פשיטת רגל בני זוג

החלטה 1. עניין לנו בבקשה שהגיש נאמן בפשיטת רגל כנגד בני-זוג, שניהם חייבים חדלי-פרעון (להלן: "הנאמן", "החייב" ו"החייבת", בהתאמה), ואשר מטרתה הינה ביטול הענקה לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל. נשוא הבקשה הינה זכויות החייבים בדירה, אשר הועברו לבתם הבגירה, אשר העבירה שלושה רבעים מהן לילדיהם הקטינים של החייבים. החייבים מתנגדים לבקשה ממגוון טעמים, אשר עיקרם אי התאמת הבקשה להידון בדרך של בקשה למתן הוראות, העדר "נכס" מוענק במובן סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, ולחליפין תחולת החריגים שבסעיף 96(ג)(1) ו-96(ג)(3) על ההענקה. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות של הצדדים, ונערך בפני דיון בו נחקרו החייבים על תצהיריהם, וניתן לפרקליטי הצדדים לסכם בעל-פה, הגיעה עת ליתן החלטתי. 2. להלן עיקרי העובדות אשר אינן נתונות במחלוקת בין הצדדים: א. ביום 17.11.98 העבירו החייבים את מלוא זכויותיהם בדירתם בגבעתיים (להלן: "הדירה"), ללא תמורה, לטובת בתם הבגירה, גב' מיכל מתוק (להלן: "מיכל"). ב. ביום 26.12.99, העבירה מיכל ללא תמורה שלושה רבעים מהזכויות שקיבלה לטובת אחיה הקטינים, כך שכל אחד מילדי החייבים, כולל מיכל, אוחז ברבע מן הזכויות בדירה. ג. ביום 15.3.00 (פחות משנתיים לאחר העברת הזכויות הראשונה), הוגשה בקשת כינוס כנגד החייבים בידי נושה, הוא בנק לאומי (להלן: "הבנק"). זאת, כאשר מעשה פשיטת הרגל נשוא הבקשה היה העברת הזכויות מהחייבים למיכל. כתגובה, הגישה מיכל המרצת פתיחה כנגד הבנק, בה ביקשה להצהיר כי הדירה הינה רכושה. בינתיים, נקלעו החייבים להליכי פשיטת רגל, ובסופו של דבר מונה נאמן לנכסיהם. 3. נימוקם הראשון של החייבים כנגד הבקשה הינו למעשה בגדר טענת סף, התוקפת את התאמת ההליך ה"מקוצר" בו נקט הנאמן; לעניין זה טוענים החייבים, בלא לנמק, כי בירור הבקשה מצריך בירור עובדתי יסודי הכולל הזמנת עדים והבאת ראיות. החייבים מוסיפים וטוענים, כי זכותה של הבת מיכל ליזום ולנהל הליך אחר כנגד הנאמן, בו תוכרע זכותה בדירה. טענה זו, על שני ראשיה, אין לאל ידי לקבלה. זאת, באשר היא מנוגדת להלכתו הפסוקה של בית המשפט העליון, וכן להגיון ולעולה מנסיבות המקרה. ראשית יאמר, כי בקשה לפי סעיף 96 הינה בקשה שיוחדה לפקודת פשיטת הרגל, ומצויה בתחום בית המשפט של חדלות פרעון; דבר זה קיבל ביטוי אף בלשונן של תקנות פשיטת הרגל, כגון תקנה 143, המסדירה את הדרך בה ידון בית משפט של חדלות פרעון בבקשה לביטול הענקה, וקובעת כי הדיון בה יהיה בפומבי. זאת, חרף המושכלה הברורה לעין כל, כי בעת בירור הענקה יאלץ בית המשפט לשמוע חקירת עדים והבאת ראיות. יוצא, כי באיזון האינטרסים שנדרש המחוקק לערוך בין גבולותיה של בקשה למתן הוראות לבין רצונו להפקיד הליך מיוחד זה בידי ערכאה מיוחדת ובעלת מומחיות מיוחדת לחדלות פרעון, החליט המחוקק להעדיף את האינטרס האחרון. מגמה זו הולמת אף את הלך-הרוח הכללי להעדיף בירור מהיר ויעיל על-פני כללים פורמליים, ולהשתמש בבקשה למתן הוראות, באופן ברור ובמובהק, אף להכרעת סכסוכים בין בעל התפקיד לצד ג' (לא כל שכן החייבים), כל עוד אין צורך בבירור עובדתי מורכב או בשמיעת כמות רבה מדי של עדים. מגמות אלו, ככל אשר בבטלות הענקות עסקינן, קיבלו ביטוי מפורש בפסיקת בית המשפט העליון בע"א 5709/99 זיוה לוין נ' שילר, מפי כב' השופטת פרוקצ'יה, כדלקמן: "שאלת תוקפה של הענקה הינה שאלה הכרוכה אינטגרלית בהליכי פשיטת הרגל, המתנהלים בדרך בכלל באמצעות בקשות למתן הוראות מבית המשפט. יתר על כן, הבירור העובדתי הנדרש לצורך סעיף 96 הוא מצומצם, יחסית, וניתן להיעשות בלא קושי באמצעות תצהירים וחקירות מצהירים. בנסיבות העניין, ישנה חשיבות מיוחדת גם להיבט היעילות והמהירות של ההליך, שכן הגשת תובענה רגילה היתה עלולה להמשך שנים ולגרום לעיכוב רציני ברציפותם של הליכי פשיטת הרגל וחלוקת הדיבידנדים לנושים". (ההדגשות אינן במקור - ו.א). 4. אין פירושם של דברים, כי לעולם לא יתכנו מקרים בהם תמצא סוגיה פלונית הכרוכה בבירור הענקה כבלתי ראויה לניהול באמצעות בקשה למתן הוראות; יתכנו אף יתכנו מקרים, אשר יתבררו כסבוכים עובדתית די הצורך בכדי להיות מועברים, לפי שיקול דעתו של בית המשפט של פשיטת רגל, לפסים של תובענה אזרחית. אלא, ש"ברירת המחדל" הינה תמיד הגשת בקשה למתן הוראות, והמבקש לסטות מכלל זה, עליו הנטל לשכנע את בית המשפט בצדקת טענתו. בנסיבות המקרה, לא עמדו החייבים בנטל זה, ולו לכאורה בלבד. לא זאת בלבד, כי עסקינן במקרה בו מרבית העובדות הרלוונטיות ברורות ואינן שנויות במחלוקת, אלא שיתרת העובדות ניתנת לבירור בנקל בחקירת מצהירים ספורים (דבר שהוכח כנכון בעת הדיון). יתר על כן; בנסיבות המקרה, לא זאת בלבד כי בית המשפט לא עמד בדרכם של החייבים מלהביא כל ראיה ותצהיר בו חפצו, ולהעמידם במבחן, אלא שהחייבים עצמם נמנעו, באופן תמוה, מלהביא עדים אשר יכולים היו לתמוך בגרסתם, ובית המשפט היה מתיר בלא כל קושי את העדתם, לו טרחו והגישו תצהיר העומד בדרישות הדין. על רקע זה, תמוהה טענתם הלקונית של החייבים כי דרוש "בירור עובדתי מורכב", וטוב היה לה אלמלא נטענה כלל. בית משפט זה חזר, מספר פעמים, על ההלכה כי אין להעלות טענת העדר התאמה דיונית כלאחר יד, או כמעין "טענת מדף", אשר מוטחת מניה וביה בצד שכנגד בכדי להטרידו ולסרבל את הדיון; בא-כוחם המלומד של החייבים לא שעה לדברים, וחבל שכך. 5. טענתם המקבילה של החייבים, בדבר ההליך שהגישה בתם, דינה, גם היא, להדחות; ראשית יאמר, כי סוג ההליך שנבחר, המרצת פתיחה, מעיד אף הוא על מיעוט המחלוקות העובדתיות ועל היות הבקשה מתאימה, למעשה, להידון בדרך מהירה של בקשה למתן הוראות (אשר דומה למדי להמרצת פתיחה). גם לכשעצמה, אין בטענה זו ולו מאומה; הנאמן, במעמדו המיוחד (כולל כניסתו המשפטית "לנעלי החייב"), פתח כדין הליך מיוחד לפי פשיטת הרגל, שמטרתו להשיב אל מסת נכסי החייבים קניין אשר הוצא ממנה, לכאורה, שלא כדין. לעניין זה, אין כל נפקא מינא, אם ניסתה מקבלת הענקה לפתוח הליך עצמאי כנגד הבנק, אם לאו. זאת עוד; עם כניסת החייבים להליכי חדלות פרעון, חל סעיף 20(א), המרכז את כל התביעות שהחייבים צד להם בידי הנאמן ובית המשפט של חדלות פרעון. אף אם לכאורה נסבה המרצת הפתיחה על סכסוך בין מיכל (שעודנה סולבנטית) לבין הבנק, הרי נקל לראות, כי החייבים ומסת נכסיהם הינם צד נדרש לדיון ואף לבירור העובדתי, ולכן לכאורה עשוי סעיף 20(א) לחול על התביעה, בין אם במישרין ובין אם בדרך היקש. אי לכך, יתכן מאד ודווקא המרצת הפתיחה שהגישה מיכל הינה, בנסיבות המקרה, ההליך הבלתי מתאים. מכח קל וחומר, אין די בהליך זה (אשר שאלת הקפאתו או החרגתו אינה דרושה הכרעה במסגרת הבקשה הנוכחית) בכדי לחסום את הנאמן מלנקוט בדרך הנכונה והטבעית ביותר לבירור הסוגיה. יוצא, כי דין טענת הסף דנן להדחות לחלוטין. 6. טענה נוספת אשר העלו החייבים, הינה כי זכויות בדירה אינם נכס אשר ניתן "להעניקו" במובן סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל; לטענה זו אין כל יסוד, ודינה להדחות. לא זו בלבד, שסעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל כולל במפורש זכויות בגדר "נכסים" לעניין הפקודה, אלא שתוצאה זו עולה בקנה אחד אף עם הגישה המודרנית בפסיקה, אשר בחרה לנטוש מונחים פורמליסטיים וארכאיים לטובת גישה מרחיבה, המתייחסת לכל זכות בעלת ערך כספי כ"נכס", אשר הענקתו ללא תמורה ניתנת לביטול. גישה חדשה זו קיבלה לאחרונה ביטוי מפורש בפסיקתו של בית המשפט העליון בע"א 3854/98 סדן נ' רוזנטל. באותו עניין, נידונה הענקה שנשואה נכס בדמות ניירות ערך, אשר גורלו ה"מוחשי" לא ניתן היה לגילוי. בפסק דין ארוך ומנומק, נתנה כב' השופטת פרוקצ'יה את הדגש למטרותיו המהותיות של מוסד ביטול ההענקה, אשר הינן טיפול במצב בו חייב, המודע לחובותיו ולמצבו המדרדר, גורע ממסת נכסיו בלא תמורה. בעניין זה, ציטטה השופטת המלומדת את פסק הדין בעניין לוין, בו הוער כדלקמן: "דומה כי הגישה השעה לאמץ במקומנו את גישת הפרשנות המרחיבה המאפשרת ביטול הענקה גם מקום בו אין מדובר בהשבת הנכס המקורי שהוענק אלא בתמורתו, או בנכס חלופי שנקנה בתמורה זו. די בהעברת טובת הנאה כלכלית על-ידי החייב למקבל ההענקה אשר ניתן לאתרה, לכמתה ולהעריכה בכסף כדי לאפשר את ביטולה כהענקה. ו י ת ו ר ע ל ז כ ו ת ב נ כ ס ע ש ו י ל ה ח ש ב ב ג ד ר ט ו ב ת ה נ א ה כ ל כ ל ית כ ז ו. הדבר מוצדק... מבחינת הגשמת התכלית שבביטול הענקות, ומבחינת התיישבותו הרחבה עם סעיף 96 לפקודה". (ההדגשות שלי - ו.א). הלכה זו הינה כללית וברורה, ומייצגת בחירה ואיזון אינטרסים מהותי שערך בית המשפט העליון, תוך שקילה של מטרות הליך פשיטת הרגל ומושכלות העולות מחיי המעשה. עיננו הרואות; הלכה מחייבת זו עומדת בניגוד חזיתי ומוחלט לטענת החייבים, כי זכויות בדירה אינן "נכס" אשר ניתן לבטל את הענקתו. אי לכך, אף דינה של טענה זו להדחות. 7. משהגענו לכאן, הרי אין מנוס מלהסיק את המסקנות הבאות; בפנינו הענקת נכס בלא תמורה, הנכנסת לכאורה לגדרו של סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל. הענקה זו התבצעה פחות משנתיים טרם נקלעו החייבים להליכי חדלות פרעון. מעבר לדרוש יאמר, כי אף אם היה המועד ארוך יותר, לא היה בכך כדי לסייע בידי החייבים, באשר מעדות החייבת עצמה עולה במפורש כי החייבים היו נתונים כבר אז בקשיים כלכליים ניכרים. לעניין זה אעיר, כי לשאלה האם עלה בדעתם הסובייקטיבית של החייבים באותה עת כי הם עומדים בפני קריסה (עניין אשר אליו ניסתה החייבת לכוון בעדותה), אין כל נפקות לעניין זה. להבדיל מהליך לפי סעיף 98 לפקודה, אין כל נפקות או צורך להוכיח כוונת מרמה של החייבים; על אלו האחרונים מוטל הנטל להוכיח כי בעת ההענקה היו מסוגלים לפרוע את כל חובותיהם בלא הנכס נשוא ההענקה. בנסיבות המקרה, לא עמדו החייבים בנטל זה, ההפך הוא הנכון. עתה, לא נותר אלא לברר, האם חל בנסיבות המקרה אחד החריגים שבסעיף 96(ג), המונעים את בטלות ההענקה כלפי נאמן; מחריגים אלו, רלוונטיים שניים לנסיבות המקרה, והם הענקה "בשל נישואין ולפניהם", והענקה "לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו, בזכות אשתו". נקל לראות, כי החריג הכרוך בהענקה בשל נישואין איננו מתקיים בנסיבות המקרה; אין עסקינן בהענקה שניתנה סמוך לנישואין, אלא למעלה מעשרים שנים לאחר מכן, דווקא כאשר בני הזוג (לפי גרסתם שלהם), עמדו בפני משבר קשה בחייהם המשותפים; הלכה בסיסית וידועה היא, כי חריג זה, בניגוד לחריג נשוא סעיף 96(ג)(3), איננו מתייחס לקשר בין הנישואין לדרך בה הגיע הנכס לרשות החייבים, אלא דורש קשר בין הנישואין לבין ההענקה עצמה; בנסיבות המקרה, אך ברור הוא כי חריג זה אינו מתקיים. 8. כעת, מן הדין לבחון את סעיף 96(ג)(3), בו התמקדו חלק ניכר מטענות החייבים, והבירור העובדתי שנערך במסגרת הדיון. לעניין זה, הלכה פסוקה היא, כי אמנם נטל ההוכחה הראשוני מוטל על הנאמן, אולם מאחר וביסוד שלילי עסקינן, הרי נטל זה הינו קל ביותר, כפי שקבע בית המשפט העליון בע"א 5578/93, נדב נ' הנאמן על נכסי פושט הרגל נדב ואח', כדלקמן: "הנאמן הוא הנושא בנטל השכנוע. אולם, מאחר שעניין לנו בהוכחת יסוד שלילי, שלעיתים אף מצוי בידיעתו המיוחדת של היריב, אין להעמיס על הנאחן חובת ראיה כבדה מדי. כמות ההוכחה הנדרשת על מנת לצאת ידי חובת הראיה היא קלה, ואם לא תובא מצידו של הנתבע ראיה לסתור, הרי די יהא באותה ראיה להרמת נטל השכנוע על-ידי הנאמן". יוצא, כי מרגע שטענו המשיבים לרלוונטיות של החריג (כפי שאכן עשו בנסיבות המקרה), על בית המשפט לקבל ראיה, ולו קלת משקל, לאי-קיום החריג. מאותו רגע, מתהפך הנטל, ועל החייבים לשכנע את בית המשפט כי החריג אכן מתקיים. לעניין הראיה הראשונית שעל הנאמן לספק, הרי שחלים הכללים הרגילים של דיני הראיות, ואין הנאמן ובית המשפט מוגבלים בסוג הראיה הנדרשת. יתכן, ותהיה זו ראיה ישירה ופוזיטיבית, ויתכן ותהיה זו ראיה בדמות התמוטטות גרסתם העובדתית הבסיסית של החייבים, בכל האמור בתחולת החריג. לשון אחר; לאור ההלכה המקלה בדבר הוכחת "היסוד השלילי", הרי בנסיבות מסויימות, די יהיה בכך כי יוכח לבית המשפט, כי גרסתם העובדתית של החייבים הינה מופרכת או בלתי-ראויה לאמון. זאת, באשר לאי-אמירת אמת או המצאת גרסה מופרכת מצד בעל דין (בעניין מרכזי ומהותי) ישנו לעיתים קרובות ערך ראייתי עצמאי. 9. מה עולה, אם כן, מנסיבות המקרה דנן? החייבים אכן העלו את הגנת סעיף 96(ג)(3) בתצהיריהם; עיקר גרסתם היא, כי אם החייבת, גב' כזום, נפגעה בתאונה ונגרמו לה נזקים כבדים. אי לכך, נפסק לטובתה בשנת 76 סכום כסף נכבד. חלק ניכר מסכום זה הועבר, בשנת 78, לטובת בתה לרגל נישואיה, ושימש לרכישת דירתם הראשונה של בני הזוג. מאוחר יותר, לפי עדות החייבים עצמם, החליפו את דירתם הראשונה באחרת, ואף דירה זו הוחלפה לאחר מכן בדירה חדשה, היא הדירה נשוא הבקשה דנן. ראשית יוער, כי גב' כזום לא הגישה תצהיר ולא נחקרה, אף כי החייבת העידה כי אמה עודה מתפקדת (ואי לכך, כשרה לעדות ובודאי להגשת תצהיר). זאת ועוד; החייבת לא חלקה על חשיבות עדותה של אמה בכל האמור בבירור העובדות, כדלקמן: "ת. אמא שלי קבלה את הכסף בשנת 76, עד שהיא נתנה לנו זה היה בשנת 78. כ נ ר א ה שהיה לה מספיק כסף כדי לתת לנו מזה, היא שילמה את החובות. הייתי בת הזקונים, כל האחים שלי התחתנו והיא לא היתה צריכה לתת להם שום דבר. ש. תסבירי לי איך מצבה של אמא השתפר במשך שנתיים שהיא יכלה לתת לה שליש. ת. אני לא יכולה להסביר. אמא שלי יכולה להסביר. ש. ביקשת ממנה שתתן תצהיר להיום? ת. אני פועלת לפי הצעת עורך הדין שלי". (ההדגשה בציטוט שלי - ו.א.) 10. עיננו הרואות; עסקינן למעשה באחת הסוגיות (או נקודות החולשה) הגדולות ביותר בגרסת החייבים; בעוד לפי גרסתם הם, נפגעה גב' כזום קשות בתאונה, הוציאה כספים רבים ונכנסה לחובות, הרי שנותר לה, באורח תמוה, חלק כה גדול מכספי הפיצוי עד כדי לתיתו לבתה. לעניין זה, הנוגע לאמינותו של חלק מרכזי בגרסת החייבים, והוא עצם מתן הכסף בידי האם, מצויות העובדות בידיעתה האישית של גב' כזום, בעוד החייבת עצמה אינה יכולה אלא ליתן עדות סברה (או לכל היותר עדות שמיעה), אשר אין צורך להכביר מילים בדבר העדר קבילותה, או למצער משקלה המועט. יתר על כן; בידיעתה האישית של גב' כזום נמצאות אף סוגיות נוספות הקשורות ללב-ליבו של החריג הנטען, והיא שאלת עצם כוונתה בעת הענקת הכספים, והקשר בין אותם כספים לבין רכישת הדירה (קשר אשר קיומו הינו הכרחי לתחולת החריג) אלא שהמשיבים לא הגישו תצהיר של גב' כזום, אלא הסתפקו במסמכים ישנים שאין להם רלוונטיות רבה או משקל מכריע בענייננו, וזאת בלא כל נימוק המניח את הדעת (נהפוך הוא, כאשר נשאלה על כך החייבת, התחמקה מליתן תשובה). אי לכך, קם ועומד כנגדם "כלל הראיה הטובה ביותר", ומונע מהם מלהסתמך על הראיות החלופיות שהעלו, אשר מניה וביה, לא היה בהן בכדי להניח את הדעת. זאת ועוד; מעיון ב"טיוטת התצהיר" שהגישה גב' כזום בתמיכה לבקשה לפטור מאגרה (בתאריך בלתי ידוע), עולה סתירה רבתי לעצם גרסתם הבסיסית של החייבים בדבר תחולת החריג. בעוד גרסת החייבים מבוססת, כזכור, על כך כי גב' כזום העניקה לבתה כשליש מכספי הפיצויים להם זכתה, הרי בטיוטת התצהיר (בה טענה גב' כזום בין היתר כי נקבעה לה 100% נכות לצמיתות) מופיעות ההצהרות הבאות: "הנני נאלצת להוציא סכומי כסף עצומים, הן בתחום הרפואי והשיקומי, והם בתחום העזרה התמידית בבית וכלכלת המשפחה... הנני חייבת סכומי כסף גדולים לגופים ואנשים שונים כתוצאה מהתאונה... הסכומים שקיבלתי אינם יכולים לענות על כל צרכי, עקב ההוצאות העצומות שיש לי בגין מצבי המיוחד. הנני חייבת להמשיך בטיפולים רפואיים ושיקומיים שוטפים ויקרים והנני נושאת לבד בכל ההוצאות הכרוכות בכך". (ההדגשות שלי - ו.א). די בכך, כדי ליצור סתירה מהותית אל מול גרסת החייבת; הכיצד יכלה גב' כזום, אשר העידה בתצהיר כי הסכום שקיבלה (כולו!) איננו מספיק לצרכיה האישיים, ומצבה הכלכלי הינו בכי רע, להפריש זמן לא רב לאחר מכן שליש מהסכום לטובת בתה? נוכח תמיהה זו, היה על החייבים, לכל הפחות, לצרף תצהיר של גב' כזום המסביר תמיהות אלו, ולאפשר לנאמן לחקרה על תצהירה זה. זאת לא עשו החייבים, ושמא לא בכדי. 11. לא זאת, אלא אף זאת; עדותה של החייבת עצמה היתה רחוקה מלעורר אמון; דומה, כי בדבריה גילתה טפח וכיסתה טפחיים, ברצונה זוכרת את המאורעות וברצונה מערפלת את תשובותיה ומתחמקת מליתן מענה ברור לשאלות הנאמן. כאלו הן, למשל (בנוסף לציטוט שהובא לעיל), אף תשובותיה בעניין הקשר בין ההענקה למתן צו הכינוס, אשר היו פתלתלות, מעורפלות במכוון ובלתי אמינות (אף בהיותן תמוהות נוכח האמור בתצהירו של בעלה). כך היה אף כאשר נשאלה מדוע לא טרחה להודיע לבית המשפט למשפחה כי ניתן צו מניעה כנגד דיספוזיציות בדירה (צו אשר חזקה עליה כי היתה מודעת לקיומו), שאלה עליה השיבה באופן תמוה ב"אני לא יודעת". זאת ועוד; החייבת סתרה עצמה אף בכל האמור בעצם המניע להענקת הדירה למיכל. לשאלת בית המשפט, השיבה תחילה כי הדירה הועברה (בשלב הראשון) למיכל ולא לכל ילדי החייבים, באשר מיכל לבדה היתה בגירה והאחרים קטינים. אולם, באורח תמוה, הודתה מיד לאחר מכן, כי אף כאשר הוענקה הדירה בפעם השניה, ממיכל לאחיה, היו יתרת הילדים קטינים. אף סתירה זו יוצרת תמיהה (וזאת בלשון המעטה), בעניין מניעי החייבים ומחזקת את ההנחה כי האופן בו כלכלו את מעשיהם נעוץ לא במערכת היחסים הפנים-משפחתית, אלא דווקא בצו המניעה שהוצא במרץ 2000. לעניין זה יוזכר, כי החייבת התחמקה מתשובה כאשר נשאלה על עניין זה, וענתה "אני לא יודעת". זאת, בעוד מיכל (אשר מן העובדות עולה כי הפרה בריש גלי צו שיפוטי) כלל לא הגישה תצהיר. השפעתו של עניין זה על אמינות גרסת החייבים, והאופן בו הוא מחזק למעשה את גרסת הנאמן, ברורים מאליהם. סיכומם של דברים; עדות החייבת פתלתלה ומעוררת חוסר-אמון; די בפרכות וברושם הבלתי-אמין העולה מעדות זו, לצד הנפקות הראייתית המכרעת של אי העדתה של גב' כזום, בכדי ליתן בידי הנאמן ראיה אשר תרים את הנטל הקל המוטל עליו בנסיבות המקרה. 12. אלא, שבנסיבות המקרה, קיים טעם נוסף וכבד-משקל לאי-תחולת החריג, אשר די היה בו בכדי להרים את הנטל המוטל על הנאמן, אף אם אתעלם מן הפרכה הראייתית שהפילה את גרסת החייבים. זאת, באשר אף מגרסת החייבים עצמם, עולה טעם משפטי אשר די בו בכדי לשלול את תחולת סעיף 96(ג)(3) לפקודה. במה אמורים דברים? הנכס אשר הוענק איננו זהה כלל ועיקר לנכס אשר לגרסת החייבים הגיע אל החייב מאשתו לרגל נישואיו. אף אם הייתי מקבלת את גרסת החייבת וגב' כזום במלואן, הרי שלא היה בכך אלא כדי להחיל את החריג על הדירה הראשונה; אלא שבינתיים החליפו החייבים את דירתם פעמיים. נסיון החיים וההגיון מלמדים, כי זוגות נשואים המוכרים דירה בכדי לרכוש דירה אחרת תחתיה, עושים זאת כדי לשפר את תנאי חייהם, קרי, רוכשים דירה גדולה ויקרה יותר מקודמתה, דבר המקביל בדרך-כלל להתבססות מצבם הכלכלי עם השנים. יוצא מכאן, כי חזקה היא, שהדירות המאוחרות לא היו "תחליף זהה גרידא" לדירה הראשונה, אלא נכסים שונים ויקרים יותר, אשר נרכשו מצירוף של דמי מכר הדירה עם כספים אשר באו ממצבת נכסיהם המשותפת של בני הזוג. למותר לציין כי החייבים, מסיבות השמורות עימם, לא טרחו להביא כל מסמך המעיד על מחירי הדירות שנרכשו ואופן מימון הרכישה (דבר לו נזקקו, אם היה ברצונם להוכיח כי החזקה נסתרה, וכל הדירות לא היו אלא "תחליף זהה" זו של זו, או כי ההפרש בין ערכן לא היה רב). די בכך כדי ללמדנו, כי הנכס שבא לחייב מאשתו עקב נישואיו (אם אכן כך הוא), הומר לכסף אשר התערבב עד לבלי היכר עם כספיהם המשותפים של בני הזוג, ושימש לרכישת נכס אחר, אשר אף גורלו היה דומה. די בכך, כדי להבהיר כי הדירה האחרונה אינה יכולה להחשב כנכס אשר החריג להענקה חל עליו. תוצאה אחרת היתה מביאה לכדי אבסורד, לפיו די בכך שנכס זה או אחר בא לחייב לרגל נישואיו ונמכר לפני עשרות שנים, בכדי "לחסן" נכסים מאוחרים יותר ושונים בתכלית מפני סעיף 96, אך ורק מהסיבה כי דמי הנכס הראשון שימשו למימון שיעור לא ידוע מעלות קנייתם. תוצאה זו, אין הדעת סובלתה, והיא מנוגדת בתכלית לגישה המרחיבה שנקט בית המשפט העליון בהלכות לוין וסדן, אשר שללו בתכלית "חסינות" מפני סעיף 96 הבאה בשל "העלמות" הנכס המקורי, מכירתו או ערבובו בנכסים אחרים של החייב. לא זאת, אלא אף זאת; מן הדין לשקול אף מתן פרשנות מצמצמת לסעיף 96(ג)(3) עצמו; זאת לא רק בשל ההלכה הכללית לעניין סעיף 96, אלא בשל היות עצם הרציונל שבסיס החריג טמון בדין אנגלי ארכאי, אשר לפיו היו הנישואין מקנים לבעל את נכסי אשתו. אין צורך להכביר מילים כי דין זה אינו חל ואף מנוגד בתכלית לדיני מדינת ישראל, המבוססים על שיוויון ועל זכות האשה הנשואה בקניינה, כאילו היתה פנויה. אי לכך, ספק גדול הוא, האם ראוי להרחיב את תכולת הסעיף מעבר לעצם הנכס אשר בא לבעל בזכות אשתו לרגל נישואיו; מכח קל וחומר, ניתן לקבוע בוודאות, כי הסעיף לא יחול, מקום בו הנכס אינו קיים עוד, ותמורתו התערבבה בלא היכר במסת נכסיהם המשותפת של בני זוג, אשר הלכת או חזקת השיתוף חלות עליהם. אף בכך די כדי לדחות את טענות המבקשים. 13. מכל האמור לעיל, עולה כי אין תחולה לאף אחד מחריגי סעיף 96(ג) לפקודת פשיטת הרגל. לא נותר אלא לדון בשאלה, האם ההעברה השניה של הדירה, ממיכל אל בניהם הקטינים של החייבים, משנה את תמונת המצב. סוגיה זו לא הועלתה כטענת הגנה בידי החייבים, ולכן די יהיה לומר מילים מספר בעניינה. טיבה של בטלות הענקה מחייב לפלוני מקבל ההענקה, היא כי היא מאיינת את תוקפה הקנייני של פעולת ההעברה, ומקנה לנאמן זכות עקיבה אחרי הנכס (בעניין זה, ראה הלכת זיוה לוין שהוזכרה לעיל). הדרך היחידה לקטוע את זכות העקיבה דנן, הינו הסייג המפורש המצוי בפקודת פשיטת הרגל, המקנה הגנה לקונה בתמורה ובתום-לב. נקל לראות, כי נשואי ההענקה בנסיבות המקרה אינם עונים על אף אחד משני תנאיה של ההגנה; ראשית, אין עסקינן במכר בתמורה, אלא בהענקה שניה, אף היא בלא תמורה. שנית, אין המוענק השני צד ג' תם-לב, אלא בניהם הקטינים של החייבים, שענייניהם מנוהלים בידי החייבים עצמם. יוצא, כי למעשה הוציאו החייבים את הנכס מכיסם האחד, והחזירוהו לכיסם האחר באמצעות בתם מיכל. זאת, במהלך המזכיר למדי "עסקה סיבובית", אשר לא נועדה אלא כדי להשיב את הנכס לחזקתם ושימושם האפקטיביים, כשהוא "בטוח" מהישג ידם של הנאמן ושל הנושים. מסקנה זו נתמכת אף בידי טענת הנאמן (שלא הוכחשה), כי החייבים מוסיפים לנהוג בדירה מנהג בעלים, ואף משלמים את החשבונות, נשוא הנכס, הגם שנרשם על שם מיכל, כולם או חלקם. כך או כך, לא נתקיימה אף דרישת תום הלב של צד ג' רוכש, הנדרשת בפקודה לצורך בלימת זכות העקיבה של הנאמן. 12. מכל הסיבות דנן, דין בקשת הנאמן להתקבל; בנסיבות המקרה, אין כל צורך להכריע בסוגיית הדיור החלוף. לשם כך, יהא על הנאמן להגיש בקשה חדשה, אם וכאשר ירצה לפנות את החייבים מהדירה. מאחר והחייבים הינם בלוא הכי חדלי פרעון, ואך ורק מטעם זה, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות. בני זוגפשיטת רגל