב ואמין, עד שלא פרעה את חובותיה (עמ' 5 ש' 8-9; עמ' 9 ש' 18-19). במהלך תקופת העבודה המשותפת הזמינה הנתבעת הזמנות רבות מהתובעת, ללא בעיות בתשלומים וללא שיקים שחזרו, עד לחודשים האחרונים, כאשר תמורת הסחורה שסופקה לנתבעת לא שולמה על ידה. נכון הוא כי מאזני הנתבעת לשנים 1998 ו-1999 מצביעים על הפסדים בשנים אלה, ונכון הוא גם כי הנתבע לא יידע את התובעת בדבר קשיים כלשהם של הנתבעת, וגם לאחר חזרת השיקים ומינוי כונס הנכסים הזמני לא טרח ליידעה בדבר. 21. מהן המסקנות שיש להסיק מהנתונים כפי שהובאו לעיל? במישור החוזי אין כל מקום לחיובו של הנתבע, שכן לא הוכח חוסר תום לב מצדו, ואף לא הפרת חובות חוזיות אחרות. יש לזכור כי הנתבע לא התקשר אישית בהסכם עם התובעת אלא פעל בשם הנתבעת, ועצם העובדה כי הנתבעת איננה חפצה או אינה יכולה לקיים את ההסכם עם התובעת, אין בה כדי להטיל אחריות אישית על הנתבע. החלת סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) בדבר ניהול מו"מ שלא בתום לב על פעולותיו של מנהל, תיעשה במקרה שמערכת היחסים היא כזו שבה ניתן אמון מיוחד במנהל על ידי הצד השני הנותן בו את מבטחו (ר' ע"א 230/80 פנידר נ' קסטרו, פ"ד לה(2) 713, 724). אין זה המצב בענייננו. לבד מכך, יש להפנות לפסק הדין בענין ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ואח', פ"ד מח(5) 661) ולפיו "נושה רצוני-חוזי אשר התקשר עם החברה בלבד אינו יכול לשטוח את טרוניתו כי החברה חדלת פרעון (להוציא, מקרים נדירים דוגמת תרמית)". תרמית ודאי לא הוכחה כאן, ומנגד, לא דאגה התובעת ליטול ערבות אישית מהנתבע, למרות שלפי עדות העדה מטעמה היו לקוחות אחרים מהם דאגה התובעת לקבל ערבות אישית של המנהלים, ורק לקוחות בודדים רכשו מהתובעת סחורה ללא ערבות אישית (עמ' 7 ש' 19-24). 22. גם במישור הנזיקי לא הוכח כי הנתבע הציג מצגי שווא כלשהם בפני התובעת, ואין לחייבו בחבות אישית כלשהי בשל כך. טענה נוספת של התובעת היא כי הנתבע התרשל בכך שהפר את חובת הזהירות המוטלת על האדם הסביר, בבצעו רכישות מבלי לוודא שיהא ביכולתו לשלם עבורן. בנושא חובת הזהירות של מנהל נקבע כבר בע"א 4612/95 איתמר מתתיהו ואח' נ' שטיל יהודית ו-4 אח', פ"ד נא(4) 769, 791 כדלקמן: "בדומה להטלת אחריות נזיקית על מנהל בתאגיד על בסיסים אחרים, גם כאן נדרש כי יתקיימו בנושא המשרה באופן אישי כל היסודות הנדרשים לגיבושה של אחריות נזיקית. בכלל זה נדרש, כי נושא המשרה יחוב לנפגע חובת זהירות אישית. חובת זהירות אישית של נושא המשרה אינה צומחת מעצם הכהונה בתפקיד. לכן, לא ניתן לעגן את חובת הזהירות של דירקטור בתאגיד כלפי צדדים שלישיים על חובתם הכללית של דירקטורים לפקח על פעולות התאגיד, ונדרשים נתונים נוספים המגבשים את חובת הזהירות האישית שלו. ובהמשך: "לצורך גיבושה של חובת זהירות אישית עצמאית של המנהל, נדרש לבסס מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשגרתית של נושא משרה בחברה... כמו מומחיות אישית של המנהל בעניין נושא ההתקשרות, עליה סמך הצד האחר להתקשרות....או קיומם של יחסים מיוחדים בין המנהל לבין הצד השלישי, אשר הביאו לכך שהצד השלישי נתן במנהל המסוים את אמונו ובטחונו כי המנהל, באופן אישי, לוקח אחריות כלפי הצד השלישי" (שם, בעמ' 792). בפנינו אין כל מערכת עובדתית לפיה ניתן לומר כי פעילות הנתבע במסגרת הנתבעת חרגה מפעילותו השגרתית כמנהל בחברה, באופן שיקים חובת זהירות עצמאית אישית של הנתבע כלפי התובעת. 23. שאלה נוספת המתקשרת הן להרמת המסך והן לאחריות נזיקית היא האם ידע הנתבע או היה עליו לדעת בעת שהזמין את הסחורות מהתובעת כי לא יהא באפשרות הנתבעת לשלמן. 24. התשתית העובדתית המצויה בפני בית המשפט איננה מאפשרת קביעה כלשהי כי הנתבע ידע במועד קבלת הסחורות מהתובעת וגם לא בעת משיכת השיקים ומסירתם לתובעת, כי לא יהא בידי הנתבעת לפרוע את תמורת הסחורות ואת השיקים. הסברו של הנתבע לאי יכולתה של הנתבעת לעמוד בחובותיה, היה הקטנה של מסגרת האשראי שהועמד על ידי הבנק לנתבעת. הקטנה זו היתה בראשית אוגוסט 2000, בעוד שהשיקים הוצאו על ידי הנתבעת ב-2.7.00 והסחורה האחרונה מהתובעת התקבלה על ידי הנתבעת ביום 23.7.00. עיון בדפי חשבון הבנק של הנתבעת איננו מגלה סימנים מקדימים לפעולה של הקטנת האשראי על ידי הבנק. הנתבעת הקטינה במחצית השניה של חודש יולי 2000 את יתרת החובה בחשבונה בבנק עד כדי כ-400,000 ₪, ורק לקראת סוף חודש יולי 2000 החלה היתרה לעלות מחדש לעבר 500,000 ₪. החזרה מסיבית של שיקים על ידי הבנק החלה בראשית חודש אוגוסט 2000 עד להגבלת החשבון ביום 13.8.00. דומה כי מצב דברים זה איננו מצביע כלל ועיקר על ידיעה מוקדמת של הנתבע בדבר פעולת הבנק וחוסר האפשרות של הנתבעת לפרוע בעקבות כך את חובותיה. יתרה מזו, הנתבעת מסרה כאמור ביום 2.7.00 שלושה שיקים, שהאחד מהם, ל-26.7.00 נפרע, ואף בכך יש ללמד על העדר ידיעה של הנתבע בדבר הצפוי לקרות. ניתן גם לומר למעשה כי התובעת לא הוכיחה את קשייה הכספיים לכאורה של הנתבעת. נכון הוא כי בעקבות הקטנת האשראי על ידי הבנק לא יכולה היתה הנתבעת לעמוד בהתחייבויותיה, אך היה צורך להוכיח, כי גם אלמלא הקטנה זו של האשראי, לא היה באפשרות הנתבעת לפרוע את התחייבויתיה. נכון הוא כי בשנתיים האחרונות לפני שנת 2000 צברה הנתבעת הפסדים, אך לא ידוע לנו מה היה מצב רווחיה או הפסדיה בשנים שקדמו לשנים אלה, ומה היה הצפי לגבי שנת 2000. 25. זאת ועוד, גם אם נצא מנקודת הנחה כי הנתבעת היתה מצויה בקשיים כלכליים במהלך התקופה הרלבנטית, האם נובע מכך כי על הנתבע היה למסור לתובעת מידע בדבר קשיים כספיים אלה? תשובה שלילית לכך ניתנה במספר פסקי דין כדלקמן: בע"פ 223/88 מרדכי לארי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 11, 19 נאמר כך: "יהא זה מרחיק לכת לדרוש מבעל עסק כי כל אימת שהוא נמצא בקשיים עסקיים הוא יפרוש לפני לקוחות את קשייו, דבר שבהכרח ירחיק לקוחות מעסקו ובכך יחמיר את מצבו עוד יותר". ובהמשך נאמר כי בעל עסק יורשע במרמה אם הוא מקבל כספים תוך הצגת מצג חיובי כשהוא יודע כי ההתחייבות לא תקויים מחמת העדר סיכוי לקיימה (שם, בעמ' 19). בע"א (י-ם) 1390/00 חברה לבניין מלון הנביאים בע"מ נ' פז ואח' תק-מח 2001(1), 710 נקבע כדלקמן: "גם בטענה בנוגע למצבה הקשה של המשיבה מס' 3, אין כדי לשלול את ממצאי בית -משפט קמא, כפי המפורט לעיל. לא אחת נמצאים תאגידים בדחק כלכלי, שטרם הבשיל למצב של חדלות פירעון, אשר בעטיו המנהלים מודעים כבר היטב להעדר סיכוי סביר לפירעון החובות לנושים, וחרף זאת ממשיכים להפעיל את התאגיד וליצור לו חיובים חדשים. דרישה מהאורגנים להימנע מלנסות ולהציל תאגיד המצוי בקשיים, בשל סיכון מוגדל לנושים, תהא תקנה שהציבור לא יוכל לעמוד בה. ספק גם אם היא תפעל לטובת הציבור, שכן לא אחת קורה, כי תאגיד המצוי בקשיים שב לאחר מכן לאיתנו, העובדים אינם מפוטרים וחובות כל הנושים נפרעים." 26. הקביעה כי לא יורם מסך או לא תוטל אחריות אישית על מנהלים כאשר הם פועלים ויוצרים חיובים חדשים בידיעה שאין סיכוי סביר לפרעון חובות לנושים היא אולי קביעה מרחיקת לכת. ייתכן מצב בו לא קיים סיכוי סביר כזה מבחינה אובייקטיבית, אך הדברים מתחוורים למנהל רק כעבור זמן, ויש חשיבות לאורך התקופה בה מוסיף המנהל לנהל את ענייני החברה באופן זה, וככל שתהא היא ארוכה יותר, כך תהיה הנטיה להטיל עליו אחריות אישית גדולה יותר. בהמשך פסק הדין בענין חברה לבנין מלון הנביאים בע"מ מסוייגת אכן הקביעה הנ"ל בכך שלא תחול היא "כאשר כבר קיימת ידיעה ברורה ומפורשת, כי ההתחייבות לא תקוים, או בנסיבות שבהן האורגן עוסק בגלגול אין סופי של כספים במטרה לדחות את הקץ, אולם ללא מוצא מעשי". מכל מקום, אני מסכים באופן מלא לכך, כי הפסקת ניהולה של חברה מקום בו מצויה היא בקשיים, בשל החשש לחיוב המנהלים בחבות אישית הינו פתרון לא טוב, שיביא לסגירתם של עסקים שיכולים להוסיף ולהתנהל ולהיחלץ מהמשבר אליו נקלעו. מנהלים רשאים לקחת סיכונים עסקיים על מנת לחלץ עסקים ממשבר, וכל עוד סיכונים אלה אינם בלתי מתקבלים על הדעת ובלתי סבירים בעליל, הרי יש לכבד את פעילותם בשם החברה ועבורה, ולא להרים את המסך ולחשפם לחבות אישית. כך גם לגבי החובה לה טוענת התובעת בדבר יידוע הספקים ונושים אחרים בדבר הקשיים בהם מצויה הנתבעת, אם היתה מצויה בהם. ברור לכל בר בי רב כי הודעה מעין זו מקבילה כמעט להפסקת פעילותה של החברה, שכן ההודעה תביא כמעט תמיד להפסקת אספקת סחורות ומוצרים לחברה, או להצבת תנאים בלתי אפשריים להמשך הפעילות עימה, וחיסול הסיכוי היחיד להמשך פעילותה. לענין זה יפים הדברים שנאמרו על ידי בית המשפט המחוזי בע"א (ת"א) 2643/00 כץ מקס נ' טיצר סופט בע"מ (לא פורסם) כדלקמן: "קביעת הערכאה הדיונית (שקבעה כי הנתבע שם נהג בחוסר תום לב בכך שלא יידע את התובעת לגבי הסיכונים הכרוכים במצב החברה - י.ק.) משמעה גזרה שאין הציבור העסקי יכול לעמוד בה, ואף אין הוא צריך לעמוד בה. שכן, מתעורר חשש כבד מפני תופעת "כדור השלג", לפיה כל אימת שהחברה תיתקל בקשיים כלכליים כלשהם במסגרת פעילותה העסקית הרגילה, מיד תחול עליה חובת גילוי כלפי נושיה. אלו האחרונים, מטבע הדברים, יפסיקו עימה את הקשר ואף ידרשו את פרעון חובותיהם המיידי. התוצאה העגומה היא מניעה מראש של כל סיכוי להצלת העסק. שכן, בכך נמנעת מההנהלה האפשרות לנסות לשקם ולהציל את החברה שנקלעה לקשיים. בעצם הטלת חובת הגילוי במקרים כגון דא, מביאים את הקץ על כל חברה שנקלעה לקושי כלכלי" בכל הכבוד, הדברים שהובאו לעיל מקובלים עלי ואני מסכים להם. 27. גם אם היתה, אפוא, הנתבעת בקשיים, לא הייתי קובע כי הנתבע הפר חובה כלשהי בכך שלא הודיע על קשיים אלה לתובעת, שכן התרשמותי היתה כי הוא אכן האמין באמת ובתמים כי הנתבעת תוכל להיחלץ מקשיים אלה ולפרוע את חובותיה, ובנסיבות אלה לא היתה מוטלת עליו כל חובה ליידע את התובעת בדבר קשיי הנתבעת. 28. יש לזכור גם כי סעיף 6(ג)(2) לחוק החברות קובע קיומם של שני תנאים מצטברים להרמת המסך, כאשר אחד מהם הוא כי היה בניהול עסקי החברה משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, והשני כי הניהול לא היה לטובת החברה. בעוד שלגבי התנאי הראשון קבעתי כי לא הוכחה נטילת סיכון בלתי סביר כזה, הרי לגבי התנאי הנוסף, לא הובאה ולו ראשית ראיה לכך כי הניהול לא היה לטובת החברה. אף מטעם זה יש לדחות את טענת התובעת בענין זה. 29. נותר לבחון עוד את הטענה כאילו נוהלה החברה בדרך של "מימון דק". המבחן של "מימון דק" מתקיים כאשר החברה פועלת בהשקעה עצמית נמוכה ביותר של בעלי המניות, או ביחס מינוף גבוה ביותר. מבנה הון שכזה מרחיב ביותר את ההסתברות לאירוע של חדלות פרעון [א. חביב-סגל דיני חברות (תשנ"ט, כרך א') 258]. בפסק הדין בענין חברה לבנין מלון הנביאים בע"מ שאוזכר לעיל נקבע כי הטענה להרמת מסך בשל מימון דק לא אומצה עדיין על ידי הפסיקה הישראלית, וכי גם חוק החברות לא אימץ אותה כעילה סטטוטורית. מבלי לקבוע מסמרות בדבר, הרי בענייננו לא הוכח כלל המימון הדק לו טענה התובעת. על מנת להוכיח מימון דק יש לפרוש נתונים מלאים לגבי מצבה של החברה, אופן המימון שלה ואופן ניהולה, ודברים אלה לא נעשו בענייננו. אני מסכים גם עם האמור בפסק הדין בענין חברה לבנין מלון הנביאים בע"מ לפיו חלוף הזמן בין ייסוד החברה לבין קריסת עסקיה, יכול ויש בה כדי להקהות את השפעת המימון הדק על תוצאת העסקים השלילית, ובענייננו נוהלה הנתבעת משך תקופה של כ-10 שנים. 30. אעיר עוד כי בתביעות כגון דא לחיובם האישי של אורגנים בחברה בחובות החברה קיים קושי מובנה, שכן פעמים רבות אין בידי התובע את הנתונים המלאים לגבי החברה ולגבי פעילותה. העדר הנתונים האמורים מקשה על התובע להוכיח את טענותיו, שכן אין הוא יכול להציג תמונה מלאה בדבר מצבה של החברה ואופן התנהלותה עובר לקריסתה, ולעתים מטעם זה על בית המשפט לדחות את תביעתו כנגד אורגן החברה, כפי שאעשה בתביעה זו. בעיה זו איננה קיימת בדרך כלל כאשר תביעה מעין זו מוגשת על ידי מפרק חברה כנגד האורגנים שלה, שכן המפרק אשר תפס את מסמכי החברה מחזיק בנתונים המלאים של החברה והתמונה המלאה פרושה בפניו. ניהול תביעה מעין זו על ידי המפרק, יש בו כדי לייתר גם את התביעות הנוספות של נושי החברה, שכן המפרק אמור לייצג בתביעתו את האינטרסים של כלל נושי החברה, ובכך ייחסכו הליכים מהצדדים ומבתי המשפט, וגם ההוצאות הכרוכות בכך יהיו קטנות יותר. מומלץ, אפוא, לנושה הסבור כי יש מקום להטיל חבות אישית על האורגנים של החברה, ליזום הליך של פירוק החברה, ובמסגרתו, וככל ומסתבר למפרק כי יש מקום להגשת תביעה כנגד מי מהאורגנים של החברה, יטפל המפרק בכך. אם יצליח, ייהנו מכך כלל הנושים. לחלופין, ומקום בו לא התקיימו לדעת המפרק עילות להגשת תביעה על ידו כנגד האורגנים של החברה שבפירוק, יוכל הנושה אשר נפגע לדעתו על ידי האורגנים של החברה להסתייע, לצורך תביעתו שלו, בחומר המצוי בידי המפרק. סיכום 31. מהטעמים המפורטים שנזכרו לעיל אינני מקבל את טענות התובעת כי יש לחייב את הנתבע בחבות אישית לחובות הנתבעת. 32. התביעה נגד הנתבע מס' 2 נדחית, אפוא. התובעת תשלם לנתבע מס' 2 הוצאות ומשפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪ ובתוספת מע"מ. הרמת מסךאחריות אישיתחוב