פסק דין 1. זוהי תביעה לפינוי וסילוק ידם של הנתבעים מהדירה הנמצאת ברחוב אילת 1, שכונת רמת יוסף, בת ים [להלן: "הדירה"], ולתשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש שעשו הנתבעים שלא כדין בדירה זו. 2. המסכת העובדתית: א. ביום 29.03.60 נחתם חוזה שכירות בין אביה של נתבעת 1 לבין התובעת [חוזה ת2/]. ב. אימה של נתבעת 1 נפטרה בתאריך 18.12.97 [הוגשה תעודת פטירה נספח ג' לנ2/]. ג. נתבע 2 הינו בעלה של נתבעת 1, ונתבעת 3 הינה ביתם של נתבעים 1, 2 . ד. הנתבעים מתגוררים בדירה. 3. המחלוקת המשפטית: טענות התובעת: א. על יחסי השכירות שבין הצדדים, אין חלים חוקי הגנת הדייר. ב. עקב פטירת אביה ואימה של נתבעת 1, פקע חוזה השכירות, ולתובעת הזכות לקבל לידיה חזרה את החזקה בדירה. ג. התובעת זכאית לתבוע ולקבל מהנתבעים דמי שימוש ראויים בגובה הסכומים אותם היא גובה בהשכירה הדירה בשכירות חופשית. ד. חוב הנתבעים נכון ליום 27.02.98 עומד על סך 2,192.- ש"ח , כולל ריבית והפרשי הצמדה. החוב חושב על בסיס חודשי של 1,092.85 ש"ח לחודש דמי שכירות חופשיים החל מיום 01.01.98. טענות הנתבעים: א. על הדירה חלים חוקי הגנת הדייר. ב. הנתבעים מחזיקים בדירה כדין, כדיירים מוגנים. ג. הנתבעים שלחו סכומי כסף לתובעים בהתאם לשיעור דמי השכירות ששילמו המנוחים, ואולם התובעת סירבה לקבל סכומים אלו. 4. המסכת הדיונית: בתיק נשמעו ראיות. מטעם התובעת: העיד עת1/, מר חייבי יחיאל, אשר נחקר על תצהירו ת1/. הוגש חוזה השכירות שנחתם בין אביה המנוח של נתבעת 1 לתובעת, ת2/. הוגשו דוחות ביקורי בית מטעם התובעת ת3/,ת4/, ת5/. מטעם הנתבעים: העידה עה1/, נתבעת 3, גברת נטלי סבג, אשר נחקרה על תצהירה נ1/. העידה עה2/, נתבעת 1, גברת רחל סבג, אשר נחקרה על תצהירה נ2/. בסיום הבאת הראיות הגישו הצדדים את סיכום טענותיהם בכתב. 5. דיון והכרעה: לאחר שקראתי בעיון רב את החומר המצוי בתיק, שמעתי את עדויות הצדדים, ונתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה. להלן נימוקי להחלטתי זו: 6. האם חל על הדירה חוק הגנת הדייר? א. בטרם ניגש לבדיקה האם נתבעת 1 הינה דיירת מוגנת, עלינו לבדוק האם הוריה המנוחים של נתבעת 1 היו דיירים מוגנים. אם נקבע שאכן היו הם דיירים מוגנים, הרי שנוכל להמשיך הלאה לבדיקת זכאותה של נתבעת 1 בהתאם לחוק הגנת הדייר, ברם אם נקבע כי הוריה המנוחים של נתבעת 1 איננה דיירים מוגנים, כי אז לא נזדקק כלל להמשיך לדון בעניין. ב. חוזה השכירות משנת 1960: כך נקבע בחוזה השכירות בסעיף 22: "השוכר מאשר ומודה בזה שהמושכר נמצא בבנין או בתוספת בניין שבנייתו הושלמה לאחר יום 1 באפריל 1954 והושכר לראשונה אחרי יום 3 למרץ 1955". סעיף 14 (ב) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] התשל"ב1972- (להלן: "החוק") קובע כדלקמן: "נכס בבניין או בתוספת בניין שנמצא בידי דייר בהתשכ"ח באחת הנסיבות המנויות להלן וערב התשכ"ח, לא חל חוק זה על שכירותו מפני שהנסיבה פורשה בחוזה השכירות - לא יחול חוק זה על שכירותו לאחר שתמה תקופת השכירות לפי החוזה, אלא אם נקבע בחוזה השכירות שנעשה לפני התשכ"ח, או משתמע ממנו, כי חוק זה יחול עליה ; ואלה הנסיבות: (1) ... (2) בניית הבניין או התוספת הושלמה לאחר כ"ז באדר ב' התשי"ד (1 באפריל 1954) והנכס הושכר לראשונה אחרי ט' באדר התשט"ו (3 במרס 1955) (הדגשות שלי א.ג.). לענייננו יש לבדוק האם עומד סעיף 22 לחוזה השכירות מ - 1960 בשלושת תנאיו המצטברים של סעיף 14 לחוק: א. נכס בבניין או בתוספת בניין שנמצא בידי דייר בתשכ"ח ב. הנסיבה פורשה בחוזה השכירות. ג. בנית הבנין או התוספת הושלמה לאחר 1 באפריל 1954 והנכס הושכר לראשונה אחרי 3 במרס 1955. 7. מן הכלל אל הפרט: א. לענייננו אין מחלוקת כי הוריה המנוחים של נתבעת 1, החזיקה בדירה שהינה נכס בבניין בתשכ"ה ב. כך קבע כבוד השופט כהן בע"א 822/79 זהבה אביטל נגד חיים מירון, פ"ד ל"ד[3] 159: "הצהרה בחוזה השכירות כי המושכר הוא בניין חדש כמתואר בחוק תשט"ו, מוציאה את השכירות מכלל הגנת החוק, בין אם יש בחוזה השכירות תניה אחרת מפורשת או משתמעת ובין אם אין. הגנת החוק מתנת המחוקק היא, ברצונו נותן וברצונו נוטל - ומן המושכר בנין חדש שתיאורו פורש בחוזה, ראה המחוקק ליטול את הגנת החוק, יהא אשר יהא רצון הצדדים". לדידי סעיף 22 לחוזה השכירות מ 1960 [ת2/] ממלא את האמור בסעיף 14, ב' לחוק, כפי שיושם בפסיקה ודי לי בזאת כדי לקבוע כי הנסיבה פורשה בחוזה השכירות. ג. לענייננו, אביה של נתבעת 1 אישר בחוזה השכירות שחתם עם התובעת כי הדירה נמצאת בבניין שבנייתו הושלמה לאחר יום 1 באפריל 1954, והושכר לראשונה אחרי יום 3 למרץ 1955, על כן קובע אני כי גם תנאי זה מתקיים. לעניין זה ראה גם את ישומו של סעיף 14 ב' לחוק, כפי שהובא בפסק דינה של כבוד השופטת שטרסברג - כהן, ע"א 207/82 כהן נ' בלומברג פ"ד ל"ט[1] 142, 154. מסקנה: מן המקובץ עולה כי הוריה המנוחים של נתבעת 1 לא היו דיירים מוגנים, ועל כן הנתבעת 1 וגם הנתבעים 2, 3 אינם דיירים מוגנים בדירה. הנתבעים מחזיקים בדירה ללא חוזה מהתובעת, ובהעדר רשותה לגור בדירה, מכאן ששהותם בדירה מהווה הסגת גבול, ועל כן על הנתבעים לסלק ידם ממנה. 8. דמי שכירות ראויים: התובעת לא הוכיחה את חישוב דמי השכירות הראויים, אותם היא תובעת, לא על ידי הגשת חוות דעת של מומחה, ולא בכל דרך אחרת. בהעדר הוכחה לגובה דמי השכירות הראויים, דוחה אני את התביעה לתשלום דמי שכירות ראויים בעבור הדירה. 9. לאור האמור לעיל, התוצאה היא כדלקמן: א. אני מורה לנתבעים לפנות ולסלק ידם מהדירה הנמצאת ברחוב אילת 1, רמת יוסף, בת-ים, ולהחזיר את החזקה בה לתובעת, כשהיא נקיה מכל אדם וחפץ מטעמם. אני מעכב את ביצוע הפינוי עד ליום 19/06/01 , וזאת על מנת לאפשר לנתבעים להתארגן. ב. אני דוחה את התביעה לתשלום דמי שכירות ראויים. ג. אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ בסך כולל של 7,000.- ש"ח, סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק, מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. חוזה שכירותחוזהמקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)שכירות