הסכם התייקרות מים

פסק דין מדינת ישראל - "הנתבעת" והתובעת חב' תכנון המים לישראל בע"מ (להלן: "תה"ל"), חתמו ביום 2.7.97 על הסכם (להלן: "ההסכם") שנועד להסדיר את הפעלתה של המינהלה הארצית לביוב (להלן: "היחידה"). היחידה פעלה כבר כ - 20 שנה לפני ההסכם. בהיות ענייני הביוב מטופלים בעיקר על ידי רשויות מקומיות, תיפקדה היחידה בכפיפות למשרד הפנים. תכנון הטיפול במי הביוב חייב תאום בין היחידה לנציבות המים שהיתה כפופה למשרד החקלאות. כאשר הוקם משרד התשתיות כמשרד ממשלתי חדש, הועברה נציבות המים למשרד החדש ואף היחידה הועברה ממשרד הפנים למשרד התשתיות. משרד התשתיות מצא לנכון להתקשר עם תה"ל כדי שזו תספק את כל הדרוש לפעילותה ולהפעלתה של היחידה. על פי האמור בסעיף 3 להסכם, התחייבה תה"ל לספק את כל השרותים הדרושים לביצוע עבודתה של היחידה, לרבות; כח אדם, כלי רכב, דיור, אמצעי קשר, מחשבים וכל שרותי המשרד. כל העובדים ביחידה מועסקים של תה"ל ומקבלים ממנה את כל גמול עבודתם, דהיינו את שכרם ואת כל יתר המגיע להם על פי תנאי העבודה לרבות את המגיע להם בשל הפסקת עבודתם. כדי להבטיח את תאום פעילותה של החברה עם נציבות המים, נקבע בהסכם כי מנהל היחידה ימונה על ידי נציב המים. מכח הוראה זו מינה נציב המים את מר ישי צמח למנהל היחידה. מר צמח כיהן בעבר כנציב המים. סמכויות מנהל היחידה מפורטות בהסכם, בין היתר הוא הוסמך על ידי הצדדים לאשר את דרישות התשלום של תה"ל. אלה "הודעות החיוב" שעל פי ההסכם תה"ל אמורה להגיש מידי חודש לנציבות המים בעד הפעלת היחידה בחודש שקדם לתאריך ההודעה. גם שכרו של מנהל היחידה - מר צמח - שולם על ידי תה"ל. לפיכך, נחשב גם מנהל היחידה כמועסק על ידי תה"ל למרות שמונה לתפקיד על ידי נציב המים ולמרות כפיפותו המקצועית לנציבות המים. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשני נושאים, האחד דרישתה של תה"ל לתשלום בעד התייקרויות על אף שהסכם חורג מהסך של 7,300,000 ₪ . הנושא השני, דרישתה של תה"ל לתשלום ריבית פיגורים בשל איחור בפרעון תשלומים. בפתיחת הדיון ביום 2.5.01 הודיעו ב"כ הצדדים כי על פי הסדר דיוני שהסכימו עליו, אין צורך בהבאת ראיות בכל הנוגע לחישוב סכומים. הצדדים מבקשים מביהמ"ש הכרעה עקרונית. את החישוב, אם יהיה בו צורך, יעשו הצדדים בעצמם. אישרתי את ההסדר. לפיכך עלי לקבוע אם המדינה, הנתבעת, חייבת לשלם בעד התייקרויות וריבית, בלי לנקוב בסכומי החיוב. אפתח בנושא הריבית - בסעיף 7.ד להסכם נקבע כי נציבות המים תשלם לתה"ל את התמורה הנקובה ב"הודעת החיוב" המאושרות על ידי מנהל היחידה, תוך 30 יום מקבלתה של כל הודעת חיוב כזו. איחור בפרעון "הודעות החיוב", או אי פרעון מלוא הדרישה על פי "הודעות החיוב", מהווה הפרת התחייבותה של המדינה על פי ההסכם. הפיצוי הראוי בעד הפרה כזו הינו תשלום ריבית פיגורים. אשר לתשלום בעד התייקרויות - המחלוקת היא למעשה לגבי פרוש המוסכם בין הצדדים. אין מחלוקת כי על פי ההסכם נקבעה תקרת עלות שנתית בעד הפעלתה של היחידה לכל שנת 1997. הצדדים גם אינם חולקים על גובה התיקרה שנקבעה. המחלוקת הינה לגבי תשלום בעד התייקרויות מעבר לתקרת העלות שנקבעה. ואלה עיקר טענותיה של תה"ל לביסוס דרישתה: על פי ס' 6 בהסכם, שהוא סעיף "התמורה" הוצמדו פרטי התמורה השונים למחירים הנקובים בכתב הכמויות שהיה חלק מההסכם. התייקרויות של הפריטים השונים - במהלך השנה, שאותם אישר החשב הכללי במשרד האוצר, מחייבים את נציבות המים - דהיינו המדינה - כפי שהם מחייבים את כל משרדי הממשלה. לפיכך, אם ב מהלך שנת 1997 שהיא שנת ההסכם, אישר החשב הכללי התייקרויות של פריטים הכלולים בסעיף 6.א(1) בהסכם, חייבת המדינה לשלם לתה"ל אותה התייקרות, כשם שמשרדי הממשלה שילמו ומאותו מועד. אם במהלך שנת 1997 אישר החשב הכללי התייקרות של הוצאות רכב (סעיף 6.א.(2) בהסכם) או הוצאות אש"ל ונסיעות (סעיף 6.א.(3) בהסכם) חייבת המדינה לשלם לתה"ל אותה התייקרות בנוסף לחיוב על פי כתב הכמויות. תה"ל מוסיפה וטוענת כי כל המחירים בכתב הכמויות היו מבוססים על מחירי החשב הכללי לתחילת 1997. הנחת היסוד שלהם היתה כי התייקרויות מאושרות לכלל משרדי הממשלה יחייבו גם את נציבות המים כלפיה. יתרה מזו, בחילופי המכתבים שקדמו לחתימת ההסכם הוקמו כן בישיבות שנתקיימו בנוכחות נציב המים, דובר במפורש על כך שלסכום "התקרה" השנתי שנקבע כתמורה, יתווסף תשלום בעד התייקרויות. אשר לטענת המדינה כי התמורה הוגבלה לסכום שנקבע "בתקציב" המאושר, טוענת תה"ל כי במפורש יוחדה בתקציב "רזרבה" בסך של 300,000 ₪. לציון קיומה של רזרבה בתקציב המדינה לשנת 1997 כאמור, היתה תוצאה כפולה. מצד אחד חיזקה את הבנת המתקשרים מטעם תה"ל, כי ל"תקרה" תוסף "התייקרות". מצד שני עומדת לרשות נציבות המים מקור כספי מאושר כדין לתשלום ההתייקרויות כפי שאושרו בפועל במהלך שנת 1997 ע"י החשב הכללי. המדינה מבקשת לדחות את טענותיה של תה"ל ואת התביעה לתשלום בעד התייקרויות ואלה עיקר טענותיה: בשל הדרישה החוזרת ונשנית של תה"ל לפני חתימת ההסכם לקבל תשלום בעד התייקרויות המחירים, אם יהיו במהלך השנה לעומת המחירים הנקובים בכתב הכמויות, הודגש בהסכם שסך כל העלות בעד הפעלת היחידה לא תעלה בשום פנים על הסכומים שיוחדו בתקציב המדינה לשנת 1997 - להפעלת היחידה. בסעיף 1 בהסכם נאמר: "1. המבוא להסכם זה והתוספות לו, מהווים חלק בלתי נפרד ממנו. ההסכם יהיה כפוף לחוק התקציב ולשינויים בחוק התקציב בתקופת ההסכם". בסעיף 6.ג. בהסכם נאמר: "6.ג. סך התמורה לחברה בגין הסכם זה לא תעלה על המפורט בכל סעיף ראשי בכתב הכמויות בתוספת מע"מ". לא נאמר שיוסף גם תשלום בעד התייקרויות. להדגשת יתר נאמר בסעיף 6.ד: "ד. הסכומים המיועדים לכיסוי התחייבויות הממשלה בגין הסכם זה, לתקופה עד 31.12.97 תוקצבו בחוק התקציב לשנת 1997 בתקנה 41.05.01.01. יצויין כי ברישא של סעיף 6 נאמר כי התמורה לא תעלה על 6,880,884 ₪, אך בשעת החתימה ידעו הצדדים כי בעקבות פניות לאוצר יתוקן התקציב ותאושר הקצבה של 7.3 מיליון ₪. ההקצבה אכן תוקנה. חשב משק המים מר יהודה קיסר אישר את תיקון הסכום במכתב מ - 8.7.1997. המדינה טוענת כי הוכח שהתקציב המאושר להפעלת היחידה בשנת 1997, היה 7,300,000 ₪. הסכום לא שונה, הרזרבה שבתקציב לא הופשרה והסכום של 300,000 ₪ שנקבע כרזרבה לא הועמד לרשות נציבות המים. החוק אוסר חריגה מהתקציב. המדינה אינה רשאית לשלם לתה"ל ולא שקל בודד אחד מעל הסכום של 7,300,000 ₪. לטענת המדינה, טועה תה"ל בהסתמכותה על "הרזרבה" שבחוק התקציב לשנת 1997. "רזרבה" הנקבעת בתקציב אינה סכום שהמדינה העמידה לכיסוי הפריט המסויים. "רזרבה" שהמחוקק מאשר בתקציב, הינה אופציה הניתנת לשר האוצר. על כן, אם משיקולים של תכנון כלכלת המדינה רואה השר צורך להשתמש ב"רזרבה" הוא מוסמך על פי החוק להקצות למשרד הרלוונטי את הסכום שנקבע כ"רזרבה" המיועדת לאותו משרד או לאותו פריט או כל חלק ממנה. רק משהוקצה הסכום כאמור, רשאי המשרד הנוגע בדבר להשתמש בכסף, אחרת יחשב הדבר כחריגה מהתקציב. לאחר שתה"ל טענה כי ניתן לשלם לה התייקרויות מכספי ה"רזרבה" כתב החשב מר קיסר למנהל היחידה ביום 7.9.97 (מכתב , נספח 4.ז. לתצהיר עדות ראשית של מר קיסר) את הדברים הבאים: "2. תקציב רזרבה להתייקרויות בסך 300 אלף ₪ אינו עומד לרשותנו ולכן אין לקחתו בחשבון אלא לאחר שיופשר. ולכן הקצב צריך להתייחס לסכום סופי של 7.3 מיליון ₪ ולא כפי שמשתמע ממכתבך". הכוונה במילים " ולכן הקצב צריך להתייחס לסכום סופי של 7.3. מיליון ₪" היא, שהאחראי לקיצוב הוצאותיה של היחידה חייב לכלכל את פעילותה של היחידה, כך שהסך של 7.3 מיליון ₪ יספיק לצרכיה כולל ההתייקרויות. על כן, אם צריך להפחית כח אדם , או כלי רכב או כל גורם הוצאה אחר, יש לעשות זאת בעוד מועד כדי לא לגרום לחריגה שאין מקור חוקי לכיסויה. שקלתי את טענות הצדדים והגעתי למסקנה שפרוש ההסכם מתיישב עם עמדתה של המדינה. ההסכם נחתם לאחר שהועלתה בעיית "ההתייקרויות". בעת חתימת הצדדים על ההסכם הם היו ערים לבעיה. אילו היה ההסכם "שותק" ולא מציין כל מאומה, צריך היה לשקול שמא הבינו נציגי תה"ל מהשתיקה כי אכן תקויים דרישתם לתשלום התייקרויות בנוסף לתיקרה הקבועה בתקציב. בענייננו, ההסכם לא "שתק". נקבע בו בבהירות כי בכוונת הצדדים לקיים את חוק התקציב ולפעול במסגרת הסכום הקצוב המיועד לכיסוי התחייבויותיה של הממשלה בקשר להפעלת היחידה. בהסכם צויין מספרה של התקנה המסויימת בתוך התקציב לשנת 1997 (ראה סעיף, 6.ד. להסכם). ההוראות בסעיפים 1 ו - 6 להסכם שוללות את האפשרות לפרש את ההסכם כהתחייבות לשלם התייקרויות בנוסף לסכום שהוקצב. ניתן היה להפעיל את היחידה בהתחשב בסכום שעמד בפועל לרשות הפרוייקט על פי התקציב, על ידי הפחתת עלויות וזאת לאור ההבהרה המפורשת שאין כל נכונות לחרוג מהתקציב. צריך היה להפעיל את היחידה בהתחשב בתקרה הקצובה ולהפחית עלויות כדי שההתייקרויות לא יגררו חריגה מהתקציב. התוצאה מהאמור היא כדלהלן: א. אני מחייבת את המדינה לשלם לתה"ל ריבית בשל פיגורים בפרעון "הודעות חיוב". החיוב לא יעשה בגין סכומים שנדרשו כתשלום בעד "התייקרויות" שהרי קבעתי שתה"ל לא היתה זכאית לתשלום נוסף בעד התייקרויות. ב. אני דוחה את תביעתה של תה"ל לתשלום בעד התייקרויות ככל שסכומים אלה עולים על הסך של 7,300,000 ₪. אין צו להוצאות - כל צד ישא בהוצאותיו. חוזהמים