פסק דין המשנה לנשיא (בדימ') א' מצא: ערעור-ברשות על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ולפיו נדחה ערעורה של המערערת והתקבל, בחלקו, ערעור-שכנגד של המשיב על פסק-דינו של בית-משפט השלום. 2. בסוף שנת 1994 רכש המשיב סירה בארצות-הברית ובספטמבר 1995 ייבא אותה לישראל. במחיר הסירה שילם 58,000 דולר. ברכישת ציוד נוסף לזיווד הסירה השקיע סכום נוסף של 7,000 דולר. כן נשא בהוצאות הובלת הסירה לישראל בסך 8,000 דולר. עם הבאת הסירה לישראל ביטח אותה המשיב אצל המערערת בסכום נקוב של 40,000 דולר. הביטוח נעשה באמצעות מר גיורא קדר, סוכנה וחתמה המורשה של המערערת בתחום הביטוח הימי. לקראת חידוש הביטוח, לתקופה שמיום 1.6.1997, חתם המשיב על טופס הצעה לביטוח, שסופק לו על-ידי מר קדר. בטופס ההצעה, שנערך בשפה העברית, התבקש המציע להשיב על השאלה הבאה: "ערכים לביטוח של הסירה וחלקיה: סה"כ ערך לביטוח: __________". ותשובת המשיב, שנרשמה בכתב-יד במקום המיועד לכך בגוף הטופס, הייתה: "70,000$". בכך הצהיר המשיב, כי ה"ערך לביטוח" של "הסירה וחלקיה" הוא 70,000 דולר. פוליסת הביטוח שהוציאה המערערת (באמצעות מר קדר), בעקבות ההצעה, נוסחה בשפה האנגלית, ואף הוכפפה לתחולת החוק האנגלי על ביטוח ימי (Marine Insurance Act 1906) (להלן: החוק האנגלי). ב"רשימת" הפוליסה ("schedule") צוין, כי סכום הביטוח (amount insured) של גוף הסירה (vessel hull) הוא 70,000 דולר, ושיעור דמי הביטוח שנגבו מאת המשיב בגין הפוליסה חושב בהתאם לסכום זה. סמוך לאחר חידוש הפוליסה הוכנסה הסירה למוסך לסירות באילת, לתיקון נזק במנועיה. הנזק, שהיה מכוסה לפי הפוליסה, נבדק על-ידי שמאי מטעם המערערת, בטרם אישר מר קדר (סוכנה של המערערת) את הכנסתה למוסך. ביום 21.6.1997 - בהיות הסירה בשטח המוסך, ולאחר שמנועיה פורקו מתוכה - פרצה במקום שריפה שכילתה את הסירה. המשיב דרש מן המערערת לפצותו במלוא שוויה המבוטח של הסירה. המערערת לא חלקה, כי הנזק שנגרם לסירה כתוצאה מן השריפה עולה כדי אובדן מוחלט (total loss), אך חלקה על שוויה הנטען של הסירה במועד האירוע. כן טענה, כי המשיב הפר חובות, שבהתאם לפוליסה היו מוטלות עליו כלפיה, וכי הפרות אלו מזכות אותה בפטור מאחריות כלפיו. 3. משהגיש המשיב את תביעתו לבית-משפט השלום טענה המערערת להגנתה, כי המשיב הפר ארבע מן החובות שהיו מוטלות עליו בהתאם לפוליסה: ראשית, בכך שלא גילה לה עובדות מהותיות על דבר שוויה האמיתי של הסירה במועד עריכת הצעת הביטוח וכן את העובדה כי הסירה הוכנסה למוסך מאחר ונזקקה לשיפוץ יסודי, שלפי תנאי הפוליסה עשויה הייתה לחייבו בתשלום תוספת פרמיה. שנית, בכך שחתם על מסמך הפוטר את המוסך מכל נזק שייגרם לסירה שלא עקב מעשה ישיר של עובדי המוסך, ובמהלך זה פגע בזכות השיבוב שלה כלפי המזיק. שלישית, בכך שאחסנת הסירה במוסך לא קיימה את תנאי המיגון הנדרשים לשמירתה מפני פגיעה. ורביעית, בכך שביטח את הסירה גם אצל מבטח אחר. ובשל כל אחת מהפרות נטענות אלו ביקשה המערערת לפוטרה מאחריותה לנזקו של המשיב. לעניין גובה הפיצוי שנדרש בתביעה טענה המערערת, כי הפוליסה שהוצאה על-ידה היא מסוג "unvalued policy" כמשמעה בחוק האנגלי. משמע, כי סכום הביטוח ("amount insured") שצוין בפוליסה אינו משקף את שוויה הנקוב המוסכם ("valued") של הסירה, אלא אך את גבול אחריותה של המערערת לפצות את המשיב בגין נזק שנגרם לסירה. בהסתמכה על חוות דעת שמאי, שבדק את הסירה לאחר השריפה, טענה המערערת, כי מחירה של סירה חלופית (כולל הוצאות הובלתה לישראל) אינו עולה על 25,000 דולר, וכי בניכוי שווי מנועי הסירה (שלא ניזוקו כתוצאה מן השריפה) ודמי ההשתתפות העצמית, מסתכם נזקו של המשיב בסכום השווה ל-21,300 דולר בלבד. 4. בית-משפט השלום דחה את טענות המערערת. על יסוד עדות המשיב קבע בית-המשפט, כי הצהרת המשיב בהצעה לביטוח, על ה"ערך לביטוח" של הסירה וחלקיה, תאמה את שוויה הריאלי של הסירה במועד האמור. קביעה זו השמיטה את בסיס טענתה של המערערת, כי המשיב הפר את חובתו כלפיה בכך שבהצעת הביטוח חדל מלגלות לה את העובדות האמיתיות בדבר שוויה של הסירה. הטענה בדבר מתן פטור מאחריות למוסך נדחתה מן הטעם שבהיעדר טענה מצד המערערת, כי הנזק נגרם על-ידי מי מבעלי או עובדי המוסך, אין לראות בהצהרה שעליה חתם המשיב משום "מתן פטור למזיק" כמשמעו בפוליסה. הטענה להפרת תנאי המיגון נדחתה הן מפני שהמערערת לא הרימה את נטל ההוכחה, כי היו כשלים באמצעי המיגון שנקט המוסך, והן מן הטעם שהכנסת הסירה למוסך נעשתה באישורו של סוכן הביטוח, מר קדר. מטעמים דומים דחה בית-המשפט את טענת המערערת, כי המשיב הפר את חובתו בכך שנמנע מלהודיעה שהסירה הוכנסה למוסך לצורך ביצוע שיפוץ יסודי. בית המשפט ציין, כי המערערת כלל לא הוכיחה את טענתה שהסירה אמנם הוכנסה למוסך לצורך ביצוע שיפוץ יסודי, וכן כי הסוכן מר קדר - שאישר מראש את הכנסת הסירה למוסך - ידע על אודות הנזק שנגרם למנועי הסירה והטיפול הנדרש לתיקונם. ואילו הטענה בדבר ביטוח-כפל נדחתה מחמת אי-הוכחתה בראיות. בשאלת סיווגה של הפוליסה על-פי הוראות החוק האנגלי, שנשנתה במחלוקת בין הצדדים, קיבל בית-המשפט את עמדת המשיב. השופט קבע, כי את המונח "ערך" בהצעת הביטוח יש לפרש במשמעות "שווי", וכי משנמנעה המערערת מעריכת סקר שמטרתו לאמת את שווי הסירה שעליו הצהיר המשיב בהצהרת הביטוח - וזאת חרף הפער שבין השווי המוצהר לבין הסכום הנקוב שבו בוטחה הסירה בתקופת הביטוח הראשונה - יש לראותה כמי שהסכימה, במשתמע, לשווי הסירה שעליו הצהיר המשיב בהצעת הביטוח. מסקנת השופט הייתה אפוא, כי הצדדים התקשרו ביניהם בפוליסה בת ערך נקוב מוסכם; וכי משלא הוכיחה המערערת, כי הסירה החלופית שהציעה למשיב היא שוות-ערך לסירה שאבדה, חלה עליה חובה לפצות את המשיב בתשלום שוויה הנקוב. עם זאת, ובהסתמכו על תקנות מס-הכנסה [תיאומים בשל אינפלציה (שיעורי פחת)] התשמ"ו 1986, קבע השופט, כי משוויה הנקוב של הסירה יש לנכות - בנוסף לשווי החלקים שפורקו ממנה (אשר לא ניזוקו) ולדמי ההשתתפות העצמית - גם פחת בשיעור 10%. לאחר כלל הניכויים, שהתחייבו מן החישוב שערך, חייב בית-המשפט את המערערת לשלם למשיב סכום השווה לסך 52,400 דולר. 5. בערעורה לפני בית-המשפט המחוזי השיגה המערערת הן על דחיית טענותיה שעל יסודן ביקשה לפוטרה מאחריות, עקב הפרת חובותיו של המשיב כלפיה, והן על דחיית עמדתה בדבר סיווגה המשפטי של הפוליסה בהתאם לחוק האנגלי. המשיב הגיש ערעור-שכנגד, בו השיג על צדקת החלטתו של בית-המשפט לנכות 10% פחת משוויה הנקוב המוסכם של הסירה וכן את שווי מנועיה של הסירה שפורקו מתוכה לפני השריפה. בית-המשפט המחוזי דחה את ערעור המערערת וקיבל בחלקו את ערעורו שכנגד של המשיב. את דחיית ערעורה של המערערת ביסס בית-המשפט המחוזי על אימוץ וחיזוק נימוקיו של בית-משפט השלום. כן דחה בית-המשפט את טענת המשיב, כי בית-משפט השלום שגה בנכותו מסכום הפיצויים את שווים המוערך של מנועי הסירה, שפורקו מתוכה לפני השריפה ולא ניזוקו. אך בית-המשפט קיבל את הערעור-שכנגד לעניין ניכוי פחת משוויה הנקוב המוסכם של הסירה. הכרעה זו ייסד בית המשפט על קבלת טענתו של המשיב, כי המערערת כלל לא טענה שמשוויה הנקוב של הסירה יש לנכות פחת. בית-המשפט קבע, כי בהיעדר טענה לכך מצד המערערת שגה בית-המשפט בהחלטתו לנכות פחת. משקיבל את הערעור-שכנגד, ביחס לניכוי הפחת, חייב בית-המשפט המחוזי את המערערת לשלם למשיב (בנוסף על הסכום שנקבע על-ידי בית-משפט השלום) סכום השווה לסך 14,100 דולר. 6. המשיב השלים עם פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, שדחה חלק מערעורו. המערערת ביקשה רשות-ערעור לבית-משפט זה, ומשניתנה לה הרשות המבוקשת הגישה את הערעור שלפנינו, בגדרו חזרה על מכלול הטענות שבהן התגוננה מפני תביעת המשיב לפני ערכאות קמא. לאחר עיון בטענות פרקליטי הצדדים, בכתב ועל פה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. בהשגות המערערת על דחיית טענתה, כי המשיב הפר את חובותיו כלפיה וכי הפרות אלו הצדיקו לשחררה מאחריותה לפי הפוליסה, לא מצאתי שמץ של ממש. בדחותן טענה זו סמכו הערכאות הקודמות על ממצאים עובדתיים, שבית-משפט השלום קבעם על יסוד הראיות שהובאו לפניו, וטענות המערערת לא שכנעוני כי בקביעתם של ממצאים אלה נפלה טעות שבכוחה להצדיק את התערבותנו. נותרה אפוא לבירור ולהכרעה רק טענת המערערת, כי על-פי התנאים שנכללו בפוליסה נשוא הדיון מן הדין היה לסווגה כפוליסה נטולת ערך נקוב, כמשמעה בחוק האנגלי (unvalued policy), בעוד שערכאות קמא - שקיבלו את עמדת המשיב - קבעו כי הפוליסה נשוא הדיון היא בת ערך נקוב מוסכם (valued policy). כפי שיוסבר להלן, אף טענה זו של המערערת דינה להידחות. אך, למען הבהירות, אקדים ואסביר בקצרה את מהות השוני (כמשמעו בחוק האנגלי) בין פוליסות משני הסוגים. 7. סעיף 28 לחוק האנגלי, המגדיר פוליסה נטולת ערך נקוב, קובע לאמור: An unvalued policy is a policy which does not specify the value of the subject-matter insured, but, subject to the limit of the sum insured, leaves the insurable value to be subsequently ascertained, in the manner hereinbefore specified. פוליסה כזאת שונה מהותית מפוליסה בת ערך נקוב הנוקבת בשוויו המוסכם של הנכס המבוטח. כהגדרתה בסעיף 27(2) לחוק האנגלי: A valued policy is a policy which specifies the agreed value of the subject-matter insured. ההבדל המהותי שבין פוליסה בת ערך נקוב (valued) לבין פוליסה נטולת ערך נקוב (unvalued), שהחוק האנגלי מגדירו לצורכיהן של פוליסות לביטוח ימי, הוא זה: בפוליסה מן הסוג הראשון נקבע שוויו של נשוא הביטוח בסכום מוסכם. המשמעות היא, כי אם נגרם לנכס נזק העולה כדי אובדן מוחלט יחויב המבטח לפצות את המבוטח במלוא הסכום שנקבע בפוליסה כמשקף את שווי הנכס; ואם נגרם לנכס נזק חלקי, ייאמד גובה הפיצוי באופן יחסי לשוויו המוסכם של נשוא הביטוח (ראו: כ' חכם אהרון ביטוח ימי ותביעות, מהדורה שישית (תשנ"ח-1998), בעמ' 50). בפוליסה מן הסוג השני הסכום שנקבע כ"סכום הביטוח" אינו משקף בהכרח את שוויו של נשוא הביטוח, אלא אך תוחם את גבול אחריותו של המבטח, היינו את הסכום המרבי שהמבטח קיבל על עצמו לשלם למבוטח בגין נזק העולה כדי אובדן מוחלט של הנכס; בעוד שאת שווי הנכס וכן גובה הנזק שנגרם לו מוטל על המבוטח להוכיח (ראו: חכם אהרון, שם, בעמ' 52). הבדל חיצוני שכיח בין פוליסות משני הסוגים מתבטא בכך, שבעוד שבפוליסה נטולת ערך נקוב מסתפקים המבטחים בציון "סכום הביטוח", ואינם נדרשים לציון שוויו המוסכם של הנכס המבוטח, הרי שבפוליסות בנות ערך נקוב נוהגים הם לציין, בנוסף לסכום הביטוח, גם את שוויו - בתורת שכזה - של הנכס נשוא הביטוח. כמוסבר בספרו של Brown : A "valued" policy is one wherein the agreed value of the subject matter insured is expressed, as such, in addition to the sum insured by the policy. An "unvalued" policy is one which, whilst it expresses the sum insured by the policy, does not express the agreed value of the subject matter insured; leaving this to be assessed at the time of the loss (Robert H. Brown, MARINE INSURANCE (Vol. 3, HULL PRACTICE) p. 159). מקום שהמבוטח מבקש פוליסה בת ערך נקוב, ומצהיר בהצעת הביטוח על שווי הנכס, בידי המבטח לאמת את שוויו המוצהר של הנכס או להסתפק בהצהרת המבוטח לעניין השווי. אם נמנע מעריכת בדיקה מוחזק המבטח כמסכים לשווי שעליו הצהיר המבוטח. מפני חיוב המבוסס על שוויו המוסכם של הנכס יוכל המבטח להתגונן רק בטענת תרמית (fraud), שנטל הוכחתה עליו (סעיף 27(3) לחוק האנגלי). אך גם אם הוכיח, כי המבוטח הסתיר מפניו מידע מהותי הנדרש לקביעת שוויו של הנכס, או מסר מצג-שווא מופרז בדבר שוויו, רשאי יהיה בית-המשפט להתערב בגובה החיוב שיוטל על המבטח על יסוד הקביעה שהמבוטח הפר את חובתו לנהוג בתום לב (ראו: Brown, שם, בעמ' 161-160). 8. טענת המערערת לפני הערכאות הקודמות, שעליה חזרה גם בטיעונה שלפנינו, היא, כי הפוליסה שהוצאה על-ידה למשיב הייתה מסוג הפוליסות נטולות ערך נקוב. טענה זו סמכה המערערת, בראש ובראשונה, על נוסח ה"רשימה", בה תואר הסכום 70,000 דולר כ-"amount insured" (היינו: "סכום הביטוח"), ולא נכלל בה כל נתון ערכי שנועד לשקף את שוויה המוסכם של הסירה. המערערת סמכה בטיעונה גם על תניה שנכללה בגוף הפוליסה, ולפיה נקבע כי במקרה של אובדן או נזק, החתמים יישאו רק בפיצוי הנדרש לתיקון הנזק הממשי שנגרם (בלשון הפוליסה: "..the Underwriters shall only bear the cost of replacement of the actual value of the damage..". ). לטענת המערערת שגו ערכאות קמא במסקנתן, כי המדובר בפוליסה בת ערך נקוב. כן שגו בכך שקיבלו את עדות המשיב כראיה מספקת לעניין שווי הסירה, חרף היותה בבחינת עדות יחידה, ומאידך דחו את חוות-דעתו של השמאי מטעמה בדבר שוויה של סירה חלופית. כן חזרה המערערת על טענתה, כי בהצהרתו על שווי הסירה, בהצעת הביטוח, נקב המשיב בסכום מופרז, ובכך הפר את חובתו לנהוג בתום לב. 9. כאמור, לא מצאתי יסוד להתערב בממצאיו העובדתיים של בית-משפט השלום. דין זה חל גם על קביעתו, כי הצהרת המשיב בהצעה לביטוח, על ה"ערך לביטוח" של הסירה וחלקיה, תאמה את שוויה הריאלי של הסירה במועד האמור. לממצא זה, שהתבסס על מתן אמון בעדותו של המשיב, נמצא לבית-המשפט חיזוק ממשי בעדות מר קדר, אשר הוציא מטעמה את הפוליסה ואשר בהסתמכו על הצהרת המשיב בהצעת הביטוח, בדבר שווי הסירה וחלקיה, ציין בפוליסה כי סכום הביטוח הוא 70,000 דולר, שעל-פיו גם קבע את גובה דמי הביטוח שגבה מן המשיב תמורת הפוליסה. מעדותו של מר קדר עלה, כי הפער בין גובה הסכום שבו בוטחה הסירה בתקופת הביטוח הראשונה, לבין גובה הסכום שבו נקב המשיב כשהתבקש להצהיר על שוויה לקראת הוצאת הפוליסה החדשה, לא עורר אצלו חשד כלשהו, ומשלא סבר כי הסכום שבו נקב המשיב הוא בלתי-סביר אף לא ראה צורך להזמין הערכה מקצועית של שווי הסירה קודם להוצאת הפוליסה. קביעת בית-משפט השלום, כי הצהרת המשיב על אודות שווי הסירה אכן תאמה את שוויה של הסירה במועד עריכתה של הצעת הביטוח, מייתרת למעשה את ההכרעה בשאלה המשפטית בדבר סיווגה הנכון של הפוליסה שהוצאה למשיב: כלום המדובר בפוליסה בת ערך נקוב מוסכם (כטענת המשיב וכקביעת ערכאות קמא) או שמא בפוליסה נטולת ערך נקוב (כטענת המערערת). הלוא פירושה של קביעה זו הוא, כי גם אם מניחים לטובת המערערת, שעל המשיב רבץ הנטל להוכיח את טענתו, שאובדנה המוחלט של הסירה הסב לו נזק שהיקפו מגיע לכדי 70,000 דולר, הרי שהמשיב נשא נטל זה. ממילא חלה על המערערת חובה לפצותו בגין נזקו - ככל שבפועל אכן חויבה - בתשלום הסכום האמור, בהפחתת שווי מנועי הסירה שלא ניזוקו ודמי ההשתתפות העצמית. ודי בקביעה זו כדי להוביל לדחיית הערעור. 10. לפנים מן הצורך אוסיף, שאת הערעור יש לדחות גם מטעם משפטי. הפוליסה שהוציאה המערערת למשיב אמנם נראית, על-פניה, כפוליסה נטולת ערך נקוב. כך, למצער, עולה מן העובדה שב"רשימה" של הפוליסה צוין רק סכום הביטוח ולא צוין שוויה של הסירה. אך בנסיבות העניין לא הייתה המערערת רשאית לחלוק על שוויה הנטען של הסירה, אף אלמלא הוכיח המשיב, להנחת דעתו של בית משפט השלום, את שוויה. הטעם לכך נעוץ בעובדה הפשוטה שהפוליסה שהוצאה על-ידה למשיב לא הייתה הפוליסה שהמשיב ביקש לרכוש לעצמו. בטופס הצעת הביטוח התבקש המשיב, כזכור, להשיב על שאלה בדבר הערך לביטוח של הסירה וחלקיה, ולשאלה זו השיב. אך הוא לא נשאל בדבר גובה הסכום שבו הוא מבקש לבטח את הסירה על כל חלקיה. ודוק: שאלה לעניין גובה סכום הביטוח כלל לא נכללה בטופס שעל גביו התבקש לכתוב את הצעתו לביטוח. לעומת זאת, בפוליסה שהוצאה לו על-ידי המערערת צוין רק סכום הביטוח, ולא נאמר דבר וחצי-דבר בעניין שוויה של הסירה שהיא נשוא הביטוח. בהתייחסו לסיטואציה דומה, ביחסי מבוטח ומבטחת, אמר השופט ויתקון: הרשות בידי החברה שלא לקבל את ההצעה במלואה, אך ההגינות האלמנטרית דורשת - בפרט כשמדובר כאן בחוזה "uberrimae fidei" - לגלות עיני המציע ולהסביר לו את ההבדל בין מה שביקש מהחברה ומה שזו קיבלה (ע"א 846/76 עטיה נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לא(2) 780, 782. ראו גם: ע"א 13/76 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון רזינה חיון, פ"ד לב(1) 602, 609). הדברים יפים גם לענייננו. בהזמינה את המשיב, להצהיר על ערכם לביטוח של הסירה וחלקיה, גילתה המערערת את דעתה (אמנם באמצעות סוכנה וחתמה המורשה מר קדר), כי אם תראה לקבל את הצעת המשיב תהיה היא נכונה להוציא לו פוליסה בת ערך נקוב. משהצהיר המשיב על שווי הסירה, היה בידי המערערת לעשות אחד משלושה: לקבל את הצהרתו כמות שהיא; להתנות את הוצאת הפוליסה המבוקשת בבדיקה מוקדמת של שווי הסירה לצורכי ביטוח; או להודיע למשיב כי היא מוכנה לבטח את הסירה רק על-פי פוליסה נטולת ערך נקוב, ולהניח בידו את הברירה. על-כל-פנים, המערערת לא הייתה רשאית להוציא פוליסה נטולת ערך נקוב, שכלל לא התבקשה על ידי המשיב, מבלי להודיעו מראש על כוונתה לעשות כן, ובהתאם לצורך גם תוך מתן הסבר על אודות ההבדל בין פוליסה כזאת לבין הפוליסה שהציע לרכוש מאיתה. חובת המערערת לפעול באחת הדרכים הנזכרות נגזרה מחובתה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב בניהול משא-ומתן עם מבוטחה (לתחולת החובה האמורה על חברת ביטוח ראו: ע"א 196/88 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' הפועלים ליסינג בע"מ, פ"ד מו(1) 756, וכן: חכם-אהרון, בספרו הנ"ל, בעמ' 273). בכך שהוציאה פוליסה שלא תאמה את בקשת המשיב, וגבתה ממנו דמי ביטוח שחושבו על-פי שווים המוצהר של הסירה וחלקיה, הפרה המערערת את חובתה האמורה כלפיו. בנסיבות אלו, ותהא אשר תהא הכוונה שהנחתה אותה לעניין סוג הפוליסה שהוצאה, יש להעמידה בחזקתה, שקיבלה את הצעת המשיב וביטחה את גוף הסירה במלוא שוויה המוצהר, שבגינו גבתה מן המשיב דמי ביטוח (ראו פרשת כלל, ע"א 196/88 הנ"ל, דברי השופט מלץ בעמ' 768 ודברי השופט גולדברג בעמ' 774; וכן את דברי השופט אור בע"א 713/89 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' תשובה, פ"ד מו(1) 63, בעמ' 71). 11. מן הטעמים שפורטו יש, לדעתי, לדחות את הערעור ולחייב את המערערת לשלם למשיב שכר-טרחת עורך-דין בסך 50,000 ₪. המשנה לנשיא (בדימ') א' מצא השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה לנשיא (בדימ'). ביטוח ימי / הובלה ימית