החרמת נכסים לאוצר המדינה

פסק דין כסמכותו בתקנה 84 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, הכריז שר הביטחון ביום 20.5.1998 על חברת "בית אלמאל אלפילסטיני אלערבי אלמוסהימה אלעאמה אלמהדורה בע"מ" (חברת אלמאל) כהתאחדות בלתי מותרת. משהוכרזה חברת אלמאל כך, וכהוראת תקנה 84 לתקנות ההגנה, הוחרמו כל נכסיה של חברת אלמאל לאוצר המדינה, ושר האוצר הסמיך את שוטרי משטרת ישראל לתפוס את רכושה של חברת אלמאל. ההכרזה ניתנה בשל השתייכותה של חברת אלמאל לתשתית ארגון החמאס, ולאחר ששר הביטחון שוכנע בנחיצותה של ההכרזה לצורכי הגנה על ביטחון המדינה, על שלום הציבור ועל הסדר הציבורי. העותרת, חברת אלמנאר לפיתוח ולהשקעות בע"מ, כרתה קודם ההכרזה הסכם עם חברת אלמאל, ולפיו העבירה הראשונה לאחרונה מיליון דולרים להשקעתם לעשיית רווחים. מיליון דולרים אלה הם נושא עתירתה של העותרת. חודשים מספר לאחר הכרזתה של חברת אלמאל כהתאחדות בלתי מותרת, נתגלה כי לאחר מתן ההכרזה הועברו כספים בסך של מיליון דולרים מחשבונה של חברת אלמאל לחשבונה של העותרת. בעקבות גילוי זה נצטווה בנק הפועלים, סניף אום אל פאחם, בו ניהלה העותרת חשבון, להעביר את החזקה בשליטה בחשבון העותרת לידי משטרת ישראל, והכל כאמור לעניינם של אותם מיליון דולרים. הטעם לצו זה היה, שהכספים אשר הועברו מחברת אלמאל לחברה העותרת היו, במועד הכרזתה של חברת אלמאל התאחדות בלתי מותרת, כספיה של חברת אלמאל, ומכאן שההעברה לחשבון העותרת הייתה העברה שלא כדין של כספים אשר הוחרמו לאוצר המדינה. בדיון שלפנינו הוסכם כי יש לראות את מיליון הדולרים ככספים שהוחזקו בידי חברת אלמאל בעת הכרזתה כהתאחדות בלתי מותרת, אלא שטענה העותרת היא כי כספים אלה כספיה הם. כיצד כך? לטענת העותרת, ההסכם שנכרת בינה לבין חברת אלמאל - הסכם שעל-פיו הועברו מיליון הדולרים מן העותרת לחברת אלמאל - היה הסכם נאמנות אשר לא העביר את הבעלות בכספים מן העותרת לחברת אלמאל. לטענת העותרת, החזיקה חברת אלמאל בכספים ככספיה של העותרת, ומכאן טענתה כי אותם כספים לא הוחרמו כלל בעקבות הכרזתה של חברת אלמאל כהתאחדות בלתי מותרת. העותרת מסכימה כי ההכרזה הביאה להחרמת נכסיה של חברת אלמאל לאוצר המדינה, ואולם - כך מוסיפה היא וטוענת - אותם מיליון דולרים, בהיותם כספיה של העותרת, לא הוחרמו וממילא זכאית היא לקבלם להחזקתה. העותרת מסכימה כי אם ההסכם שבינה לבין חברת אלמאל היה חוזה הלוואה, כי אז עברה הבעלות (המושגית) בכסף לחברת אלמאל; כי הכסף הוחרם לאוצר המדינה; וכי אין עומדת לה לעותרת זכות תביעה אלא כנגד חברת אלמאל או כנגד מי מבעליה. ואולם לטענתה, כאמור, לא הסכם הלוואה היה ההסכם בינה לבין חברת אלמאל אלא הסכם נאמנות, כמבואר לעיל. שאלה זו עלתה לדיון ולהכרעה לפני היועצת המשפטית של משרד האוצר, עורכת-הדין ימימה מזוז, ולעניין הכרעתה בשאלה עיינה עורכת-דין מזוז בראיות שונות שהוצגו לפניה והוסיפה ושמעה טיעונים מפי בא-כוח העותרת. כן הובאו לפני עורכת-דין מזוז ראיות חסויות אשר לעותרת לא ניתן היתר לעיין בהן. לאחר שעיינה בראיות, והוסיפה ושמעה טיעונים כאמור, החליטה עורכת-דין מזוז, בחוות-דעת ארוכה ומפורטת, כי ההסכם שנכרת בין העותרת ובין חברת אלמאל היה, לאמיתם של דברים, הסכם הלוואה ולא הסכם נאמנות כטענת העותרת. כן הוסיפה עורכת-דין מזוז וקבעה, כי העותרת לא פעלה בתמימות, כטענתה, וכי ידעה ידוע היטב את טיבה של חברת אלמאל כתאגיד הקשור לחמאס. לסיכום דבריה המליצה עורכת-דין מזוז לפני שר האוצר כי לא יימנע מהחרמת אותם מיליון דולרים, אשר הועברו בתחילה מחברת אלמנאר לחברת אלמאל והוחזרו לאחר מכן מחברת אלמאל לחברת אלמנאר. בעקבות החלטתה של עורכת-דין מזוז הוגשה העתירה שלפנינו, ועתירת העותרת היא כי יבוטל צו ההחרמה שהוצא על אותם מיליון דולרים. כאמור, עיינה היועצת המשפטית למשרד האוצר בחומר חסוי שהועמד לרשותה במעמד צד אחד. המשיב, שר האוצר, ביקש להסתמך גם לפנינו על אותו חומר חסוי, ולעניין זה חתם שר הביטחון על תעודת חיסיון המחסה על אותו חומר ראיות חסוי שהוצג לפני היועצת המשפטית של משרד האוצר. עיינו בכתובים הרבים שנצברו בתיקינו, והוספנו ושמענו טיעונים מפי באי-כוח בעלי הדין. כן עיינו, לבקשת העותרת, בחומר החסוי שהיה נגד עיניה של עורכת-דין מזוז, והגענו לכלל מסקנה כי הצורך לחסות על חומר הראיות האמור גובר, וכי אין לגלות לעותרת את תוכנו. אחרי כל אלה עשינו החלטה הקובעת וזו לשונה: לבקשת בא-כוח העותרת עיינו, בדלתיים סגורות, בראיות חסויות שהוצגו לנו על-ידי נציגי שירות הביטחון הכללי. הצגת החומר לוותה במתן הסברים ובתשובות לשאלות שהצגנו לבא-כוח המשיב. החומר שהוצג לנו כלל את הראיות החסויות שסיכומן הוצג בשעתו לפני גב' י' מזוז, היועצת המשפטית של משרד האוצר, במסגרת הבירור שקוים לפניה. כן כלל החומר גם שני פריטי מידע שלא הועמדו לעיונה של גב' מזוז, אך משנוכחנו כי שני פריטי מידע אלה אינם מוסיפים דבר ממשי העשוי להשפיע על הכרעתנו, נגביל את עצמנו לראיות החסויות שסיכומן הוצג בשעתו לעיונה של גב' מזוז. בטרם נשמע את טענות בא-כוח המשיב ואת הערותיו המשלימות של בא-כוח העותרת, החלטנו להעמיד את בא-כוח העותרת על שתי מסקנות עיקריות, שלכאורה נלמדות מן הראיות החסויות. האחת, כי ראיות שנתקבלו ממקורות אשר ניתן להעריכם כמהימנים ביותר מקימות תשתית עובדתית מוצקה לעמדת המשיב, כי העיסקה שנכרתה בין העותרת לבין חברת "בית אל-מאל" הייתה, לאמיתו של דבר, עיסקת הלוואה ולא עיסקת הפקדה בנאמנות. והשנית, כי עוד לפני כריתת העיסקה האחרונה בין העותרת לבין חברת "בית אל-מאל", ידעו מי מחברי הנהלתה של העותרת (וזאת בנוסף לד"ר סולימן אגבריה) אודות קשריה של חברת "בית אל-מאל" לארגון החמאס. אף למסקנה זו מצוי עיגון בראיות החסויות. שימענו החלטה זו ולאחר מכן הוספנו ושמענו סיכומי טענות מפי באי-כוח בעלי הדין. עורך-דין פלדמן, בא-כוחה המלומד של העותרת, טוען כי נעשה למרשתו עוול לא אך לגופם של דברים אלא אף בכך שייסדנו החלטתנו, בין השאר, על חומר חסוי אשר לא ניתן לו לעיין בו. לטענתו נוגד הדבר את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שלא על דרך זו של ראיות חסויות מחרימים רכושו של אדם שהוא אדם תם כעותרת. טענה זו נתקשינו לקבל. לענייננו, הכל מסכימים כי הכסף שהוחרם היה ברשותה של חברת אלמאל, וכי במהלך הדברים הרגיל רשאית הייתה המדינה להחרימו ככסף השייך להתאחדות בלתי מותרת. משבאה העותרת, איפוא, בטענה כי הכסף כספה הוא - כספה ולא כספה של חברת אלמאל - ממילא על כתפיה מוטל הנטל להוכיח את טענה, שהרי בבחינת המוציא מחברו היא. משעיינו בחומר הראיות הגענו לכלל מסקנה שצדקה עורכת-דין מזוז בקובעה כי ההסכם בין חברת אלמאל לבין העותרת הסכם של הלוואה היה, ומבחינה זו לא ידענו מהי טענת העותרת ותישמע. אשר לכך שסמכנו דברינו, בין השאר, על החומר החסוי, נאמר כי עיינו בחומר החסוי לבקשת בא-כוח העותרת, ומשעשינו כן נתקשינו להבין את קובלנת העותרת. ואולם עיקר הוא בדברים שנאמר עתה. היגענו לכלל מסקנה כי המדובר היה, לאמיתם של דברים, בהסכם הלוואה שנערך בין העותרת לבין חברת אלמאל, ומסקנתנו זו נסמכת במידה רבה גם על חומר הראיות הגלוי שהוצג לפני עורכת-דין מזוז ולפנינו, חומר ראיות אשר בא-כוח העותרת יודע עליו היטב ואשר לדעתנו נודע לו משקל רב. אמת נכון הדבר, שלאחר שעיינו בחומר החסוי, נתחזקה מסקנתנו כי העיסקה שנכרתה בין העותרת לבין חברת אלמאל הייתה, אמנם, עיסקת הלוואה - עיסקת הלוואה ולא עיסקת נאמנות כחזותה על פניה. פשוטם של דברים הוא, איפוא, שהעותרת הלוותה לחברת אלמאל מיליון דולרים לעשיית עסקים, וכפי שאמרנו בראש דברינו, הכל מסכימים כי אם בעיסקת הלוואה ענייננו כי אז אין לה לעותרת כל טענת זכות כנגד אוצר המדינה. אם יש לה לעותרת טענות על שכספה הוחרם לאוצר המדינה, חייבת היא להפנות את טענותיה אל חברת אלמאל או אל בעליה של חברת אלמאל ולא לאוצר המדינה. לעניין זה נוסיף ונזכיר את תפקידו המרכזי של ד"ר סלימאן אגבאריה, אשר בה-בעת היה מנהל דומיננטי בהנהלת העותרת ובהנהלת חברת אלמאל, ואפשר יש לה לעותרת תביעה גם כנגדו. ואולם למותר לומר כי לא נכריע בשאלה זו, הואיל וד"ר אגבאריה לא היה צד לעתירה, ואף שהועלו טענות נגדו מצד המדינה, לא טרחה העותרת להביאו כמצהיר מטעמה. כללם של דברים: הגענו לכלל מסקנה כי העיסקה שנכרתה בזמנו בין העותרת ובין חברת אלמאל, עיסקה של הלוואה הייתה - הגם שנחזתה על פניה כעיסקת נאמנות - ומסקנה נדרשת מכאן היא כי משהוכרזה חברת אלמאל כהתאחדות בלתי חוקית הוחרמו מיליון הדולרים נושא הדיון לאוצר המדינה. אנו מחליטים לדחות את העתירה ולבטל את הצו על-תנאי. שחרור תפוסהחרמת רכוש