פסק דין 1. תחילתו של הליך זה הוא בהגשת שטר חוב עליו חתמו כהן שקד וכהן דניאל כעושי השטר בערבותם של הנתבעים 3 ו4- וזאת על סך 20,000 ש"ח, להוצאה לפועל כנגד הנתבעים. הנתבעים הגישו התנגדות לביצוע שטר (המרצה 51256/96) וביום 16.3.97 ניתנה רשות להתגונן והתיק עבר לפסי תביעה רגילים. 2. התובעת הינה בעלת דירה הנמצאת בקומה ב' ברח' מבצע קדש 5 בק. חיים והיא השכירה דירה זו לנתבעים 2 ו4- (להלן: "המושכר") שהיו באותה עת נשואים וזו על פי הסכם שכירות מיום 11.3.94. (להלן: "החוזה"). בהתאם לחוזה תקופת השכירות היתה למשך שנתיים החל מיום 10.4.94 ועד ליום 9.4.96. דמי השכירות שנגבו בהתאם לחוזה היו סך של 500 דולר לחודש כאשר הוסכם כי מסכום זה יקוזז סך של 320 דולר לחודש במשך 24 חודשים כמחיר הכנה והתקנת ארונות מטבח במושכר שהותקנו על ידי הנתבע 4 (להלן: "דניאל"). בהתאם לטענות התובעת זמן מה לפני תום תקופת השכירות היא פנתה לדניאל והשניים שוחחו בנוגע לאפשרות הארכת חוזה השכירות אולם לא הגיעו להסכמה ועל כן לטענתם הובהר לדניאל כי עליו לפנות את המושכר בתום התקופה הכלולה בחוזה. יצויין כי בסמוך לחודש אוגוסט 1995 נפרדו בני הזוג כהן, ודניאל המשיך להתגורר בדירה וזאת עם בחורה אחרת, בניגוד להסכמת התובעת. אין מחלוקת כי בני הזוג שילמו לתובעת את מלוא דמי השכירות בעבור תקופת חוזה השכירות וכן הם שילמו את מלוא החשבונות בגין אחזקת המושכר בתקופת השכירות. המחלוקת שבין הצדדים הינה בשאלה האם התובעת הזמינה מדניאל שני ארונות למקלחת הדירה וארון שהותקן בחדר השינה (להלן: "הארונות") והתחייבה לשלם בגינן סך של 3,510.- דולר, לפי גירסת דניאל. שאלה נוספת שבמחלוקת היא האם במהלך חודש אוקטובר 95 הסכימה התובעת להאריך לדניאל את תקופת השכירות במושכר בשנה נוספת. וכי התמורה בגין תקופת השכירות הנוספת תקוזז מהחוב בגין הארונות. שאלה אחרונה הינה האם שילם דניאל את חשבונות הגז והטלפון במושכר עד למועד מסירתו לתובעת. 3. התובעת טוענת כי בעוד שבחוזה צויינו במפורש ארונות המטבח לא צויינו ארונות אחרים ועל כן המסקנה המתבקשת כי לא סוכם על הזמנתם במועד כריתת החוזה. ולכן אין מקום לקזז את עלותם של הארונות מדמי השכירות כפי שטוען דניאל. עוד טוענת התובעת כי מגיע לה פיצויים בגין האיחור במסירת המושכר בסך של 40 דולר ליום וזאת על פי סעיף 13 לחוזה ובצירוף תשלום חשבונות הגז והטלפון כאמור בסעיף 6 סיפא ו7- רישא לסיכומיה. 4. הנתבעים 1, 3 ו4- (להלן: "הנתבעים") טוענים כי אין מקום לאפשר הרחבת חזית מצד התובעת אשר בבקשה לביצוע שטר העלתה שלוש טענות בלבד והן כי הנתבעים 2 ו4- חתמו עמה על חוזה השכירות, טענה שניה כי החוזה הסתיים ביום 9.4.96 והטענה השלישית כי הנתבעים הנ"ל מסרבים לפנות את המושכר. לעיצומו של עניין, טוענים הנתבעים כי התובעת הזמינה מדניאל שהוא נגר במקצועו מטבח, ריהוט לחדר שינה וכן ריהוט לחדר אמבטיה ובנוסף היא הזמינה סלון מהנגריה. מאחר והתובעת היתה במצב כספי קשה, הוסכם בין הצדדים על קיזוז חלק משכ"ד לאורך תקופת החוזה של 24 חודשים באופן שיותיר לתובעת דמי שכירות חודשיים מסויימים. באשר למחיר הארונות; בשל מצבה הכספי הקשה ומאחר והיתה חייבת לדניאל 3,510 דולר בגין הארונות הנוספים (למעט ארונות המטבח שלגביהם הוסכם על הקיזוז בחוזה) פנתה התובעת לדניאל על מנת להאריך את תקופת השכירות עימו למשך שנה נוספת וזאת באותם תנאים תוך קיזוז עלות הארונות מתשלום שכ"ד. לטענת הנתבעים, הצדדים לא העלו הסכמה זו בכתב בשל יחסי האמון ששררו ביניהם באותה עת. כשלושה חודשים לפני תום תקופת השכירות הנוספת גמלה התובעת בדעתה לפנות את הנתבעים מהדירה וזאת תוך שהיא משאירה בחזקתם את הארונות אשר נבנו בהזמנתה והמתאימים במיוחד למושכר. לטענתם אין לקבל את גירסת התובעת כי לא הזמינה את הארונות והראיה לכך היא כי הם מעולם לא פנו אליה על מנת שהנתבעים יוציאו את הארונות מהמושכר. בסוף חודש מרץ 96 קיבלו הנתבעים מכתב מטעם התובעת ובו דרישה לפנות את המושכר. וזאת עוד בטרם המועד שנקבע בחוזה השכירות שהיה כאמור 9.4.96. לאחר מכן ביום 17.4.96 הוגשה תביעה בסד"מ לפינוי המושכר (נספח ו' לתצהיר הנתבע 1). ולאחר התדיינות בין הצדדים הם הגיעו להסכמה כי הנתבע 1 יפנה את המושכר מבלי להודות בכל טענה (נספח ט"ו לתצהירו של הנתבע 1). הנתבעים מבקשים לציין כי במהלך ההתיידנות המשפטית לפינוי הדירה לא איפשר ביהמ"ש את פינוים עד להסדר הפשרה. 5. הנתבעת 2 (להלן: "שקד") טענה כי אינה חייבת דבר לתובעת וכי שטר החוב נשוא הדיון אינו יכול לחייב אותה בנוגע לתקופת שכירות שהיא מעבר לתקופת החוזה שכן תקופת השכירות המוארכת לא עלתה על דעתה או בהסכמתה. לטענתה אין חולק כי תקופת השכירות הראשונה הסתיימה ביום 9.4.96 וזאת בהתאם לחוזה השכירות היא עצמה התגרשה מבעלה, דניאל, ביום 1.8.95 ועזבה את המושכר עוד ביום 10.5.95. (סעיף 5 א' לתצהירה). לכן לכל המחלוקת והחיובים שבגין תיק זה אין קשר לשקד. 6. שקלתי את טענות הצדדים וכן עיינתי במסמכים ובעדויות והגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי בלבד. ראשית אציין כי מסגרת התביעה נקבעה בהתאם לסכום שטר החוב שהוגש לביצוע דהיינו על סך 20,000 ש"ח ביום 30.4.96 ואין מקום, בהעדר בקשה לתיקון כתב תביעה, לטעון טענות ולערוך חישובים שתוצאתם הינה חריגה משמעותית מסכום זה (עמ' 7 רישא לסיכומי התובעת). אין מחלוקת והוכח במהלך שמיעת העדויות כי הארונות הנוספים שבחדרי האמבטיה ובחדרי השינה יוצרו והותקנו במושכר על ידי דניאל. התובעת טוענת כי היא לא הזמינה את הארונות ועל כן אינה חייבת בתשלומם. דא עקא שהתובעת קיבלה את המושכר לידיה ולא טרחה להודיע לדניאל שיבוא ויקח את הארונות אותם היא לא הזמינה ולמעשה נותרו הארונות במושכר באחזקתה ובשימושה של התובעת. 7. מאידך, דניאל לא הוכיח את הסכום המוסכם בגין הארונות שביצע והסכום שנקב בסך 3,510 דולר לא הוכח ולא אושר על ידי התובעת. גם שקד בעדותה בפני (עמ' 26 ש' 23 ואילך), טענה כי היתה הסכמה לגבי התקנת הארונות אבל היא אינה זוכרת את הסכומים. באשר לטענה שהתובעת טוענת כי לא הזמינה את הארונות השיבה שקד כי הדבר אינו נכון שכן התובעת באה איתה לנגריה של דניאל וגם למצבעה כדי לבחור את הצבע והיא התאימה את הריהוט על פי הזמנה מיוחדת שתאמה לדירה. כמו כן, מסרה שדניאל בנה שבלונה מיוחדת לכיור באמבטיה שהיה מותאם בין שני קירות. לפיכך מסקנתי הינה כי התובעת אמנם הזמינה את הארונות בהתאם לגירסת הנתבעים. באשר לשווי הארונות, אתיחס בהמשך. 8. יש לציין כי גם אם הייתי קובע שהארונות לא הוזמנו על ידי התובעת, רשאי ביהמ"ש לחייב את התובעת בתשלום התמורה בגינם, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט שכן מי שקבל סחורה ולא הוכח כי היא ניתנה במתנה והוא אינו מחזיר אותה מחמת שחפץ בה או מחמת שצרך אותה חייב לשלם את מחירה הראוי וזאת גם אם הסחורה לא הוזמנה על ידו (ראה דניאל פרידמן "דיני עשיית עושר ולא במשפט" מהדורה שניה כרך א' עמ' 227 סעיף 8.12). התובעת לא טענה כי דניאל או הנתבעים נתנו לה את הארונות במתנה ועל כן יש לקבוע כי על התובעת היה לשלם בגינם. במיוחד הדברים נכונים כאשר מדובר בארונות קיר המותאמים לדירה המסויימת ולנגר המבצע אין ולא יכול להיות שימוש בארון המותאם לצורת הדירה או חדר האמבטיה או חדר השינה. זאת ועוד; כאשר מדובר בארון קיר שבתנאים מסויימים הוא מהווה חלק מהמבנה יחול סעיף 21 לחוק המקרקעין, תשכ"ט1969- הקובע את הכלל כי בעל מקרקעין אינו זכאי להותיר על המקרקעין שבבעלותו מחוברים שהוקמו על ידי אדם שלא זכאי היה להקימם מבלי לשלם עבורם. לבעל הקרקע ישנה הברירה או לדרוש את סילוק המחוברים או להשאירם על הקרקע. בחר בעל הקרקע לקיים את המחוברים, עליו לשלם למקים את הנמוך משני הסכומים הבאים: שווי ההשקעה בעת ההקמה או מחיר המחוברים בשעת השימוש. (ראה דניאל פרידמן בספרו הנ"ל עמ' 239 סעיף 9.4 וכן י. וייסמן בספרו דיני קניין חלק כללי עמ' 132 סעיף 3.21 המתייחס למטלטלין שהפכו למחוברים (בצמוד למקרקעין)). איני נכנס לשאלה מה קדם למה האם ארונות המטבח הותקנו לאחר הארונות האחרים או לפניהם שכן לדעתי אין לדבר חשיבות וזאת לנוכח הכלל והעיקרון כי מי שסופקה לו סחורה חייב בתשלומה. 9. נשאלת השאלה האם בעצם נקיטת הליכי הפינוי עוד בטרם שהסתיימה תקופת השכירות על פי החוזה יש בה כדי להצביע על כך כי התובעת לא הסכימה להארכת תקופת השכירות. הנתבעים מתרצים ענין זה בכך שהתובעת הפרה את ההסכמה בע"פ בינה לבין דניאל ואילו התובעת טוענת כי לא היו דברים מעולם והיא מעולם לא הסכימה להארכת תקופת השכירות. 10. דומני כי כשם שהתובעת טמנה ראשה בחול ולא רצתה לברר פרטים לגבי עלויות התקנת הארונות, כך גם דניאל טמן ראשו בחול בכל הנוגע להארכת תקופת השכירות וכל צד חשב ורצה להבין את מה שהוא בקש. במובן זה יש לראות אשם תורם מצד כל אחד מהצדדים הנ"ל בנוגע להתפתחויות ולהעדר הסכמה ברורה הן בנוגע לתמורה בגין הארונות והן בנוגע להארכת תקופת השכירות. לפני מספר שנים נקלט במשפט הארץ הכלל בעניין אשם תורם בדיני החוזים, ונקבע בפסיקה כי: "צד לעיסקה היודע על בעיתיות מסויימת הכרוכה בה ואיננו מעלה אותה .... איננו יכול לטעון כי הסתמך על כך שהאחר יבדוק" (ראה ע"א 3912/90 , EXIMIN S.A ,תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פרארי בע"מ, פ"ד מ"ז (4), עמ' 64, בעמ' 82 מול האות ה'). הפתרון שנמצא לגבי כל אחד מהצדדים שטמן את ראשו בחול כאמור, הוא: "בסיטואציה ... שבה מדובר .. בשני צדדים שתרמו לנזק בהתנהגותם, חלוקת האחריות היא התוצאה המתבקשת ..." (שם, בעמ' 85 מול האות א'). 11. ומן הכלל אל הפרט; תחילה לעניין שווי הארונות. בהעדר הסכם מפורש לעניין ארונות הקיר מצד אחד ועל פי העקרונות מדיני עשיית עושר ולא במשפט, כפי שפורטו לעיל, יש לקבוע את שווי הארונות ע"פ אומדן והסכום שנראה לי בהתחשב בנסיבות ובאשם התורם, כאמור לעיל, הוא סך של 1,755.- $ - בשקלים חדשים אשר יתורגם על פי שער יציג של $ ארה"ב ליום הגשת התביעה, 16.3.97, וישוערך להיום (בצירוף ריבית והצמדה) וסכום זה ינוכה מסכום הפיצויים שאקבע להלן בגין מסירת הדירה בהתאם להסכם הפשרה שהושג בתביעת הפינוי. 12. ומכאן לחישוב הפיצויים להם טוענת התובעת; כאמור התובעת טוענת לפיצוי יומי בסך של 40.- $ ליום וזאת כאשר המושכר נמסר בהתאם להסכם הפשרה ביום 7.10.96. מכאן שמדובר בשישה חודשים שבהם החזיק דניאל את הדירה מעבר לתקופת השכירות. בהתחשב במכלול הנסיבות ובאשם התורם של שני הצדדים כאמור, אשר לא טרחו להעלות על הכתב את ההסכמות וההבנות שהושגו, ובשים לב שתביעת התובעת לפינוי הוגשה עוד בטרם הסתיימה התקופה החוזית, אולם פינוי הדירה בוצע על פי הסכם פשרה מבלי שנקבעו ממצאים בנוגע לשאלה אם היתה הארכת שכירות אם לאו, סבורני שחיובו של דניאל בסכום של 500.- $ לכל חודש בהתאם לדמי השכירות על פי החוזה המקורי, יהלמו את נסיבות המקרה. לפיכך, הסכום המגיע לתובעת בגין התקופה שעד למועד פינוי הדירה הוא סך של 3,000.-$ (500.- $ X 6 חודשים). סכום זה יתורגם לשער יציג של $ ארה"ב וישוערך ע"פ העקרון שנקבע לעיל. בנוסף, הוכח כי לא שולם תשלום חשבון טלפון בסך של 375.- ש"ח ותשלום חשבון הגז בסך של 608.- ש"ח לתקופה שבה הוחזק המושכר על ידי דניאל. הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה (16.3.97) ועד התשלום המלא בפועל. הנתבעים חייבים בתשלומים שנקבעו לעיל מכח שטר החוב והחוזה שנחתם כאשר הנתבעים, שקד והערבים חייבים בתשלומים מאחר והמושכר לא הוחזר עם סיום החוזה המקורי וקיים ספק גם לנוכח ההתפתחויות שהובילו להשגת הסכם הפשרה בעניין הפינוי, אם אמנם הוארכה תקופת השכירות. 13. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסכומים הנקובים בסעיף 12 לעיל ובניכוי הסכום הנקוב בסעיף 11 לעיל ובצירוף הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 2,000.- ש"ח בצירוף מע"מ. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. רהיטים (תביעות)שכירות