פסק דין השופטת (בדימ') ט' שטרסברג-כהן: 1. זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופט א' סטרשנוב) מיום 10.9.01, שדחה תובענת המערער בה עתר להצהיר כי הדירה נשוא התובענה (להלן: הדירה), הרשומה על שם משיב 2 (להלן: הבעל) ושהועברה אליו על ידי משיבה 1 (להלן: האישה), היא בבעלות האישה. לחילופין, התבקש בית המשפט להצהיר כי מחצית הדירה היא בבעלות האישה. השאלה שבמחלוקת היא האם העברת הבעלות בדירה מהאישה לבעל מהווה הברחת נכסים והאם לפיכך יש לראות את האישה כבעלת הדירה. 2. עיקרי העובדות ביום 11.7.81 נישאו האישה והבעל. ביום 7.3.82, לאחר נישואיהם, העביר אבי האישה לאישה את הדירה ללא תמורה והיא נרשמה על שמה. ביום 15.7.92, עשר שנים לאחר העברת הדירה לאישה על-ידי אביה, הפקידה האישה אצל עורך דין, התחייבות בלתי חוזרת להעביר את הדירה לבעל אם אביה לא יחזיר לאבי הבעל הלוואה שהאחרון הלווה לו, בסך 120,000 דולר (להלן: ההתחייבות). צוין בהתחייבות כי היא נעשית לבקשת אבי הבעל. לא נקבע מועד למילוי ההתחייבות. מצויין בהתחייבות כי היא נעשית על סמך הסכם סודי בין אבי הבעל, אבי האישה והאישה. ביום 20.11.96 הגיש המערער (להלן: הבנק) תביעה כספית כנגד האישה ואח'. עילת התביעה נגד האישה היתה חבותה מתוקף ערבותה כלפי הבנק לחובות אחת החברות המשפחתיות, חברת אילזה אריק בע"מ (להלן: חברת אילזה). ביום 25.2.97 ניתן בתביעה פסק דין נגד האישה, בו חויבה היא לשלם לבנק כ-260,000 דולר (להלן: פס"ד אילזה). ביום 3.2.98 ניתן צו הקפאת הליכים כנגד חברה נוספת של משפחת האישה, חברת כץ תעשיות בע"מ (להלן: חברת כץ). במסגרת המו"מ בעניין חברת כץ קיבלה על עצמה האישה התחייבות להבטחת הלוואה שניתנה על ידי הבנק. ביום 5.4.98, מספר חודשים לאחר מתן פס"ד אילזה וכחודשיים לאחר מתן צו ההקפאה, הועברה הדירה בשלמותה על ידי האישה לבעל. הוצהר על ידי בני הזוג בתצהירים שהוגשו על ידם לרשויות המס, כי הדירה מועברת מהאישה לבעל במתנה וללא תמורה. כך הוצהר גם בטופס "הצהרה על מכירת/רכישת זכות במקרקעין" וכך נרשם גם בנסח הרישום. על מנת לממש את פס"ד אילזה באמצעות הדירה, על ידי רישום עיקול עליה, הגיש הבנק תובענה לבית משפט קמא בה עתר להצהרה לפיה העברת הדירה מהאישה לבעל מהווה הברחת נכסים ולקבוע כי למרות ההעברה, הבעלות בדירה היא של האישה. לחילופין, ביקש הבנק כי ייקבע שמחצית הבעלות בדירה שייכת לאישה. 3. פסק דינו של בית המשפט המחוזי בית המשפט המחוזי דחה את התביעה בקובעו כי הבנק לא הרים את נטל הראיה הדרוש במשפטים אזרחיים בהם מתקיים חשש למעשה פלילי ואף לא עמד בנטל הדרוש בתיקים אזרחיים "רגילים". לעניין אי זימונו של אבי האישה לעדות מטעמה, קבע בית המשפט כי מצבו הרפואי היה בכי רע ולא היתה אפשרות להעדתו ולפיכך אין לזקוף את אי זימונו לחובת האישה, מה עוד שהבנק יכול היה לזמנו לעדות מטעמו ולא עשה כן. לעניין ההלוואה וההתחייבות, קבע בית המשפט כי האישה היתה מעורבת באופן ישיר בפרטי ההסכם בין אביה לאבי הבעל וכי ההלוואה ניתנה על רקע אישי, משפחתי ועיסקי ולא נקבע מועד להחזרתה. מכאן, שקיום החיוב בחלוף 6 שנים ממועד נטילת ההלוואה הינו זמן סביר למדי. בית המשפט ציין כי נוכח מצבו הכלכלי הקשה של אבי האישה שהיה שקוע בחובות, לא היה סיכוי שהאב יפרע את ההלואה ולפיכך, בהעברת הדירה קיימה האישה את ההתחייבות בין אביה לאבי הבעל. עוד קבע בית המשפט כי לבעל קמה זכות שביושר לבעלות על הדירה מכוח ההתחייבות. אשר לטענה החלופית בדבר בעלות משותפת בדירה, ציין בית המשפט כי הצדדים הסכימו שחל בעניינם חוק יחסי ממון, תשל"ג-1974 (להלן: חוק יחסי ממון), מאחר ובני הזוג נישאו לאחר כניסתו של החוק לתוקף. על פי חוק יחסי ממון קיימת הפרדה רכושית בנכסי בני הזוג במהלך נישואיהם, ומכאן שהדירה הרשומה על שם הבעל שייכת לו. 4. טענות הצדדים הבנק מעלה טענות רבות נגד פסק דינו של בית המשפט. לטענתו, השתית בית המשפט את פסק דינו על ראיות בלתי קבילות ועל עדויות שמיעה ולפיכך ראוי שבית המשפט שלערעור יתערב בממצאיו ובמסקנותיו שאינם עומדים בפני הביקורת הערעורית. כן טוען הוא כי שגה בית המשפט משקבע כי נטל ההוכחה עליו וכי מידת ההוכחה היא קרובה לזו הנדרשת בפלילים. הרמה הנדרשת - לטענת הבנק - היא זו שבמשפט אזרחי רגיל, מה עוד שבנסיבות העניין מתקיימות חזקות שבעובדה שיש בהן כדי להעביר את נטל ההוכחה לאישה, שלא הרימה נטל זה. אשר לעצם לקיחת ההלוואה על ידי אבי האישה מאבי הבעל, טוען הבנק כי לא הוגשה ראיה ישירה וקבילה שההלוואה ניתנה בפועל, שאם ניתנה מה היו תנאיה, שנקבע לה מועד פרעון, שהגיע מועד פירעונה או שההלוואה לא נפרעה בדרך כלשהי קודם להעברת הדירה. לטענת הבנק ההתחייבות חסרת נפקות משפטית ואינה יכולה לשמש התחייבות לביצוע עיסקה במקרקעין. לחילופין נטען, כי אם הדירה היתה אמורה להיות מועברת לבעל לסילוק ההלוואה הנטענת, היתה זו הלוואה בסכום של 120,000 דולר ולא היתה קורלציה בין סכום ההלואה ובין שווי הדירה, שלא הוכח כלל. לחילופי חילופין נטען כי הדירה שייכת לשני בני הזוג בהיותה דירת המגורים בה התגוררו, כך שמחצית הדירה היא בבעלות האישה. לעומת זאת, טוענים המשיבים כי הערעור הוא עובדתי גרידא, כי העברת הדירה לא נעשתה במחטף ואין קשר בין הקפאת ההליכים בהסדר נושים של חברת כץ לבין פס"ד אילזה ולבין הדירה. לטענתם חתמה האישה על הסדר הנושים לאחר שהורתה לעורך דינה להעביר את הדירה על שם הבעל. עוד נטען, כי הטעם בעטיו התעכבה העברת הדירה הוא חלות מס על העברה כזו. לטענתם, ההתחייבות היא התחייבות לבצע עסקה, היא הופקדה בידי עורך דין ב- 1992 ויש בה אישור לעצם ההלוואה וסכומה. עוד טוענים הם כי ככל שהדבר נוגע לאמירת אבי הבעל, זו נופלת בגדר החריג מסוג אימרת נפטר בניגוד לאינטרס הרכושי שלו. אשר לאביה של האישה, עדותה ביחס להסכם עמו חוסה תחת הרחבת החריג האמור שכן היה בחיים אולם לא ניתן היה להעידו. המשיבים טוענים כי ההלוואה נעה בסביבות שווי הדירה. דיון בפתח דברי אומר, כי דין הערעור להתקבל. אם יש נסיבות שיש בהן כדי להצביע על הברחת רכוש, הרי שנסיבות אלה חברו כולן יחד במקרה שלפנינו. השאלות המתעוררות אינן שאלות עובדתיות גרידא אלא שאלות הקשורות באינטרפרטציה של העובדות, בהסקת המסקנות הנכונות מהן וביישום הדין עליהן. נראה כי באלה שגה בית המשפט המחוזי. בטרם אתייחס לגופם של דברים, אבהיר את המסגרת הדיונית בה התבררה התביעה ואת נטל ההוכחה ומידת ההוכחה במסגרת זו. 5. נטל ההוכחה ומידת ההוכחה לאחר מתן פס"ד אילזה וכישלונו של הסדר הנושים בעניין חברת כץ, ביקש הבנק להוציא לפועל את פסק הדין על ידי הטלת עיקול על הדירה, שלטענתו היתה בבעלות האישה. מאחר והדירה היתה רשומה על שם הבעל והבנק טען שהרישום הוא פרי הברחת נכס שהוא בפועל של האישה, פנה הוא לבית המשפט בהמרצת פתיחה לקבל הצהרה בדבר בעלות האישה בדירה למרות היותה רשומה על שם הבעל. מקובל עלי כי בהליך זה, הבנק הוא בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" ולפיכך נטל ההוכחה להוכיח את טענתו, עליו. אשר למידת ההוכחה, שאלה זו איננה חד משמעית. מידת ההוכחה נגזרת מסוג ההליך המתקיים, ממהות העניין ומהטענות אותן יש להוכיח. בפסיקה מסתמנות גישות שונות לשאלה זו. יש הסוברים כי "צד שעליו נטל ההוכחה להוכיח עובדות המטילות על יריבו סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית חייב לעשות זאת באמצעות ראיות בעלות משקל רב וכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים" (השופט בך בע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 598). כך, למשל, כאשר מדובר במעשי מרמה (שם, בעמ' 599). באותו עניין עצמו ננקטה עמדה שונה על ידי השופט ברק, שסבר כי יש להימנע מיצירת מידת הוכחה שלישית, המצויה בין זו האזרחית לזו הפלילית. לשיטתו, קיימות שתי מידות הוכחה בלבד, אזרחית ופלילית, אם כי כמות הראיות שיהא בה כדי לספק את המידה הדרושה, עשויה להשתנות על פי מהות הנושא (שם, בעמ' 606). לצורך ביטול הענקות מכוח סעיף 96 לפקודת פשיטת רגל, נקבע כי על נאמן המבקש לבטל הענקה, הנטל להוכיח את היסודות העובדתיים של הסעיף, לרבות אלה השליליים, ולעניין זה כמות ההוכחה המוטלת עליו קטנה היא (ע"א 5709/99 זיוה לוין נ' גד שילר, פ"ד נה(4) 925, 950). במקרה אחר קבע השופט טירקל, כי על הטוען לאי חוקיות מוטל נטל הוכחה מוגבר. חברי ההרכב האחרים נמנעו מלחוות דעה בסוגיה זו. השופט טירקל התייחס באותו עניין, גם לסעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל) המאפשר לבית המשפט להצהיר, אם שוכנע בכך, כי מקרקעין שאינם רשומים על שם החייב, הינם לאמיתו של דבר של החייב ולצוות על עיקולם. סעיף זה התפרש כמטיל על התובע מכוחו, את נטל השכנוע. לא נקבע באותו פסק דין מהי מידת ההוכחה הדרושה לצורך סעיף זה, כאשר אין מדובר בטענת אי חוקיות (ע"א 8789/96 מריאנה פולק נ' סיסמיקה חיפושי נפט בע"מ (בפירוק), פ"ד נג(5) 689). בהתייחסו לסעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, קובע ד' בר-אופיר, כי לפי סעיף זה אין להטיל על המבקש נטל הוכחה מוגבר העולה על זה הנדרש במשפט אזרחי (ד' בר-אופיר הוצאה לפועל - הליכים והלכות (מהדורה חמישית, 2001) 378 (להלן: בר-אופיר)). אינני נדרשת להכריע בסוגיה האמורה, באשר הצדדים טענו לעניין נטל ומידת ההוכחה בצורה כללית ולאקונית מבלי לנתח את הסוגיה כלל. גם בית המשפט לא הבהיר עמדתו בקובעו כי דרושה מידת הוכחה מוגברת. אף שנראה לי כי המקרה דנן נופל לגדר סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, משאירה אני את שאלת מידת ההוכחה בצריך עיון באשר בענייננו עמדו המערערים במידת הוכחה גבוהה ביותר כעולה מחומר הראיות שהוגש לבית המשפט. זאת ועוד, שני גורמים חברו להקל את הנטל המוטל על המערער במקרה זה. האחד הוא הכלל הראייתי בדבר מידע המצוי ברשותו של הנתבע. השני, חזקות שבעובדה שקמו לטובת המערער. בהקשר זה יש לציין את כללי ה- BADGES OF FRAUD ("אותות המרמה") שפותחו במשפט האנגלו- אמריקאי. כללים אלה מכילים חזקות שבעובדה ואם חזקות אלה נותרות ללא מענה, הן מצביעות על קיומה של מרמה. ככל שמצטברים יותר "אותות מרמה" כך עובר הנטל על הנתבע להפריכן. מבין אותות המרמה ניתן למנות קשרים בין המעביר לנעבר; איום בתביעות שתוגשנה נגד החייב; חשאיות; שמירת הנאה למעביר ושמירת החזקה בידיו ועוד. הכוח הראייתי של אותות אלה הוא בהעברת הנטל לחייב ועליו להראות כי העסקאות נעשו בתום לב או להסבירן באופן שיניח את הדעת. אמנם נטל השכנוע נותר על כתפי התובע, אולם ככל שהמידע מצוי בידי הנתבע, וככל שהתובע יראה יותר אותות מירמה ונסיבות עובדתיות המצביעות על מירמה מצד הנתבע, ניתן יהיה להפחית את נטל הראיות המוטל על התובע (ראו בר אופיר, בעמ' 379-378; ה.פ. 1823/92 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' סבג ואח', פ"מ תשנ"ו (3) 421). 6. התמיהות ואותות אי האמת א. בערכאה הדיונית לא הוצג מסמך כלשהו המצביע על נתינת הלוואה על ידי אבי הבעל לאבי האישה. סכום ההלוואה הנטענת - 120,000 דולר - היה סכום משמעותי ואף על פי שהצדדים היו בני משפחה, מחותנים זה עם זה, רחוק מן הסבירות הוא שתינתן הלוואה בסדר גודל כזה ללא שום מסמך, ללא התחייבות להחזרתה, ללא קביעת תנאים כלשהם לאופן החזרתה, כגון האם תוחזר בכסף או בשווה כסף, בתשלום אחד או בתשלומים וכיוצ"ב ובעיקר, ללא קביעת מועד להחזרתה. ה"הסכם הסודי" - אם היה כזה בכתב לבד מ"ההתחייבות" - לא הוצג בבית המשפט. ב. גם אם האישה, אביה וחמיה רצו לשמור את הדבר בסוד, כפי שנטען על ידי האישה מבלי להסביר את הסיבה לכך, הרי שלא היתה מניעה שיערכו ביניהם מסמך כלשהו שיישמר בסוד. עצם הסודיות שאפפה את כל העניין, אף בין הנוגעים הישירים בדבר, אומרת דרשני. ג. זכרה של ההלוואה הופיע לראשונה בהתחייבות האישה בה נאמר כי, לבקשת אבי הבעל, מתחייבת היא להעביר את הדירה על שם הבעל (שלא היה כלל בסוד העניין), אם לא תוחזר ההלוואה על ידי אביה לאביו. עולה מן החומר כי רק ב- 1998, סמוך להעברה, נודע לבעל על העברת הדירה לו. ד. בעת הפקדת ההתחייבות (15.7.92) היה אבי הבעל בחיים וככל הנראה היה אבי האישה במצב בריאות תקין (אישורי המחלה הם משנת 99'). לא היתה מניעה, איפוא, לתעד את פרטי ההלוואה ואת בקשתו של אבי הבעל מהאישה (בקשה המופיעה ב"התחייבות" מפיה) להעביר לבעל את הדירה בעת שיעלה הרצון מלפניה בעתיד, לשם החזרת ה"הלוואה". ה. המסמך היחיד, "ההתחייבות", שבו ראה בית המשפט המחוזי את חזות הכל, אינו מעיד על קיום ההלוואה ועל כי ההלוואה הנטענת אמורה להיות מוחזרת על ידי העברת הדירה לבעל. אבי הבעל איננו חתום על ההתחייבות וכך גם אבי האישה. ההתחייבות ניתנה, על פי עדות האשה, לאחר שלטענתה מסר לה אביה שהוא חייב לאבי בעלה סכום כסף עקב הלוואה שנטל ממנו. זוהי עדות יחידה של מי שנוגע בדבר. מלבד מהיותה עדות יחידה, היא במהותה עדות שמיעה. אביה של האשה לא הובא להעיד. לא היה מקום לזקוף לחובת הבנק את אי הבאת אביה לעדות. ו. מעדותה של האישה עולה כי היא לא ידעה אם ההלוואה הוחזרה על ידי אביה לאבי בעלה בטרם מותו, או ליורשיו אחרי מותו, בין השנים 1992 ל -1998. ז. במקביל להעברת הדירה על ידי האישה לבעל, נעשו העברות נכסים נוספות במסגרת המשפחה באותה תקופה. אבי האישה העביר את חלקו בדירת המגורים שלו ושל אשתו, לאשתו (ביום 30.1.02 ניתן פסק דין הקובע כי העברת חלקו של אבי האישה בדירת המגורים לאשתו, אמה של האישה, שנעשתה ביום 8.3.98, כחודש לפני שהאישה העבירה את הדירה לבעלה, מהווה מקרה מובהק של הברחת נכסים במטרה להימלט מאימת הנושים, ולפיכך הינה מחוסרת כל תוקף משפטי - הפ 10053/99). ח. מחומר הראיות עולה, שאבי הבעל הותיר אחריו יורשים. משכך, הרי שגם אם ניתנה הלוואה וגם אם האישה מצאה לנכון להתחייב כלפי אביה להחזיר במקומו את ההלוואה, הרי שעם פטירתו של אבי הבעל היה עליה להחזיר את ההלוואה ליורשיו ולא רק לבעלה שהוא אחד היורשים. ט. זאת ועוד, לפחות מאז 1992, שאז ביקש אבי הבעל מהאישה כדבריה בהתחייבות, לבצע העברה כאמור, ללא קביעת מועד, לא ביקש אבי הבעל מהאישה לממש את ההתחייבות בעודנו בחיים ומאז נפטר ב-1993 לא ביקש איש מהיורשים להחזיר את ההלוואה או לבצע את ה"התחייבות". האישה מיוזמתה נקטה בצעד של העברת הדירה על שם בעלה, בעיתוי העולה בקנה אחד עם האינטרס שלה להבריח את הדירה מפני נושים היכולים לשים יד עליה. י. אם היה בכוונת האישה למלא את התחייבותה להעביר את הדירה מבלי שנדרשה או נתבקשה לעשות כן, תמוה הוא שמצאה לחכות משנת 92' - מועד ההתחייבות - ועד שנת 98' - המועד בו הועברה הדירה. תמיהה זו מוצאת את הסברה בסמיכות הזמנים בין פסק הדין שניתן נגד האישה לבין הסדר הנושים עליו חתמה ולבין העברת הדירה. זו מצביעה בעליל ברמת הוכחה גבוהה, על העברת הדירה כהברחת נכס. יא. לא הובאה הוכחה ששווי הדירה היה זהה לסכום ההלוואה, דבר המעורר סימן שאלה ממשי אם אכן העברת הדירה בשלמותה נועדה להחזיר הלוואה בסכום של 120,000 דולר. יב. ההתחייבות מהווה מסמך תמוה ממנו עולה כי האישה מתחייבתה לתת לבעלה במתנה את הדירה לפרעון "הלוואה" שחב אביה לאביו. אין חולק כי אביה לא היה חייב סכום כלשהו לבעלה. הקונסטרוקציה המוזרה שנעשתה כדי להחזיר את "ההלואה" איננה סבירה, איננה מתיישבת עם השכל הישר ויש בה כדי להעיד על עצמה שהיא חוטאת לאמת. 7. כל התמיהות, סימני השאלה והפעולות המהוות אינדיקציה להברחת רכוש, העולים מן הראיות שהיו בפני בית המשפט, מאששים את טענות הבנק. העובדות שהונחו בפני בית המשפט, דרשו הסבר סביר והגיוני מצד האישה והיה עליה להפריכן. היא יכלה לעשות כן מכלי ראשון, שהוא אביה. לשם כך היה עליה להביאו למסירת עדות. בעניין זה יצוין, כי המסמכים הרפואיים שהוגשו בקשר לאב היו משנת 99' ואילו המשפט התנהל בשנת 2000 ו- 2001. לא ברור מה היה מצבו אז. לא עולה מהחומר שהוגשה בקשה לגבות את עדותו של האב בביתו או בכל מקום אחר בו הוא נמצא. אלא שגם אם לא נזקוף לחובתה של האישה את אי העדת האב, הרי שאם לא ניתן היה להביא את האב, כקביעת בית המשפט, לא היה מקום לקבוע שהיה על הבנק לזמנו למסירת עדות. בכל מקרה, ללא עדות האב נותרה ההתחייבות חסרת משמעות וחסרת משקל של ממש וספק אם יש לייחס לה נפקות משפטית. גם אם יש לראות בה מסמך משפטי בר תוקף, הרי זה מסמך שיועד מלכתחילה בשנת 92', בתקופה בה כבר היה מצבו של האב גרוע, כקביעת בית המשפט, לשמש מכשיר להברחת הדירה בבוא היום, בהגיע מים עד נפש. 8. עולה מחומר הראיות כי בשנים 91'-92' החלו קשיים במצבו הכלכלי של אבי האישה ושל החברות המשפחתיות. במצב דברים זה, היה הגיון רב ביצירת מערכת עובדות שבמסגרתה ניתן היה להוציא חלק מהרכוש ולהבריחו מפני נושים. קריאה נכונה של הנסיבות מצביעה על כך, שההתחייבות נועדה לאפשר העברת הדירה על שם הבעל, מבלי שנקבע תאריך לעשות כן, באופן שניתן יהיה לבצע את ההעברה כאשר תתעורר סכנה ממשית של שימת יד הנושים על הדירה וכך אכן נעשה. חברת כץ היתה חברה של אביה ואחיה של האישה. בפברואר 98' ניתן צו הקפאת הליכים בעניינה של חב' כץ ואף שבסופו של דבר ההסדר לא צלח וההקפאה בוטלה, היתה האישה חלק מן ההסדר וחתמה עליו. העברת הדירה בוצעה בסמוך להסדר הנושים, זמן לא רב לאחר מתן פס"ד אילזה על סכום של כרבע מליון דולר נגד האישה. אין הסבר של ממש לעיתוי העברת הדירה. הצהרות לרשויות 9. הוצהר על ידי האישה כלפי שלטונות המס ובמרשם המקרקעין כי ההעברה נעשתה ללא תמורה ומשכך היתה היא פטורה ממס. אם הצהרה זו נכונה, הרי שאין ממש בטענה שהדירה הועברה לבעל בתמורה לפרעון חוב של אביה לאביו בסכום של 120,000 דולר. ואם נכון סיפור ההלואה, הרי שההצהרות לשלטונות המס ולמרשם המקרקעין בדבר העברה ללא תמורה, היו בלתי נכונות. אין זאת אלא שהאישה ביקשה לאחוז בחבל בשני קצותיו. המס בוטל בשנת 95' ואם הסיבה לאי ההעברה היתה העדר רצון להעביר את הדירה כל עוד חל מס על ההעברה, לא ניתן הסבר מדוע לאחר שהמס בוטל חלפו עוד 3 שנים עד להעברת הדירה בעיתוי בו הועברה. 10. יחסי ממון בין בני זוג נותר לדון בטענה החילופית שנטענה על ידי שני הצדדים לפיה, גם אם הדירה היתה של האישה לפני נישואיה, שייכת היא לה ולבעלה באשר היא דירת מגורים שבה התגוררו בני הזוג כל השנים ולכן מחצית הדירה היא שלה. טענה חילופית זו הועלתה על ידי הבנק על מנת לשים יד לפחות על מחצית הדירה ועל ידי האישה על מנת להציל לפחות את מחצית הדירה. המשטר הרכושי בין בני הזוג בענייננו כפוף לחוק יחסי ממון בין בני זוג לפיו קיימת הפרדה בין רכושם של בני הזוג. יחד עם זאת, לגבי דירת המגורים בה התגוררו בני הזוג שנים רבות, ניתן היה לקבוע, כי מחצית הדירה היא של האישה אף שהועברה על שם הבעל, אלמלא ההצהרות המפורשות שלה ושל בעלה בתצהירים שהגישו לרשויות המס ביום 8.1.98. בתצהיריהם הצהירו השניים כי מלוא הזכויות בדירה מועברות על ידי האישה לבעל במתנה וללא תמורה, בהסכמתו המלאה. גם עמדת המשיבים בערכאה הדיונית היתה נחרצת בהקשר לבעלותו המלאה והבלעדית של הבעל בדירה שהועברה לו. משנקבע כי ההעברה היא הברחת נכס, דינה להתבטל, דין הרישום על שם הבעל להימחק, הדירה היתה ונותרה של האשה ודין התובענה לפסק דין הצהרתי לפיו הדירה היא של האישה, להתקבל. 11. אשר על כן, אני מציעה לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא, להצהיר כי הדירה היא בבעלות האישה בלבד ולחייב את המשיבים לשלם למערער את הוצאות הערעור וכן שכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ש"ח. ש ו פ ט ת (בדימ' השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינה של כבוד השופטת (בדימ') ט' שטרסברג-כהן. העברת בעלותהברחת נכסיםבעלות