סעיף 12 לחוק החוזים


פסק דין

1. העובדות:

התובעת (להלן: "גלי משה") עוסקת בשיווק פירות וירקות. במהלך שנת 1998 מכרה גלי משה לחברה הנתבעת (להלן: "ת.ל.מ") תפוחי אדמה בסכום כולל של 52,410 ₪.

ת.ל.מ שילמה עבור חלק מהסחורה, באמצעות מנהליה מר בסקון רפי ומר אספיר ערן (להלן: "המנהלים"), בשיק ע"ס 16,804 ₪ שזמן פרעונו היה 31.12.98. דא עקא, מיד לאחר נתינתו ביטלו המנהלים את השיק והשיק חזר.

לאחר שפנתה גלי משה לת.ל.מ. בדרישה לתשלום החוב, התנהל משא ומתן בין הצדדים והוסכם כי סך כל חובה של ת.ל.מ, ובתוכו סכום השיק שבוטל, יפרס לעשרה תשלומים חודשיים, בני 5,241 ₪ כל אחד.

בהתאם לכך, מסרו המנהלים לגלי משה עשרה שיקים מעותדים של ת.ל.מ, לחודשים פברואר עד דצמבר 1999.

מתוך השיקים הללו פרעה ת.ל.מ את שלושת הראשונים בלבד. שני השיקים הבאים בוטלו על ידי המנהלים, ויתר השיקים חוללו כאשר ת.ל.מ הפסיקה את פעילותה.



אין מחלוקת, כי גלי משה סיפקה לת.ל.מ את כל הסחורה שבגינה ניתנו השיקים.



גלי משה ניסתה לפרוע את השיקים באמצעות הליך הוצאה לפועל כנגד ת.ל.מ, אך הדבר לא צלח בשל העדר כתובת עדכנית של ת.ל.מ.

על כן הגישה גלי משה תביעה זו, כנגד ת.ל.מ וכנגד המנהלים.



2. ביום 15.3.01 ניתן – בהסכמת הצדדים - פסק דין כנגד ת.ל.מ על מלוא סכום התביעה.

השאלה שנותרה להכרעה: האם, נוסף על ת.ל.מ, יש לחייב את המנהלים באופן אישי בסכום התביעה.



גלי משה טענה כי המנהלים חבים כלפיה אישית, מאחר ונהגו כלפיה מרמה, במהלך המשא ומתן שהביא להסכמתה של גלי משה לפרוס את החוב לעשרה תשלומים, במקום לפעול לפרעון השיק הראשון שבוטל, בדצמבר 1998.

לטענת גלי משה, "פיתו" אותה המנהלים להסכים לפריסה כזאת של החוב, למרות שבאותה עת כבר נקלעה ת.ל.מ לקשיים, והם ידעו כי עשרת השיקים לא יפרעו, לפחות בחלקם.

הם הוסיפו והוליכו אותה שולל, בכך שפרעו את שלושת השיקים הראשונים, על מנת לפתות את גלי משה להמשיך ולספק סחורה לת.ל.מ, ובכך דחו את הקץ, אולם לאחר מכן ביטלו את יתר השיקים.

גלי משה טוענת, כי בגין המעשים הללו של המנהלים, חלה עליהם חבות אישית לפרוע את החוב.



מנגד, טוענים המנהלים כי הם ביטלו את השיקים, על מנת שיוחזרו מהבנק מהטעם: "ניתנה הוראת ביטול", ולא מהטעם: "אין כיסוי מספיק", דבר שעלול היה לגרום להגבלת חשבונה של ת.ל.מ בבנק.

המנהלים טענו, כי ת.ל.מ נקלעה למשבר עקב אי פרעון חובות על ידי לקוחות שלה שקרסו. הם, מצידם, ניסו להתגבר על המשבר, כפי שנהגו במשברים דומים בעבר, ולהעלות את ת.ל.מ מחדש על פסים של פעילות תקינה.

הגבלת חשבונה של ת.ל.מ בבנק היתה עלולה לטרפד מאמצים אלה, ועל כן החליטו לבטל את השיקים שנמסרו לגלי משה.

בכך, טוענים המנהלים, הם פעלו לטובת ת.ל.מ, במסגרת תפקידם כמנהליה.

למרבה הצער, מאמציהם לא צלחו, ות.ל.מ נסגרה, אולם אין בסיס לחייב אותם באופן אישי בפרעון השיקים מושא התביעה.



3. מהעדויות שנשמעו בדיון ההוכחות עלו הנסיבות הבאות:

ת.ל.מ עסקה בעיבוד תפוחי אדמה וירקות ופעלה בהצלחה במשך למעלה מעשר שנים, עד שנקלעה לקשיים בסוף שנת 1998.

מר רפי בסקון, שהיה מנהלה של ת.ל.מ ביחד עם מר ערן אספיר, הצהיר והעיד בשם שני המנהלים.

העסקים בין הצדדים התנהלו במשך כשנתיים, עד לביטול השיק הראשון, בדצמבר 1998.

מר ויקטור בוקר, מנהל גלי משה, העיד כי לאחר שחזר אותו שיק, הגיע אליו בסקון וביקש שלא יפעל לגבייתו, וחלף זאת - ביקש לפרוס את כל חובה של ת.ל.מ, לרבות סכום השיק האמור, לעשרה תשלומים, וכי גלי משה תמשיך לספק סחורה לת.ל.מ.

בוקר היה מוכן להסכים לכך, בתנאי שבסקון יחתום על ערבות אישית להתחייבויותיה של ת.ל.מ.

משסרב בסקון לכך, לא היה עוד בוקר מוכן לקחת סיכון ולהמשיך לספק סחורה לת.ל.מ, אם כי הסכים לקבל את עשרת השיקים המעותדים, חלף השיק שחזר, וכנגד יתרת חובה של ת.ל.מ. (לעניין הערבות האישית העיד בסקון, כי בוקר ביקש ממנו ערבות כזאת עוד בתחילת הקשרים העסקיים בין הצדדים, וגם אז סרב, כפי שסרב לדרישה זו לאחר שחזר השיק הראשון).

בוקר טען, כי לו היתה ת.ל.מ נסגרת בשנת 1998, מבלי יכולת לפרוע את חובותיה - היה המצב שונה. אלא שת.ל.מ המשיכה לעבוד, והמנהלים הוליכו אותו שולל על מנת למשוך זמן, מבלי שהתכוונו לפרוע את השיקים הדחויים. לו היה בלתי זהיר, והיה ממשיך לספק לת.ל.מ סחורה, כפי שביקשו המנהלים, היתה גלי משה נותרת עם חוב בלתי נפרע, גדול יותר, ממה שארע בפועל.

ב"כ המנהלים הציג לבוקר, כי במשך כחמישה חודשים, באותה תקופה, משכה ת.ל.מ

כ- 700 שיקים, שאף אחד מהם לא חזר.

על כך השיב בוקר: היא הנותנת; קרי: ת.ל.מ פרעה תשלומים לספקים אחרים, אך לגלי משה – לא פרעה. את פרעונם של שלושת השיקים הראשונים, מתוך העשרה, רואה בוקר כניסיון של המנהלים להניע אותו לספק להם סחורה נוספת.



4. מר רפי בסקון העיד כי הוא מחזיק ב- 50% ממניות ת.ל.מ, ובעל המניות הנוסף הוא שותפו והמנהל השני, מר אספיר.

בסקון עסק בצד הפיננסי השוטף של ניהול ת.ל.מ, אך החלטות עסקיות התקבלו על ידי שני המנהלים יחדיו.

בסקון העיד כי ת.ל.מ נקלעה לקשיים בתזרים מזומנים בסוף 1998, עקב קריסה של מספר לקוחות גדולים שלה, ועל כן ביטל את השיק שנמשך לפקודת גלי משה, לדצמבר 1998.

ת.ל.מ נסגרה במהלך שנת 2000, ובשנת 1999 היא עדיין עבדה.

לדבריו, כאשר הפסיקה גלי משה לספק סחורה לת.ל.מ, קנתה ת.ל.מ סחורה מספקים אחרים. עוד העיד, כי בתקופה זו (ניתן להבין כי מדובר בשנת 1999) פרעה ת.ל.מ את חובותיה לספקים האחרים שסיפקו לה סחורה.

בסקון אישר, כי למרות זאת - את שבעת השיקים לגלי משה לא פרעה ת.ל.מ, על אף שהם ניתנו כפריסת חוב בגין סחורה שסופקה בשנה הקודמת. הוא לא סיפק כל הסבר, מדוע נהג כך בשיקים שנמסרו לגלי משה.

בסקון העיד (בעמ' 19 לפר') כי ביטל שניים מהשיקים (למועדי פרעון מאי ויוני 1999), סמוך למועד פרעונם, ויתר השיקים לא כובדו על ידי הבנק, מאחר ות.ל.מ הפסיקה את פעילותה.

כשנשאל בסקון מה היו שיקוליו, לאיזה ספק לפרוע את השיקים ולאיזה לאו, השיב כי הנחה אותו רק שיקול אחד: כיצד לשקם את ת.ל.מ, באופן שתמשיך לפעול, ואז תוכל לפרוע את חובותיה לכל הספקים.

בסקון טען כי בעניין פרעון חובות, לא הפלתה ת.ל.מ את גלי משה לרעה, לעומת ספקים אחרים.

טענה זו אינה מתיישבת עם דבריו הקודמים, כי פרע חובות שוטפים לספקים, שהסכימו להמשיך לספק סחורה לת.ל.מ, אך ביטל את השיקים שנועדו לפרוע לגלי משה חוב עבור סחורה שסופקה בשנה הקודמת.



בתשובה לשאלת ב"כ של גלי משה אמר בסקון, כי בדצמבר 1998 היה היקף האשראי של ת.ל.מ בבנק בסביבות מיליון ₪.

ב"כ התובעת שאלה את בסקון מדוע חשש, בתקופה זו, כי חשבון החברה יוגבל (על פי דפי החשבון של ת.ל.מ, שצורפו לתצהירו של בסקון, היתה יתרת החוב שלה בבנק בסוף דצמבר 1998 רק כ- 100,000 ₪).

בסקון השיב כי אותה עת חרגה ת.ל.מ ממסגרת האשראי שהותרה לה, וכי הוא ביטל את השיק הראשון לגלי משה, רק לאחר שניצל את כל האפשרויות, כגון: נטילת הלוואות, שעבוד רכוש פרטי שלו וכד'.

בסקון לא הציג כל ראייה לטענות הללו, וכאמור - תדפיס חשבון הבנק של ת.ל.מ לאותה תקופה מראה יתרה שלילית של כ- 100,000 ₪ בלבד, לעומת היקף אשראי של כמיליון ₪, על פי עדותו של בסקון עצמו.

בסופו של דבר, לא נתן בסקון כל הסבר, מדוע ביטלו המנהלים את השיק הראשון (לדצמבר 1998), ולא פרעו אותו לגלי משה.



ב"כ התובעת הוסיפה והקשתה כיצד זה מראים דפי החשבון משיכות מחשבון ת.ל.מ לטובת קופות גמל וקרנות (ביטוח חיים), שנועדו למנהלים, כאשר לטענת בסקון התקשתה ת.ל.מ אותה עת לעמוד בפרעון חובותיה ונאלצה לבטל שיקים לספקים.

על כך השיב בסקון, כי הסכומים שנמשכו לטובת קופות הגמל והקרנות של המנהלים, היו זניחים. עוד טען כי כאשר קרסה ת.ל.מ, הוזרמו הכספים הללו לפרעון חובות.



יש לציין, כי הטענה בדבר קריסתה של ת.ל.מ לא הוכחה: בסקון העיד (בעמ' 18 לפר'), כי ת.ל.מ לא ביקשה להתפרק מרצון וכי אף אחד מנושיה לא הגיש בקשה לפירוקה. הוא לא הוכיח אף את טענתו כי הכספים, שנמשכו מחשבון החברה לטובת קופות גמל וקרנות שנועדו למנהלים, שימשו לאחר מכן לפרעון חובותיה.

לא הוצגה כל ראייה מה היתה מצבת חובותיה של ת.ל.מ בעת שהפסיקה את פעילותה; ואם הוזרמו כספים לפרעון החובות – מדוע לא נפרע החוב לגלי משה.



ב"כ התובעת ביקשה עוד מבסקון להשיב: למי הועבר, ביום 11.12.98, סכום של

27,000 ₪, שהעברתו מחשבון ת.ל.מ מופיעה בתדפיס החשבון.

מהשאלות והתשובות בחקירה הנגדית (בעמ' 15 – 16 לפר') עולה כי סכום זה לא שולם לספק של ת.ל.מ, מכיוון שהתשלומים לספקים נעשו רק בשיקים.

בסקון לא זכר למי הועבר סכום זה, אך טען בוודאות כי לא נטל אותו לכיסו. בהקשר זה הוא ציין אף כי בשנה האחרונה (לפעילות החברה) הוא לא משך לעצמו משכורת, אם כי ת.ל.מ המשיכה להפריש את הסכומים לקופת גמל ולביטוח חיים של המנהלים.

ב"כ התובעת בדקה עם בסקון מה נעשה במשאיות של ת.ל.מ, כשזו הפסיקה לפעול.

תשובתו היתה כי כל המשאיות היו ב-ליסינג והוחזרו לחברות ה-ליסינג.



בחקירתו הנגדית של בסקון התברר – דבר שלא גולה בתצהירו – כי ביום 11.7.99 מכרה ת.ל.מ את פס הייצור שלה לאברהם דבוש, תמורת 195,000 ₪.

בהסכמת ב"כ הצדדים, הועבר הסכם המכירה אל בית המשפט במועד מאוחר יותר.

מהסכם זה עולה כי 85,000 ₪ מתוך סכום זה נועדו לפרעון חוב של ת.ל.מ לחברת חבל מעון.

10,000 ₪ היו צריכים להיפרע באמצעות אספקת סחורה על ידי דבוש לת.ל.מ.

היתרה – 100,000 ₪ - היתה אמורה להשתלם לת.ל.מ, ואין ידוע למה יועד סכום זה.

בסקון הסביר, כי המכירה נועדה להעביר אל דבוש את פס הייצור של ת.ל.מ, על מנת שהוא ייצר עבורה את מוצריה, ות.ל.מ תעבור לעסוק בשיווקם בלבד.

בסקון טען כי דבוש הפר את ההסכם ולא סיפק את הסחורה כפי שהתחייב, ואף לא שילם את הסכומים שהתחייב לשלם על פי ההסכם, ובגין כך הגישה ת.ל.מ תביעה כנגדו, על סך 600,000 ש"ח.

בסקון העיד כי אינו זוכר כמה כסף קיבל מדבוש על חשבון העיסקה.

עוד מסר כי ת.ל.מ נסגרה, לאחר שדבוש הפסיק לספק לה את הסחורה שהתחייב לספק.

אף טענות אלה של בסקון לא הוכחו. ב"כ המנהלים העביר אל בית המשפט, ביחד עם הסכם המכירה, גם תצלום של שיק של חב' תפוח דבוש בע"מ, על סך 33,150 (סכום המע"מ על העיסקה), שהוגש להוצאה לפועל, אך לא הומצא כל מסמך בדבר הגשת תביעה כנגד דבוש, כפי שהעיד בסקון, או כל ראייה אחרת כי דבוש לא פרע את הסכומים שהתחייב לשלם לת.ל.מ על פי ההסכם (ההסכם נערך עם אברהם דבוש ולא עם חברה).

מחומר נוסף זה עולה, איפוא, כי ביולי 1999 מכרה ת.ל.מ את פס הייצור שלה, וכי בתמורה היתה אמורה לקבל סכום של 100,000 ₪ (לאחר ניכוי הסכומים אשר על פי ההסכם נועדו לפרעון חוב ולתשלום בסחורה).

אין ראייה כי סכום זה לא שולם לת.ל.מ, ואם שולם – מה נעשה בו, ומדוע לא שימש לפרעון החוב לגלי משה.



בסקון טען, כי בעת מתן השיקים לגלי משה האמין שת.ל.מ תפרע אותם, וכי לא היתה לו כוונה מראש לתת שיקים שלא יפרעו. לדבריו, הוא האמין שת.ל.מ תצליח לפרוע סכום של כ- 5000 ₪ לחודש מפעילותה השוטפת. לטענתו, קריסה של מספר לקוחות גדולים של ת.ל.מ, שהיו חייבים לה מאות אלפי שקלים, במהלך שנת

1999, בנוסף להפרת ההסכם על ידי דבוש, הביאו לסגירתה של ת.ל.מ.

לא הובאה כל ראייה למצב דברים זה שבסקון תאר.



לסיכום טען בסקון כי בהשתלשלות הדברים, שהביאה לכך שהחוב לגלי משה לא נפרע, לא היתה מצד המנהלים כל רשלנות או מהלך מתוכנן למשוך כספים מת.ל.מ לטובתם האישית.



דיון



5. ב"כ הצדדים הרחיבו טיעוניהם בסוגייה של הרמת מסך ההתאגדות.

ב"כ התובעת טענה כי זה המקרה המתאים להרים את המסך והסתמכה, בין היתר, על הוראות סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט – 1999.

ב"כ הנתבעים טען כי אין זה המקרה שבו יש הצדקה להרים את המסך, ובכל מקרה, חוק החברות החדש אינו חל על הסכסוך דנן (על כך אין מחלוקת, שכן חוק זה נכנס לתוקפו רק ביום 1.2.2000, והאירועים הרלבנטיים לענייננו הם מהשנים 1998 – 1999).



אני סבורה כי בענייננו אין צורך להיכנס לסוגייה של הרמת המסך.

משמעותה של הרמת מסך – ככל שמדובר בנסיבות המקרה דנן – היא ייחוס של חובות ת.ל.מ למנהלים.

לאור ההלכה ב-ד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פיתוח ובניין בע"מ ואח' נ. קסטרו (פ"ד ל"ז (4), 673; להלן: פנידר), דעתי היא כי יש להגדיר את השאלה שבמחלוקת בענייננו: האם מן הראוי לחייב את המנהלים, באופן אישי, לשאת בפרעון השיקים שבוטלו; וזאת – בנוסף על חיובה של ת.ל.מ עצמה (היינו: חיוב המנהלים ביחד ולחוד עם החברה).

כשמדובר בעיסקה ספציפית מסויימת, כפי שהדבר במקרה דנן; וכאשר טענת גלי משה היא כי המנהלים קשרו עמה עיסקה זו בחוסר תום לב, או אף במרמה, אין צורך לבטל או להתעלם מאישיותה המשפטית הנפרדת של ת.ל.מ – שזו המשמעות של הרמת מסך – על מנת להשיב על השאלה: האם המנהלים נהגו בחוסר תום לב במשא ומתן, או האם ביצעו עוולה נזיקית, באופן שיצדיק להטיל עליהם אחריות אישית לחוב שלא נפרע.

בעניין פנידר נפסק כי החובה שנקבעה בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973, לנהל משא ומתן בתום לב, חלה על כל אדם שמנהל משא ומתן, בין אם הוא מנהל את המשא ומתן עבור עצמו, ובין אם עבור אחר, ולרבות כאשר ה"אחר" הוא חברה.

זו חובה סטטוטורית, שחלה באופן ישיר על האדם שמנהל משא ומתן, ואין בהיותו אורגן של תאגיד כדי להעניק לו חסינות מפני השלכותיה של הפרת חובה זו.

"כפי שנובע מסעיף 12, רשאי כל צד למשא ומתן לצפות לכך שכל מי שמנהל עמו בפועל משא ומתן, יהיה מעמדו המשפטי אשר יהיה, ובין אם הוא פועל בשם עצמו ולמען עצמו או בשם אחרים ולמענם, ינהג בדרך מקובלת ובתום לב.

מסקנה כאמור גוררת עמה מיניה וביה גם את תחולתו של סעיף 12 (ב) (היינו: החיוב בפיצויים בגין נזק שנגרם כתוצאה מהמשא ומתן שלא בתום לב, או מכריתת החוזה – י.ק.) על מנהל, הפועל מטעם תאגיד, ואשר הפר חובת היושר וההגינות" (דברי כב' הנשיא שמגר, שם, בעמ' 690; ההדגשה במקור).

בהתאם לכך הוטלה על המנהל, בעניין פנידר, חבות אישית לפצות את התובע, נוסף על חבותה של החברה, ולא במקומה.



אף המלומדת ד"ר אירית חביב-סגל סבורה כי "ניתן לבסס את חובותיהם האישיות של האורגנים כלפי צדדים שלישיים, שעימם התקשרו בשם החברה, על יסודה של חובת תום הלב. על פי ד"נ 7/81 פנידר נ. קסטרו, חב האורגן הפועל בשם החברה בחובת תום לב אישית כלפי צד ג' המתקשר עם החברה. תוך פיתוח הרובריקות של חובה אישית זו, ניתן למנוע מן האורגן של החברה להתכחש למצגים שיצר בשמה, ואף לקשור אותו למהות כלכלית מסויימת של העסקה הנדונה שעליה הסתמכו צדדים שלישיים; ואין צורך להיזקק דווקא להרמת מסך ההתאגדות" (חביב-סגל: מגמות חדשות בהלכות הרמת-המסך, עיוני משפט י"ז, 197, בעמ' 211; ההדגשות במקור).



כאשר הטענה היא של חוסר תום לב במשא ומתן, או, למשל, ביצוע עוולת תרמית (סעיף 56 לפקודת הנזיקין) – שתי הטענות שהעלתה ב"כ התובעת כנגד המנהלים – אזי הגישה של בחינת אחריותם האישית והישירה של המנהלים, כפי שגובשה בהלכת פנידר, מאפשרת פתרון המחלוקת, מבלי לגרוע כהוא זה מהעקרון של האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד, ומבלי שיהיה צורך כל עיקר להרים את המסך (או להימנע מלהרימו).



דוגמה מובהקת ליישום של גישה זו ניתן למצוא ב-ע"א 148/82 גליק נ. ארמן ואח' (פ"ד מ"ה (3), 401).

שם ביקשה התובעת להרים את המסך מעל לחברה, שמכרה לה דירה בבית, מבלי שניתן אישור של הועדה המחוזית לתכנון ולבניה לגבי תכנית הבית, ולחייב את מנהלי החברה לפצותה על נזקיה.

החברה המוכרת נכנסה לפירוק, והתובעת ביקשה מבית המשפט להפעיל את סמכותו על פי סעיף 373 לפקודת החברות [נוסח חדש], לקבוע כי עסקי החברה התנהלו תוך כוונת מרמה ולהטיל אחריות אישית על המנהלים.

פועלו של סעיף 373 האמור הוא אכן הרמת מסך: ייחוס חבות החברה למנהלים, תוך התעלמות או ביטול של אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה.

בית המשפט העליון פסק כי לא הוכח ניהול של עסקי החברה תוך כוונת מרמה, כנדרש לצורך הפעלת הסמכות האמורה על פי סעיף 373, לגבי חברה בפירוק, ועל כן יש לדחות את התביעה.

עם זאת, קבע בית המשפט כי התנהגותם של המנהלים במכירת הדירה לתובעת היתה תוך הפרת חובת תום הלב, שעשוייה להוות בסיס לחיובם האישי של המנהלים בפיצויים, בהתאם לסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) – וזאת בהתבסס על הלכת פנידר.

"כמו כל אדם אחר, אף אורגן של תאגיד אחראי לפעולותיו, והיותו אורגן של תאגיד אין בו כדי ליתן לו הגנה מאחריות. על כן, דירקטור המבצע פעולה משפטית כלפי צד שלישי בלא הרשאה, אחראי כלפי הצד השלישי אישית (סעיף 6 (ב) לחוק השליחות, התשכ"ה – 1965); אם פעל ברשלנות, הריהו עשוי להתחייב בעוולת הרשלנות שבנזיקין, ואם פעל מתוך כוונה להונות, הריהו עשוי להתחייב בעוולת התרמית. כמו כן עשוי הוא להתחייב בניהול משא ומתן שלא בתום לב (סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי); ראה ד"נ 7/81 (פנידר – י.ק.).

בצד האחריות האישית המוטלת על אורגן בגין פעולותיו הוא, עשוי הדין להטיל עליו אחריות מכוח תורת הרמת המסך" (דברי כב' השופט, כתוארו אז, ברק, שם, בעמ' 405).

להלן מסביר כב' השופט ברק כי המנהלים האמינו, ולא בלי בסיס, שבסופו של דבר ינתן אישורה של הועדה המחוזית לתכנון ולבניה לתכנית הבית, ועל כן אין בסיס לקבוע כי ניהלו את עסקי החברה תוך מרמה, כנדרש לצורך סעיף 373 לפקודת החברות.

לא כך, באשר לקיום חובת תום הלב כלפי התובעת:

"אכן, חובת תום הלב דרשה מהם למסור את המידע בדבר העדר רשיון למערערת. אך הפרת חובה זו – העשוייה להוות בסיס לאחריות לפי סעיף 12 לחוק החוזים (חלק

כללי) – אין בה, כשלעצמה, כדי להספיק להטלת אחריות לפי סעיף 373 לפקודת החברות [נוסח חדש]" (שם, בעמ' 406).

דברים אלה ממחישים היטב את האבחנה בין שאלת אחריותם האישית של המנהלים, אם הפרו את חובת תום הלב במשא ומתן, או ביצעו עוולה נזיקית, לבין שאלת הרמת המסך.

גם במקום שלא נמצאה הצדקה להרים את המסך ולייחס למנהלים את חובות החברה, עדיין יתכן שיש מקום לחייב אותם בפיצויים בשל הפרת אחריותם האישית (הפרת חובת תום הלב או ביצוע עוולה); וזאת מבלי לגרוע מחבותה של החברה, ככזו, ומבלי "לגעת" באישיותה המשפטית העצמאית.



בדומה, ב- ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ. קאר סקיוריטי בע"מ ואח' (פ"ד מ"ח (5), 661 הוטלה על חלק מהמנהלים אחריות אישית בגין עוולה של גניבת עין כלפי התובעת.

מסביר כב' הנשיא שמגר: "פעולתו העוולתית של האורגן מקימה איפוא אחריות אישית כפולה. ראשית, אחריות אישית של החברה. שנית, אחריות אישית של האורגן. ודוק: אין בכך שום סתירה לעקרון היסוד בדבר האישיות המשפטית הנפרדת של החברה (או כל תאגיד אחר), הוא שנאמר: החברה – לחוד, והאורגן – לחוד. לפיכך, פרעון החבות הנזיקית של החברה יעשה אך ורק ממקורותיה של החברה. אין להיפרע מהאורגן את חבותה הנזיקית של החברה. הוא הדין באשר לחבות האורגן. חבותו היא אישית" (שם, בעמ' 697).

להלן מטעים כב' הנשיא שמגר כי עקרון השוויון בפני החוק מחייב כי כל אדם שביצע עוולה ישא בתוצאות הכרוכות בה.

"השוויון בפני החוק הוא ערך יסוד בשיטתנו. עקרון השוויון קובע כי אדם אשר ביצע עוולה ישא בתוצאות הכרוכות באותה העוולה. ... עצם העובדה כי אישיות משפטית נוספת נושאת באחריות, אינה פוטרת אותו מאחריות. ... רופא אשר מתרשל בביצוע ניתוח נושא באחריות אישית, בדרך כלל, לצד אחריותו של בית החולים. עיתונאי המפרסם כתבה ובה לשון הרע נושא באחריות אישית לצד עורך העיתון והמוציא לאור (סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965). פקיד המציג מצג שווא רשלני נושא באחריות אישית לצד אחריות העירייה. מדוע האורגן יופלה לטובה?

עובד בחברה המבצע עוולה נושא באחריות אישית. במה נבדל מנהל בחברה מעובד פשוט? נהפוך הוא: הדעת נותנת כי דווקא נושא המשרה או האורגן ישאו באחריות רחבה יותר בשל מעמדם הרם יותר. כוח ללא אחריות פירושו הפקרות" (שם, בעמ' 698; לעניין האחריות האישית שמוטלת על אורגן שביצע עוולה, ראו אף ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ ואח' נ. אורן ואח', פ"ד ל"ה (4), 253, 256).



ב-ע"א 4612/95 מתיתיהו ואח' נ. שטיל ואח' (פ"ד נ"א (4) 769) הוטלה אחריות אישית על עורכי דין שטיפלו בעיסקה ולא דאגו למשכן את נכס הבטוחה שהובטח לתובעים, ואשר ממחדל זה נבע עיקר נזקם. לא הוטלה אחריות אישית על מנהלי החברה, שערכה את העיסקה, מכיוון שעל פי נסיבות המקרה נמצא כי לא ביצעו, באופן אישי, מעשה שמקים בסיס להטלת אחריות אישית עליהם.



6. מצינו איפוא כי שאלת אחריותם האישית של המנהלים, בנסיבות שבמקרה דנן, אינה כרוכה בהרמת מסך החברה, אלא צריכה להיבחן לגופה, במסגרת סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), ובמסגרת עוולת התרמית.

בחינת הנסיבות הביאה אותי למסקנה, כי יש לקבל את התביעה כנגד המנהלים:

הם לא הראו כל הצדקה לביטול השיק לדצמבר 1998, שנועד לפרוע חלק מהתמורה עבור הסחורה שרכשו מגלי משה.

כאשר בוטל שיק זה, עמד לזכותה של ת.ל.מ, עלפי עדותו של בסקון, אשראי בלתי מנוצל בהיקף של כ- 900,000 ₪, סכום שעולה עשרות מונים על סכום השיק.

כמו כן, כשבועיים לפני ביטול השיק הועבר מחשבונה של ת.ל.מ סכום של 27,000 ₪ (שאף הוא עולה על סכום השיק), אשר לא שולם לספק של ת.ל.מ, ואין ידוע על מה הוצא.

המנהלים לא הראו מדוע, אם כך, בוטל השיק ולא נפרע במועדו.

התמונה שמצטיירת היא, כי המנהלים נקטו כלפי גלי משה שיטה של דחיית הפרעון ופריסתו, מבלי שהראו הצדקה לאי פרעון השיק האמור במועדו.

אין מחלוקת כי ת.ל.מ המשיכה בפעילותה תקופה של שנה ומעלה לאחר ביטולו של שיק זה, המשיכה לרכוש סחורה מספקים ואף שילמה לחלק מהם. מעדותו של בסקון עלה, כי הספקים ש"זכו" לתשלומים במהלך שנת 1999 היו כאלה שהסכימו להמשיך ולספק לת.ל.מ סחורה חדשה; ואילו גלי משה, שדרשה כתנאי להמשך האספקה פרעון החוב בגין סחורה שסופקה בשנה הקודמת, או לחלופין – ערבות אישית של המנהלים, לא "זכתה" להימנות בין הספקים, שהמנהלים החליטו לפרוע את השיקים שיועדו להם.

נוסף על אי ההוכחה כי ת.ל.מ אמנם נקלעה לקשיים, שלא אפשרו לה לפרוע את חובה לגלי משה, עולה מדפי החשבון שלה כי באותה תקופה היא המשיכה לשלם כספים לקופות גמל וקרנות ביטוח, שנועדו למנהלים אישית.

כאשר בסקון, שפעל בעניין זה בעצה אחת עם אספיר, ביקש מבוקר (מנהל גלי משה) שלא לנקוט הליכי גבייה לגבי שיק-דצמבר 1998 שבוטל, וחלף זאת – לפרוס את התשלומים של כל יתרת החוב לתקופה של שנה, הוא הציג בכך לפני בוקר מצג ברור, כי ת.ל.מ תפרע את התשלומים הפרוסים.



יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט גינת ב-המ' 377/94 עו"ד לארי גולדשטיין כמפרק ס. עוויסאת חברה למסחר כללי בע"מ נ' עוויסאת ואח' (דינים מחוזי כו (8) 713): "מי שמוסר שיק מעביר מסר חד משמעי: משיגיע מועד הפרעון יוכל המחזיק להיפרע. לא די באפשרות להיפרע מעושה השיק, אלא יש צורך בוודאות. אלא אם כן צויין הדבר במפורש בעת ההתקשרות, הרי מי שמחזיק שיק אינו צריך לכלול במאזן האינטרסים שהוא עורך את האפשרות שהשיק לא יפרע".



איני מאמינה לבסקון, כי בעת מתן השיקים הדחויים הוא האמין בתום לב שהשיקים יפרעו. הדבר אינו מתיישב עם טענותיו שלו אודות הקשיים שהיו לת.ל.מ אותה עת.

על פי התרשמותי מהעדויות, אני מקבלת את טענתה של ב"כ התובעת, כי הפרעון של שלושת השיקים הראשונים נועד "להרדים" את גלי משה או לשמש מעין "דמי פיתוי" על מנת לשכנע אותה להמשיך ולספק לת.ל.מ סחורה, למרות העדר ערבויות אישיות.

על פי עדותו של בסקון, הוא נקט מדיניות של פרעון לחלק מהנושים, ואי-פרעון לאחרים (אלה שסרבו להמשיך ולספק סחורה), מבלי שהראה שהיתה חדלות פרעון של ת.ל.מ, באופן שנותן הסבר ענייני לביטול התשלומים לגלי משה.

התרשמותי היא, כי המנהלים הציגו לפני גלי משה מצג שווא לגבי פרעון השיקים הפרוסים, ועל ידי כך השיגו את הסכמתה להחזיר להם את שיק-דצמבר שבוטל, מבלי לגבותו.

כפי שצויין, ת.ל.מ לא פורקה מרצון, ואף לא הוגשה כל בקשה לפירוקה.

ביולי 1999 היא מכרה את פס הייצור שלה לדבוש, ועל פי הסכם המכירה היתה אמורה לקבל סכום של 100,000 ₪, אשר לא הוכח כי לא נתקבל ולא הוברר מדוע לא שימש לפרעון החוב לגלי משה.

איני מקבלת את טענת ב"כ המנהלים, כי הסכמתה של גלי משה לפריסת החוב, ללא ערבות אישית של המנהלים, משמעה כי הסכימה ליטול על עצמה סיכון כי השיקים לא יפרעו, והיא לא תוכל להיפרע מהמנהלים.

אדרבא, דווקא סירובם של המנהלים ליתן ערבות אישית מחזק את המצג שהציגו כלפי גלי משה, כי השיקים הפרוסים אכן יפרעו על ידי ת.ל.מ.

אני דוחה את טענת המנהלים, כי פעלו במסגרת המקובלת, כמנהלי החברה, ולטובת האינטרס שלה, ועל כן אין מקום לחייב אותם באופן אישי.

אין להלום כי ניהול משא ומתן, תוך כוונה להתחמק מפרעון חוב, שאינו שנוי במחלוקת, והשגת הסכמתו של הספק לדחיית הפרעון, תוך מצג שווא, כי הדחייה והפריסה יביאו לפרעון החוב – ייחשב כ"דרך מקובלת" של ניהול משא ומתן (לחשיבותה של ההגינות המסחרית ושל המנהג בדרך מקובלת ובתום לב בחיי המסחר, ראו ע"א 1596/93 מאיה נ. פנפורד בע"מ ואח', פ"ד מ"ח (5), 705).

נכון כי מדובר בהתקשרות חוזית-רצונית בין הצדדים, להבדיל מהתקשרות נזיקית, "בלתי רצונית", בין מזיק לבין ניזוק; אך גם בהתקשרות רצונית מוטלת על אורגן המתקשר בשם תאגיד חובה אישית לנהוג תום לב במשא ומתן, ואין המתקשר מהצד השני נחשב כנוטל על עצמו, מעבר לסיכונים הרגילים של המסחר, גם את הסיכון של מצג שווא שלא בתום לב.



7. סיכומו של דבר, מסקנתי היא כי המנהלים נהגו כלפי גלי משה חוסר תום לב במשא ומתן, באופן שמקים אחריות אישית שלהם לפצותה על נזקיה, וזאת על פי סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי).



ב"כ התובעת טענה גם לקיומה של עוולת תרמית (סעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

העוולה מוגדרת כלהלן:

"תרמית היא היצג כוזב של עובדה, בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה, או מתוך קלות ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא הם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון".

בין החלופות, לגבי "מצבו הנפשי" של המציג, מצוייה אף קלות ראש ואי-איכפתיות אם המצג אמת הוא אם לאו.

מבלי לקבוע מסמרות, אם היתה למנהלים כוונת זדון לרמות את גלי משה, בכך שמלכתחילה לא התכוונו לפרוע את השיקים המעותדים – קלות ראש מצידם וודאי היתה.

כמו כן, ברור שהיתה להם כוונה שגלי משה תפעל על פי המצג ותפרוס את החוב, חלף גביית השיק שבוטל על ידם, מבלי שהוצגה סיבה עניינית לכך.

ת.ל.מ פעלה על סמך המצג וסבלה כתוצאה מכך נזק ממון, כאשר לא נפרע הן סכום השיק הראשון, שבוטל והוחלף, והן סכומי חוב נוספים, שנכללו בשיקים הפרוסים, כאשר המנהלים מציגים את הסדר הפריסה כתמורה להסכמתה של גלי משה שלא לפעול לגביית השיק הראשון שבוטל.

בכך התקיימו היסודות של עוולת התרמית, על ידי המנהלים, וניתן לראותה כבסיס נוסף לחיובם בפיצוי לגלי משה.



8. לאור האמור אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת את

התביעה, 50,446 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל, וכן הוצאות המשפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתן ועד לתשלום בפועל.

עוד ישלמו הנתבעים לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 7500 ₪, בתוספת מע"מ, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.

אם שולם סכום כלשהו על פי פסק הדין שניתן ביום 15.3.01 כנגד חב' ת.ל.מ – יקוזז אותו סכום מסכום החיוב על פי פסק דין זה.






לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חוזה בכפיה

  2. חוזה בכירים

  3. חוזה פרוגרמה

  4. חוזה ירוק

  5. עכבון חוזי

  6. האם נכרת חוזה ?

  7. חוזה רכישת מלאי

  8. תנאי בחוזה

  9. חוזה עם בית אבות

  10. חשיפת חוזה מכירה

  11. השלמת פרטים בחוזה

  12. הפרה יעילה של חוזה

  13. חוזה עם חברה משכנת

  14. זכאות לחוזה בכירים

  15. הגורם היעיל - חוזה

  16. חוזה מלאכותי

  17. סעיף 12 לחוק החוזים

  18. הסכם / חוזה - סוסים

  19. חוזה תיאטרון

  20. חוזה למראית עין

  21. חוזה למראית עין

  22. חוזה פיתוח תוכנה

  23. התחייבות לשלם כסף בחוזה

  24. סעיף 39 לחוק החוזים

  25. זכויות חוזיות בלבד

  26. סכום פיקטיבי בחוזה

  27. ביטול חלקי של חוזה

  28. שינוי חוזה בהתנהגות

  29. חוזים מיוחדים לתקופה קצובה

  30. תביעת חוב על פי חוזה

  31. כריתת חוזה - מצב מנטלי ירוד

  32. חוזה לכתיבת ספר תורה

  33. זכות קניינית מול זכות חוזית

  34. טיוטה של חוזה – האם מחייב ?

  35. חוזה לתשלום דמי הרשאה שנתיים

  36. סעיף 14 א לחוק החוזים

  37. חובת תום הלב בשלב ביצוע חוזה

  38. תום לב בניהול משא ומתן

  39. חוזה בכירים בשירות המדינה

  40. ניהול משא ומתן בדרך מקובלת

  41. האם מו''מ הופך לחוזה מחייב

  42. חוזה בכירים בשירות המדינה - זכאות

  43. השלמת חסר בהסכם / השלמת חסר בחוזה

  44. תביעה על סכום קצוב מכוח חוזה

  45. הפרה יסודית המקנה זכות ביטול

  46. חוזה אישי של סוכן מכירות שטח

  47. סעיף 13 חוק החוזים - חוזה למראית עין

  48. הפסקת חוזה למתן שירותים משפטיים

  49. הגבלת חופש העיסוק של עובד מכוח חוזה

  50. הפרת חובה של רשות ציבורית כצד לחוזה

  51. חוזים יש לקיים ""Pacta sunt servanda

  52. שווי זכויות חוזיות - אי הוכחת זכויות חוזיות

  53. חוזה שירותי ייעוץ לחיסכון על בסיס הצלחה

  54. האם אפשר להטיל חבות בפיצויים לפי סעיף 12(ב) על מי שאינו צד לחוזה ?

  55. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון