פשיטת רגל - בית המשפט המחוזי

פסק דין הנשיא א' ברק: חייב מבקש מבית המשפט צו כינוס לנכסיו, במסגרת הליכי פשיטת רגל. כלום יש לסרב לבקשתו זו אך בשל הטעם כי החוב שעומד ביסוד בקשת החייב מקורו בניהול עסק של שירותי ליווי? זו השאלה הניצבת בפנינו. העובדות וההליכים 1. המערערים הם בני זוג שהיו נשואים זה לזה. הם פנו לבית המשפט המחוזי בחיפה בבקשה לעיכוב הליכים ולמינוי כונס נכסים והכרזתם כפושטי רגל, על פי פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם - 1980 (להלן: הפקודה). בתצהירו של המערער (מיום 12.4.2000) טען כי סכום החובות המשותף לו ולמערערת עומד על 1,000,000 ₪. החובות נוצרו בשל "הסתבכויות שונות בין השנים 1989-1990". בתצהיר משלים שנתן (מיום 1.5.2000) הוסיף המערער כי ניהל עסק של יבוא ויצוא בין השנים 1985-1989 ועסק זה יצר את חובותיו. חובות העסק גרמו לסכסוך בינו ובין אשתו והביאו לגירושיהם בשנת 1989. לאחר הגירושין פתחה גרושתו "עסק של אירוח" בו היה מועסק כשכיר מאז 1991. אמנם נוצרו חובות במהלך ניהול עסק זה (שפעל עד שנת 1999) אולם לטענת המערער, לא הפעילות במסגרתו היא שהביאה לחובות שביסוד הבקשות על פי הפקודה. גם בתצהירה של המערערת (מיום 12.4.2000) נטען כי מקור החובות הוא בעסק יבוא ויצוא שניהל המערער בין השנים 1985-1989 וכי הגם שפתחה עסק של "שירות אירוח דרך הטלפון", לא נוצרו במהלך ניהולו חובות נשוא הבקשות על פי הפקודה. כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכנ"ר) בתגובתו, סבר כי אין להענות לבקשות. הוא קבע כי "חובות המבקש הינם חובות משותפים עם גרושתו ונוצרו בשנים 1989-2000 מניהול עסק לשירותי ליווי. מאחר והחובות נוצרו מעיסוק בלתי חוקי אין סיכוי שינתן צו פשיטת רגל בגינם. לפיכך אין טעם ותכלית במתן צו הכינוס ועיכוב ההליכים". 2. בית המשפט המחוזי (הרשם השופט עודד גרשון) קיבל את עמדת הכנ"ר ודחה (ביום 21.5.2000) את בקשות המערערים מטעמי הכנ"ר. על החלטה זו הוגשו ערעורים לבית משפט זה (ע"א 4276/00 וע"א 4273/00). בדיון מיום 27.9.2000 הוחלט בהסכמת בעלי הדין לקבל את הערעורים ולהחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי לדיון מחדש "לאחר שהמשיב ימציא מחדש את עמדתו המפורטת לבקשה". בעמדתו בפני בית המשפט המחוזי, אליו הוחזר הדיון כאמור, שב הכנ"ר וטען כי אין להיענות לבקשות המערערים שכן נוכח הסתירות בתצהירי המערערים והיות מקור החוב בעיסוק בלתי חוקי, הרי שיש לקבוע כי הבקשות הוגשו בחוסר תום לב ואין סיכוי שהמערערים יוכרזו כפושטי רגל. לתמיכה בעמדתו זו הביא הכנ"ר שני פסקי דין בהם הורשע המערער באחזקת מקום לשם זנות ואחזקת מקום לשם עריכת הימורים (עבירות לפי סעיפים 204, 225 ו-228 לחוק העונשין, התשל"ז-1977). עוד צויין, כי מעיון ברשימת החובות עולה כי חלק משמעותי מהם נוצר בשנים בהם כלל לא פעל העסק של יבוא ויצוא אלא מאוחר יותר, שעה שפעל עסק "שירותי האירוח". כמו-כן, פירוט החובות - לארנונה, רכישת רכבים באשראי, קנסות חניה, תיקוני רכב וחשבוניות טלפון - מאששים את הסברה כי החובות נוצרו מעיסוקם של בני הזוג מעסקי "ארוח וליווי" המהווים הסוואה של עסקי הזנות שבגינם הורשע החייב-המערער. מכאן, שהחובות נוצרו במהלך ניהול עיסוקים בלתי חוקיים ושלא בתום לב. המערערים, בתגובתם, טענו כי אין בסיס עובדתי לעמדת הכנ"ר באשר למקור החובות וכי אסור היה לכנ"ר להביא בנדון פסקי דין מהרשעות פליליות של המערער. עוד נטען - לחלופין - כי אין לשקול במסגרת מתן צו כינוס ובהכרזה על פשיטת רגל והפטר, את חוקיותו של העסק שנוהל ובמסגרתו נוצר החוב. תום ליבו של החייב רלבנטי ככל שהוא קשור ברצונו לשלם את חובותיו ובאמונתו כי ינהל עסק רווחי. אין מקום מעבר לכך לשיקולי מוסר הקשורים בחוקיות והמוסריות של העסק עצמו. 3. בית המשפט המחוזי, בפסק דינו מיום 22.7.2001, שב ודחה את בקשות המערערים. בית המשפט קבע כי מהחומר שבפניו עולה כי המערער היה מעורב באחזקת מקום לשם זנות, בניהול ואחזקת מקום לשם עריכת הימורים ובעסק של שירותי ליווי ואירוח. המערערים לא הצביעו, כך נקבע, על אסמכתא כלשהי לכך שחובותיהם נובעים מ"ניהול עסק של יבוא, יצוא וסחר חוץ של סחורות". על רקע זה קבע בית המשפט, כי אין המערערים זכאים לחסות תחת כנפיה של הפקודה. אמת, הפקודה מכירה באינטרס לגיטימי של החייב לפתוח דף חדש בחייו אולם המדובר "בחייבים ישרי דרך שהסתבכו בתום לב". על כן, אפילו המדובר בעסק רווחי שיצר חובות, הרי ש"מי שעסק בעסקים בלתי חוקיים ומסתבך בחובות אינו ראוי משום תיקונו של עולם להגנת הפקודה ולהגנת בית המשפט". המקור לכלל זה נמצא לבית המשפט המחוזי בעקרון של תקנת הציבור. "הדעת אינה סובלת כי המכשיר החיוני והחשוב של פשיטת הרגל שנועד כאמור לעיל לאפשר שמיטת חובות של חייב שנקלע בתום לב לקשיים כספיים מתמשכים, לפתוח דף חדש בחייו ולשקם את עצמו, יועמד לרשותם של מי שבחרו לנהל את חייהם ואת עסקיהם באופן בלתי חוקי. לא לכך נועדו הליכי פשיטת רגל ולא לאלה יתן בית המשפט את הגנתו". על יסוד זה, נדחו בקשות המערערים. מכאן הערעור שבפנינו. הטענות בערעור 4. המערערים טוענים כי שגה בית המשט המחוזי בפסק דינו - עובדתית ומשפטית. עובדתית, שכן אין יסוד למסקנה כי מקור החובות הוא בניהול עסק בלתי חוקי. לשיטת המערערים הם ביססו את מקורות החוב בעסקים חוקיים שקדמו לשירותי הליווי והאירוח. עוד נטען, כי בית המשפט לא היה צריך לקבל כראיות מטעם הכנ"ר את פסקי הדין בפלילים כנגד המערער. לכנ"ר אין כלל מעמד על פי חוק המרשם הפלילי ותקנות השבים, תשמ"א-1981 ולא היה צריך להשיג כלל חומר זה. משהושג, לא היה צריך בית המשפט לקבלו ולהתבסס עליו. משפטית, טענו המערערים, תום ליבו והתנהגותו של החייב ביצירת החוב נבחנים על פי הפקודה רק ככל שהחייב נהג בפזרנות, מסוכנות או באי אכפתיות כלפי יצירת החוב. תום הלב נבחן לגבי אמונת החייב כי העסק יביא לרווחים. אין רלבנטיות במסגרת זו לשאלת חוקיות ניהול העסק. תקנת הציבור תמנע תחולתה של הפקודה רק כאשר מטרת פעולתו של החייב בעסק היתה שלא לשלם את חובותיו. עוד הדגישו המערערים, כי החובות נשוא ערעור זה הם כולם חובות חוקיים לצדדים שלישיים. על כן, אפילו נוצרו במהלך ניהולו של עסק לא חוקי, אין עילה לשלול את תחולתה של הפקודה על המערערים בייחוד בגין חובות מסוג זה. 5. הכנ"ר, בסיכומיו, ביקש כי נדחה את הערעור. במישור העובדתי טען הכנ"ר כי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי באשר למקור החובות ופעולת המערערים בעסק לא חוקי הוכחו כדבעי ואין עילה להתערבות בהם. הכנ"ר הוסיף כי לא היתה כל מניעה מלהגיש את פסקי הדין בפלילים שניתנו כנגד המערער. כך, שכן המערער חתם על הצהרה לויתור על סודיות וחובת תום הלב שחלה עליו חייבה את המערער עצמו בגילוי עובדות אלה. מכל מקום, גם אם היה פגם של קבילות בראיות אלו הרי שבאיזון הכולל היה על בית המשפט לקבלן למרות הפגם. במישור המשפטי טען הכנ"ר, כי בדין דחה בית המשפט המחוזי את בקשות המערערים שכן החובות נוצרו במהלך ניהולו של עסק לא חוקי. עקרונות תום הלב ותקנת הציבור מובילים למסקנה לפיה אין חייב שמקורות החוב שלו בניהול עסק בלתי חוקי, יכול לחסות תחת כנפי הפקודה, וזאת למרות התכלית החשובה של שיקום החייב ופתיחת דף חדש בחייו. אין מטרת הפקודה לעודד חייבים להתפרנס בדרך בלתי חוקית ומשדרכם זו כשלה, לבוא בשעריו של בית המשפט והדין שאין מוראם עליו מלכתחילה על מנת שזה יושיע אותם מנושיהם. המערערים בחרו להתפרנס בדרך לא חוקית ואגב כך נקלעו לקשיים ואין להם להלין אלא על עצמם. השאלה שבפנינו 6. השאלות שבפנינו הן לכאורה שתיים: האחת, עובדתית בעיקרה, קשורה לשאלת מקור החובות והבסיס הראייתי להם (לרבות ההסתמכות על הרישום הפלילי). יאמר כבר עתה, כי על פניו לא מצאנו עילה להתערבות בממצאיה של הערכאה הראשונה באשר לנסיבות יצירת החובות ומקורם. גם לעניין ההסתמכות על הרשעות המערער נראה כי אין עילה להתערבותנו שכן מבלי להכריע בעניין זה נראה כי מסקנתו של בית המשפט המחוזי עמדה על כנה מבלי להיזקק להרשעות אלו, וזאת נוכח הצהרות המערערים עצמם על פעולתם במסגרת עסק של "שירותי אירוח" (בתצהיריהם) ונוכח הקביעה של בית המשפט המחוזי עוד בפסק דינו הראשון, שהתבססה על תצהירים אלו ולא על ההרשעות שהובאו בפניו רק בשלב מאוחר יותר. אולם, ההכרעה בשאלה עובדתית זו אינה עומדת בפני עצמה אלא כרוכה בשאלה השניה שבפנינו, שהיא משפטית בעיקרה ועניינה כלום יש למנוע מן המערערים את הגנת הפקודה אך בשל העובדה כי החובות נוצרו במהלך ניהולו של עסק בלתי חוקי? בשאלה זו נדון עתה. המסגרת הנורמטיבית 7. בקשת המערערים בפני בית המשפט המחוזי היתה בראש ובראשונה למינוי כונס נכסים. זהו השלב השני במסגרת השלבים השונים הקבועים בפקודה במסגרת הליכי פשיטת רגל, לאחר מעשה פשיטת הרגל (ראו: לוין וגרוניס, פשיטת רגל (מהדורה שניה, 2000) 39-42). צו כינוס לנכסי החייב יכול להינתן על ידי בית המשפט על יסוד בקשה של הנושה או החייב (סעיף 6 לפקודה). התנאים לבקשת חייב לפשיטת רגל - ולכינוס נכסים על נכסיו - מוסדרים בסעיפים 17 ו-18 לפקודה. מהם גדרי שיקול הדעת של בית המשפט במסגרת הוראה זו? כלום רשאי בית המשפט לדחות את הבקשה אך בשל העובדה כי מקור החובות הנו בניהול עסק לא חוקי? לשון הפקודה אינה קובעת מסמרות בעניין זה. אכן, היקף שיקול הדעת וגדריו נגזרים מתכליתה (הספציפית והכללית) של הפקודה בכלל, ושל הבקשה לפשיטת רגל וכינוס נכסים של החייב, בפרט. התכלית 8. מקובל לקבוע כי הליכי פשיטת הרגל מיועדים למלא אחר שתי תכליות עיקריות: האחת, כינוס נכסי החייב וחלוקתם בין נושיו בדרך הזולה, המהירה היעילה והשווה ביותר (ראו ע"א 92/76 בן ציון נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(1) 164, 166). תכלית זו מקבלת משנה תוקף לאור ההגנה החוקתית על זכות הקניין (סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). לשם שמירה על קניינו של הנושה ופרעון החובות המגיעים לו אין די לעיתים בהליכי הוצאה לפועל ויש הכרח באמצעי קיצוני יותר - הוא הליך פשיטת הרגל. אולם, לצד תכלית זו קיימת התכלית השניה, שעיקרה לאפשר לחייב שאיתרע מזלו ואינו מסוגל לשלם את חובותיו לפתוח דף חדש בחייו על ידי קבלת הפטר מן החובות. לא פעם יעדיף חייב את המחיר של פשיטת הרגל על פני ההליכים האחרים המופעלים כנגדו לשם גביית חובו (ראו א' פרוקצ'יה, "פשיטת רגל על פי בקשת חייב", הפרקליט ל' (תשל"ו) 271, 272). אכן, חייב עלול להיות נרדף על ידי נושיו במסגרת ההוצאה לפועל וכן "עשוי להיקלע לפעמים שלא בטובתו למצבים המקשים עליו לתפקד וקיים אינטרס חברתי לאפשר לו בנסיבות מתאימות לחזור לפעילות כלכלית נורמלית תוך שמיטת חובותיו" (ראו לוין וגרוניס הנ"ל, בעמ' 24 וכן: ע"א 4892/91 אשכנזי נ' כונס הנכסים, פ"ד מח(1) 45, 55). אשר על כן צויין כי "אילולא היו קיימים הליכי פשיטת רגל, צריך היה להמציאם למטרה זו, להציל אסיר מידי אוסריו" (ע"א 501/67 הכנ"ר נ' ולנסי ואח', פ"ד כב(1) 23, 28). אכן, קניינו של הנושה אינו חזות הכל. כנגדו קיימת גם זכותו של החייב - שניתן אף לראות בה חלק מכבודו וחירותו על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו - להקים את חירותו (האישית והכלכלית) ולשוב ולקיים עצמו בדרך מכובדת (ראו והשוו: רע"א 4905/98 יוסף גמזו נ' נעמה ישעיהו, פ"ד נה(3) 360; וכן: ע"א 3553/00 אלוני נ' זנד טל מכוני תערובת (טרם פורסם)). ביטוי לתכלית זו - של שיקום החייב - מצוי בין היתר בהוראות הפקודה המאפשרות לחייב לבקש פשיטת רגל. כך, האפשרות לבקש מינוי כונס נכסים אינה מסורה רק לנושה אלא גם לחייב (ראו סעיפים 17 ו-18 לפקודה). זאת, לא רק במקרה בו יהא בפשיטת הרגל משום תועלת לנושים אלא גם במקרים בהם אין תועלת לנושים, ומתוך הכרה באינטרס הלגיטימי של החייב לפתוח דף חדש בחייו (ה"ח 1560 (מיום 8.2.1996) בעמ' 60). 9. ודוק: ההגנה על האינטרס של הנושים בהבטחת זכותם וכן והאינטרס של החייב בשיקומו אינם עומדים בפני עצמם אלא כפופים הם לעקרון תום הלב (במובנו האובייקטיבי והסובייקטיבי). אכן, בפקודת פשיטת הרגל עצמה יש הוראות המבססות עצמן על עקרון תום הלב במובנו הסובייקטיבי. כך, יכול בית המשפט לדחות בקשה לפשיטת רגל, בין היתר, אם שוכנע כי הבקשה הוגשה "שלא בתום לב, במטרה לנצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל" (סעיף 18ה(2) לפקודה). כן רשאי בית המשפט שלא ליתן הפטר , בין היתר, אם "במהלך פשיטת הרגל נהג החייב בחוסר תום לב, במטרה לנצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל" (סעיף 63(ב)(1) לפקודה). על כן, נקבע כי אם מכלול הנסיבות מצביע על כוונת החייב להתחמק מנושיו בין היתר על ידי הצהרות שווא של החייב באשר לנכסיו ומצבו הכלכלי, יתכן ויהא בכך חוסר תום לב המצדיק דחיית הבקשה למתן צו כינוס (ע"א 149/90 קלאר נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מה(3) 61, 65-66. בנוסף, כפופים הליכי פשיטת הרגל לעקרון תום הלב במובנו האובייקטיבי. כך, הן הנושים והן החייב חייבים להפעיל את זכויותיהם על פי הפקודה בתום לב (סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). אל לחייב להפוך את דיני פשיטת הרגל ל"עיר מקלט" אשר כל דכפין יבוא בשעריה (פרשת אשכנזי, בעמ' 55) מאידך, רשאי בית המשפט לדחות בקשת נושה להליכי פשיטת רגל נגד חייב, אם נעשה בהם שימוש לרעה (לוין וגרוניס הנ"ל, בעמ' 99-101). עוד נקבע, כי חוסר תום לב יכול שימצא בשלב יצירת החובות כמו גם בשלב אכיפת החובות (ע"א 5503/92 קירצמן ואח' נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מט(1) 749, 756-757). 10. לצד תכליות ספציפיות אלו - ואף מעליהן - מצויות התכליות הכלליות העומדות ביסוד כל דברי החקיקה. זוהי המטריה הנורמטיבית שעניינה עקרונות היסוד של השיטה. בין אלו רלבנטי לעניננו עקרון היסוד של תקנת הציבור לרבות השמירה על שלטון החוק. אכן, תכליתו הכללית של כל דבר חקיקה היא לשמור על תקנת הציבור ולמנוע תוצאות שעומדות בניגוד לה (ראו ע"א 3798/94 פלוני נ' פלונית, פ"ד נ(3) 133; השוו: ברק, פרשנות במשפט -פרשנות החוזה (כרך רביעי תשס"א) 129-130). מהי תקנת הציבור? "תקנת הציבור" משמעותה הערכים, האינטרסים והעקרונות המרכזיים והחיוניים אשר חברה נתונה בזמן נתון מבקשת לקיים, לשמר ולפתח. "תקנת הציבור הינה המכשיר המשפטי אשר באמצעותו החברה מבטאת את "האני מאמין" שלה. באמצעותו היא יוצרת מסגרות נורמטיביות חדשות ומונעת חדירה של הסדרים נורמטיביים בלתי ראויים למסגרות הקיימות" (בג"ץ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין, פ"ד מז(1) 749, 777-778). "זהו מושג דינמי בעל תכנים משתנים המשקף את רעיונות היסוד שעליהם מושתת המשטר המשפטי והוא כולל השקפות מוסריות, חברתיות וכלכליות" (שלו, "חוזה הסותר את תקנת הציבור", ספר ידין (כרך ב', תש"ן) 299, 301). תקנת הציבור כוללת, בין היתר, את חשיבות השמירה על שלטון החוק (הפורמלי והמהותי). השמירה על תקנת הציבור משמעה, על כן, גם שמירה על החוק והוראותיו והרתעה מעבריינות והפרת החוק (ראו והשוו: בג"ץ 89/01 הוועד הציבורי נ' עינויים בישראל נ' ועדת השחרורים, פ"ד נה(2) 838). אשר על כן, יש לפרש דבר חקיקה כך שיבטא את התכלית הכללית - במסגרת תקנת הציבור - של הרתעה מפני הפרת החוק. מכאן גם, אחד מכללי תקנת הציבור הוא שלא יצא חוטא נשכר (ע"א 3798/94, שם). ההרמוניה החקיקתית של כלל דברי החקיקה מוליכה למסקנה לפיה באופן עקרוני אין זה ראוי כי מפר החוק יהנה מפירות הפרת החוק על דרך של הנאה מזכויות שמוענקות לו על ידי החוק. יפים לעניין זה דבריו של השופט מ' חשין, בציינו (בהקשר לנכונות ליתן סעד לתובע על פי חוזה בלתי חוקי): "מתקשה אנין להבין כיצד לא נישמע לטענת אי החוקיות והרי כמורדים במלכות נחשב. משגזר המחוקק על הסכם פלוני כי הסכם בלתי חוקי הוא, כיצד זה שנתעלם מדברו כמו-לא-היה? והרי אם נעבור על פני החוק על פני החוק ולא נשגיח בו, בעצם מחדלנו זה נרוקן את החוק מתוכו. כזאת לא הותרנו לעשות" (דנ"א 4465/98 טבעול (1993) בע"מ נ' שף הים (1994) בע"מ, פ"ד נו(1) 56, 106). חובות שנוצרו במהלך ניהול עסק בלתי חוקי 11. על רקע זה מתעוררת השאלה, אם יש לדחות בקשה למתן צו כינוס נכסים לבקשת חייב, בשל הטעם כי החובות נוצרו במהלך ניהול עסק בלתי חוקי. התשובה לשאלה זו תלויה, כאמור, בתכליות השונות שבבסיס הפקודה. אכן, בבדיקת התכליות הספציפיות של הפקודה - הן התכלית של ההגנה על הנושים והן התכלית של שיקום החייב - נראה כי אין בעצם העובדה כי החוב נוצר במהלך פעילות בלתי חוקית, בכדי לשלול את תחולת הפקודה על החייב המבקש להכריז עליו כפושט רגל. השאלה אם הנושים ינזקו, אם לאו, מפשיטת הרגל, אינה תלויה על פניו במקור החוב; זכות היסוד של החייב לשנות מדרכיו - זכות ה"תשובה" - ניצבת אף היא על רגליה. בנסיבות אלו, אין גם לראות לכאורה את החייב כמי שפעל שלא בתום לב. אכן, כאמור, יישומו של עקרון תום הלב - בהקשרה של פקודת פשיטת הרגל - הינו בנסיבות בהן נוצר החוב ובפעולת החייב במסגרת הליכי פשיטת הרגל (ראו פרשת קירצמן, פרשת אשכנזי, פרשת קלאר, הנ"ל). ככל שהחייב לא מנצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל; ככל שהחובות לא נוצרו תוך זלזול בנושים והקמת עסקי שווא - הרי שאין לראות את החייב כחסר תום לב בהגשת הבקשה לפשיטת רגל רק בשל העובדה כי פעל במסגרת עסק לא חוקי. הנה כי כן, אין בהגשמת תכליותיה הספציפיות של הפקודה בכדי להביא לשלילת תחולתה על חייב המבקש להכריז עליו כפושט רגל שעה שחובותיו נוצרו במהלך ניהול עסק לא חוקי. 12. שונה המצב, באשר לתכלית הכללית שעניינה תקנת הציבור, השמירה על שלטון החוק והרתעת עבריינים. אכן, ככל שהפעילות שהביאה ליצירת החובות היתה בלתי חוקית, הרי שמתן הגנה לחייב במסגרת פקודת פשיטת הרגל מעוררת קושי. עקרון היסוד לפיו אין חוטא נשכר ואין לעודד הפרת החוק על ידי החוק עצמו, מחייב לכאורה כי חייב שיצר חובות במהלך פעילות של עסק לא חוקי לא יצא נשכר ולא יוכל לחסות תחת כנפיה של פקודת פשיטת הרגל (השוו: סעיף 63(א) לפקודה). מכאן שקיימת התנגשות לכאורה בשאלה שבפנינו, בין התכליות הספציפיות של דבר החקיקה ובין התכלית הכללית. שעה שאינטרס הנושים לא נפגע, החייב מבקש את שיקומו והוא פעל בתום לב, קיים קושי בהענקת מבוקשו של החייב שכן היענות לבקשתו זו עומדת לכאורה בניגוד לתקנת הציבור העומדת גם היא, ביסוד תכליתו של דבר החקיקה. כיצד ניתן ליישב בין תכליות אלו? האיזון הראוי 13. התשובה לשאלה זו טמונה באיזון הראוי ביניהן. אכן, קיימת חשיבות לשיקומו של החייב וליכולתו לפתוח "דף חדש" בחייו. כך, בייחוד, מקום בו הוא המבקש להכריז עליו כפושט רגל ומקום בו הדבר עולה בקנה אחד עם אינטרס הנושים. אולם, תכלית זו אינה מוחלטת אלא יחסית. יש לאזן אותה עם התכלית הכללית שעניינה תקנת הציבור ומניעת הפרת החוק. גם תכלית כללית זו - בתורה - אינה מוחלטת. מניעת הפרת החוק והרתעת עבריינים היא תכלית חשובה אולם אין היא מוחלטת. היא יכולה - וניתנת לאיזון - מול אינטרסים ותכליות נוספות. מהו, על כן, האיזון הראוי? התשובה היא, כי יש לבחון את מידת החומרה ואי החוקיות העומדת על הפרק. נוכח חשיבות התכליות הספציפיות של ההגנה על הנושים ושיקומו של החייב, תישלל ההגנה של פקודת פשיטת הרגל רק באותם המקרים בהם המדובר באי חוקיות של ממש, העולה כדי פגיעה מהותית בתקנת הציבור. אמת, הפרת חוק ככזו אינה רצויה ועומדת בניגוד לשלטון החוק. אולם, לצרכי פקודת פשיטת הרגל ותכליתה, יש למנוע את תחולת הפקודה רק באותם מקרים בהם אי החוקיות בה מדובר נוגדת באופן מהותי את תקנת הציבור. אין די בכך שהחובות נוצרו במהלך ניהול עסק בלתי חוקי - הא ותו לא. יש להראות כי החובות נוצרו בקשר לניהולו של עסק בלתי חוקי הנוגד באופן מהותי את תקנת הציבור (ראו עוד: Gross, Failure and Forgiveness (1997) 111). בהקשר זה ניתן לבחון, בין היתר, את השאלה אם המדובר בעבירה פלילית אם לאו, את חומרת העבירה והיסוד הנפשי הנדרש בה ואם הורשע החייב בעבירה כאמור (וראו סעיף 63(א) לפקודה); את השאלה אם המדובר באי חוקיות קבועה או חד פעמית באופיה; את מוסריותו של העסק ואת היקף הפעילות של החייב במסגרתו. כן ניתן לבחון את עוצמת הקשר בין אי החוקיות של העסק ובין יצירת החובות. אין המדובר ברשימה סגורה של שיקולים, אלא באמות מידה אפשריות לבחינת מהותיות הניגוד של הפעילות לתקנת הציבור, בהקשרה של פקודת פשיטת הרגל (השוו: נ' אורצקי, הכנסות והוצאות בלתי חוקיות בדיני מיסים (סדן, 1990) 78-79). 14. מסקנתי זו, לפיה יש לשלול את תחולת הפקודה על בקשת חייב להכריז על עצמו כפושט רגל בשל אי החוקיות בניהול עסקו רק בנסיבות בהן המדובר בפגיעה מהותית בתקנת הציבור ולא רק בשל עצם אי החוקיות של ניהול העסק, מבוססת על מספר אדנים: ראשית, בקשתו של חייב להכריז על עצמו כפושט רגל אינה דבר של מה בכך. לצד ההפטר - כי ינתן - כוללת ההכרזה משמעויות לא פשוטות מבחינת החייב. במובן זה, ניתן לראות בבקשת חייב - אם הוגשה בתום לב - כרצון כן להשתקם ולפתוח בדרך חדשה ובהכרה החברתית בשיקומו הכלכלי והאישי כמעין "מחילה" על חובו (ראו Gross הנ"ל, בעמ' 91). בנסיבות מעין אלה, משקלה של אי החוקיות שבמעשה המקורי פוחתת, כנגד רצונו של החייב להשתקם. שנית, יש לזכור כי המדובר בחובות חוקיים שנוצרו במהלך פעילות בלתי חוקית. בנסיבות אלו, מוצדק לשלול את הגנת הפקודה רק במקרים בהם אי החוקיות שבניהול העסק בולטת ועולה כדי פגיעה מהותית בתקנת הציבור. שלישית, אין חולק כי תכליתה העיקרית של הפקודה היא, כאמור, הגנה על הנושים ועל שיקום החייב. התכלית הכללית של הרתעת עבריינים ומניעת פעילות בלתי חוקית היא חשובה, אך עם כל חשיבותה אין היא תכלית עיקרית במסגרת הפקודה. קיימים דברי חקיקה אחרים שתכליתם העיקרית היא הרתעת עבריינים וענישתם. אשר על כן, מוצדק לא להחיל את הפקודה רק במקרים חריגים בהם אי החוקיות עולה כדי פגיעה מהותית בעקרון היסוד של השיטה בדבר תקנת הציבור. 15. רביעית, גם בסוגיות אחרות המעוררות שאלה דומה נראה כי גישת המחוקק - ובית המשפט - אינה למנוע כליל סעד ממי שפעל באופן לא חוקי אלא לשקול את חומרת אי החוקיות (בין היתר) וכנגזרת ממנה את הדין החל על העניין הנדון. כך, למשל בתחום דיני החוזים (ראו סעיף 30 וסעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 וכן: ג' שלו, דיני חוזים (מהדורה שניה, תשנ"ה) בעמ' 355-357; ד' פרידמן, "תוצאות אי החוקיות בדין הישראלי לאור סעיפים 30 ו-31 לחוק החוזים (חלק כללי)", עיוני משפט ה' (תשל"ו-תשל"ז) 618, 628); בתחום דיני הנזיקין (ראו טקסקי, אנגלרד, ברק וחשין, דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (תש"ל) 340-345); ובתחומים אחרים (השוו: ד"נ 22/62 קופת מלווה "העולה" ואח' נ' פקיד השומה, פ"ד יז 533; עמ"ה (חי') 13/82 פרומקין נ' פקיד השומה חיפה, פס"מ מג(2) 410) . חמישית, אף בדין ההשוואתי לא מצינו כי די בעצם אי החוקיות של העסק כדי להצדיק אי החלת דיני פשיטת הרגל על חייב. אמת, החקיקה בענייני פשיטת רגל קובעת לפעמים כי חובות שמקורם במעשים לא חוקיים ספציפיים המפורטים בחוק, לא יוכרו לעניין פשיטת רגל או שיקימו סנקציה אחרת. כך למשל בדין האנגלי לגבי חובות שמקורם בהימורים (Bankruptcy Act 1914 s.157) ובדין האמריקאי לעניין תרמית והונאה (Bankruptcy Reform Act 1978 s. 523). בתי משפט דרשו אמנם מן החייב לפעול בתום לב אולם לא פירשו חובה זו ככוללת יצירת חובות במסגרת התנהגות חוקית דווקא (Harris v. AT&T Universal Card Service, 210 B.R. 617 (Bankr. M.D. Fla. 1997). מגמה זו של אי התחשבות במקור החוב לשם תחולת דיני פשיטת הרגל על החייב מובילה למסקנה כי רק במקרים מיוחדים - העולים כדי פגיעה מהותית בתקנת הציבור - מוצדק לשלול את תחולת הפקודה על חייב אך בשל יצירת החובות במהלך ניהולו של עסק בלתי חוקי. מן הכלל אל הפרט 16. אין חולק כי המערערים עסקו בעסק של "שירותי ליווי" ו"אירוח דרך הטלפון". מן החומר שבפנינו עולה כי הוכח במאזן ההסתברויות של הדין האזרחי כי המדובר בעסק שעיקרו מתן שירותי מין על בסיס זנות, עסק שעיסוק בו עולה באופן עקרוני - ומבלי להכריע בעניין זה בנסיבות המקרה - כדי עבירה פלילית (ראו סעיף 204 לחוק העונשין, התשל"ז-1977). אמת, המערערים לא ציינו במפורש בתצהיריהם כי המדובר בעסק בלתי חוקי של שירותי זנות - להבדיל מ"שירותי ליווי" או "אירוח טלפוני". אולם כך עולה מכלל נסיבות העניין לרבות חקירת המערער בפני ההוצאה לפועל (ביום 27.3.1995), בה ציין כי "הבנות העובדות אצל גרושתי מתגוררות יחד עימנו ומשתתפות בשכר הדירה" וכן "המחיר לשעת ליווי הוא כ-350 ₪". די בתשתית ראיתית זו בנסיבות המקרה מבלי להיזקק לעניין ההרשעה הפלילית שהובאה בפני בית המשפט המחוזי. אף בפנינו לא טענו כי המדובר היה בעסק חוקי לכל דבר ועניין או כי בית המשפט המחוזי שגה משקבע כי המדובר בעסק בלתי חוקי של זנות (להבדיל מן הטענות שעניינן ההסתמכות על הרשעות המערער). אכן, המדובר בעסק שאינו רק בלתי חוקי אלא שיש בו היבטים ברורים של חוסר מוסריות. אין המדובר במעשה בלתי חוקי חד פעמי אלא במעשה שהתמשך על פני מספר שנים. בית המשפט המחוזי קבע - ובממצאים אלו לא מצאנו להתערב - כי החובות המשותפים לשני המערערים נוצרו במהלך ניהול העסק ולשם קיומו. בנסיבות אלו, נחה דעתנו כי המדובר באי חוקיות העולה כדי פגיעה מהותית בתקנת הציבור. מטעם זה, לא מצאנו עילה להתערבותנו במסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין המערערים זכאים לחסות תחת כנפי פקודת פשיטת הרגל. אשר על כן, נחה דעתנו כי דין הערעור להידחות. בנסיבות העניין, לא הייתי עושה צו להוצאות. ה נ ש י א השופט א' ריבלין: הריני מצטרף לפסק דינו הנאה של הנשיא על כל נימוקיו. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א' ברק. פשיטת רגל