פסק דין 1. התובע 1, ששימש כמנכ"ל התובעת 2, ראה מודעה בעתון, שבה הוצעה למכירה מכונית מסוג שברולט. הוא התקשר למספר הטלפון שהופיע במודעה, ונענה ע"י אדם שהציג עצמו בשם שלמה שבת, והזדהה כבעל המכונית. הם נפגשו, ניהלו משא ומתן, וסיכמו על מחיר של 100,000 ש"ח. המוכר הציג בפני התובע רשיון רכב, לפיו מס' הרישוי של המכונית הוא 21-466-18 והוא (שלמה שבת) הינו הבעלים של המכונית. הם ניגשו למכון הבדיקה מ.מ.מ., שם נערכה למכונית בדיקה בדבר מצבה המכני. התובעת 2 שילמה למוכר סך של 100,000 ש"ח בשיק בנקאי, ונחתם בין הצדדים זכרון דברים שבו מאשר המוכר (בין היתר) כי הרכב בבעלותו. לאחר מכן ניגשו, התובע והמוכר, לסניף של בנק הדואר, ושם נעשתה העברת הבעלות ברכב, והרכב נרשם ע"ש התובע. העברת הבעלות נעשתה לאחר שהמוכר הציג בפני פקידת בנק הדואר את רשיון הרכב שבו מצוין מספר הרישוי 21-466-18 ומספר שילדה 2089 (ספרות אחרונות). בדיעבד התברר כי המוכר לא היה אלא נוכל, שהתחזה כשלמה שבת, וכי המכונית שנמכרה לתובע היתה מכונית שנגנבה מבעליה, מר צבי קוך, מספר הרישוי האמיתי שלה הוא 26-953-18, ומספר השילדה שלה הוא 2089. לאחר גניבת המכונית, זייף הנוכל את רשיון הרכב שלה, ו"הנפיק" רשיון רכב חדש, מזויף, הנושא מספר רישוי 21-466-18, ושם בעל הרכב - שלמה שבת. הוא לא שינה את מספר השילדה, המצוין ברשיון הרכב, אשר נשאר 2089. כמובן, הוא דאג גם להצמיד למכונית לוחית רישוי חדשה, הנושאת את המספר 21-466-18. יצוין כי קיימת מכונית מסוג זה, שמספר הרישוי שלה הוא 21-466-18, ובעליה שלמה שבת, אולם מספר השילדה של מכונית זו הוא 7252 (ספרות אחרונות). כבר מן האמור עד כאן ברור, שרשיון הרכב, שהוצג בפני פקידת הדואר לצורך העברת הבעלות במכונית, נושא פרטים שאינם מתאימים זה לזה: הוא נושא מספר רישוי 21-466-18, ומספר שילדה 2089. דא-עקא, לפי רישומי משרד הרישוי, הרכב, שמספרו 21-466-18, מספר השילדה שלו הוא אחר: 7252. לטענת התובע, הפקידה בבנק הדואר לא הסבה את תשומת לבו של התובע לשוני בין מספר השילדה המצוין ברשיון הרכב, שהציג בפניה המוכר, לבין מספר השילדה המצוין על צג המחשב שלה, העברת הבעלות בוצעה, והמכונית נרשמה על שם התובע. בסופו של דבר, המשטרה החרימה את המכונית הגנובה, והחזירה אותה לבעליה (צבי קוך) ואילו הבעלות במכונית מ.ר. 21-466-18 (שלא נגנבה, והחזקה בה נותרה כל הזמן בידי בעליה, שלמה שבת ("האמיתי"), אולם הבעלות בה הועברה - ברישומי משרד הרישוי - על שם התובע) הוחזרה על שמו של שלמה שבת ("האמיתי"). 2. בתביעה שבפניי דורשים התובעים לחייב את הנתבעים להשיב להם את מחיר המכונית, ונזקים נוספים. התביעה תוקנה, באופן שבסופו של דבר היו חמשה נתבעים, אולם לאחר שמיעת הראיות הוסכם בין הצדדים, כי התביעה נגד שניים מן הנתבעים (בנק הדואר וחברת מ.מ.מ.) תידחה, ללא צו להוצאות, וכך נעשה. הנתבעים שנותרו הם משרד התחבורה ואגף הרישוי מצד אחד, ומשטרת ישראל מצד שני, אך למעשה מדובר בנתבעת אחת ויחידה - מדינת ישראל. עם זאת, פרטי הרשלנות המיוחסת לכל אחד מהגופים הללו שונים הם, ועל כן אתייחס להלן לאגף הרישוי בנפרד, ולמשטרת ישראל בנפרד. האחריות המיוחסת למשרד התחבורה (אגף הרישוי) 3. התובע טוען כי אגף הרישוי התרשל בכך שלא העביר לבנק הדואר את הנתון של מספר השילדה של הרכב, וכן לא הורה לו, בהוראות הנוהל שהעביר אליו בענין העברת בעלות ברכב, כי יש להשוות בין מספר השילדה אשר במחשב, לבין מספר השילדה הנקוב ברשיון הרכב המוצג בפניו. הנוכל שהתחזה למר שלמה שבת, הציג בפני פקידת בנק הדואר רשיון רכב עם מספר רישוי 21-466-18 ומספר שילדה 2089. אילו היתה העברת הבעלות נעשית במשרד הרישוי, הרי פקידת המשרד, בהקישה במחשב את מספר הרישוי של המכונית, היתה מקבלת מיד, על צג המחשב שלה, את כל נתוני המכונית, לרבות מספר השילדה, והיתה רואה על נקלה, כי אין הוא תואם את מספר השילדה הנקוב ברשיון הרכב המוצג בפניה. העברת הבעלות לא היתה מתבצעת, והתובע לא היה משלשל את מיטב כספו לידי הנוכל. אולם, העברת הבעלות בוצעה בסניף בנק הדואר. משום מה, בנק הדואר קיבל מאגף רישוי (עפ"י החלטתו של זה) רק את מספרי הרישוי של כלי הרכב, ושמות הבעלים שלהם. הנתון החשוב של מספר השילדה קיים ברשומות אגף הרישוי, אך אינו מועבר על ידו לבנק הדואר (כך לפי המצב בזמן העיסקה בה עסקינן, מאז - תוקן מצב זה). על כן, פקידת בנק הדואר, בהקישה במחשב שלה את מספר הרישוי, מקבלת על הצג רק את שם בעל הרכב, אך לא את מספר השילדה. לפיכך, אין היא יכולה בשום אופן לגלות, כי ישנה אי התאמה בין מספר השילדה ברשיון המוצג בפניה, לבין מספר השילדה של הרכב שהיא מבצעת העברת בעלות לגביו. כמו כן, הוראות הנוהל בדבר העברת בעלות ברכב בבנק הדואר - הוראות שנקבעו ע"י אגף רישוי - כלל אינן דורשות מפקיד בנק הדואר לבדוק את מספר השילדה, ולוודא כי המספר הנקוב ברשיון תואם את המספר אשר במחשב (מספר שבמחשב שלו כלל אינו קיים). קיומה של חובת הזהירות 4. לצורך קביעת האחריות בעוולת הרשלנות בנזיקין, יש לבחון תחילה את שאלת קיומה של חובת זהירות, מושגית וקונקרטית. נראה לי כי משרד ממשלתי, העוסק ברישוי רכב והעברות בעלות בכלי רכב משומשים, חב חובת זהירות מושגית כלפי רוכשי רכב משומשים. "המבחן לבדיקת קיומה של חובת זהירות הוא מבחן הצפיות, והשאלה העומדת להכרעה היא, אם המזיק יכול וצריך היה לצפות שכתוצאה מפעילותו הרשלנית ייגרם לניזוק הנזק שאירע בפועל" (ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פד"י מח(3) 45, בעמ' 64). דעתי היא, כי אגף רישוי סביר יכול, וגם צריך, לצפות את הנזק העלול להיגרם לרוכש רכב תמים, אם בזמן ביצוע העיסקה נשללת ממי שמבצע את העיסקה לפי הנחיותיו (בנק הדואר), היכולת לבדוק את כל נתוני הרכב, לרבות מספר השילדה. הנזק הצפוי עקב כך לרוכש הרכב הוא, שהוא עלול לרכוש "רכב מזויף", והמקרה שלפניי יוכיח. 5. ב"כ הנתבעת טוען כי אגף הרישוי לא יכול היה (צפיות טכנית), במועד הרלוונטי לענייננו (סוף יוני 1997), לצפות את הנזק שאירע לתובע, הואיל ושיטת המרמה שהופעלה במקרה דנן נתגלתה רק בחודש מאי 1997. אינני מקבל את הטענה. ראשית, מפסקי דין שצורפו לסיכומי התובעים עולה כי כבר בשנת 1989 (!) היו מקרים של גניבת כלי רכב תוך זיוף זהותם ע"י שינוי מספר הרישוי, ואי שינוי מספר השילדה, וכבר בשנת 1993 הוגשה תביעה בנדון נגד המדינה (ת.א. 3073/93, והערעור עליו - ע"א (ת"א) 937/95 מדינת ישראל נ' שמחה זיו). יצוין כי בענין שמחה זיו הנ"ל העיד בביהמ"ש מנהל יחידת בקרה ועדכון באגף הרישוי, מר יעקב ורקר, וביהמ"ש המחוזי אמר (בעמ' 4) כי "הפן האחר שאותו יש להדגיש בעדותו של ורקר היא הידיעה, שהיתה נחלתו כבר בשנים שבהן עוסק ערעור זה, שקיימת תופעה של גניבת רכבים ושינוי זהותם...". מקרה נוסף הוא ת.א. 1342/95 מייטליס נ' דודו שירי, שם נעשה הזיוף, והעיסקה שבעקבותיו, בשנת 1993, והתביעה לביהמ"ש הוגשה בשנת 1995. באותו ענין אמר ביהמ"ש (בפיסקה 9) כי גניבת רכבים הפכה למכת מדינה, כאשר כלי הרכב הגנובים מועברים לכנופיות שעוסקות בזיוף מסמכי הרכב ומכירתם לקונים תמימים (ומדובר, כאמור, בזיוף שנעשה בשנת 1993). יצוין בהקשר זה גם, כי משטרת ישראל הוציאה, כבר בינואר 1996, הנחיות באשר לנוהל הטיפול בזיוף כלי רכב (ראה נספח ב' לכתב ההגנה המתוקן). באותן הנחיות מצוין, בין היתר, כי המשטרה הקימה חוליה ארצית העוסקת בחקירת מקרים של זיופי כלי רכב ו/או מסמכי רכב. לנוכח כל האמור, קשה לקבל את הטענה כי התופעה נתגלתה לראשונה רק בחודש מאי 1997. שנית, הטענה כי התופעה נתגלתה לראשונה רק בשנת 1997 (גם לו היתה נכונה עובדתית) אינה טענה. ישנם סיכונים שברור לכל בר בי רב כי הם עלולים להתרחש, גם אם לא התרחשו בפועל בעבר, ועל כן יש לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנעם. דבר פשוט הוא, שאם לכלי רכב יש שורה של נתונים שמאפיינים אותו (מס' רישוי, מס' שילדה, מס' מנוע, ועוד), אך לבנק הדואר יש רק את מס' הרישוי ושם בעל הרכב, יכול רמאי להיכנס מבעד לפירצה הזאת, ולמכור רכב מזויף, מבלי שלבנק הדואר תהיה כל יכולת לדעת על כך או למנוע זאת. לדעתי, אגף הרישוי יכול היה, וצריך היה, לצפות אפשרות כזאת, עוד לפני שנתגלו המקרים הראשונים (לטענתו בשנת 1997) שבהם, בפועל, ניצלו נוכלים את הפירצה הזאת לביצוע מעשי תרמית. 6. מעצם קביעתי כי אגף הרישוי יכול היה, וגם צריך היה, לצפות את הנזק שהתרחש, עולה המסקנה בדבר קיומה של חובת זהירות. "כיום המגמה השלטת היא של הכרה בחובת זהירות של השלטון, כל אימת שזה צריך היה לצפות את הנזק שנגרם לתובע" (פס"ד לוי הנ"ל, בעמ' 70, וכן ראה שם, בעמ' 82: "מרבית פעולות השלטון כפופות לכללים הרגילים בדבר אחריות בנזיקין"). בענין ע"א (ת"א) 589/97 מדינת ישראל נ' קוי אשראי לישראל נפסק כי מוטלת על משרד הרישוי חובת זהירות מושגית לקיומו של רישום אמיתי ומהימן (ראה בעמ' 11 לפס"ד). חובה זו כוללת בחובה גם את החובה להעמיד את כל הנתונים הרלוונטיים המצויים במרשם, לרשות הציבור המבקש להסתמך עליו, ולא ליצור מצב שציבור הפונים למשרד הרישוי יקבל אמנם נתונים מלאים ומדויקים כפי שהם מופיעים ברשומות משרד הרישוי, אולם הפונים לבנק הדואר (המשמש לענין זה זרוע של משרד הרישוי) יקבלו - בלא לדעת על כך, ובלי שמשרד הרישוי הביא זאת לידיעתם - נתונים חלקיים בלבד, שאינם מאפשרים זיהוי ודאי של הרכב שלגביו מתבצעת העיסקה. חריג שיקול הדעת 7. ב"כ הנתבעת טוען כי הוספה או אי הוספה של נתון מספר השילדה למסופי המחשב של בנק הדואר הינה פעולה שלטונית הכרוכה בהפעלת שיקול דעת, וההלכה בענין זה היא, כי ביהמ"ש לא ישים שיקול דעתו תחת זה של הרשות. בכך הוא מסתמך על הלכת לוי הנזכרת. אכן, כאשר טענת הרשלנות עניינה בהפעלת שיקול דעת ע"י המדינה (או זרוע שלה) תוך כדי ביצוע פעולה שלטונית, הרי במקרה כזה המדינה בדרך כלל לא תחויב בנזיקין, למעט במקרים חריגים. הרשות מפעילה את שיקול דעתה, וטענה כי האיזון שאליו הגיעה בהחלטתה אינו האיזון הרצוי, "טענה זו לא די בה להקים אחריות בנזיקין, גם אם סבור ביהמ"ש כי ניתן היה להגיע לאיזון טוב יותר. שיקול דעת פירושו החופש להחליט בין מספר דרכי פעולה אלטרנטיביות. בחירה באלטרנטיבה הטובה פחות, כשלעצמה, אינה מקימה לאזרח את היכולת לקבל פיצוי כספי, גם אם בחירה זו גרמה לו נזקים. ביהמ"ש אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות מדיניות של הרשות השלטונית" (פס"ד לוי, בעמ' 81). 8. חריג שיקול הדעת אינו יכול לסייע לנתבעת במקרה שבפניי. חריג זה חל, לפי הלכת לוי (בעמ' 82), רק לגבי מעשים או החלטות של הרשות הכוללות "אלמנט דומיננטי של שיקול דעת, שפירושו בחירה בין מספר דרכי פעולה או החלטות אלטרנטיביות". לא ניתן לומר זאת על החלטת אגף הרישוי לשלול מבנק הדואר את הנתון של מספר שילדה. לא נטען, ולבטח לא הוכח, כי היתה כאן בחירה בין מספר דרכי פעולה אלטרנטיביות. לא נטען, ולבטח לא הוכח, כי אגף הרישוי שקל בכלל את הגורמים בעד ונגד מסירת נתון זה לבנק הדואר, והחליט, לאחר שיקול, לנקוט דרך פעולה אלטרנטיבית. גב' מהלל, מנהלת מחלקת בקרה ועדכון במשרד הרישוי, נשאלה מדוע לא נמסר נתון זה לבנק הדואר, ומתשובתה (פרו', עמ' 13 למעלה) עולה כי הם פשוט לא חשבו על כך, הואיל ושיטה זו של זיופי רכב רק החלה, פחות או יותר, באותה תקופה. היא לא טענה כי היה כאן שיקול דעת מצד אגף הרישוי אשר שקל את הענין והחליט כפי שהחליט מתוך בחירה בין פתרונות אפשריים שונים. יתר על כן, תנאי נוסף להחלתו של חריג שיקול הדעת הוא, כי "שיקול הדעת.. מחייב הכרעה בין שיקולים חברתיים, פוליטיים וכלכליים מתחרים. ההחלטה שאליה מגיע בעל שיקול הדעת מהווה איזון בין גישות נוגדות בנושאים אלו; זהו איזון חברתי אשר אינו קיים בחוק שעל פיו הוא מחליט, אלא מופקד בידיו של האדם אשר לו מעניקים את שיקול הדעת" (פס"ד לוי, בעמ' 82). ברור כי החלטת אגף הרישוי לתת או לא לתת לבנק הדואר את הנתון של מספר שילדה, אין בינה לבין "הכרעה בין שיקולים חברתיים, פוליטיים וכלכליים מתחרים" ולא כלום. גם מטעם זה, אין מקום להחלת חריג שיקול הדעת, בנסיבות מקרה זה (ור' פסה"ד בת.א. 3530/99 בוסיבא נ' מדינת ישראל, בעמ' 45 לפסה"ד). 9. לסיכום עד כאן, משרד התחבורה (אגף הרישוי) חב חובת זהירות מושגית כלפי רוכשי רכב משומש, אשר מבצעים את העברת הבעלות באמצעותו, ותוך הסתמכות על המידע המצוי ברשותו. אגף הרישוי חב חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע דנן, אשר ניגש אל בנק הדואר (שהוא, לענין זה, בבחינת זרועו הארוכה של אגף הרישוי) לצורך ביצוע העברת בעלות, בהסתמכו על כך שהוא פונה לרשות, אשר ברשותה מצויים כל נתוני הרכב, ובלא שידע על כך שאגף הרישוי מסר לבנק הדואר נתונים חלקיים בלבד, שאינם מאפשרים זיהוי ודאי של הרכב נשוא העיסקה. אגף הרישוי יכול היה, במצב דברים זה, לצפות את התרחשות הנזק, שאירע בפועל. אגף הרישוי צריך היה, במצב דברים זה, לצפות את התרחשות הנזק. הפרת חובת הזהירות 10. משקבעתי כי קיימת חובת זהירות, מושגית וקונקרטית, מצד אגף הרישוי כלפי התובעים, נשאלת השאלה הבאה - האם הופרה חובת הזהירות, או - האם נקט אגף הרישוי אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע את הסיכון. דומה כי התשובה לשאלה זו היא ברורה: אגף הרישוי לא נקט כל אמצעי כדי למנוע את הסיכון של רישום העברת בעלות ברכב "מזויף". אגף הרישוי לא נתן לבנק הדואר את הנתון החשוב של מספר שילדה, ואף לא הינחה את בנק הדואר לעשות בדיקה ביחס למספר השילדה (פרו', עמ' 15, ש' 6-3). אמצעי הזהירות, הפשוט והמתבקש כל כך, לתת לבנק הדואר את כל נתוני הרכב, כפי שהם מופיעים במחשב אגף הרישוי, ובכלל זה את מספר השילדה, לא הונהג אלא מספטמבר 1997 ואילך. ניתן אפוא לקבוע, כי במועדים הרלוונטיים לתובענה זו, לא נקט אגף הרישוי אמצעי זהירות סבירים למניעת הסיכון הצפוי עקב העדרם של נתונים (מס' שילדה) בידי בנק הדואר. בכך הפר אגף הרישוי את חובת הזהירות המוטלת עליו כלפי רוכשי רכב משומש בכלל, וכלפי התובעים שבפניי בפרט. 11. כאן המקום להוסיף כי לא בכך בלבד באה לידי ביטוי רשלנותו של אגף הרישוי. מתברר כי מר שבת "האמיתי" ניגש למשרד הרישוי בחולון על מנת לדווח על חשד למירמה בקשר לרכבו, "ושם אמרו לי שאי אפשר לעשות שום דבר, שאי אפשר שכל אחד שיבוא ויגיד שהוא רוצה שיעכבו שלא למכור את האוטו - אז באמת משרד הרישוי יעשה כן" (עמ' 11, ש' 4-2). ואכן, הגב' מהלל ממשרד הרישוי אישרה בעדותה כי "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו על סמך כל פניה כזאת של אזרח לעשות איזשהי הגבלה במחשב, אלא להפנותו למשטרה על מנת שתחקור... אנחנו לא יכולים על סמך כל אמירה של מישהו ליצור הגבלה אחרת... לכן אנחנו מפנים למשטרה, שהיא תחקור... לאחר שהמשטרה חקרה, המשטרה יכולה להיות איתנו בקשר ולהורות שנכניס איזשהי הגבלה ברישומים שלנו..." (פרו', עמ' 14, ש' 9-1). אני סבור כי אם בעל רכב ניגש למשרד הרישוי ומדווח על כך שפלוני (בלתי ידוע) עושה שימוש בפרטי הרכב שלו, מן הסתם לצורך ביצוע עבירה, לא ייתכן שתשובת משרד הרישוי תהיה, שאי אפשר לעשות שום דבר. משרד הרישוי חייב לפעול, באמצעים שבידו, ולרשום ברישומיו לאלתר הגבלה כלשהי, אשר תמנע ביצוע עסקה ברכב הזה. אין המדובר (כדברי הגב' מהלל) ב"כל אמירה של מישהו", אלא בדיווח מאת בעל הרכב, ולטעמי צריך משרד הרישוי, במקרה כזה, ליצור מיד (לבקשת בעל הרכב) הגבלה אשר תמנע העברת בעלות ברכב, שאלה פרטיו. יצוין כי עובדתית לא פעל משרד הרישוי, במקרה זה, לפי הנוהל שגב' מהלל דיברה עליו (קרי, הכנסת הגבלה רק לאחר קבלת אישור המשטרה), שהרי אישור המשטרה ניתן ביום 4/8/97 (ראה סעיף 7 לתצהיר מר שבת, ת1/), ואילו משרד הרישוי, כבר ביום 30/6/97, הכניס ברישומיו רישום המגביל ביצוע עסקאות ברכב (הרישום הוא: "משטרה-גנוב". ראה נספח א2 לתצהיר הגב' מהלל). הקשר הסיבתי העובדתי 12. האם הפרת חובת הזהירות היא שגרמה לנזקם של התובעים? בשאלת הקשר הסיבתי ברור כי הפרת החובה מצד אגף הרישוי היא הסיבה העובדתית לנזק, שכן, אילו מסר אגף הרישוי את כל נתוני הרכב (כולל מס' שילדה) לבנק הדואר, נזקם של התובעים במקרה דנן היה נמנע. פקידת בנק הדואר, בהקלידה את מספר הרישוי 21-466-18, היתה מקבלת על צג המחשב שלה מס' שילדה - 7252, והיתה רואה על נקלה, כי אין התאמה בין מספר שילדה זה לבין מספר השילדה ברשיון המוצג בפניה - 2089. ב"כ הנתבעת טוען, כי גם לאחר שהחל אגף הרישוי להדפיס על שטר המכר את מספר השילדה, לא פחת מספר הזיופים של כלי רכב (כפי שעולה מתעודת עובד ציבור שהוגשה), ומכאן טענתו כי המירמה במקרה דנן לא היתה נמנעת, גם אילו היו בידי בנק הדואר כל הנתונים, כולל מס' שילדה. אינני סבור כך. כל שנאמר בתעודת עובד ציבור שהוגשה הוא, כמה "מעשי מירמה" דווחו למשרד הרישוי מדי שנה. אין כל פירוט באיזה מעשי מירמה או שיטות מירמה מדובר. ייתכן מאד כי הכנסת מס' השילדה בשטר המכר (אמצעי שננקט החל מספטמבר 1997), אכן חסמה, או הפחיתה במידה ניכרת, את אפשרות המירמה בשיטה שבוצעה בתיק שבפניי, ואזי החלו שיטות זיוף ומירמה אחרות, וזו הסיבה לכך שהמספר הכולל של מעשי המירמה המדווחים למשרד הרישוי לאחר שנת 1997 לא פחת. אולם השאלה לעניננו היא - האם המירמה הספציפית שננקטה במקרה זה היתה נמנעת, אילו נמסרו כל הנתונים לבנק הדואר. התשובה ההגיונית והמסתברת לשאלה זו היא בחיוב, ועובדה היא שגם הגב' מהלל (בתיק אחר, ת.א. 3530/99 בוסיבא) כשנשאלה במפורש - אילו ניתן היה, בבנק הדואר, להשוות גם את מספר השילדה, האם התרמית והעברת הבעלות היתה נמנעת - השיבה בחיוב (ר' פס"ד בוסיבא, בעמ' 45). ייתכן שצודק ב"כ הנתבעת בטענתו, כי גם אילו היה מודפס מס' השילדה על שטר המכר (המופק בבנק הדואר), יכול היה הנוכל להתגבר על "מכשלה" זו בדרכים שונות (פיסקה 26 לסיכומיו). אולם, ראשית, העובדה שניתן להתגבר ו"לפצח" אמצעי זהירות שונים, אין פירושה שפטורים מלנקוט באותם אמצעי זהירות (ואני מסכים באופן מלא לדברי כב' השופט צ' כספי בענין זה, בת.א. 35856/97 עילם נ' שיק, בעמ' 4 לפסה"ד, למטה). שנית, אין נפקא מינה שהנוכל יכול היה לעשות כך וכך וכך, כדי לבצע את מעשה המירמה שלו, גם לו היה מספר השילדה מצוי בידי בנק הדואר. החשוב הוא שבמקרה דנן, הנוכל לא עשה את הדברים הללו. הוא השתמש, לצורך העברת הבעלות, ברשיון הרכב המצורף לחוות דעת המומחה חגג (רשיון שבו מופיע מס' רישוי של רכב אחד, ומס' שילדה של רכב אחר), ולכן במקרה דנן אין כל ספק כי התרמית היתה נמנעת, אילו היה לפקידת בנק הדואר הנתון של מספר שילדה. 13. אשר ל"רשלנות הנוספת" של אגף הרישוי, שהצבעתי עליה (פיסקה 11 לעיל), אני נמנע מלקבוע קיומו של קשר סיבתי בינה לבין התרחשות הנזק, הואיל וכנראה ביקורו של מר שבת במשרד הרישוי היה רק לאחר שהעברת הבעלות ע"ש התובע כבר בוצעה והושלמה (ר' ת5/, ש' 26 ואילך). הקשר הסיבתי המשפטי 14. ועתה לשאלת הקשר הסיבתי המשפטי, היינו, האם יש לראות באשמו של התובע את הסיבה המכרעת לנזק, באופן המפסיק את הקשר הסיבתי (ר' פס"ד ועקנין, פיסקה 44 לפסה"ד). על מספר נקודות מצביע ב"כ הנתבעת בטענתו כי רשלנותו של התובע מנתקת את הקשר הסיבתי. ראשית, הוא מציין כי שווי הרכב היה 115,000 ש"ח, אולם התובע רכש אותו במחיר 100,000 ש"ח, דבר שהיה חייב להדליק אצלו "נורה אדומה". לדעתי, עצם העובדה שהתובע הצליח למצוא רכב לקנייה במחיר נמוך מהמחירון, לא היתה חייבת, בהעדרן של נסיבות מחשידות, להדליק אצלו "נורה אדומה". התובע העיד כי מכוניות יוקרתיות אינן נמכרות במחיר המחירון (פרו', עמ' 6, ש' 16-15). התובע לא נחקר לגבי פרטי המשא ומתן בינו לבין המוכר, וכיצד התגלגל המו"מ כך שהמחיר הגיע, בסופו של דבר, למחיר שהגיע. מחיר נמוך יכול להיות פונקציה של גורמים רבים ושונים, שחלקם אינם קשורים כלל לרכב עצמו. כך, למשל, מוכר אשר זקוק לכסף באופן דחוף ומיידי, עשוי להוריד את המחיר בשיעור ניכר. כל עוד ההפחתה אינה בשיעור מוגזם (במקרה דנן מדובר בהפחתה בשיעור 13%), ובהעדרן של נסיבות מחשידות, אין לצפות מן הקונה, במקרה כזה, לחקור ולדרוש למניעיו של המוכר. 15. מוסיף ב"כ הנתבעת וטוען, כי התובע לא נהג כקונה סביר בכך שלא בדק את רשיון הרכב שהמוכר הציג בפניו. התובע העיד כי הוא "העיף מבט" על רשיון הרכב כדי לוודא שאכן מדובר ב"יד ראשונה" (פרו', עמ' 6, ש' 20). התובע אישר כי לא ניסה לעבור פרט פרט ברשיון, ולעשות השוואה אל מול מה שראה ברכב בפועל (פרו' עמ' 9, ש' 2 - 3). במקרה דנן נראה לי כי גם אילו בדק התובע את הרשיון בדיקה מדוקדקת, הוא לא יכול היה לגלות כי הרשיון מזויף. עובדה היא, שאף פקידת בנק הדואר, ואף עובד מכון הבדיקה מ.מ.מ., לא גילו זאת. התובע "העיף מבט" ברשיון, הנראה על פניו רשיון רגיל וכשר, שאדם מן השורה אינו יכול לגלות את הזיוף שבו, ראה מן הסתם את הפרטים המעניינים אותו, והמשיך הלאה בפרוצדורה הרגילה שבה נוקט כל אדם סביר ברצותו לרכוש רכב, פנה למכון בדיקה, ואח"כ לבנק הדואר (ואף ליבואן הרכב). התובע העיד כי לא עשה שום דבר חורג מבדיקה סבירה לצורך קניית רכב (עמ' 7, ש. 14) ואני מסכים עימו. התובע לא היה חייב לבדוק את רשיון הרכב עם זכוכית מגדלת, או עם מיקרוסקופ, כפי שעשה המומחה הגרפולוג מר חדד. התובע הסתכל ברשיון כפי שכל אדם מן השורה היה עושה, ולא גילה ולא יכול היה לגלות כי הרשיון מזויף. 16. ועוד טוען ב"כ הנתבעת כי היה על התובע להבחין בכך שמוכר הרכב אינו יודע לכתוב את שמו כהלכה (המוכר כתב בזכרון הדברים, שלמה שבט, במקום שלמה שבת), ולפחות זה היה צריך לעורר אצלו סימני שאלה, ולגרום לו לבדוק את שצריך לבדוק. בנקודה זו לדעתי יש לשים לב לכך שמדובר בזכרון דברים שנעשה "אחרי שהוא כבר קיבל את הכסף, והאוטו היה ברשותי, וכבר הועברה הבעלות..." (פרו', עמ' 7, ש. 2-1), ולכן אין לייחס לכך משמעות יתירה. כמו כן, התובע העיד (עמ' 6) כי שלמה שבת אפשר לכתוב בכמה אפשרויות, וכי כל אחד חותם איך שהוא רוצה (עמ' 7, ש. 1). אכן, ניתן לכתוב "שבת" (במובן של יום השבת) או "שבט" (במובן של חודש שבט). זו איננה בהכרח שגיאת כתיב, או אי ידיעת עברית. ישנם חודשים רבים מחודשי השנה המשמשים שמות משפחה (טבת, אדר, ניסן, סיון, אלול), ואין זה בלתי מתקבל על הדעת שהתובע חשב כי שמו של מוכר הרכב הוא שבט (חודש שבט) (גם אם ברשיון נכתב שבת). עובדה זו כשלעצמה (ובשים לב גם לכך שזה התעורר לאחר גמר העיסקה, התשלום, והעברת הבעלות) אינה מעידה בהכרח על רשלנות או אשם מצד התובע, לבטח לא רשלנות שהיא בבחינת הסיבה המכרעת לנזק, סיבה המנתקת את הקשר הסיבתי בין רשלנותה של הנתבעת לבין התרחשות הנזק (יתכן שהייתי סבור אחרת אילו היה מדובר בשינוי שברור על פניו שהוא שגיאת כתיב בולטת, כגון דוטן במקום דותן). ניתן אולי להטיל על התובע אשם תורם בענין זה, אך לא ניתן לומר שזו היתה הסיבה המכרעת לנזק, במובן סע' 64(2) לפקודת הנזיקין (לשימוש במבחן הצפיות לקביעת "הסיבה המכרעת" והקשר הסיבתי המשפטי ר' למשל ע"א 404/79 פד"י ל"ה(2) 443). 17. ועוד טוען ב"כ הנתבעת כי התובע התרשל גם בכך שלא שם לב לשוני בצבע הרכב: צבע הרכב שנמכר לו היה אפור, בעוד שבטופס רשיון הרכב צוין צבע "זית מוכסף". בענין זה הסברו של התובע הוא, שישנם מינוחים מקצועיים רבים ושונים לצבעים של כלי רכב, המשתנים מיצרן ליצרן, ומרכב לרכב, ושהוא עד היום אינו יודע מה זה צבע "זית מוכסף". (פרו', עמ' 7, ש' 8-7, עמ' 8, ש' 19-18, עמ' 9, ש' 18). עדותו של מר ירון ונה, בוחן רכב במכון הרישוי מ.מ.מ., מאשרת את טענתו זו של התובע. לדברי מר ונה, "בנושא הצבעים יש שינויים רבים בכל הקטע הזה, וזה לא מדויק, במיוחד אם הצבעים דומים. כל יצרן קורא לצבע בשם אחר" (פרו', עמ' 20, ש' 22-21). ובהמשך: "אני יודע שצבעים שיש להם גוונים דומים, אני לא מתייחס כאילו זה משהו שמדליק לי נורה... זית וכסף ואפור זה צבעים שהם דומים מאד ואין אפשרות לדעת אם לזה באמת התכוון או לא..." (עמ' 21, ש. 5-2, וכן וראה גם המשך עדותו, עד שורה 15). לסיכום נקודה זו, גם אם היה אשם תורם מצד התובע בכך שלא הבחין שצבע הרכב הוא אפור, ולא ככתוב ברשיון (זית מוכסף), אני סבור כי התובע נהג כפי שניתן היה לצפות שינהג, פעל כפי שכל קונה רכב משומש היה פועל, ואשמו בנקודה זו לא היה אשם מכריע, אשר יש בו כדי לנתק את הקשר הסיבתי. אני סבור כי אין כל דמיון בין המקרה שבפניי לבין פרשת ת.א. 76601/94 חוסם נ' מדינת ישראל, שם היתה הצטברות של נסיבות מחשידות חריגות ויוצאות דופן, וביהמ"ש הגיע למסקנה כי התובע ידע (או עכ"פ היה עליו לדעת) כי הוא קונה מכונית אשר הבעלות בה פגומה, ועל כן קבע כי יש בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין התנהגות פקיד הרישוי לבין הנזק. 18. סיכום כל האמור עד כאן הוא, כי התובע הוכיח, כלפי משרד התחבורה (אגף הרישוי), את כל יסודות עוולת הרשלנות. רשלנותו של אגף הרישוי, אשר יש לה קשר סיבתי לנזק שהתרחש, באה לידי ביטוי בכך שאיפשר לבנק הדואר לבצע העברות בעלות בכלי רכב משומשים (פרו', עמ' 12, ש' 16) מבלי לתת בידיו את כל הנתונים החיוניים לזיהוי הרכב, ובכלל זה - את מספר השילדה, ומבלי להביא לידיעת הציבור (והתובעים בכלל זה) את העובדה, שהמידע שבידי בנק הדואר הוא חלקי, ואינו מכיל את כל נתוני הרכב. האחריות המיוחסת למשטרת ישראל 19. ביום חמישי, 26.6.97, מסר מר שבת ("האמיתי") תלונה במשטרת ישראל בדבר זיוף רכבו. ביום ראשון, 29.6.97, בשעה 16:00 אחה"צ, בוצעה העברת הבעלות ברכב ע"ש התובע (ראה נ3/). ביום שני, 30.6.97, העבירה משטרת ישראל לאגף הרישוי הודעה, באמצעות המחשב, כי הרכב גנוב (ראה נספח א2 לתצהיר הגב' מהלל). 20. על משטרת ישראל מוטלת חובת זהירות מושגית, במלאה את תפקידיה עפ"י החוק, ור' לענין זה ע"א 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל, פד"י לח(3) 337, בעמ' 346, ע"א 429/82 מדינת ישראל נ' סוהן פד"י מב(3) 733. במקרה דנן, היה בידי המשטרה, שלושה ימים לפני ביצוע העברת הבעלות, מידע קונקרטי על אדם פלוני אשר התקשר לבעל הרכב (שבת), הזדהה בפניו כמי שנפגש עימו יום קודם לכן בקשר לקניית הרכב (פגישה שלא היתה כלל), אמר לו שהוא מחזיק בידיו את צילום רשיון הרכב שלו, הקריא לו מרשיון הרכב את כל נתוני הרכב, אמר לו שלקח את הרכב לבדיקה טרם קנייה, וביקש רק לדחות את שעת הפגישה שנקבעה ביניהם (כביכול) (ראה עדות מר שבת במשטרה ביום 26.6.97, ת3/). מן המידע הזה יכולה היתה, וצריכה היתה, משטרת ישראל לצפות את מכירת הרכב בעל הזהות המזוייפת לקונה תמים, ואת התרחשות הנזק. מן המסקנה כי נזקו של הקונה התמים במקרה דנן הוא נזק שהמשטרה היתה יכולה וצריכה לצפותו, נובעת המסקנה כי משטרת ישראל חבה חובת זהירות קונקרטית כלפי הקונה, במקרה זה - התובעים. מצויה אף ראיה לכך שהמשטרה צפתה בפועל את הנזק העתיד להתרחש, שהרי היא טרחה לגבות מאת מר שבת התחייבות "לגשת למשרד הרישוי ולדווח, על מנת שלא יעבירו בעלות" (ראה ת3/). 21. טוען ב"כ הנתבעת כי לא קיים כל נוהל אשר מחייב את המשטרה למסור לאגף הרישוי מידע אודות חשד גרידא לביצוע עבירה או תכנון ביצוע עתידי של עבירה. הדיווח היה ראשוני בלבד, טרם נערכה חקירה בנדון, ולא היה מידע מהימן כי על כבישי הארץ נעים שני כלי רכב עם אותו מספר רישוי. המשטרה, לטענתו, אינה יכולה ואינה רשאית, על סמך חשד ראשוני בלבד, להעביר הוראה למשרד הרישוי שלא לבצע העברה ברכבו של פלוני. המשטרה עשתה את שהיה עליה לעשות בנסיבות אלו, היינו, היפנתה את המתלונן (מר שבת) למשרד הרישוי, ולא יכולה היתה, על בסיס המידע שמסר לה המתלונן, לעשות דבר למניעת ההשתלשלות העובדתית שאירעה לאחר מכן. דעתי היא כי גם אם אכן לא קיים נוהל המחייב את המשטרה למסור מיד לאגף הרישוי את המידע שנתקבל אצלה באשר לחשד לזיוף רכב, הרי קיים חוק (סעיף 3 לפקודת המשטרה [נוסח חדש]) המחייב את המשטרה, בין היתר, לעסוק במניעת עבירות, ובדאגה לבטחון הרכוש. אם נמסר למשטרה מידע שממנו עולה באורח די ברור כי עומדת להתבצע עבירה של מכירת רכב גנוב, תוך שימוש בנתוניו של רכב אחר (שלא נגנב), כי אז חובתה של המשטרה למנוע עבירות באה לידי ביטוי בכך שעליה לעדכן בכל המהירות האפשרית את משרד הרישוי, באופן שיאפשר למשרד הרישוי לציין במחשב מעין "הערת אזהרה" ביחס לרכב הזה. 22. איני יודע על יסוד מה טוען ב"כ הנתבעת כי המשטרה אינה יכולה, ואף אינה רשאית, על סמך חשד ראשוני בלבד, להעביר למשרד הרישוי מידע או הוראה שלא לבצע העברות בקניינו של פלוני. מי עלול להיפגע מכך? הרי פלוני הוא זה שהגיש את התלונה במשטרה, וזאת מתוך ציפייה שהמשטרה, ככל שהדבר בידיה, תפעל ותמנע העברת בעלות ברכב אחר (גנוב), הנושא את נתוני הרכב שלו (של פלוני). האם אין כאן איצטלא של זהירות יתר בשמירה על קניינו של אדם, כאשר האדם שעל קניינו מבקשים לשמור הוא זה שפנה למשטרה? שנית, הטענה כי המשטרה אינה יכולה להעביר מידע או הוראה כאמור למשרד הרישוי, כל עוד התלונה לא נחקרה ואומתה, אינה עומדת במבחן המציאות. שהרי עובדה היא, שהמשטרה כן העבירה למשרד הרישוי, כבר ביום 30.6.97, הודעה כי רכב מ.ר. 21-466-18 הוא גנוב (פרו', עמ' 14, ש' 12-9). את זאת עשתה המשטרה בטרם נחקרה התלונה, בטרם אומת המידע כי ישנם שני כלי רכב עם אותו מספר רישוי, בטרם נבדקה במז"פ מקוריות רכבו של המתלונן (מר שבת), ובטרם ניתן למר שבת האישור (שאיתו הוא אמור, לפי נהלי המשטרה, לגשת למשרד הרישוי) בדבר מקוריות רכבו (אישור זה ניתן רק ביום 4.8.97, ראה תצהיר שבת, ת1/, סעיף 7). הנה כי כן, המשטרה פעלה בפועל כמי שיכולה, רשאית, וצריכה לעדכן את משרד הרישוי, וזאת על אף שהיה בידיה, אותה שעה, רק חשד ראשוני בלבד, ותו לא. המשטרה, ככל הנראה, הבינה כי על אף שמדובר בחשד ראשוני שטרם נחקר וטרם אומת, הרי בידיה למנוע את העבירה המתוכננת, אם תעביר את המידע למשרד הרישוי, וכך עשתה. הבעיה היא, שהיא התרשלה בכך שהשתהתה ארבעה ימים (מיום 26.6.97 ועד יום 30.6.97) מרגע שקיבלה את התלונה ועד לרגע שבו העבירה את המידע, באמצעות המחשב, למשרד הרישוי. 23. אינני מקבל את טענת ב"כ הנתבעת (סע' 33 לסיכומיו) כי המשטרה לא יכולה היתה לעשות דבר למניעת ההשתלשלות העובדתית נשוא תביעה זו. המשטרה יכולה היתה (כפי שאכן עשתה, אך באיחור) להעביר למשרד הרישוי מידע כי הרכב גנוב, ואילו היה נתון זה מופיע במשרד הרישוי, מיד בסמוך לאחר הגשת התלונה במשטרה, ואפילו שלשה ימים לאחר מכן, היה הדבר חוסם כל אפשרות לבצע העברת בעלות ברכב זה, והתרמית היתה נמנעת. 24. ב"כ הנתבעת מצטט בסיכומיו בהרחבה את דברי כב' הנשיא שמגר בפרשת מדינת ישראל נ' לוי (פד"י מח(3) 45, בעמ' 76), אולם, לדעתי, "חריג שיקול הדעת" אינו חל בענייננו, מאותם נימוקים שהצבעתי עליהם בפיסקה 8 לעיל. "חריג שיקול הדעת" מתייחס למעשים או החלטות של הרשות הכוללות "אלמנט דומיננטי של שיקול דעת, שפירושו בחירה בין מספר דרכי פעולה או החלטות אלטרנטיביות" (פס"ד לוי, בעמ' 82). האם ניתן לומר כי במקרה דנן הופעל ע"י המשטרה "אלמנט דומיננטי של שיקול דעת"? הרי אין מדובר בהחלטה או נוהל של המשטרה כי מידע מסוג זה, ובשלב הזה, אין להעביר למשרד הרישוי. המשטרה העבירה את המידע למשרד הרישוי. הבעיה היחידה היא, שהיא התמהמהה בהעברת המידע, וכשהעבירה אותו לבסוף, היה זה כבר מאוחר מדי. היעלה על הדעת לומר כי המשטרה הפעילה שיקול דעת, ובסופו של דבר, מתוך בחירה בין מספר דרכי פעולה אלטרנטיביות, החליטה שהדרך הטובה ביותר היא - לדווח למשרד הרישוי דווקא באיחור של ארבעה ימים? ברור שפני הדברים אינם כך. אין מדובר בהפעלת שיקול דעת כלל, אלא בתקלה, שבגללה, מסיבה לא ברורה, לא הועבר המידע למשרד הרישוי במועד המוקדם ביותר שניתן היה להעבירו. כמו כן, חריג שיקול הדעת מתייחס למצבים שבהם הרשות מכריעה בין שיקולים חברתיים, פוליטיים וכלכליים מתחרים, וצריכה לאזן בין גישות נוגדות בנושאים אלו (פס"ד לוי, בעמ' 82). החלטת המשטרה (אף בהנחה שהיתה כאן החלטה) להעביר את המידע באיחור של ארבעה ימים, אין לה כל שייכות וכל קשר ל"הכרעה בין שיקולים חברתיים, פוליטיים, וכלכליים מתחרים". אף מטעם זה אין תחולה בענייננו ל"חריג שקול הדעת". 25. ב"כ הנתבעת ממשיך ומצטט גם את דברי כב' הנשיא שמגר בפסה"ד לוי הנ"ל, בענין ההשוואה בין גובה הנזק הצפוי, לעלות ההוצאות הנדרשות לשם מניעת הנזק (שם, בעמ' 77 למטה). דברים אלה גם הם אינם שייכים, לדעתי, לסיטואציה שבפניי. הן מצד אגף הרישוי, והן מצד משטרת ישראל, ההוצאה שהיתה נדרשת לשם מניעת הנזק היא מזערית, אם בכלל. מבחינת אגף הרישוי, כל שנדרש הוא להכניס, בנתונים המועברים אל בנק הדואר באמצעות מחשב, גם את הנתון של מספר שילדה. מבחינת משטרת ישראל, כל שנדרש הוא להעביר למשרד הרישוי, באמצעות המחשב, הודעה כי הרכב גנוב. יודגש שוב כי המשטרה אכן נקטה בצעד זה בפועל, והעבירה למשרד הרישוי את ההודעה האמורה, והקושי נעוץ רק בכך, שעשתה זאת באיחור. האם טוען ב"כ הנתבעת כי חיוב המשטרה להעביר את הודעת המחשב למשרד הרישוי מיד, ולא באיחור של ארבעה ימים, יטיל על המשטרה הוצאה גבוהה מדי? 26. בענין חובות המשטרה בכגון דא, ברצוני לצטט דברים שקבעה כב' השופטת בלטמן בענין ת.א. 6190/97 אלטוס נ' מדינת ישראל: "ודאי הוא כי מקום בו בידי המשטרה מידע אודות זיוף, וודאי מקום שידוע לה כי בכוונת המזייף למכור את הרכב... עליה לפנות בעצמה לרשות הרישוי, וככל שאין עדכון ממוחשב ON-LINE, עליה לעדכן את משרד הרישוי בטלפון או פקס ליישום קוד 20. מקובל עלי כי פניה כאמור מהמשטרה לרשות הרישוי תהא לאחר בדיקת מקוריות הרכב של המתלונן, ולכן יש לערוך בדיקת מקוריות הרכב בהקדם לאחר קבלת תלונה... מכאן מתחייב כי על המשטרה לדווח למשרד הרישוי בדחיפות, ובהתחשב באותן בדיקות שיש לעשות ביעילות ובהקדם.. הנני קובעת לפיכך כי נוהל המשטרה שהוכח, שלא להודיע בעצמה לרשות הרישוי, אלא להמתין לדיווח של המתלונן, ולהמתין זמן לא מוגבל לשם בדיקת מקוריות הרכב... איננו סביר. לפיכך הנני קובעת כי בענין התובע שבפניי ודאי לא היה מקום לעכב ימים אחדים את ההודעה מהמשטרה למשרד הרישוי...". למרות דברים ברורים אלה, התביעה באותו מקרה נדחתה, בשל העדר קשר סיבתי בין רשלנות המשטרה לבין הנזק שאירע, וזאת בשל כך שחלפו 12 שעות בלבד מהגשת התלונה במשטרה, ועד שבוצעה העברת הבעלות ברכב. במקרה דנן, לעומת זאת, חלפו שלשה ימים מלאים מרגע הגשת התלונה במשטרה (ביום חמישי, 26.6.97, בסביבות השעה 14:00, ראה ת3/), ועד לרגע העברת הבעלות (ביום ראשון, 29.6.97, בשעה 16:00, ראה נ3/), זמן שהוא ארוך דיו כדי להספיק להעביר למשרד הרישוי, באמצעות המחשב, הודעה כי הרכב גנוב. ואף אם תמצי לומר, כי המשטרה מחוייבת לבצע בדיקה של מקוריות הרכב, בטרם העברת דיווח למשרד הרישוי (ואינני סבור כך, והא ראיה שהמשטרה העבירה את הדיווח, בטרם בוצעה בדיקת מקוריות), דומה כי אף זאת יכולה (וצריכה) היתה המשטרה להספיק לבצע במהלך שלושה ימים מלאים. 27. אשר על כן, אני קובע כי המשטרה לא יצאה ידי חובת הזהירות המוטלת עליה לפעול ולדווח בדחיפות למשרד הרישוי, על מנת למנוע את ביצוע העיסקה, ואת הנזק לתובעים. כמו כן אני קובע כי קיים קשר סיבתי בין התרשלות המשטרה לבין נזקם של התובעים, שכן, ברור הדבר שאילו הודעת המשטרה היתה נמסרת למשרד הרישוי ביום הגשת התלונה למשטרה, או אפילו יום, יומיים, או שלושה ימים לאחר מכן, היתה העברת הבעלות, ביום 29/6/97, בשעה 16.00, נמנעת. חלוקת האחריות 28. אני סבור כי בחלוקת האחריות בין המעוולים השונים, חלק הארי של האחריות צריך להיות מוטל על אגף הרישוי, ומיעוטה - על משטרת ישראל. אגף הרישוי הוא שיצר במו ידיו את המכשלה, את הפירצה הקוראת לגנב, בכך שאיפשר לבנק הדואר לבצע העברת בעלות ברכב (כזרועו הארוכה של אגף הרישוי), בלא לתת בידיו את כל הנתונים החיוניים לזיהוי הרכב, ובעיקר - את מספר השילדה. בידו היה למנוע את הסיכון למעשה מירמה מסוג זה שאירע כאן, בדרך קלה ופשוטה ביותר, שאין כל עלות בצידה, היינו ע"י מסירת כל נתוני הרכב, כפי שהם מופיעים ברשומות אגף הרישוי, לבנק הדואר. משטרת ישראל קיבלה תלונה מפורטת, ובידיה היה למנוע את ביצוע העיסקה, ואת נזקם של התובעים, אילו פעלה במהירות הראויה. לתובע יש לייחס, לדעתי, אשם תורם בשיעור מסוים, וזאת בשל אותן נסיבות, שעמדתי עליהן לעיל, ואשר היה בהן - אילו נהג ביתר זהירות - כדי להעמידו על המשמר ולגרום לו לשאול ולבדוק את שצריך לבדוק (מוכר שאינו יודע לכתוב את שמו כהלכה; צבע הרכב אינו זהה לרשום ברשיון הרכב; מחיר נמוך משווי הרכב). הייתי מחלק את האחריות לנזקם של התובעים בשיעורים כלהלן: אגף הרישוי - 70%; משטרת ישראל - 20%; אשם תורם של התובעים - 10%. גובה הנזק 29. נזקם של התובעים הוא הסכום של 100,000 ש"ח ששולם על ידם לנוכל (כפי שעולה מזכרון הדברים, נספח ד' לתצהיר התובע), וכמו כן 130 ש"ח ששילמו עבור אגרת העברת בעלות (ראה נ3/). התובעים לא הביאו כל ראיה בענין הוצאות שהוציאו עבור נסיעות במוניות ובתחבורה ציבורית, ואין כל עדות (לא בתצהיר העדות של התובע 1 ולא בעדותו בביהמ"ש) ביחס לעגמת הנפש שנגרמה לו, לטענתו. לפיכך אני פוסק לתובעים רק את הנזקים המוכחים, כאמור לעיל, ולפי החלוקה כלהלן. 30. סיכום (א) משרד התחבורה (אגף הרישוי) ישלם לתובעים סך של 70,091 ש"ח בתוספת 70% מן האגרות וההוצאות ששולמו ע"י התובעים ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (15.1.98) ועד התשלום בפועל וכן שכ"ט עו"ד בסך 7,000 ש"ח בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. (ב) משטרת ישראל (המשרד לבטחון פנים) תשלם לתובעים סך של 20,026 ש"ח בתוספת 20% מן האגרות והוצאות ששולמו ע"י התובעים ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (15.1.98) ועד התשלום בפועל, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל. קטיניםמשפט תעבורהמספר רישוי / מספר שלדהמשרד הרישוי / משרד התחבורה