פסק דין ס. ג'ובראן, שופט [אב"ד]: בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט מ. רניאל) בת.א. 8513/94, שניתן ביום 16/8/00, ועל החלטתו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת א. פריאל) בת.ה. 15646/94, שניתנה ביום 27/8/95. העובדות הצריכות לעניין: המערערים והמשיבים הינם קרובי משפחה. המערערת 2 הינה אחותו של המשיב 1. המערער 1 הינו בנה של המערערת 2. בחודש אפריל 1988 רכשו במשותף המשיבים והמערערים חנות ברח' מצה 11 חיפה, הרשומה בטאבו כחלקה 14-15, גוש 11665 (להלן: "החנות). המשיבים והמערער 1 היו בעלי הזכויות בחנות החל מחודש אפריל 1988, ואילו המערערת 2 הפכה לבעלת זכויות בחנות בחודש מאי 1989. כוונת הצדדים היתה להקים שותפות עסקית בחנות שתשמש בית מרקחת, אולם התוכנית נכשלה והיחסים בין הצדדים נקלעו למשבר עמוק. ביום 17/2/90, נוסח הסכם ביוזמת המשיבים והמערער 1, על ידי עו"ד הפלר, ב"כ המשיבים דאז, המפרט את התנאים המוסכמים למכירת החנות. המשיבים הגישו, ביום 13/9/90, כנגד המערערים, תביעה לבית משפט השלום בחיפה (כב' השופט י. דר), בת.א. 12088/90, לפירוק השיתוף בחנות בדרך מכירתה למרבה במחיר, ובמהלך ההתדיינות שם הושגה בין הצדדים הסכמה למכירת החנות על ידי עורכי הדין של שני הצדדים. כב' השופט דר קבע כי הבעלות בנכס של שני הצדדים היא בחלקים שווים, וכי מחלקם של המערערים מהתמורה שתתקבל ממכירת החנות יגרע סך של 50,000 ש"ח, הכולל סכום של 36,000 ש"ח בגין עודף השקעתם של המשיבים, וכן ריבית בגין השקעה עודפת, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. ביום 10/5/94, הגישו המשיבים כנגד המערערים תביעה לבית משפט השלום בחיפה (כב' השופט רניאל), בת.א. 8513/94. המשיבים ביססו את תביעתם על הנזקים שנגרמו להם עקב העיכוב שגרמו המערערים בפירוק השיתוף בחנות ובמכירתה. פסק הדין בתיק זה הינו פסק הדין נשוא הערעור. ביום 15/11/94, הגישו המערערים בקשה לבית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת פריאל), בת.ה. 15646/94, למחיקת התביעה על הסף בטענה למעשה בית - דין והעדר רשות לפיצול סעדים. הבקשה התבססה על הטענה לפיה כל מסכת התביעה נדונה כבר בפני כב' השופט דר בת.א. 12088/90. ביום 27/8/95, דחתה כב' השופטת פריאל את הבקשה. החלטה זו אף היא נשוא הערעור שבפנינו. טענות הצדדים: הערעור על ת.א. 8513/94: לטענת המערערים טעה בית המשפט קמא כאשר פסק לטובת המשיבים פיצויים בסך 33,950 ש"ח, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 30/11/93, והוצאות משפט בסך 7,500 ש"ח, בגין הפרת ההסכם על ידי המערערים. לטענת המערערים, לאחר שקבע בית משפט קמא כי החוזה מיום 17/2/90 אינו מחייב את הצדדים, בחר להסתמך הוא על מסמך מיום 3/10/89, אשר לא נטען בפרשת התביעה, אלא צורף בתצהיר מאוחר יותר, ומבלי שתוקן כתב התביעה, וללא הסכמת המערערים לכך. המשיבים, לטענת המערערים, ביססו את עילת תביעתם על הפרת חוזה מיום 17/2/90, ולא בגין הפרת ההסכם מיום 3/10/89. מעבר לכך שלא הופיע המסמך בכתב התביעה, טוענים המערערים כי המסמך לא מבטא הסכמה בין הצדדים, אלא מדובר בחלק מרישומים שונים שנעשו באופן פרטי על ידי המערער 1, ולא הבשילו לכלל הסכם. בנוסף, לעניין זה, טוענים המערערים כי אין במסמך הנ"ל את כל הפרטים המהותיים הנדרשים לצורך מסויימות, ואין בו ביטוי לגמירות דעת. מדובר, לטענת המערערים, בטיוטה חלקית בלבד. עוד טענו המערערים כי אף אם יקבע כי היתה הפרה חוזה מצידם, המשיבים לא הוכיחו שנגרם להם נזק כספי. לטענתם, לא רק שנשמר ערכו הריאלי של הנכס, אלא ערכו עלה עם השנים. המערערים מבססים טענתם זו על הנתונים הכלכליים בשוק הנדל"ן באותה התקופה. המשיבים טוענים, באמצעות בא - כוחם, לעניין אי אזכור המסמך מיום 3/10/89, כי המסמך הנדון אינו מהווה אלא ראיה על הפרת החוזה, והוא צורף, כדרך שמצרפים ראיות, לתצהיר העדות הראשית מטעם המשיבים. בנוסף, המסמך הוצג לשני המערערים במהלך חקירתם הנגדית, והאחרונים לא התנגדו להצגתו. בנסיבות הללו, טוענים המשיבים, אפילו מדובר היה בשינוי חזית, הרי משהסכימו המערערים להרחבת הדיון, אין הם יכולים לטעון כי הדיון חרג מן המסגרת המותרת. לגבי טענת המערערים לפיה המסמך אינו מחייב, טוענים המשיבים כי לפי סעיף 7 לחוק השליחות, הדן בשליחות נסתרת, חייבה פעולתו של המערער 1 גם את המערערת 2. לעניין טענת המערערים בדבר העדר מסויימות במסמך, טוענים המשיבים כי צדק בית המשפט קמא משקבע כי המסמך כולל את כל הפרטים המהותיים הדרושים לעניין. המשיבים טוענים כי מסקנתו של בית המשפט קמא, לפיה נמנעו המערערים מלשתף פעולה במכירתה של החנות והפרו את המוסכם בין הצדדים על מכירת החנות וחלוקת התמורה, מעוגנת היטב בחומר הראיות שהיה מונח בפניו. לעניין טענת המערערים לגבי חישוב הנזק על ידי בית המשפט קמא, טוענים המשיבים כי טענה זו דינה להדחות על הסף שכן היא נטענת לראשונה בערעור. המערערים, לטענת המשיבים, מבקשים לראשונה, ובמסגרת הערעור, להביא נתונים כלכליים בשוק הנדל"ן, אשר אינם בידיעתו השיפוטית של בית המשפט. לטענת המשיבים איש איננו יכול לדעת היום באיזה מחיר היתה החנות נמכרת בפועל ולפיכך כל קביעה בעניין זה היא שאלה של אמדן והערכה. הערעור על ת.א. 15646/94: המערערים טוענים כי החלטתו של בית המשפט קמא מבוססת על הנחה כי החוזה מיום 17/2/90 מחייב את הצדדים, ומסיבה זו נדחתה בקשתם לדחיית התביעה על הסף. כאמור לעיל, בית המשפט קמא (כב' השופט רניאל) קבע כי החוזה הנ"ל אינו מחייב את הצדדים. המערערים מעלים את אותן הטענות שהעלו בפני בית המשפט קמא לפיהן שתי התביעות (זו שהוגשה בפני כב' השופט דר, וזו שהוגשה בפני כב' השופט רניאל) הינן בגין הפרת אותו חוזה. מאחר ולטענת המערערים מדובר באותה עילה, היה על בית המשפט קמא (כב' השופט רניאל) לדחות את התביעה מפאת מעשה בית - דין, וזאת משום שלא נתבקש היתר לפיצול סעדים. המשיבים טוענים כי התביעה הראשונה היתה תביעה לפירוק שיתוף, שעילתה זכויות הצדדים בנכס וההסכם אשר נעשה בין הצדדים לפירוק השיתוף, ואילו התביעה השניה היתה תביעה לפיצויים עבור נזקים שנגרמו בשל הפרת ההסכם לפירוק השיתוף, שעילתה חוזית/נזיקית, ואין לה שום קשר עם העילה של התביעה לפירוק השיתוף. משלא התקיימה זהות בין העילות, טוענים המשיבים, ממילא לא היה דרוש פיצול סעדים. דיון: הערעור על ת.א. 8513/94: לעניין המסמך מיום 3/10/89, מקבל אני את טענת המשיבים לפיה הוצג המסמך למערערים במהלך חקירתם הנגדית, ואלה לא התנגדו להצגתו. טענה זו מעוגנת בפרוטוקולי הדיונים בת.א. 8513/94. בפרוטוקול הישיבה מיום 2/11/99, בעמ' 5, מוגש לבית המשפט תצהירו של המערער 1, הכולל בתוכו כנספח את המסמך הנ"ל, ובתגובה לכך לא הביעו המערערים כל מחאה בגין שינוי החזית. (ראה לעניין זה ספרו של אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה 6, בעמ' 78). לעניין השאלה האם המסמך מיום 3/10/89 מבטא הסכמה בין הצדדים, מקבל אני את טענת המשיבים לפיה אין להתערב לעניין זה בהחלטת בית המשפט קמא. המערערים טענו כי דברי המערער 1 בבית המשפט הוצאו מהקשרם בהחלטתו של כב' השופט רניאל. טענותיהם של המערערים בסוגיה זו נסובו סביב דרך ההתרשמות של בית המשפט קמא מעדותו של המערער 1. בית המשפט קמא, בעמ' 5 לפסק דינו, כותב כך: "האם המסמך מיום 3/10/89 מחייב את כל הצדדים? מסמך זה נכתב על ידי הנתבע 1 בכתב ידו והוא משקף את המוסכם עליו למכירת הנכס. גם התובעים הסכימו לכך. כאשר נשאל הנתבע בחקירתו מה היה חסר כדי להפוך הסכמה זו למחייבת, ענה שאימו היתה צריכה להסכים לכך. בשלב זה לא ידעו התובעים כי הנתבע 1 אינו בעלים מלא של חלקו, והוא פעל כמי שיכול להסכים לפעולה בנכס. הנתבעת 2 ידעה על תוכן המסמך מיום 3/10/89 והסכימה לו (עמ' 2 מיום 2/11/99 שורה 7). בשלב זה לא פעלה בעצמה מול התובעים, ועל כן, פעולתו של הנתבע 1 היתה בשמה. לפי סעיף 7 לחוק השליחות, הדן בשליחות נסתרת, פעולתו של הנתבע 1 מחייבת את הנתבעת 2". איני רואה סיבה להתערב בממצאיו של בית המשפט קמא. בעניין זה, בית המשפט העליון חזר וקבע פעמים רבות בעבר, כי לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, אשר בידיה הופקדה הערכת מהימנותם של העדים וקביעת הממצאים העובדתיים. התערבות בממצאי עובדה תעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון במקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם (ראו, למשל, ע"א 78/84 עזבון המנוח חג' קאסם אחמד נ' פתחיה בדווי, פ"ד מב(2) 145). בייחוד תימנע ערכאת הערעור מהתערבות כזו כאשר בית המשפט קמא לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות אלא צלל למעמקי הראיות, ובחן ובדק את הדברים ביסודיות (ע"א 640/85 זיו קופר נ' איגוד המוסכים בישראל פ"ד מד(598,594 (1). לעניין השאלה האם המסמך מיום 3/10/89 מסויים דיו, דעתי היא כדעת בית המשפט קמא. המערערים טענו כי אין במסמך פרטים שיכולים להוות ביטוי לגמירות דעת אובייקטיבית כגון חתימות הצדדים, מחיר העסקה ועוד. בית המשפט קמא, בעמ' 5 לפסק דינו, כותב כך: "על פי ע"א 88/87 אלחנן פרלמוטר נ' הרב וייס, פ"ד מג(3) 594, 597 .... די בהסכמה על הדברים המהותיים לעסקה אשר זכתה לביטוי בכתב, ללא חתימה, על מנת לגבש הסכם בכתב לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין, אם אכן צריך הסכם בכתב לפירוק שיתוף". המסמך הנ"ל כולל, בין השאר, את הפרטים הבאים: ביטול חוזה השכירות, מכירת החנות לכל מטרה ולמרבה במחיר, חלוקה שווה בהוצאות המכירה, ביצוע פעולת המכירה על ידי עו"ד, ביטול המשכנתא על החנות. פרטים אלה, כפי שקבע בית המשפט קמא, עומדים בדרישת הכתב לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין, ודעתי היא כדעתו. אין, למשל, מקום לטענה לפיה חסר במסמך מחיר העסקה, כאשר המסמך מציין כי המכירה תתבצע למרבה במחיר. מקבל אני את עמדת בית המשפט קמא גם לעניין שאלת חישוב הנזק על ידו. המערערים טענו כי טעה בית המשפט קמא משקבע כי המחיר הדולרי של החנות בשנת 1990 דומה למחיר הדולרי של החנות בשנת 1993, וכי מחירה הדולרי של החנות בשנת 1990 צריך היה להיות קרוב יותר למחיר הרכישה מאשר למחיר המכירה. לטענת המערערים, השקעה בנדל"ן באותה העת לא גרמה לתשואה שלילית אלא הניבה תשואה חיובית דווקא, ולכן מחיר החנות בשנת 1990 שנקבע על ידי בית המשפט קמא צריך היה להיות נמוך יותר. אכן, איש איננו יכול לדעת היום באיזה מחיר היתה החנות נמכרת בפועל בשנת 1990. כל קביעה בעניין זה הינה שאלה של אמדן והערכה. בית המשפט קמא חישב את הנזק ואת הפיצוי על בסיס הערכה כי החנות היתה נמכרת באותו מחיר דולרי בו נמכרה בשנת 1993. לא שיכנעוני המערערים כי האמדן וההערכה שבוצעו על ידם טובים יותר או מדוייקים יותר מן האמדן שקבע בית המשפט קמא. הערעור על ת.א. 15646/94: כאמור לעיל, טענות המערערים בערעור זה נסובו סביב טענה מרכזית אחת לפיה עילת התביעה שהוגשה בפני בית המשפט קמא זהה לעילת התביעה בה דן כבר בית המשפט ב12088/90- (כב' השופט דר). אם אכן מדובר באותה העילה, היה על בית המשפט קמא לדחות את התביעה מפאת מעשה בית - דין, וזאת משום שלא נתבקש היתר לפיצול סעדים. האם מדובר באותה העילה? בית המשפט קמא, בעמ' 4 להחלטתו, כותב כך: "אני סבורה שבמקרה דנן, דינה של הבקשה להדחות. עילת התביעה שנדונה בת"א 12088/90 היתה פירוק שיתוף במקרקעין. עילה זו מושתתת על הוראות חוק המקרקעין, התשכ"ט1969-.... עילת התביעה בתובענה זו מושתתת על עילה חוזית, נזיקית, ושל עשיית עושר ולא במשפט. עילות אלו שונות מהעילה ששימשה בסיס לתביעה בת"א 12088/90, אף אם חלק מהעובדות המבססות אותן פורטו במסגרת ת"א 12088/90 הנ"ל.... אלו עילות תביעה ראשיות ונפרדות מהעילה שהוכרעה בתובענה הקודמת, אפילו נובעות, בחלקן, מאותם מעשים, (ואיני סבורה שכך הדבר), והעובדה שבסיכומי טענות שהוגשו בהליך הקודם נטענו טענות שנטענו גם בתביעה דנן אינה הופכת טענות אלו לחלק מעילת התביעה בהליך הקודם.... משהגעתי למסקנה שאין מעשה בי - דין, ממילא המסקנה צריכה להיות, שלא היה צורך בפיצול סעדים". המבחן לקיום זהות בין עילות התביעה לעניין מעשה בית - דין, הוא, האם יכול וחייב היה התובע לרכז את כל טענותיו הנוגעות למעשה, שבגינו הוא תובע בתובענה אחת. אם התשובה לכך היא חיובית, קיים השתק עילה. (ראה למשל ע"א 457/87 קרטין בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4) 643). בתביעה "הראשונה" נתבע פירוק השיתוף. בתביעה "השניה" נתבעו המערערים בגין הפרת החוזה המסדיר את אקט פירוק השיתוף. כיצד יתכן שקיימת חפיפה בין העילות, לאור המבחן שלעיל, אם העילה השניה (הפרת החוזה) טרם החלה להתגבש בזמן התעוררות העילה לפירוק השיתוף. מובן איפוא, כי המערערים לא היו יכולים לתבוע את הנזקים שנגרמו להם בגין הפרת החוזה על ידי המערערים במסגרת התביעה לפירוק השיתוף. לאור כל האמור לעיל, אני מציע לחבריי לדחות את שני הערעורים, ולחייב את המערערים לשלם למשיבים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד + מע"מ, בסך של 5,000 ש"ח, בצירוף ריבית והצמדה כחוק מהיום עד ליום התשלום בפועל. ערעור