החלטה מונחת בפני בקשתו של הנאמן לנכסי קבוצת נגה, עו"ד צוריאל לביא, כי אבהיר את החלטתי בפש"ר 1892/02, בש"א 22356/02, ואקבע כי דין ההוצאות אשר נפסקו כנגד המשיבים באותה בקשה להיות משולמות לטובת הנאמן אישית, ולא לטובת קופת הקפאת ההליכים; זאת, לאורם של הנימוקים הבאים: 1. השתת ההוצאות לא באה כדי "לקנוס" את המשיבים, אחרת היה על ההוצאות להשתלם לקופת בית המשפט, אלא לקבוע כי המשיבים ישאו בעלות הטיפול בבקשה. 2. שכר טרחתו של הנאמן מחושב לפי תקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם), ואין הוא יכול לגבות שכר מן החברה על טיפולו בבקשה, כפי שהיה קורה לו היתה החברה סולבנטית. בנסיבות המקרה, לאור העובדה כי הדיון נסוב על הפסקת קיום חוזה, לא תנבע לחברות הכנסה כלשהי מן ההחלטה, אשר ממנה יגזר שכר כלשהו לנאמן כנובע מטיפולו בבקשה. 3. לחברות לא נגרמו כל הוצאות בגין הטיפול בבקשה, ואילו לנאמן נגרמו הוצאות כבדות. לכן, אין זה צודק כי ההוצאות "יבלעו" בתוך קופת החברות. לאחר שעיינתי בבקשה, ולאחר שהכנ"ר, חרף החלטתי המפורשת, נמנע מטעמים השמורים עמו מהבעת עמדה לגופו של עניין, ניתנת החלטתי זו. 1. ראשית, יאמר כי הטלת הוצאות על צד ג' המגיש בקשה בלתי מוצדקת למתן הוראות אל מול חברה חדלת-פרעון (או לחליפין, מתנגד שלא כדין לבקשה למתן הוראות שהגישה החברה), עשויה לכלול שני אלמנטים: א. א. פיצוי בעל התפקיד, בכובעו כבעל-תפקיד ואורגן של החברה, ולא בכובעו האישי, על הטיפול בבקשה. בהתאם לכך, עשוי סכום ההוצאות להיות מושפע ממורכבותה של הבקשה והתארכות הדיונים בה. ב. ב. מתן "תמריץ שלילי" למגיש הבקשה הבלתי-מוצדקת. שיקול זה גורם, לא פעם, לכך כי סכום ההוצאות מושפע מדרך התנהגותו של מגיש הבקשה וממידת היות בקשתו בלתי מוצדקת, טורדנית או מוגשת בחוסר תום-לב, בבחינת "המטריד חברה חדלת פרעון שלא לצורך - יזהר". לעניין זה, יגעתי ולא מצאתי מדוע הוצאות כגון אלו חייבות להיות משולמות דווקא לאוצר המדינה; נוכח השילוב בין השיקולים, נוטה בית המשפט בדרך-כלל להשתמש באותו "תמריץ שלילי", כדי ליתן פיצוי מה לחברה חדלת הפרעון על הוצאות ההתדיינות. בעקיפין, משפיע עניין זה אף על שכר טרחת הנאמן, וזאת בשל העובדה כי עסקינן בתקבול נוסף המגיע לקופת החברה, ועשוי להשפיע, בתורו, הן על חישוב שכר הטרחה והן על השאלה האם יש לפסוק תוספת מאמץ מיוחד. 2. צודק הנאמן בטענתו, כי שכר-טרחתם של בעלי תפקיד מחושב, באופן בלעדי, על-ידי תקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם), ואין בעל התפקיד זכאי לגבות שכר נוסף, לא במישרין ולא בעקיפין. עניין זה נידון והובהר על-ידי בהחלטה מפורטת בפש"ר 1896/02, בש"א 21267/02, לה היה הנאמן עצמו צד. שם, ביקש הנאמן לשכור עורכי דין נוספים ממשרדו, בעלות של 100$ לשעת עורך-דין ו-50$ לשעת מתמחה. בקשה זו נדחתה על-ידי בהחלטה מנומקת, שם הערתי, בין היתר, כדלקמן: "נושא שכר טרחתם של בעלי תפקידים מוסדר בתקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם, התשמ"א 1981). תקנות אלו מתוות מספר מסלולי שכר טרחה, ומטרתם הברורה והמוצהרת היא לאזן בין הצורך לתגמל את בעל התפקיד על עבודתו, לבין החשש כי עלותם של בעלי תפקיד תנגוס נתח גדול מדי מקופת הנושים, ותביא לקיצוץ ניכר באחוז הדיבידנד אשר ישולם בסופו של יום לנושים הבלתי מובטחים, אחוז אשר לא פעם אין הוא מן השפירים. מתקין התקנות הביע את דעתו, באופן ברור, כי מן הראוי להציב מגבלות על שיעור שכרם של בעלי התפקיד, ולמנוע אותם מלהפוך ל"נושים נוספים" או "שותפים" לנושי החברה במסת התביעות המוגשת כנגד קופת הקפאת ההליכים, הכינוס או הפירוק" ובהמשך: "מלשון התקנות, והנאמר לעיל עולה אומד-דעת גלוי של מחוקק המשנה, אשר פירושו רצון למנוע את חשיפת קופת הנושים לתשלום שכר-טרחה "רגיל" המשולם לעורכי-דין במקרים אחרים בהם מעורבים צדדים סולבנטיים. זאת במיוחד בכל האמור בשכר טרחה המשולם לפי שעות עבודה, אשר אין קשר הכרחי בינו לבין תוצאות ההליך ופירותיו. לשון התקנות ומטרתן מבהירה לכל עורך-דין המעונין במינוי כבעל תפקיד בהליכי חדלות פרעון, כי שכרו יהיה נגזרת (במידה זו או אחרת) של הישגיו בתפקיד ו/או של פעילות החברה. זאת, בין אם עסקינן בשכר ניהול או שכר מימוש". עינינו הרואות; מסלול שכר הטרחה אשר נקבע בתקנות הינו המסלול הבלעדי לתשלום שכרו של בעל התפקיד, ואין הוא רשאי לנסות ולעקוף מגבלה מהותית זו בכל דרך שהיא. זאת, בין אם מדובר בהעברת חלק מעבודתו אל פרקליטים כפופים לו, אשר יקבלו שכר נוסף אשר אינו כרוך בתוצאות הליכים ספציפיים שהם מנהלים, ובין אם מדובר בכל דרך אחרת החורגת מן המנגנונים אשר נקבעו בתקנות להעסקת בעלי תפקיד. החריג היחיד בו הכיר המחוקק, הינו תוספת המאמץ המיוחד. בדרך זו, ביקש המחוקק ליצור אפיק הנתון לשיקול דעתו של בית המשפט, בו יוכל לתגמל בעל תפקיד על טיפול בתיקים סבוכים במיוחד, הישגים חריגים לטובת הנושים, וכיוצא באלו. 3. 3. לא זאת, אלא אף זאת; בהחלטתי בבש"א 21267/02 אשר הוזכרה לעיל הוספתי והערתי, כי פרקליט או רואה חשבון המתבקשים לשמש כבעלי תפקיד, חזקה עליהם כי הם מודעים למסגרת התפקיד ולאופן תשלום שכר-טרחתו; המינוי לתפקיד איננו בגדר חובה, ואם סבור פרקליט בכיר כי השכר הצפוי לו מן הטיפול בתיק איננו עומד ביחס למספר שעות העבודה שעליו להשקיע והסטנדרטים הנהוגים במשרדו לעניין "כדאיותה" של עבודה משפטית, יכול שלא לקבל על עצמו את המינוי מלכתחילה. אין חולק, כי טיפול בבקשות וסכסוכים משפטיים שונים המתעוררים אגב מילוי התפקיד, הינו חלק אינטגרלי מתפקידם של הנאמן, המפרק וכונס הנכסים. מן המפורסמות הוא, כי תפקיד כגון זה, בעיקר אם הוא כרוך בניהול חברת עתירת פעילות, כולל התדיינויות לא מעטות אל מול צדדים שלישיים. בהחלטתי בבש"א 21267/02 התייחסתי לכך, כדלקמן: "כל שירות משפטי אשר מעניק עורך דין שהינו בעל-תפקיד, בין אם בעצמו או באמצעות משרדו, הינו "בגדר כישוריו הרגילים", כפי האמור בתקנה 11, ואך נכון וצודק הוא כי עבודת המשרד "תבלע" בתוך כישוריו המשפטיים ה"רגילים" של בעל התפקיד". זאת, מכח קל וחומר, אם מדובר בניהול בקשה למתן הוראות הנדונה בפני בית המשפט אשר מינה את בעל התפקיד, ומטופלת בהליך מקוצר, אשר איננו כולל הופעה בפני ערכאות אחרות או הליכי-משנה סבוכים הדורשים מקצועיות יחודית או השקעת זמן עבודה חריג. 4. מסיבה זו, יגעתי ולא מצאתי מדוע מלין הנאמן על העובדה כי "לא קיבל שכרו" על הטיפול בבקשה, וזאת משל אין עסקינן בביצוע מהלך הקשור לעצם תפקידו כנאמן, או כאילו היה פרקליט חיצוני, אשר אין קשר בינו לבין החברה חדלת הפרעון אשר על ענייניה הופקד. עיון בנסיבות הבקשה אשר לגביה מוגשת הבקשה הנוכחית אך מדגיש מושכלות אלו: עסקינן בבקשה שהגיש נושה כנגד הנאמן, בכובעו כמנהל עסקיה של נוגה, ובה קבל (באופן בלתי מוצדק) על דרכי התנהלות הנאמן ועל החלטותיו. הבקשה לא היתה חריגה לא בגודלה, לא בהיקפם של כתבי הטענות שצורפו לה, ולא במורכבותה. הבקשה נידונה והוכרעה בהליך מקוצר על-ידי בית המשפט, וזאת לפי תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, בלא עריכת דיון ובלא שיצטרך הנאמן לערוך חקירות או להגיש סיכומים. מכל הסיבות דנן, לא הבינותי מדוע מצא הנאמן להתייחס לטיפול בבקשה מסוג זה כאל עניין כה חריג, עד שהוא חורג ממסגרת הטיפול הרגיל ומזכה אותו, לשיטתו, בשכר-טרחה נוסף, בדרך אשר איננה קבועה בתקנות. בשולי הדברים יוער, כי אם הוציא הנאמן הוצאות (להבדיל מעצם העבודה המשפטית המזכה בשכר-טרחה), הרי פתוחה הדרך בפניו לדורשן חזרה במסגרת בקשה להחזר הוצאות, אשר מוגשת בדרך שגרה ביחד עם בקשת שכר-הטרחה. 5. לאור כל האמור לעיל, עולה כי דין הבקשה להידחות. לא מצאתי להטיל הוצאות. החלטה מונחת בפני בקשתו של הנאמן לנכסי קבוצת נגה, עו"ד צוריאל לביא, כי אבהיר את החלטתי בפש"ר 1892/02, בש"א 22356/02, ואקבע כי דין ההוצאות אשר נפסקו כנגד המשיבים באותה בקשה להיות משולמות לטובת הנאמן אישית, ולא לטובת קופת הקפאת ההליכים; זאת, לאורם של הנימוקים הבאים: 4. השתת ההוצאות לא באה כדי "לקנוס" את המשיבים, אחרת היה על ההוצאות להשתלם לקופת בית המשפט, אלא לקבוע כי המשיבים ישאו בעלות הטיפול בבקשה. 5. שכר טרחתו של הנאמן מחושב לפי תקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם), ואין הוא יכול לגבות שכר מן החברה על טיפולו בבקשה, כפי שהיה קורה לו היתה החברה סולבנטית. בנסיבות המקרה, לאור העובדה כי הדיון נסוב על הפסקת קיום חוזה, לא תנבע לחברות הכנסה כלשהי מן ההחלטה, אשר ממנה יגזר שכר כלשהו לנאמן כנובע מטיפולו בבקשה. 6. לחברות לא נגרמו כל הוצאות בגין הטיפול בבקשה, ואילו לנאמן נגרמו הוצאות כבדות. לכן, אין זה צודק כי ההוצאות "יבלעו" בתוך קופת החברות. לאחר שעיינתי בבקשה, ולאחר שהכנ"ר, חרף החלטתי המפורשת, נמנע מטעמים השמורים עמו מהבעת עמדה לגופו של עניין, ניתנת החלטתי זו. 6. ראשית, יאמר כי הטלת הוצאות על צד ג' המגיש בקשה בלתי מוצדקת למתן הוראות אל מול חברה חדלת-פרעון (או לחליפין, מתנגד שלא כדין לבקשה למתן הוראות שהגישה החברה), עשויה לכלול שני אלמנטים: ג. א. פיצוי בעל התפקיד, בכובעו כבעל-תפקיד ואורגן של החברה, ולא בכובעו האישי, על הטיפול בבקשה. בהתאם לכך, עשוי סכום ההוצאות להיות מושפע ממורכבותה של הבקשה והתארכות הדיונים בה. ד. ב. מתן "תמריץ שלילי" למגיש הבקשה הבלתי-מוצדקת. שיקול זה גורם, לא פעם, לכך כי סכום ההוצאות מושפע מדרך התנהגותו של מגיש הבקשה וממידת היות בקשתו בלתי מוצדקת, טורדנית או מוגשת בחוסר תום-לב, בבחינת "המטריד חברה חדלת פרעון שלא לצורך - יזהר". לעניין זה, יגעתי ולא מצאתי מדוע הוצאות כגון אלו חייבות להיות משולמות דווקא לאוצר המדינה; נוכח השילוב בין השיקולים, נוטה בית המשפט בדרך-כלל להשתמש באותו "תמריץ שלילי", כדי ליתן פיצוי מה לחברה חדלת הפרעון על הוצאות ההתדיינות. בעקיפין, משפיע עניין זה אף על שכר טרחת הנאמן, וזאת בשל העובדה כי עסקינן בתקבול נוסף המגיע לקופת החברה, ועשוי להשפיע, בתורו, הן על חישוב שכר הטרחה והן על השאלה האם יש לפסוק תוספת מאמץ מיוחד. 7. צודק הנאמן בטענתו, כי שכר-טרחתם של בעלי תפקיד מחושב, באופן בלעדי, על-ידי תקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם), ואין בעל התפקיד זכאי לגבות שכר נוסף, לא במישרין ולא בעקיפין. עניין זה נידון והובהר על-ידי בהחלטה מפורטת בפש"ר 1896/02, בש"א 21267/02, לה היה הנאמן עצמו צד. שם, ביקש הנאמן לשכור עורכי דין נוספים ממשרדו, בעלות של 100$ לשעת עורך-דין ו-50$ לשעת מתמחה. בקשה זו נדחתה על-ידי בהחלטה מנומקת, שם הערתי, בין היתר, כדלקמן: "נושא שכר טרחתם של בעלי תפקידים מוסדר בתקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם, התשמ"א 1981). תקנות אלו מתוות מספר מסלולי שכר טרחה, ומטרתם הברורה והמוצהרת היא לאזן בין הצורך לתגמל את בעל התפקיד על עבודתו, לבין החשש כי עלותם של בעלי תפקיד תנגוס נתח גדול מדי מקופת הנושים, ותביא לקיצוץ ניכר באחוז הדיבידנד אשר ישולם בסופו של יום לנושים הבלתי מובטחים, אחוז אשר לא פעם אין הוא מן השפירים. מתקין התקנות הביע את דעתו, באופן ברור, כי מן הראוי להציב מגבלות על שיעור שכרם של בעלי התפקיד, ולמנוע אותם מלהפוך ל"נושים נוספים" או "שותפים" לנושי החברה במסת התביעות המוגשת כנגד קופת הקפאת ההליכים, הכינוס או הפירוק" ובהמשך: "מלשון התקנות, והנאמר לעיל עולה אומד-דעת גלוי של מחוקק המשנה, אשר פירושו רצון למנוע את חשיפת קופת הנושים לתשלום שכר-טרחה "רגיל" המשולם לעורכי-דין במקרים אחרים בהם מעורבים צדדים סולבנטיים. זאת במיוחד בכל האמור בשכר טרחה המשולם לפי שעות עבודה, אשר אין קשר הכרחי בינו לבין תוצאות ההליך ופירותיו. לשון התקנות ומטרתן מבהירה לכל עורך-דין המעונין במינוי כבעל תפקיד בהליכי חדלות פרעון, כי שכרו יהיה נגזרת (במידה זו או אחרת) של הישגיו בתפקיד ו/או של פעילות החברה. זאת, בין אם עסקינן בשכר ניהול או שכר מימוש". עינינו הרואות; מסלול שכר הטרחה אשר נקבע בתקנות הינו המסלול הבלעדי לתשלום שכרו של בעל התפקיד, ואין הוא רשאי לנסות ולעקוף מגבלה מהותית זו בכל דרך שהיא. זאת, בין אם מדובר בהעברת חלק מעבודתו אל פרקליטים כפופים לו, אשר יקבלו שכר נוסף אשר אינו כרוך בתוצאות הליכים ספציפיים שהם מנהלים, ובין אם מדובר בכל דרך אחרת החורגת מן המנגנונים אשר נקבעו בתקנות להעסקת בעלי תפקיד. החריג היחיד בו הכיר המחוקק, הינו תוספת המאמץ המיוחד. בדרך זו, ביקש המחוקק ליצור אפיק הנתון לשיקול דעתו של בית המשפט, בו יוכל לתגמל בעל תפקיד על טיפול בתיקים סבוכים במיוחד, הישגים חריגים לטובת הנושים, וכיוצא באלו. 8. 3. לא זאת, אלא אף זאת; בהחלטתי בבש"א 21267/02 אשר הוזכרה לעיל הוספתי והערתי, כי פרקליט או רואה חשבון המתבקשים לשמש כבעלי תפקיד, חזקה עליהם כי הם מודעים למסגרת התפקיד ולאופן תשלום שכר-טרחתו; המינוי לתפקיד איננו בגדר חובה, ואם סבור פרקליט בכיר כי השכר הצפוי לו מן הטיפול בתיק איננו עומד ביחס למספר שעות העבודה שעליו להשקיע והסטנדרטים הנהוגים במשרדו לעניין "כדאיותה" של עבודה משפטית, יכול שלא לקבל על עצמו את המינוי מלכתחילה. אין חולק, כי טיפול בבקשות וסכסוכים משפטיים שונים המתעוררים אגב מילוי התפקיד, הינו חלק אינטגרלי מתפקידם של הנאמן, המפרק וכונס הנכסים. מן המפורסמות הוא, כי תפקיד כגון זה, בעיקר אם הוא כרוך בניהול חברת עתירת פעילות, כולל התדיינויות לא מעטות אל מול צדדים שלישיים. בהחלטתי בבש"א 21267/02 התייחסתי לכך, כדלקמן: "כל שירות משפטי אשר מעניק עורך דין שהינו בעל-תפקיד, בין אם בעצמו או באמצעות משרדו, הינו "בגדר כישוריו הרגילים", כפי האמור בתקנה 11, ואך נכון וצודק הוא כי עבודת המשרד "תבלע" בתוך כישוריו המשפטיים ה"רגילים" של בעל התפקיד". זאת, מכח קל וחומר, אם מדובר בניהול בקשה למתן הוראות הנדונה בפני בית המשפט אשר מינה את בעל התפקיד, ומטופלת בהליך מקוצר, אשר איננו כולל הופעה בפני ערכאות אחרות או הליכי-משנה סבוכים הדורשים מקצועיות יחודית או השקעת זמן עבודה חריג. 9. מסיבה זו, יגעתי ולא מצאתי מדוע מלין הנאמן על העובדה כי "לא קיבל שכרו" על הטיפול בבקשה, וזאת משל אין עסקינן בביצוע מהלך הקשור לעצם תפקידו כנאמן, או כאילו היה פרקליט חיצוני, אשר אין קשר בינו לבין החברה חדלת הפרעון אשר על ענייניה הופקד. עיון בנסיבות הבקשה אשר לגביה מוגשת הבקשה הנוכחית אך מדגיש מושכלות אלו: עסקינן בבקשה שהגיש נושה כנגד הנאמן, בכובעו כמנהל עסקיה של נוגה, ובה קבל (באופן בלתי מוצדק) על דרכי התנהלות הנאמן ועל החלטותיו. הבקשה לא היתה חריגה לא בגודלה, לא בהיקפם של כתבי הטענות שצורפו לה, ולא במורכבותה. הבקשה נידונה והוכרעה בהליך מקוצר על-ידי בית המשפט, וזאת לפי תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, בלא עריכת דיון ובלא שיצטרך הנאמן לערוך חקירות או להגיש סיכומים. מכל הסיבות דנן, לא הבינותי מדוע מצא הנאמן להתייחס לטיפול בבקשה מסוג זה כאל עניין כה חריג, עד שהוא חורג ממסגרת הטיפול הרגיל ומזכה אותו, לשיטתו, בשכר-טרחה נוסף, בדרך אשר איננה קבועה בתקנות. בשולי הדברים יוער, כי אם הוציא הנאמן הוצאות (להבדיל מעצם העבודה המשפטית המזכה בשכר-טרחה), הרי פתוחה הדרך בפניו לדורשן חזרה במסגרת בקשה להחזר הוצאות, אשר מוגשת בדרך שגרה ביחד עם בקשת שכר-הטרחה. 10. לאור כל האמור לעיל, עולה כי דין הבקשה להידחות. לא מצאתי להטיל הוצאות. נאמנות